מדי שנה ב-14 במאי מציינים הפלסטינים, באשר הם, את יום הנכבה, וגם השנה עשו זאת, בעיצומה של המלחמה האכזרית שנכפתה עלינו. בין היתר הם ערכו אירועים סטודנטיאליים באוניברסיטאות בישראל, תוך הנפת דגלי פלסטין, וציינו כי דבר לא ימנע מהם לזכור את מה שהם מגדירים כפשע הנורא שעברו כאומה, ודבר לא ישכיח מהם את חובתם לזעוק ולהביע הזדהות עם רצח העם, להשקפתם, שעובר הקולקטיב הפלסטיני ברצועת עזה כחלק מהניסיון למנוע מהם לממש את שאיפתם הלאומית.
במהלך השנים האחרונות נערכו עצרות המוניות בחורבות כפרים ערביים רבים, אחד מהם היישוב ח'ובייזה, בנחל עירון שבוואדי ערה, שם הניפו את דגלי פלסטין וקראו להשיב את העקורים הערבים (שנרחיב על אודותם בהמשך) לבתיהם. כדברי ח"כ אחמד טיבי שהשתתף באירועים הללו: "בהפגנה שלנו, במקומות שבהם גרו ערבים שהיו בעלי הקרקע לפני הקמת מדינת ישראל, אנו מדגישים את הזכות שלנו על המולדת. לא הזכות בקרקע, אלא הזכות על הקרקע, על המקום. כי אנו בעלי הקרקע, ולא רק אזרחים שלהם זכות בה, זו מולדתנו ההיסטורית – אנו בעלי הבית המקוריים!".
העקורים היו תושבי יישובים ערביים שכתוצאה מקרבות מלחמת העצמאות, נעקרו ממקומות אלו והתיישבו בשטחי כפר ערבי אחר – בתוך שטחי הקו הירוק. לדוגמא: עקורי צפוריה יושבו בנצרת, עקורי נס ציונה התיישבו בלוד וברמלה, ופליטי לג'ון (מגידו), עין ע'אזל (עין איילה), איג'זים וג'בע שבכרמל, עקרו לנחל עירון. במקרים רבים, משקיפים הם ובני משפחותיהם – המונים כיום כחצי מיליון נפש בקירוב – מבתיהם החדשים על נחלות אבותם, שאותן איבדו במלחמה. חשוב לציין כי רבים מן העקורים נטלו חלק פעיל בקרבות העצמאות, וגירושם מבתיהם היה מוצדק ולגיטימי, כיוון שהיו חלק מן האויב הערבי שלחם בהתיישבות הציונית, במהלך המלחמה ולפניה.
"ארץ עטוית שק עפר ואפר"
בשנים האחרונות חידשו העקורים ובני משפחותיהם את דרישתם לשוב לכפריהם הנטושים, או לכל הפחות לקבל לידיהם את האדמות החקלאיות. הם ביקשו להקים שכונות של בנים ממשיכים בקרקעות שעליהן הוקמו מושבים וקיבוצים, ולהשוות את זכויותיהם לאלו של בני המקום החדשים. ממשלות ישראל דחו את דרישתם משום שראו בה ניסיון לשנות את אופיה היהודי של המדינה ואת המציאות הדמוגרפית בשפלה, בכרמל, בגליל ובשרון. אל-חיראק אל פחמאוי, ארגון הדוגל בשינוי אופיה היהודי של המדינה, נוקט בפעולות התגרות בסממני השלטון ויחד עם בני אום אל-פחם מבקר בקביעות בחורבות הכפר לג'ון בסמוך לקיבוץ מגידו. רכובים על סוסים הם מדמים עצמם ללוחמי האיסלאם הראשונים אשר באמצעות "ריבאט אל-ח'יל" – כוחות הפרשים – נקשרו לאדמות שאותן כבשו באמצעות ה"פתח" (השחרור) מידי הכופרים. כאז גם היום, הם לשיטתם המשחררים והצד השני הוא "הכובש".
התביעה למימוש השיבה רחבה הרבה יותר. ב־30 במרץ 2018 החלה סדרת הפגנות המוניות בגבול רצועת עזה, שהפכו בשנים שלפני אירועי 7 באוקטובר להפרות סדר אלימות במיוחד. הן נקראו בפי הפלסטינים "צעדות השיבה הגדולה" ונועדו במוצהר לאפשר את שיבת הפליטים הפלסטינים לתחומי "הקו הירוק".
למרות שדרישתם של המתפרעים הייתה ברורה ולמרות שתוכניות חמאס היו ידועות לכל, טחו עיני הגורמים הרלבנטים מלראות, והטבח הנורא התרחש בשיא עוזו והוביל למלחמה, לשידוד המרחב המזרח תיכוני, לקריסת הציר השיעי ולעליית ציר סוני בהובלת סעודיה, לצד התחזקות ציר האחים המוסלמים בהובלת קטאר ותורכיה.
הפלסטינים מעריכים את מספר הפליטים בשישה מיליון נפש. האבסורד הוא, שבניגוד למקרי פליטות אחרים בעולם, זו הפלסטינית עוברת בירושה, בהתאם להחלטת האו"ם. בעת שהחלה העלייה הראשונה, בשנת 1882, דרו בארץ בסך הכל מאתיים אלף תושבים. עם התגברות העלייה הציונית והפיתוח שהביאו שלטונות המנדט לארץ, היגרו אליה יותר מחצי מיליון ערבים מארצות הסביבה. אלה הצטרפו למהגרים ממצרים שזה מקרוב באו, שהגיעו כעובדי כפייה עם צבאות איבראהים פשה בשנת 1831. מוגרבים, תורכמנים, צ'רקסים ובוסנים הגיעו גם הם, בעידוד האימפריה העות'מאנית, ובנוסף אליהם גם נוודים מכורדיסטן, מעבר הירדן המזרחי ומסוריה שנדדו בחיפוש אחר שטחי מרעה והזדמנויות נוספות.
מוצאם של מהגרי העבודה משתקף בשמות משפחתם: ימאני, מצרי, חלבי, עג'מי, חוראני, כרד, תורכמן או טורק ועוד. אולם במאבקם לכונן מדינה ערבית, טענו אותם מהגרים דוברי ערבית כי המתיישבים הציונים הראשונים חמסו את ארצו של העם הערבי-פלשתיני, אשר כונן בארץ חיים בעלי זהות ותרבות ערבית-פלסטינית מובהקת.
בניגוד לטענות אלו, ובהתבסס על תיאור עולי רגל ונוסעים, וביניהם הסופר האמריקאי מארק טווין שביקר בארץ בשנת 1867 – שנים ספורות לפני שהגיעו ארצה ראשוני הציונים – עולה תמונה שונה לחלוטין. טווין תיעד את את שראו עיניו וכתב: "מכל הארצות הנודעות בנופן המכוער, חושבני שזו (פלשתינה) ראויה לכתר האליפות… זוהי ארץ שממון, חוסר תוחלת ושברון לב… ארץ ישראל יושבת עטוית שק ואפר… שוממה ומכוערת".
שימור המאבק בשיבת היהודים
דבריו של ח"כ טיבי שהוזכרו מוקדם יותר, הם המשך ישיר לטענות אותם ערבים, אשר משקפות את העמדה הברורה והמסורתית של תביעת בלעדיות בכל הנוגע לזכויות מולדות בפלסטין. הם לעולם לא יכירו בציונות כבתנועה לאומית לגיטימית, מכיוון שהם מתייחסים אליה כאל תנועה קולוניאלית ושתלטנית. דרישתו של טיבי, המשקפת דעתם של מאות אלפים מאזרחי ישראל להשיב את בעלי המקום לבתיהם, מוכיחה שגם הערבים "המתונים" לא העניקו לגיטימציה לגבולות 1948, אינם מכירים בתוצאותיה של מלחמת העצמאות ורואים ביהודי פולש שהשתלט על קרקעות אבותם.
סבורני כי המאבק לשחרורה של פלסטין אינו מאבק לאומי גרידא. אלו המכונים פלסטינים הינם חיל החלוץ של כל אותם המבקשים למנוע מן היהודים לשוב לארצם ולהקים בה את מדינתם, משום ששיבתם לכאן מממשת את חזון הנביאים על קיבוץ גלויות והקמת מלכות ישראל השלישית או ריבונות עם ישראל בארצו ההיסטורית. שיבה זו מפריכה את טענות הנצרות והאיסלאם לעליונות שלהם על היהדות – כאילו מדובר בדתות מתקדמות יותר – והיא כקוץ בעיניהם. לא לחינם, התנועה הלאומית הפלסטינית מאגדת נוצרים כמוסלמים תחת כנפיה, ששנאת ישראל משותפת לשניהם.
האיסלאמיסטים רואים בשיבת היהודים לארצם הזדמנות להשמידם. בכך הם מסרסים את משמעות הפסוק בקוראן מפרשת בני ישראל העוסק בשיבת עם ישראל לארצו. סורה זו נקראת היום פרשת המסע הלילי השמימה (17) – גם כדי להתכחש לזיהוי היהודים המודרנים עם בני ישראל שבקוראן. בפסוק 104 בסורה נכתב: "אמרנו לבני ישראל – שבו בארץ ובהגיע עת האחרית נביאכם מקובצים". פסוק זה הוא הד איסלאמי לקריאת השם על ידי משה לעם ישראל להיכנס לארץ כנען ולנחול אותה, והוא מעין הלחם לברכת קיבוץ הגלויות: "תקע בשופר גדול לחירותנו ושא נס לקבץ גלויותינו, וקבצנו יחד ("לפיפ", בערבית) מארבע כנפות הארץ לארצנו…".
למימוש הפסוק הקוראני המופיע בסוף הפיסקה העוסקת בהגליית עם ישראל פעמיים בארצו, מפורטת האפשרות לגאולה שלישית: "(4) מסרנו לבני ישׂראל בספר לאמור, פעמיים תחמסו את הארץ ותִתנשׂאו מאוד. (5) כאשר התקיימה הבטחת הפעם הראשונה, שילחנו בכם את עבדינו גיבּורי המלחמה (הבבלים י.ש), והם פשטו אל תוך המושבות, וכך קוימה ההבטחה. (6) אחר חידשנו את כוחכם להשיב מלחמה שערה, והמצאנו לכם רכוש ובנים, והרבּינו את שורותיכם. (7) אם תעשׂו טוב, רק עם עצמכם תיטיבו, ואם תָרֵעו, לעצמכם תרעו".
למעשה, השמירה על מעמד הפליטות הפלסטיני נועדה לשמר לעד את המאבק בשיבת היהודים לארצם. לא לחינם ישנה התנגדות רבתי בקרב העולם הערבו-איסלאמי להגליית תושבי עזה אל מחוץ לשטחי הרצועה. הפלסטינים, ובראשם העזתים שהובילו את האינתיפאדה הראשונה בישראל, ואת מלחמת חרבות ברזל, הם חוד החנית במאבק האיסלאמי לשמור על אדמות דאר אל אסלאם (בית האיסלאם) מנפילה בידי זרים – יהודים כנוצרים – הצלבנים החדשים. צחוק הגורל הוא, כי אלה אשר זעקו במשך שנים כי הם פליטים, למרות שהינם דור שלישי או רביעי לפליט שעזב את פלסטינה/ארץ ישראל, זכו להיות פליטים בפועל.
רק מיטוט מוחלט
הדרישה לזכות השיבה וההשתתפות בצעדות השיבה, לצד מערכת ההסתה שהובילו אונר"א והמערכות להנצחת השנאה התהומית – שתודלקו הן על ידי אש"ף ותנועת הפתח בראשות ערפאת ואבו מאזן, והן על ידי יריביהם מתנועת חמאס – הובילו את הפלסטינים לא לשיבה לארץ המובטחת, אלא לקיבוע המעשי הראשון של מעמד הפליטות החדשה של 2023, ותוספת של שני מיליון איש שרובם המוחלט לא טעמו טעם של פליטות, אלא נולדו כדור הדור הראשון, השני או השלישי כעזתים.
השאיפה לפלסטין מהנהר ועד הים הובילה גם את אלה שנולדו בעזה ב-77 השנים האחרונות להפוך לפליטים של ממש. לצד אלה, גם עשרות אלפים מתושבי מחנות הפליטים בצפון השומרון, בג'נין ובטול כרם, שלא חוו טעם פליטות מימיהם, קיבלו את המעמד החדש בזכות ולא בחסד. הם ניסו להוציא טרור נגד ישראל וגורשו מן המחנות. אבו מאזן, שהוביל טרור דיפלומטי נגד ישראל, הפך לראש רשות מפוררת ומחוררת שבינה לבין מדינה לעתיד אין ולא כלום.
דבר אחד ברור לחלוטין: הקו הירוק אינו הקו הסופי מבחינת הערבים/ האיסלאם. לפיכך, במקום לדבר על מדינה נוספת בארץ ישראל, יש להעמיק את ההתיישבות בארץ, לחזק את הנרטיב הציוני ולחנך על ברכי תפישתו של שמעון החשמונאי: "לא ארץ נכריה כבשנו ולא ברכוש אחרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו".
כל עוד בניה של הארץ לא יאמצו בפועל את מילותיו של כתב המנדט על הארץ – "ממשלת המנדט תעודד התיישבות צפופה של יהודים על הקרקע, לרבות אדמות המדינה ואדמות שוממות שאינן דרושות למטרות ציבוריות" – החזון הציוני לעולם לא יהא בטוח.
לצד זאת יש לפעול כדי להביא לסיומה את הסוגייה הפלסטינית. לשם כך, אל לה לישראל לסיים את המלחמה מבלי שהביאה למיטוט כל המבנים הריקים או החרבים העלולים לסכן את חיילינו, לצד השמדת האיום התת קרקעי באמצעות פיצוץ והשמדת הנכסים התת קרקעיים. כאשר יפורקו כלל המבנים בעזה עד היסוד וייהרסו כל תשתיות הביוב, המים והחשמל, נדע כי מחבלי חמאס לא יהוו עוד סכנה, ויידרש לזה זמן לא מועט. כל עוד הלחימה נמשכת יש לאסור יציאת תושבים ערביים מאיזורי הכינוס והמחסות ההומניטריים לשטחי היישובים החרבים.
באשר למעמדה היישובי של הרצועה, זו תצטרך להתנהל תחת שליטה מוניציפלית בלבד. ברגע שתנועת חמאס, שזכתה לתמיכה אזרחית מוחלטת, פתחה במלחמה, היא העבירה את חרב הפורענות על כלל תושביה. כל אותם בלתי מעורבים שבחרו בחמאס בבחירות דמוקרטיות ייאלצו למצוא את הדרך החוצה משטחי ארץ ישראל. למי שלא מאמין כיצד פיתרון כזה יכול להתממש, שילמד מההגירה הכפויה שחוו תורכים שחיו בשטחי יוון וכמוהם יוונים שחיו בשטחי תורכיה המודרנית, וכך גם מהגירת הינדים מפקיסטן להודו ולהיפך. ויותר מכל, מהגירת יהודי ארצות המזרח לארץ ישראל, ויציאת ערבים החוצה משטחה של המדינה היהודית בימי מלחמת העצמאות. נכבת 2023 היא עניין גמור. כעת, על מדינת ישראל לפעול למימוש תפקידה של מינהלת ההגירה של התושבים מעזה למדינות מתאימות.
דבר אחד בטוח, כשערפאת, מחמד דייף ויחיא סינואר מתבוננים ממרומים על מעשה ידיהם הם רואים לנגד עינם קיבוץ אנשים שהפך לפליטים במקום אומה שזוכה למדינה עצמאית.
