הכחשת השואה, על פי הגדרת מוזיאון יד ושם, היא לא רק עצם הטענה כי האירוע הקשה ביותר בתולדות העם היהודי כלל לא התרחש. אדרבה, רוב המכחישים הבולטים בעולם לא טענו זאת אלא הואשמו בהפצת שקרים או בחצאי אמיתות, ובדרך זו – של הקטנת האירוע, זילותו וזלזול בו – פגעו בזכר השואה, בעם היהודי וגם במדינת ישראל. הדבר מתבצע בכמה דרכים, למשל הפחתת מספר קורבנות השואה, הפצת טענות שקריות בנושא תאי הגזים, וחמור מכך – האשמת היהודים כאחראים להתרחשות השואה.
הנאצים, כמובן, היו הראשונים שהכחישו את השואה כדי לא לתת דין וחשבון על מעשיהם. כיום, במדינות המערב או בישראל מדובר בעבירה פלילית שעונשה יכול להגיע עד למאסר ממושך, אולם ברוב מדינות ערב אין דין ואין דיין. במדינות אלו לא רק שלא מלמדים על השואה אלא אף מכחישים את קיומה באופן מוצהר כדי לנגח את ישראל ואת העם היהודי.
ככלל, הנרטיב הערבי במאה העשרים היה שאסור לרחם על האויב היהודי ובוודאי לא להזדהות עימו ועם השואה, אלא יש לרחם על הפלשתינים שאיבדו את "מדינתם" ועל הפליטים אשר "גורשו". מאז ועד היום, מסרבים הערבים ללמד את תכני השואה או להכיר בה.
הנרטיב הערבי סביב נושא השואה התגבש עם הקמתה של מדינת ישראל. למעשה, הפעם הראשונה שבה הערבים הכחישו את השואה הייתה כאשר הפעילו לחצים כבדים על גרמניה המערבית בנושא הסכם השילומים ודרשו להעביר כספים אלו לפלשתינים, אשר מבחינתם היו הקורבן האמיתי ששילם את המחיר בעקבות מלחמת העולם השנייה. הם אף איימו לנתק את היחסים עם גרמניה ולהחרים אותה אם תשלם ליהודים פיצויים כלשהם, משום שלטענתם היהודים היו האחראים לקיומה של אותה מלחמה. בסופו של דבר, קנצלר גרמניה, קונראד אדנאור, לא התרשם מהאיומים וכך התאפשרה בספטמבר 1952 החתימה על הסכם השילומים, שסלל את הדרך ליחסים תקינים בין הגרמנים לבין ישראל ולתשלומי הפיצויים לניצולים ולקרובי משפחותיהם.
שלל קונספירציות
כיום, לא מעט תיאוריות קונספירציה רווחות ברחבי העולם הערבי סביב השואה. הראשונה, ולא השכיחה מביניהן, גורסת כי בשל אופיים הבוגדני וההרסני של היהודים והשפעתם הרעה על החברה באירופה שבא לידי ביטוי בזנות, הימורים והלוואות בשווקים השחורים עם ריביות מופרזות, החליטו מדינות אירופה לבקש מאדולף היטלר לגרשם ולהשמידם. התיאוריה השנייה היא שהיהודים, אחרי מלחמת העולם השנייה, הם שניפחו את מספרי הקורבנות כדי לזכות באהדת העולם ולסחוט כספים מגרמניה. עד היום הפלשתינים טוענים שגרמניה תומכת בישראל ומוכרת לה נשק וצוללות בגלל "יסוריי מצפון", וכי ישראל מצידה ממשיכה לסחוט את הגרמנים גם אחרי כמעט 80 שנה. תיאוריה נוספת שייכת לקיצונים המוסלמים, כמו איש הדת הבכיר יוסף אלקרצ'אוי, שהצדיק את השואה והגדיר אותה "עונש ראוי" שהטיל אללה על היהודים בשל מעלליהם בהיסטוריה, לטענתו בראש ובראשונה בשל סירובם להתאסלם בתקופת הנביא מוחמד.
התיאוריה הרביעית והשכיחה מכולן שייכת לאסכולה של אייכמן. בשנות השמונים כתב מחמוד עבאס (אבו מאזן, יו"ר הרשות הפלשתינית) את ה"דוקטורט" שלו במוסקווה בנושא זה (לא היה זה באמת דוקטורט אלא ספר תעמולה סובייטי שמטרתו להשחיר את ישראל) ובו טען שהשואה היא קונספירציה יהודית-נאצית, אשר במסגרתה דוד בן גוריון שיתף פעולה עם היטלר כדי לרצוח כמה שיותר יהודים. מטרת השניים, לפי עבאס, הייתה שבסופה של המלחמה היהודים יקבלו כפיצוי מדינה (על הכחשת השואה ברשות הפלשתינית – בהמשך).
למרבה הצער, רוב הערבים מאמינים לפחות לאחת הקונספירציות הללו וזאת בהיעדר חינוך מתאים. כאמור, בארצות ערב לא רק שלא מלמדים על השואה היהודית (ודרך אגב גם לא על רצח העם הארמני) אלא מחנכים להכחשתה וכל הספרים בנושא זה מחזקים אחת התיאוריות שהזכרנו לעיל. יותר מכך – הספר "מיין קאמפף" (מאבקי) של היטלר הוא אחד הנקראים ביותר בעולם הערבי ומתאפשר להורידו בחינם באינטרנט.
כשהיטלר "הציל" את גרמניה
הכחשת השואה בעולם הערבי טומנת בחובה מספר סוגיות שנועדו לטשטש את אמינות העובדות ההיסטוריות. ראשית – עובדה היא שמספר הרוסים אשר נהרגו במלחמת העולם השנייה הינו 20 מיליון ועולה על כמות היהודים שנרצחו. לכן, רבים בעולם הערבי תוהים ושואלים מדוע העולם המערבי מתמקד בסוגיית רצח היהודים. בטענה זו יש ניסיון שקוף לגמד את ממדי השואה, תוך התעלמות מהעובדה שמרבית החללים הרוסים היו חיילים שנלחמו בחזית ולא אזרחים ומשפחות אשר נעקרו מבתיהם והושמדו ללא כל סיבה מלבד דתם.
טענה נוספת ומקוממת לא פחות אשר מעלים רבים, נוגעת להיקף הקורבנות אשר הושמדו במחנות הריכוז. המכחישים נוקבים במספר שנע בין 600 אלף ל-800 אלף יהודים, וזאת בהתבסס על הצהרות של מכחישי שואה גדולים שצצו במאה העשרים כמו רוברט פוריסון ורוג'ה דילורם. טענה אנטישמית נפוצה אחרת שהועלתה הינה השפעתם הרעה של היהודים על החברה בגרמניה. כאן ערבים רבים מצדיקים את השואה ומתארים את היטלר כפטריוט אשר הציל את גרמניה מהשחיתות של היהודים.
בנוגע לממצאים ולהוכחות ממשיות לקיום שואה, טוענים ערבים רבים כי לא נמצאו ראיות התומכות בכך שהתרחשה כגון גופות, עפר, תאי גזים וכיוצא בזה, על אף שהממצאים קיימים ומתועדים באופן נגיש ושקוף. הערבים מנמקים את טענתם זו בכך שאחרי מלחמת העולם השנייה התקשורת העולמית הייתה בידי היהודים ולמעשה הם אשר הפיצו את הנרטיב הזה לעולם כולו.
ולבסוף תוהים המכחישים בעולם הערבי – מדוע יש יום בינלאומי לזכר קורבנות השואה ואין יום בינלאומי לאירועים אחרים בהיסטוריה שבהם נהרגו מיליוני אזרחים.
ה"שותפים" להשמדה על פי עבאס
ב-27 לאפריל 2014 פרסם מחמוד עבאס הצהרה תקדימית על השואה כאשר כינה אותה "הפשע הנורא ביותר שבוצע כנגד האנושות". הצהרה זו פורסמה ברוב סוכנויות הידיעות הפלשתיניות והבינלאומיות ועבאס הוסיף כי השואה היא תוצאה של אפליה אתנית וגזענות, אשר הפלשתינים דוחים אותן. אבל אם נסתכל על העבר שלו נבין כי מדובר באחד מגדולי מכחישי השואה כיום בעולם כולו ולא רק בעולם הערבי. לא חסרים לעבאס התבטאויות נגד השואה או נגד היהודים. כך למשל בשנים האחרונות טען שהיטלר לא השמיד את היהודים בגלל שנאתו כלפיהם אלא בגלל המעשים שלהם כמלווים בריבית, אשר הרסו את כלכלתה של גרמניה.
כותרת ספרו העוסק בשואה והמבוסס על עבודת הדוקטורט שלו שהוגשה במכון לחקר המזרחנות במוסקבה בשנת 1982, היא "הפנים האחרות: הקשרים החשאיים בין הנאציזם לציונות". לכאורה, הספר הנ"ל עוסק ביחסים שבין התנועה הציונית לבין הנאציזם מאז חתימת הסכם "ההעברה" באוגוסט 1933, שבמסגרתו הותרה העברת רכוש של עשרות אלפי יהודים מגרמניה לארץ ישראל. אולם לאורך כל הספר עבאס מציג את התזה שלו, שהיא בעצם כתב אישום נגד הציונות וראשיה, מדוד בן גוריון ומטה. למעשה הוא מאשים אותם כי הם הפושעים הנוספים, השותפים עם הנאצים והאחראים להשמדת עמם בשואה. הם, לפי טענתו, נטלו בה חלק, הכשילו במכוון מבצעים רבים להצלת יהודים, עוררו את שנאת הממשלות כלפי היהודים במטרה להאיץ את הנקמה נגדם ולהרחיב את מימדי ההשמדה ההמונית, וכל זה תוך שיתוף פעולה עם הרייך השלישי. עבאס מתייחס לכל זה כמזימה שראשי הציונות קשרו נגד העם היהודי ושכל מטרתה היא להקים בית לאומי בפלשתינה. עוד הוא מציין כי כל מי שניסה לחשוף את המזימה הזו חוסל על ידי הממסד הישראלי.
בתחילת ספרו תוהה עבאס מי הן הפנים האחרות, האמת האחרת, כלומר: מי הוא השותף הנוסף לפשעים שהתחוללו במלחמת העולם השנייה. וכך הוא כותב בעמוד א': "מדינות המערב התוו תוכנית לעיצוב התמונה הסופית של תוצאות המלחמה העולמית השנייה, ושל מה שנובע מתוצאות אלה. באשר לפשעים שבוצעו, הן הגדירו את תיאור הפושעים והקורבנות לאחר שהציבו את עצמן כשופטים ובעלי המילה המכריעה בנוגע לפשעים האלה. הן השתמשו כרצונן בפרטים, באירועים ובפשעים, והתעלמו ממה שרצו להתעלם ממנו – שמות, אישים, מוסדות, ארגונים ומדינות.
"בסופו של דבר הן האשימו את מנהיגי הנאציזם בכל הפשעים שהתרחשו במלחמה ההיא, ורדפו את אלו מביניהם שנשארו בחיים, עד למועד בלתי מוגבל, מבלי שתחול התיישנות (על פשעיהם). העגלה של נירנברג המשיכה לנוע, כשהיא קוצרת רודנים ורוצחים, וזאת לאחר ששותף יסודי בפשע יסודי שבוצע במהלך המלחמה, הושאר בצל. הן צמצמו – לאחר שקבעו את הפשעים והפושעים והתובעים והנתבעים, והעדים – והציבו את התביעה, כל התביעה, בתוך מסגרת מצומצמת שלא ניתן לחרוג ממנה. וכך המדינות האלו טיפלו רק במחצית מהאמת, והזניחו – במכוון – את המחצית השנייה".
עבאס תוהה מה עם המחצית הזאת. לדבריו, הציונות וראשי התנועה הציונית הם "השותף היסודי" והאחראים לפשעים שהתחוללו במלחמת העולם השנייה נגד היהודים והם שותפים בהשמדת העם היהודי בכך שעודדו את רדיפת היהודים והאנטישמיות באירופה, וכל זה, כאמור, כדי להגביר את העלייה לארץ ישראל ולהאיץ את הקמת הבית היהודי.
כאילו לא היו הדברים מעולם
כותרת הספר והאיור הפנימי בעטיפתו, מעבירים מהרגע הראשון את הטענה הכללית העולה מתוכו, עוד לפני שקוראים אותו, והיא שהאידיאולוגיה הנאצית היא שוות ערך לזו של הציונות. האיור בנספח א' ממחיש זאת בצורה ברורה, בבחינת "איור שווה אלף מילים" – שתי פנים עם קסדות של שני חיילים, אחד עם הסמל הנאצי ואחר עם מגן דוד. תמונות אלה לא מתירות מקום לספק בנוגע למסר שמחבר הספר מנסה, ובהצלחה, להעביר. האיור, חשוב לציין, אינו נמצא במהדורת האינטרנט ולא ברור אם נמצא בפועל בשתי המהדורות האחרונות של הספר.
כבר בהקדמה לספר ישנה התייחסות למספר קורבנות השואה. עבאס מציין כי ישנן שמועות לפיהן מספר הקורבנות הגיע לשישה מיליון, אך לדבריו איש אינו יכול לאשר או להכחיש את המספר הזה: "מספר הקורבנות היהודים עשוי להיות שישה מיליונים, והוא עשוי להיות קטן בהרבה, אולי אף פחות ממיליון. אך הוויכוח המתעורר סביב המספר היהודי, אינו ממעיט בשום אופן מהכיעור של הפשע שבוצע נגדם. מפני שהעיקרון של הריגת אדם – רק אדם אחד – הוא פשע שאי אפשר לקבל בעולם התרבותי, זה לא אנושי. נראה כי האינטרס של התנועה הציונית הוא לנפח את המספרים של אלה שנספו במלחמה, כדי שהרווחים (הפוליטיים) שהיא חפצה בהם יהיו גדולים ככל האפשר. דבר זה גרם לה לקבוע את המספר הזה בדעת הקהל העולמית, כדי שזו תחוש יותר נקיפות מצפון ויותר אהדה כלפי הציונות… חוקרים רבים דנו בעניין מספר הנספים – שישה מיליון – והגיעו למסקנות מדהימות, שלפיהן מספר הקורבנות היהודים מונה מאות אלפים".
באשר לתאי הגזים, ממשיך עבאס להסתמך על "עובדות" ו"מחקרים" של מכחישי שואה, ומציין בעמוד ג': "החדרים האלה, שהופץ שנועדו להריגת יהודים חיים – במחקר מדעי שפרסם הפרופסור הצרפתי רובירט פוריסון הוא יצא נגד הימצאותם של תאים אלה למטרות שהושמעו, כלומר לרצח אנשים חיים, וקבע בוודאות שנועדו לשריפת גופות בלבד, מחשש להפצת מחלות וחיידקים באזורים הסמוכים".
עבאס מדגיש שוב ושוב כי התנועה הציונית היא האחראית להשמדת העם היהודי ותוהה בעמוד ד' "כיצד ניתן להאמין שמייסדי התנועה הציונית, שנועדה להגן על עם, יכולים להיות אחראים להשמדת העם הזה", וזאת מבלי להסתמך על אף מחקר, ראיון או הערת שוליים עם מקור לטענה מרחיקה לכת זו.
עוד הוא מציין כי המזימה היהודית-נאצית שנמצאת בלב התאוריה שלו נחשפה, וכדברי הפתגם הערבי "כאשר הגנבים רבים הגניבה תימצא". מפלגת מפא"י, שהחזיקה בשלטון בישראל, סירבה לטענתו להעניק זכויות לאופוזיציה וזו האחרונה החלה לגלות את הנסתר ואת שיתוף הפעולה עם היטלר. עם זאת, מאחר שזה טאבו שהס מהלזכירו, כך מסביר עבאס, כל מי שהתחיל לדבר על כך או לרמוז לזה, דמו היה בראשו והוא שילם בחייו את המחיר.
כאן עוד מרחיק הכותב בדמיונו וקובע בעמוד ו' שאדולף אייכמן נחטף מארגנטינה, אחרי שפרסם את פרטי המזימה הציונית-נאצית בכתב העת האמריקאני "לייף". עבאס אף "חושף" כי המנהיג הציוני, ישראל קסטנר, נרצח בידי שב"כ משום שהעז להביא את פרטי המזימה לבית משפט, ואף מצביע על אדם שלישי בשם ד"ר קירין (בלי לתת את השם המלא או תאריך כלשהו), שהוא לדבריו עיתונאי גרמני שעמד לחשוף מסמכים על אודות שיתוף הפעולה בין הנאצים לבין התנועה הציונית ונרצח בחדרו במלון בברלין.
תעלומת ההתעלמות
לא ניתן להפריד בין הכחשת השואה לבין האנטישמיות הגואה ממילא בימים אלה בעולם כולו ובפרט אחרי מלחמת "חרבות ברזל". יחד עם זאת, ברור למדי שהמטרה העיקרית של מכחישי השואה הינה לעשות דמוניזציה ליהודים, דה-לגיטימציה למדינת ישראל וכן למזער ולגמד את ממדי השואה ואת חשיבותה ההיסטורית. בשל סיבות לא ענייניות, דרכי הטיפול והחשיפה של הכחשת השואה בעולם הערבי – בישראל וגם במערב – לוקים בחסר בלשון המעטה. בהיעדר עידוד ותקציבים, מעטים מאוד הם החוקרים אשר עוסקים בהכחשת השואה. כותב שורות אלו הוא מהבודדים, אם לא היחיד אשר עושה זאת. מנגד, ניתן למצוא הרבה מחקרים העוסקים בהכחשת השואה כפי שהיא באה לידי ביטוי במדינות המערב.
לפני מספר שנים תרגמתי חלקים לא מבוטלים מספרו של מחמוד עבאס, המבוסס על הדוקטורט שכתב ובמרכזו הכחשת שואה. לצערי, מכל מיני סיבות השמורות עמם, אף ארגון – לרבות אוניברסיטאות ומכונים העוסקים בהנצחת השואה – לא הסכימו לפרסם את תוכן הספר ורבים מהם אינם מכירים בהכחשת השואה בעולם הערבי ולא חוקרים את התופעה הזו או מוציאים פרסומים בנושא. הגיעה העת שמדינת ישראל והאקמדיה יתייחסו ברצינות לתופעת הכחשת השואה בעולם הערבי בפרט וברשות הפלשתינית בפרט.
