המערכה הצבאית "עם כלביא", שבמסגרתה גרמה ישראל לפגיעה משמעותית בליבה של האימפריה השיעית התיאוקרטית שייסד האיתוללה חומייני, היא הזדמנות היסטורית לשידוד פני המזרח התיכון וליצירתו של הסהר הפורה. ממזרח תיכון אשר לפות בידי כוחות של שנאה ותחרות – למזרח תיכון של משטרים שמשתפים פעולה, לאו דווקא מאהבת האחר אלא מרצון לבנות ולהיבנות. ישראל של בנימין נתניהו, לצד ארה"ב של דונלד טראמפ וסעודיה של בן סלמאן, יכולות להוביל את המזה"ת במסע דומה לזה שעברה אירופה – מתקופת המלחמה הקרה ועד האיחוד האירופי.
על פי השתלשלות העניינים במתקפה הישראלית על איראן, ולפי הדיווחים על מה שקדם לה, מותר להניח כי האריה האיראני הקדום שילב כוחות עם גור אריה יהודה, כורש לצד זרובבל, ממשלת ישראל לצד הזרמים המודרניסטיים באיראן, כנגד כוחות האופל של האיסלאם השיעי הפונדמנטליסטי ובני בריתו. היום נקרתה בדרכה של ישראל הזדמנות היסטורית לתקן את התקלה שאירעה בימי שלטונו של השאה, במסגרתה השתלט חומייני על המהפכה האיראנית העממית והפך את איראן לתיאוקרטיה שמבקשת להשליט את האיסלאם השיעי המשיחי על העולם. בניגוד להססנות האמריקאית מבית מדרשו של הנשיא קרטר, היום הנחישות של נתניהו עשויה להחזיר את איראן לזרועות העם האיראני הנאור, שוחר התרבות המתונה והמתירנית ולנתק אותה מבית מדרשם של האייתוללות האימפריאליסטים.
האייתוללה רוחאללה חומייני סבר כי הדרך לכרבלא עוברת דרך ירושלים, כלומר שהדרך להנהגת השיעה על העולם הערבו-אסלאמי וממנו לעולם כולו, תגיע כתוצאה מלחימה יוקדת בישות הציונית שתמשוך אליה את לב ההמונים במדינות ערב.
כרבלא היא עיר השוכנת בעירק של ימינו וקדושה לשיעים, מכיוון שבה נקבר האימאם חוסיין, נכדו של מחמד, נביא האיסלאם. חוסיין, שקרא תיגר על הלגיטימיות של הח'ליפות האומיית, נהרג על ידי שליחיו של הח'ליף יזיד האומיי, מנהיג הזרם הסוני, באקט משפיל של עריפת ראשו. ראשו של חוסיין נשלח אל הח'ליף ושם הוצג לראווה כסמל לניצחונו של יזיד על משפחת הנביא. האירוע מסמל את ניצחונם של הסונים על השיעים שמאז הפכו למיעוט נרדף.
לשם כך, הכריז חומייני על יום השישי האחרון של חודש הרמדאן כעל יום ירושלים, המצוין בהפגנות ובדרשות על אודות חשיבותה של העיר לאסלאם והחובה לשחררה מידי "השטן הקטן", היא ישראל, המהווה את הזרוע הקדומנית של האימפריאליזם המערבי השטני, בראשות ארה"ב ובריטניה המכונות "השטן הגדול".
לתפישתו, ישראל, מדינת היהודים, אויבי הנביא והאסלאם, מופעלת על ידי הכוחות הקולוניאליסטיים האימפריאליסטיים המדכאים, אשר לא שינו את מטרתם – להשתלט על עמי המזרח האסלאמיים המדוכאים. חומייני שנא את האמריקאים שאמירות דמוקרטיה בפיהם, והשתלטות על משאבי הטבע בליבם. יורשו, ח'אמנאי, ראה במאבקה של איראן בישראל ובמערב מאבק דתי חברתי בין העמים המדכאים לבין המדוכאים. הוא היה זה שיחד עם קאסם סולימאני השקיעו את משאביה של איראן בהקמת רשת בריתות מדינית צבאית, על חשבון השקעה בעם שנמק בעוני ובמחסור, תוך שהתמנון האיראני הולך ומתבסס.
במהלך השנים האחרונות ניסו חלקים מקרב העם להיחלץ מציפורני המשטר ולהביא להפלתו – ממחאת הקטיפה בשנת 2009, דרך מחאת הצעירים בשנת 2019, ועד מחאת החיג'אב בשנת 2022. אבל כמה רחוק שהגיעו, המשטר נתפס כאימתני, ואף גורם עולמי לא סייע להם וקרא עליו תיגר.
דווקא הנשיא ברק אובמה, שעליו בנו המפגינים, הפנה להם עורף, אולי בשל תפיסתו שהמשטר האיראני אכן מייצג בהווייתו את המדוכאים, שגם הוא הזדהה עימם. בנקודת הזמן הקריטית הזו הצטלבו להן תפיסות עולמם של אובמה וח'אמנאי – הגם שכל אחד מהם פירש זאת בדרך שונה – בדבר החובה להילחם בתנועות הדיכוי הקולוניאליסטיות המשעבדות את העמים הילידים.
בנות החסות עומדות מנגד
במשך שנים טוותה איראן את עניבת החנק שלה במזרח התיכון באמצעות סיוע למיעוטים דתיים ואתניים אשר היו קרובים אליה דתית ורעיונית, ובאמצעות תמיכה כלכלית וצבאית בהם הצליחה להשתלט על מדינות האזור ובהן לבנון, עירק, סוריה, תימן וחמאסטן. היא ציידה אותן בנשק ותמכה בהן כלכלית אך בנקודה שבה דומה היה כי תוציא לפועל את תוכניתה להכות בישראל מכל עבריה, החל חמאס ב-7 באוקטובר 2023 את מבצע "טופאן אל אקצא" ללא תיאום עימה. איראן, שסברה כי המהלך כולו צריך להיפתח תוך קבלת הנחיה ממנה, התנערה ממנו, איבדה את שעת הכושר להובילו והוכיחה גם לבנות בריתה כי היא פועלת בהתאם לאינטרסים שלה בלבד.
מתוך חשיבה אסטרטגית מבריקה, ניצלה ממשלת ישראל את הפירוד בין זרועות התמנון ואת העובדה שלא השכיל לפעול נגדה כגוש אחד, ופעלה כנגד כל אחת מזרועותיו בצורה נפרדת תוך שהיא מרכזת את הכוח להיפרע בראש ובראשונה מחמאס תוך ניצול הלגיטימציה העולמית שקיבלה. לאחר מכן פנתה כנגד חיזבאללה, ובתוך כך הביאה לקריסת סוריה של אסד, לפרישה בפועל של המיליציות העירקיות מן המערכה, ולהתמודדות ישירה מול האויב החות'י. כל זאת, תוך שהיא מצליחה להכות פעמיים באיראן עצמה ולהוכיח לכל האיור שזו איננה חסינה, אלא פרוצה ויכולותיה אינן קטלניות כפי שגרמה לכולם לחשוב.
מהרגע שהותקפו, ביקשו בנות בריתה של איראן לסייע בידיהן להתמודד מול מדינת ישראל, אך נענו בשלילה. איראן עמדה מהצד וביקשה מזרועותיה להסתדר בעצמן בלחימה מול האויב הציוני, תוך שהיא נאמנה לעיקרון "התקיה" השיעי – ההסתרה – במסגרתו העמימות והשמירה על גוף התמנון חשובות מההגנה על זרועותיו.
חמאס, חיזבאללה ואחרים שספגו מהלומות כבדות מצד ישראל, חשו כי הם כלי שרת בידי האיראנים. האחרונים נתפסו כצבועים ואנוכיים, בדומה לאנשי כת "המונאפיקון" הצבועים המוזכרים בקוראן במפורש ביחס למלחמות השבטים היהודיים בעיר מדינה, שנלחמו במוסלמים בעידוד שבטי עובדי האלילים הערביים אך לא זכו לסעד מצידם: "האינך רואה את החנפים (הערבים עובדי האלילים) האומרים אל אחיהם הבוגדים מאנשי הכתב (השבטים היהודים): אם תגורשו, נגלה עמכם; לא נשמע בקול איש מסיתנו בכם; ובהלחמכם נעזרכם. אך אלהים עד בכם, כי אנשי כזב המה. בהיגרשם לא יגלו עמם, ובהילחמם לא יעזרום".
וזהו אגב, מסר מהדהד שאותו חייבת ישראל להבליט כעת. הצביעות האיראנית הביאה לפירוק הזרועות ולהחלשתן ותרמה גם היא לעמידתן מן הצד כעת, הן בשל חששן מישראל והן בשל רצונן להשיב לטהרן מנה אחת אפיים.
לא לחינם טוענים כעת גדודי חיזבאללה בעירק ובלבנון בסרקסטיות כי איראן היא מדינה חזקה מאוד, ויכולה להסתדר בכוחות עצמה כנגד "איומים קיקיוניים" דוגמת ישראל, הלא זה מה שהיא טענה לאורך השנים. כדברי אמירה תנ"כית המתגשמת כעת: "חרבם תבוא בליבם וקשתותם תישברנה".
זה הזמן לכתוש את כוחות המשטר עד דק, ולאפשר להמונים ולמיעוטים השונים להתקומם כנגדו, בעיקר כשמסתבר שאפילו בנות בריתה של איראן – רוסיה, סין ופקיסטן – אינן ממהרות לסייע לה. סין, למשל, זוכרת לטהרן את היהירות והאיומים שבהם נקטה כנגדה כאשר הציעה להכיר בשלושת האיים במפרץ הפרסי כעל שטח אמירתי; רוסיה האימתנית – שדחתה את בקשת הרפובליקה האסלאמית לסיוע בנשק נגד ישראל – כבר נכוותה בעבר לאחר שנזקקה לסיוע צבאי איראני שהפך את המדינה המזרח תיכונית לשוות ערך לדב הרוסי; ופקיסטן, שסיימה רק עתה לחימה אינטנסיבית מול הודו, אינה מחפשת להיות מעורבת בהרפתקה חדשה.
נעלם נוסף הוא התנהלותה של טורקיה במערכה הנוכחית. הנשיא טאיפ רג'פ ארדואן שש לתפוס את מקומם של האיראנים במרחב המזרח תיכוני, והוא כבר מחזק את אחיזתו בסוריה, בלוב, בקטאר ועוד. ארדואן אף הגדיר את בנימין נתניהו כאיום הגדול ביותר על המזרח התיכון, והבהיר כי טורקיה תתייצב "לצד האמת" נגד צעדי הדיכוי הישראלי. שר החוץ, הקאן פידאן, טען שאיתור יציאות הטילים האיראניים מתבצע מבסיס אמריקאי בטורקיה ואף הביע מורת רוח על כך. בנוסף, לנוכח הדיווחים על כך שכוחות כורדים בצפון איראן מוכנים לפעולה ומחכים לאות מישראל, מעניין יהיה לראות מה תהיה תגובתה של טורקיה, החוששת כי כל גילוי עצמאות שכזה ישליך על המיעוט הכורדי העצום המתגורר בשטחה.
כולם רוצים לנצל את חולשת המשטר
החיסולים הדרמטיים של מפקד משמרות המהפכה, חוסיין סלאמי, ושל ראש מודיעין משמרות המהפכה, מוחמד קאזמי וסגנו, לצד אלירזה סולימאני, מפקד כוחות הבסיג', שאמורים להשליט סדר במקרה של התקוממות אלימה, יכולים לסמן מפנה בהתמודדות המשטר מול מרידות עממיות.
קאזמי נחשב לאחת הדמויות המרכזיות באסטרטגיה הביטחונית של איראן, ואחראי ישיר למעקב ודיכוי פנימי של תנועות מרדניות, לצד סיוע לנאמניה של איראן בסוריה, בעיראק ובלבנון. חיסולו הוא פגיעה מורלית ומעשית כאחד במשטר האייתוללות.
ביום המתקפה באיראן, בכינוס עם מפקדי הבסיג', הקרין הגנרל סלאמי ביטחון מופרז וטען כי "הבסיג' הוא התופעה יוצאת הדופן ביותר בעולם, מתנה שאלוהים העניק לאומה שלנו… אחד ממאפייניו הוא שאין לו סוף – בשונה מכל יתר הכוחות המזוינים בעולם, שלהם יש גבול… בבסיג', ככל שהקרב מתמשך כך גוברת עוצמתו… גורלם של הקרבות הגדולים מוכרע בשטח – בידי הבסיג'".
ההסתמכות על הזרוע האימתנית בדיכוי המהומות כנגד המשטר העכשווי, בדומה להסתמכות השאה על כוחו בעבר, מסמלת אי הבנה בכוחה של התקוממות עממית הנעזרת בסיוע חיצוני. הפגיעות המשמעותיות באיראן מובילות לפגיעה במשמעת בקרב כוחות הבסיג' ולהתרופפות יכולת המשטר לפקח על אזורים מרוחקים, לצד קשיים של המשטר להגיב בו זמנית הן לאיום הצבאי החיצוני והן לחוסר השקט הפנימי ההולך וגובר.
לצד חיסולי הבכירים, השמדת המשגרים ופינוי התושבים מטהרן, ישראל צריכה להמשיך ולפגוע בבסיסים ובמאגרי הנשק של משמרות המהפכה, ולהחליש את כוחו של המשטר. רבים מאזרחי איראן מייחלים לפגיעה בסמלי השלטון המדכא – מהלך שיחליש את כוח העמידה של ההנהגה הנוכחית.
הזמן פועל לטובתה של ישראל מאחר והמשטר האיראני נמצא בנסיגה ואינו משדר עוד עוצמה כלפי בני עמו. וכפי שנחשף העולם כולו לפערי היכולות הדרמטיים בהיבט הצבאי בין ישראל לבין איראן, כך נכונים הדברים גם בהיבט המנהיגותי: בעוד שנתניהו סיים את הצהרתו אל העם במסגרת מסיבת העיתונאים, במסרים מבית מדרשו של צ'רצ'יל – "לב הארי שייך לאומה, בחלקי נפלה הזכות לשאוג את שאגת הארי" – הרי שביחס למשטר האיראני הדברים הפוכים לחלוטין והוא מקרין לאזרחיו, גם אם שלא במודע, תחושות שונות לגמרי, של חולשה ואובדן שליטה.
ככל שתימשך המגמה כך יתערער קיומו של המשטר וכוחות אופוזיציה פנים-איראניים, כמו גם גולים איראנים, ינצלו את ההזדמנות לפגוע בו. בין הארגונים ניתן למנות את מוג'הדין אל-ח'אלק, ארגונים כורדים בדלניים וג'ייש אל-עדל הבלוצ'י. הארגון הבלוצ'י אף הכריז כי לאחר התקיפות הקשות של ישראל, "רצון האל פעל, והזדמנות היסטורית נפתחה בפני עמי איראן לשחרר את עצמם מהעול האייתולאי". הארגון קרא לקבוצות אתניות ודמוקרטיות ברחבי המדינה לנצל את חולשת המשטר ואת הפגיעה הממשית בתשתיות – כדי לפתוח במרי פנימי ולהביא לסיום שלטונה של הרפובליקה האסלאמית באיראן.
בדרך להפלת קלף הדומינו הראשון
בקרב קדיסיה, בשנת 636, הביסו כוחות הצבא הערבים-מוסלמים תחת הנהגת הח'ליף עומר אבן אל ח'טאב והמצביא סעד אבן אבי וואקץ, את צבאה החזק של האימפריה הפרסית הסאסנית בראשות המלך יזדגרד השלישי ובפיקודו של המצביא רוסתום, ופתחו את הדרך לכיבושן של עירק, איראן ואפגניסטן שהיו תחת שליטתה. סמלה של הממלכה – האריה השואג – נכנע לסהר האסלאמי, באופן דומה לנפילת האריה השואג של משטר השאה פהלווי בפני הסהר האסלאמי המתחדש.
לא לחינם קרב קדיסיה נתפס עד היום בעיני האיראנים כסמל להשפלתם בידי הערבים, לפירוק הציביליזציה המפוארת שהקימו ולכפיית התרבות הערבו-איסלאמית עליהם. נפילתה של האימפריה הסאסנית באפקט דומינו מהיר, דומה למדי לאפקט המתחולל בחודשים האחרונים ביתר שאת סביב מחוזותיה של האימפריה האיראנית. בדומה לאלפי לוחמי חמאס וחיזבאללה שערקו משדה הקרב, ולמיליוני אזרחים שנמלטו או משוועים להימלט מלבנון, סוריה ורצועת עזה, כיום גם אזרחים איראנים נמלטים ממנה, וכוחות הצבא ומשמרות המהפכה נמצאים לפני קריסה.
נדמה כי הכוחות שהקימה איראן במימון מלא מתאדים לנגד עיני המשטר השטני, ובראשם צבא איראן ומשמרות המהפכה. כשם שהוכרעו יזדגרד השלישי ורוסתום מצביאו, כך יש להכריע את ח'אמנאי וראשי משמרות המהפכה והצבא האיראני. ברגע שח'אמנאי נתן אור ירוק ללוחמי חיזבאללה לטווח את בית ראש הממשלה, בנימין נתניהו, במהלך שחמט של השמדת המלך, הוא קנה לעצמו גורל דומה. כשם שישראל חיסלה את ראשי זרועות התמנון, היא מחויבת לעשות זאת גם לח'אמנאי שקרא אין ספור פעמים להשמדתה הפיזית.
ישראל נמצאת בדרך להפלת קלף הדומינו הראשון של המשטר האיראני. אם ההתקוממות העממית תפרוץ ותצליח, אנו עשויים לעמוד בפני שינוי דרמטי של מאזן הכוחות במזרח התיכון. לאור העובדה שהמומנטום נמצא בצד הישראלי, יש להמשיך וללחוץ גם על החות'ים שאיבדו את חללית האם ולהביא לכך שהממשלה התימנית הלגיטימית ומועצת המעבר הדרומית יילחמו בהם ללא פשרות. לצד זאת להמשיך ולהחליש את חיזבאללה ולהכריע את חמאס.
לא חצי עבודה, רק כניעה מוחלטת
ישראל חייבת להדגיש באומר ובמעש כי אין לה דבר וחצי דבר כנגד העמים שסביבנו. ההיפך הוא הנכון, ישראל פועלת בזירת הפיתוח והטיוב של משאבי הטבע והופכת מר למתוק, ואף מן האוויר מייצרת מים. מים הם משאב במחסור במזרח התיכון הצחיח, כשם שקידמה, השלמה ופיתוח נדחקים הצידה על ידי משטרי רשע מבית מדרשה של איראן ותנועות איסלאמיות סוניות פונדמנטליסטיות.
והחשוב מכל, אל לה לישראל לעשות מעשה אחאב שריחם על בן הדד הארמי וביקש לפייסו אחרי שהכניעו. אותו בן הדד – שבדומה לח'אמנאי וסלאמי התייהר והתהדר בכוחו, תוך שהוא מבטיח כי "כֹּה־יַעֲשׂוּן לִי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּ אִם־יִשְׂפֹּק עֲפַר שֹׁמְרוֹן לִשְׁעָלִים לְכָל־הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלָי". אמנם אחאב השיב לו "וַיַּעַן מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר דַּבְּרוּ אַל־יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ", אך עם תבוסתו של צבא ארם וכניסתו של בן הדד למחבוא, חס אחאב עליו ועל עמו וצבאו, ונהג עימו ברחמנות. בן הדד התחזק ולאחר שנים הביס את צבא ישראל והרג את אחאב בשדה הקרב. לכן, המשטר האיראני כולו, מראשיו ועד אחרון לוחמיו, הוא בן מוות, ורק כניעתו המוחלטת ועזיבתו את השלטון באיראן באים בחשבון, שכן הנמר לא יהפוך חברבורותיו.
ראוי כי נזכור שהמשטר האיראני, כמו גם ארגון הטרור החות'י, חמאס וחיזבאללה, נשבעו להביא מוות על הישות הציונית ועל היהודים. אין זה המקום להשלמה עימם, או לניהול משא ומתן. בעבודה נכונה הסכמי אברהם יתרחבו, ואיראן שאחרי האייתוללות ותימן שאחרי החות'ים, כמו גם לבנון העצמאית, יוכלו להיות חלק מתהליך הנורמליזציה עם ישראל.
תאמרו, בוודאי, שערב הסעודית תמשיך ללחוץ להקמת מדינה פלסטינית, אבל לתפיסתי הסוגייה הפלסטינית והאימפריה האיראנית נמצאות בדרכן אל מחסן ההיסטוריה. הפלסטינים הובילו את עמם הצעיר ממסלול ההגדרה העצמית לביסוס מעמדם כפליטים, והרפובליקה האיסלאמית של איראן סללה את הדרך להקמתה של איראן המודרנית.
מזרח תיכון חדש נראה בהישג יד, אך ורק אם נפנים שהניצחון הוא נחלת המתמידים, כדברי נפוליאון בונפרטה.
