המיקום הגאו-אסטרטגי של טורקיה הגדולה (783 אלף קמ"ר) – מציב אותה בנקודת מפגש עם מדינות הבלקן במערב ועד לאזור הקווקז ואיראן במזרח ומהים השחור בצפון ועד לים התיכון בדרום. העובדה הזו מספקת לאנקרה מרחב תמרון משמעותי מאוד ליצירת מגעים מדיניים עם מדינות רבות.
אלא שלמרות היותה חברה בברית נאט"ו, בשנים האחרונות אנקרה נוקטת במדיניות חוץ לעומתית מול המערב. התקרבותה למוסקבה ולבייג'ינג מעלה סימני שאלה ומעמיקה את החששות בבירות המערביות. לא מדובר רק ברשמים, לאחרונה טורקיה הכריזה פומבית על כוונתה להצטרף לארגון ה-BRICS – ארגון בו חברות כיום ברזיל, רוסיה, הודו, סין, דרום אפריקה, מצרים, איראן, אתיופיה ואיחוד האמירויות הערביות. המהלך הזה ממחיש יותר מכל את הדואליות הקונצפטואלית של טורקיה.
מהשתתפות במלחמת קוריאה ועד הפלישה לקפריסין
בתחילת דרכה בשנת 1923, הרפובליקה הטורקית החדשה נמנעה מלהתחבר עם הזירות שונות והעדיפה להסתגר בתוך עצמה, מתוך אסטרטגיה של אי התערבות בעניינים הפנימיים של מדינות אחרות.
מדיניות החוץ המסורתית הזאת, הידועה גם בסיסמה המפורסמת של מייסד הרפובליקה מוסטפה כמאל אתאטורק "שלום בבית, שלום בעולם", הגיעה לסיומה עם הצטרפותה של טורקיה, לצד המערב, למלחמת קוריאה ב-1950. כך, במטרה להבטיח את ביטחונה של טורקיה מול ברית המועצות ולהיכנס מתחת למטרייה המערבית, מקבלי ההחלטות הטורקיים דאז לקחו הימור מסוכן עליו הם גם שילמו בדמים: 721 חייליים טורקים נפלו על אדמת קוריאה. אבל הטורקים קיוו שההקרבה הזו תסלול את דרכה של טורקיה לברית נאט"ו. וזה אכן קרה – שנתיים לאחר מכן, ב-1952, טורקיה צורפה רשמית לברית נאט"ו.
כמצופה ממנה, במהלך המלחמה הקרה טורקיה התאימה את מדיניות החוץ שלה עם המערב באופן מוחלט. כך למשל, כבר בשנת 1949 אנקרה לא היססה להכיר במדינת ישראל כדי לרצות את ארה"ב. בנוסף, טורקיה גם לא היססה לשחק תפקיד משמעותי בהרתעת ברית המועצות והסכימה לארח את טילי ג'ופיטר Jupiter בשטחה בשנת 1961. נאמנותה של טורקיה נשארה על כנה גם אחרי משבר הטילים בקובה. אלא שאז ארה"ב התקפלה מול רוסיה והקריבה את ביטחונה של טורקיה כאשר פירקה את הטילים מאדמת טורקיה.
הסרת הטילים מאדמת טורקיה גרמה נזק לאמון הטורקי בארה"ב. אולם נקודת המפנה האמיתית שהביאה לשינוי המגמה במדיניות החוץ של אנקרה הייתה סוגיית קפריסין. בשנת 1964, אחרי המתיחות בין הקפריסאים היווניים לבין קפריסאים הטורקים באי, אנקרה רמזה שהיא מתכוונת להפעיל כוח צבאי כדי להגן על הזכויות של הקהילה הטורקית באי. ארה"ב לא נשארה אדישה. הנשיא אמריקאי דאז, לינדון ג'ונסון, שיגר מכתב חריף מאוד לראש ממשלה הטורקי והזהיר את טורקיה מנטישתה האסטרטגית מול ברית המועצות. התגובה האמריקנית הזו הייתה מבחינת אנקרה סטירת לחי משפילה, במקום הגיבוי לו היא ציפתה לאור המחוות מרחיקות הלכת, מבחינתה, שהיא עשתה כלפי ארה"ב.
בחוכמת בדיעבד ניתן לקבוע כי מאז אותו אירוע ועד ימינו, האמון ההדדי בין טורקיה לבין מערב נמצא בשחיקה עקבית. ללא ספק הפלישה הטורקית לצפון קפריסין ב-1974 שיחקה תפקיד משמעותי בהרס האמון. התגובה של הנשיא ג'ונסון לא רק שלא הצליחה לגרום לשינוי המדיניות של אנקרה כלפי קפריסין, אלא גם הרסה את היחסים ביניהן. ולמרות זאת, בשל האיום הסובייטי על טורקיה נותר בעינו, מה שאילץ את טורקיה לא להסלים את היחסים עם האמריקאים עד הקצה.
תמרון משותף עם סין, במקום זה שתוכנן עם המערב
קריסת ברית המועצות הפחיתה את התלות ההדדית שבין טורקיה לארה"ב והמערב. העובדה הזו בלטה בהבדל החד שבין שיתוף הפעולה בין טורקיה לארה"ב במהלך מלחמת המפרץ הראשונה (1990), לבין חוסר שיתוף הפעולה בין שתי המדינות במהלך מלחמת המפרץ השנייה (2003). כזכור, הפרלמנט הטורקי דאז היה תחת שליטתו המלאה של ארדואן וההצעה שהייתה אמורה לאפשר לצבא ארה"ב לפתוח חזית נוספת בצפון עיראק נדחתה. בכך אנקרה סיכנה את הצלחת המלחמה נגד סדאם חוסיין.
היחסים הקרים הללו נמשכו וגם בשנת 2010, כשטורקיה הייתה חברה זמנית במועצת הביטחון וממשל ארדואן סירב לתמוך בהטלת משטר הסנקציות על איראן שארה"ב קידמה. אם לא די בכך הרי שלאחר שהאו"ם הטיל סנקציות על איראן (החלטה 1929) טורקיה לא צייתה למשטר העיצומים והמשיכה את יחסיה הכלכליים עם איראן. היא עקפה את הסנקציות באמצעות הברחת מטילי זהב במטוסים ובפתיחת חשבונות לטובת איראן בבנק הממלכתי הטורקי "האלקבנק". עד היום מתנהל משפט בארה"ב נגד הבנק הטורקי בשל כך.
עוד באותה השנה – טורקיה בחרה להתעמת עם ישראל, אחרי שלא מנעה את שיגור המשט האלים "מאווי מרמרה" לעזה. אחת ההשלכות של המהלך הזה היתה ביטול השתתפותה של ישראל בתמרון הצבאי המשותף של הצבא הטורקי עם נאט"ו – תמרון שכונה "הנשר האנאטולי" (Anatolian Eagle) בעיר קוניה במרכז טורקיה. אחרי שטורקיה קיבלה החלטה לסלק את ישראל מהתמרון הצבאי גם יתר מדינות נאט"ו ביטלו בזו אחר זו את השתתפותן. כ-"תגובה טורקית הולמת" אנקרה הסלימה את עמדתה עוד יותר וערכה תמרון צבאי משותף עם הצבא הסיני בספטמבר באותה השנה ובאותו המקום.
למעשה טורקיה ביקשה להעביר מסר ברור למערב בתקרית הזו והמסר אכן עבר והעמיק את חוסר האמון שבינה לבין ארה"ב ומדינות המערב. אלא ששוב, אף אחד מהצדדים לא רצה ללכת עם המשבר הזה עד הסוף. ב-2012 טורקיה הרגישה מאוימת ממשטר אסד ודרשה מנאט"ו להציב סוללות פטריוט בשטחה. מדינות הברית לא יכלו לסרב לבקשה והסוללות הוצבו, אלא שב-2015 הולנד וארה"ב החליטו לקפל את הציוד ולנטוש את טורקיה, למגינת לבה ומבלי להתייעץ אתה כלל. אם לא די בכך, באותה העת דרישתה של טורקיה לרכוש סוללות פטריוט בשילוב הקודים הדרושים, נדחתה על ידי ארה"ב.
בצר לה טורקיה ניסתה כדרכה להראות למערב שיש לה אלטרנטיבות ופנתה לסין. זו כמובן הסכימה ברצון למכור לה מערכת טילים נגד טילים בליסטיים מדגם FD-2000 של חברת CPMIEC הסינית. אך לכך ארה"ב לא הייתה יכולה להסכים ולחץ חסר תקדים מצדה הביא לביטול העסקה.
ביטול ההסכם הזה עם סין רק העמיק את משבר אי האמון בין סין לארה"ב, כך שבדצמבר 2017 אנקרה לא התאפקה עוד וחתמה על הסכם רכישת מערכות S-400 מרוסיה. המהלך הזה הביא להתבטאויות רבות מצד מדינות נאט"ו שראו בטורקיה סוס טרויאני בברית הזו.
ההתבטאויות האלה הפכו למעשים כשמיד לאחר מכן, בספטמבר 2018, נאט"ו ערך תמרון ענק – שכונה הגדול ב-20 השנים האחרונות והקיף את כל החברות בברית. בתמרון על שם טרידנט ז'אבלין Trident Javelin בפיקודו של גנרל פולני, תמונתו של מייסד הרפובליקה אתאטורק הוצבה לצד תמונותיהם של יתר ראשי צבאות היריב של הברית. טורקיה הגיבה בתדהמה והחזירה את נציגיה מהתמרון. בסופו של דבר ברית נאט"ו נאלצה לפרסם הודעת התנצלות וגם המשבר הזה הסתיים רשמית, אך הותיר בעינה את עננת חוסר האמון המרחפת כל אותן שנים מעל טורקיה.
מביאה עצמה להשפלה ונוקמת
ממשבר למשבר היחסים של נאט"ו עם טורקיה עלו על שרטון נוסף חודשים ספורים לאחר מכן בפסגת לונדון של נאט"ו. טורקיה הצהירה כי היא תתנגד ל"תוכנית הגנה המשותפת" שהוכנה לטובת פולין ומדינות בלטיות שמאוימות על ידי רוסיה. אנקרה דרשה מנאט"ו להכריז על ארגון ה-PYD הכורדי בצפון סוריה כארגון טרור, בתמורה להסכמתה לתוכנית. אלא שנאט"ו סירב לעשות זאת בשל נכונותה של ה-PYD להילחם בדאע"ש. כך נוצר משבר נוסף. גם במקרה זה החוט לא נמתח עד הסוף וטורקיה נאלצה לחזור בה מדרישתה מבלי לקבל תמורה לכך.
אלא שמדובר בריטואל קבוע לפיו טורקיה חשה מושפלת מהמערב ומגיבה בהתאם. לכן גם לפרשה זו התגובה הטורקית לא איחרה לבוא ובאוקטובר 2020, היא הצהירה כי היא הוציאה את מערכות S-400 מן האריזות ואף הפעילה אותן בבסיס צבאי בעיר סינופ שבצפונה. העיר הזו מוכרת היטב לארה"ב שבעבר, במהלך המלחמה הקרה, הקימה שם בסיס למעקב אחרי תנועות של הצי וחיל האוויר הרוסי באזור הים השחור. טורקיה אוהבת סמליות והמחישה במהלך הזה את היכולת שלה לדלג בין מזרח למערב לפי האינטרסים הרגעיים שלה.
באותה השנה המשבר מול ארה"ב החריף עוד יותר כשטורקיה סירבה לשחרר את הכומר האמריקאי אנדרו ברונסון לאחר שנכלא באשמת ריגול. טורקיה קיוותה לעשות עסקת "חילופי אנשי דת" עם ארה"ב, עם איש הדת הגולה, אויבו המר של ארדואן, פתהוללה גולן שהתיישב בפנסילבניה. אך הממשל טראמפ העדיף שלא לנהל משא ומתן עם טורקיה וסירב להסגירו לאנקרה. בסגנונו הייחודי טראמפ החל לשדר איומים על כלכלת טורקיה בטוויטר. כך באמצעות הציוצים החריפים הנשיא האמריקאי "תרם" באופן משמעותי לפיחות בלירה הטורקית.
מהציוצים טראמפ המשיך למעשים כשוושינגטון הטילה סנקציות על מפעלי הפלדה והברזל בטורקיה. בנוסף הוא הטיל סנקציות אישיות על שר הפנים ועל שר המשפטים של טורקיה באופן ישיר, בשל מעורבותם במעצר הכומר ברונסון. לכך אנקרה נאלצה להגיב בכניעה ונאלצה לשחרר את הכומר באופן מידי.
אלא שארה"ב מבחינתה המשיכה לפעול נגד טורקיה והטילה סנקציות צבאיות במהלך חקיקתי המכונה CAATSA – התמודדות עם יריבים באמצעות סנקציות (Countering America’s Adversaries Through Sanctions Act) בנימוק לפיו טורקיה התחמשה במערכות S-400 רוסיות.
גם אחרי טראמפ ממשל ביידן המשיך בכיוון ולא היסס להכיר ברצח העם הארמני. באווירה המתוחה הזו יחסי הנשיא ביידן וארדואן נותרו מתוחים: מאז כניסתו של ביידן לתפקיד ארדואן לא זכה לבקר בבית הלבן. למעשה אחרי חימום היחסים עם ישראל, לפני המלחמה בעזה, ארדואן דווקא קיבל הזמנה מהבית הלבן. אולם לאחר נקיטת עמדתו הפרו-חמאסית והאנטי ישראל ואף אנטי ארה"ב, ממשל ביידן ביטל את ההזמנה של הנשיא הטורקי לוושינגטון.
נאט"ו, אבל גם שנגחאי-BRICS
הפלישה הרוסית לאוקראינה המחישה לטורקיה מדוע לא ממש כדאי לה לפרוש מברית נאט"ו, גם אם היא לא מרוצה מהיחסים הללו. הפחד של הטורקים מרוסיה מגובה בהיסטוריה המדממת שלה מימי האימפריה העות'מנית, אז היא הובסה לא פחות מ-14 פעמים במתקפות של רוסיה. גם התחזקותה הטכנולוגית של יוון מהווה שיקול לאחוז בברית הזו. אבל גם לארה"ב ולמדינות הברית קשה לבלוע את טורקיה וקשה להם גם להקיא אותה.
וכך טורקיה מוצאת עצמה חלק מברית הגנה של מדינות שהיא לא שמחה להיות בחברתן וגם לא יכולה ליהנות מכל האפשרויות שהברית הזו מספקת. לכן היא ממשיכה לפלרטט בפומבי עם יריבים של הברית. גם לאחרונה, בספטמבר 2022, במהלך פסגת סמרקנד שנערכה על ידי ארגון שאנגחאי לשיתוף פעולה באוזבקיסטן, נשיא טורקיה ארדואן הכריז בפומבי כי הוא מעוניין להפוך את טורקיה כחברה בארגון. כידוע הארגון שנוסד ב-2001, נועד לבנות אמון ולהגביר את שיתוף הפעולה הפוליטי, הכלכלי והביטחוני, בין סין, רוסיה, קזחסטן, קירגיזסטן, טג'יקיסטן ואוזבקיסטן. אך בשל מאמציה של טורקיה להשפיע על ה"סטניות" – מדיונות ממוצא אתנית טורקיות Turkic על בסיס פן-טורקיזם עד היום סין ורוסיה לא אפשרו לטורקיה חברות מלאה בארגון. כמובן שגם החברות של טורקיה בנאט"ו לא תורמת לאפשרות שלה להצטרף לארגון.
הניסיון של טורקיה להצטרף לברית הזו ולרקוד על שתי החתונות – ניסיון שכשל, לא הפריע לארדואן, בנאומו באו"ם ימים ספורים לאחר דחייתו מהארגון המתחרה, להצהיר על נאמנותה של אנקרה לברית נאט"ו.
האמביוולנטיות הטורקית מאפיינת את מדיניות החוץ שלה בכלל וכך גם בפלישה הרוסית לאוקראינה, טורקיה מתקשה להיות עקבית בגישתה. כבעלת הברית בנאט"ו אנקרה הייתה אמורה להטיל סנקציות על רוסיה, אך בפועל מדיניותה הפוכה. כך למשל, במקום לסגור את השטח האווירי שלה מול מוסקבה – כפי שעשו מדינות מערביות אחרות – אנקרה הפכה את טורקיה למקום מרכזי לטיסות המשך לרוסים. בנוסף, ממשל ארדואן סירב להטיל סנקציות על האוליגרכים הרוסיים ואף לא היסס לארח אותם ואת כספם בטורקיה. אך מצד שני טורקיה מצהירה שוב ושוב על תמיכתה בהצטרפות אוקראינה לברית נאט"ו ועל הזכות של אוקראינה להגן על עצמה. לצד התמיכה המילולית, טורקיה גם מספקת כטב"מים מסוג Bayraktar TB-2 לצבא אוקראינה, בהם היא משתמשת נגד רוסיה. מוזר? כן! לא קוהרנטי? בוודאי! אבל זוהי טורקיה.
רוסיה מנצלת את טורקיה כדי להחליש את ברית נאט"ו וטורקיה נהנית מהאנרגיה הרוסית וגם מהתיירות הרוסית. היא אף משתפת פעולה עם רוסיה בתחום הגרעין. כך תחת הפיקוח הרוסי, הטורקים כבר התחילו לבנות את הכור הגרעיני הראשון שלהם בעיירת אקקויו Akkuyu שבמחוז מרסין בדרום טורקיה. כמובן שההכרזה על הפרויקט השאפתני הזה מבשרת על "נישואין על תנאי" לפחות ל-50 השנים הבאות, בהן היא עשויה ליהנות מהחיבוק עם הדב הרוסי.
לאנקרה חשוב להפגין מדיניות חוץ עצמאית ולאחרונה שר החוץ האקאן פידאן הכריז על כוונת מדינתו להיות חברה מלאה בארגון BRICS שהוקם בשנת 2009 על ידי ברזיל, רוסיה, הודו, סין ודרום אפריקה. בשנים האחרונות הארגון הזה התרחב ובאוגוסט האחרון מצריים, אתיופיה, ערב הסעודית ואיחוד אמירויות הפכו להיות חברות מלאות בארגון. מיותר לציין כי הארגון הזה הוקם במטרה להביא "איזון" בסדר העולמי "מול העליונות של המערב". אחת השאיפות החשובות ביותר של הארגון היא לגרום לדה-דולריזציה – דהיינו לזעזע את העליונות של המטבע האמריקאי במסחר בינלאומי. במטרה למזער את תלותם בדולר המדינות הללו מקדמות מסחר במטבעות הלאומיים שלהן.
הכלכלה לא מקלה על הבחירה
בתחילת חודש יוני, שר החוץ פידאן לקח חלק בפסגה המורחבת של הארגון תחת שם "BRICS+" ברוסיה. מיד לאחר הביקור הזה פידאן עבר לסין. שם, במהלך ביקורו במכון מחקר סיני, הוא הצהיר, כי טורקיה אכן תרצה להתחבר לארגון BRICS כחברה מלאה. ולמרות זאת טורקיה עדיין לא הגישה בקשה רשמית לחברות מלאה בארגון.
ברור שהשתייכותה של טורקיה לברית נאט"ו וחברותה ב-"איחוד המכס" Customs Union האירופי, לא ממש מאפשרות לה להצטרף לארגון אליו היא לוטשת עיניים. וכך פידאן מפזר הבטחות לארגון BRICS מחד וכשארדואן מדלג לפסגת ה-G-7 באיטליה מאידך.
חרף ההצהרות הטורקיות, אסור לשכוח גם כי המצב הכלכלי המידרדר של טורקיה לא מותיר לאנקרה מקום לתמרון. יותר ממחצית היבוא והיצוא הטורקי הוא לאיחוד האירופי. במילים אחרות, חוץ מסין, יחסי המסחר של טורקיה עם שאר חברי ה-BRICS לא מתקרבים לרמת המסחר עם המערב. דומה כי גם שר האוצר הטורקי מהמט שימשק שביקר לאחרונה בלונדון במטרה למשוך השקעות לטורקיה – אמר גם הוא כי המיקוד המרכזי של טורקיה הוא באירופה ולא במקום אחר – קרי BRICS.
שרים שונים בממשלה הטורקית מעבירים מסרים הסותרים זה את זה – עובדה המשתקפת גם במדיניות הטורקית דה פקטו. שר החוץ פידאן, אומר שטורקיה עושה מאמצים להגשים את החזון מסלול האספקה "המסדרון האמצעי" (Trans-Caspian International Transport Route) מסין לאירופה, כחלק מרכזי של התוכנית הסינית "יוזמת חגורה והדרך" ומנסה לקדם את ההשקעות והמסחר עם המערב.
השורה התחתונה
הזיגזוג הטורקי מצביע על כך שטורקיה נמצאת בתקופת מעבר מברית נאט"ו לברית אחרת, לעומתית לה. לפי שעה היא מנסה להגן על עצמה מפני רוסיה באמצעות חברותה בנאט"ו, אך גם לכרות הסכמים ביטחוניים ואסטרטגיים עם רוסיה. היא מנסה לייצר חלופות מסחריות וכלכליות למערב, אך גם ליהנות מהיתרונות של הקשר הכדאי לה מאוד עם אותן מדינות. היא פגועה מהמערב ולא יודעת להתנהל מולו, אך גם נושאת זיכרון היסטורי מר ביחסים עם רוסיה. היא מנפנפת בחברותה בנאט"ו, אך גם מפלרטטת עם ארגון שאנגחאי ועם מדינות ה-BRICS.
טורקיה מסתכנת במחיר כבד שהיא עלולה לשלם על אובדן האמון עם המערב. היא ממשיכה בדיאלוג הפורה עם האופוזיציה לנאט"ו בבחינת מתלהבת מהאהובה החדשה, אך מסרבת להתגרש מהאישה הידועה בציבור. והאהובה, כמו גם הידועה בציבור, הרשמית, נאלצות לקבל אותה כמו שהיא לפי שעה. אך לא מן הנמנע שבקרוב היא תגיע לצומת שבו היא תאלץ לבחור ביניהן.
אך האמת היא שתרבותית היא מכינה עצמה, תחת ארדואן-פידאן, לנטישת הברית של המדינות הדמוקרטיות, שמאפשרות חופש ביטוי וחופש בכלל ובכך היא מתקרבת לגוש שנגחאי-BRICS שיהיה לה אך טבעי להיות חלק ממנו.
