המחלוקות החריפות שמתנהלות מזה תקופה ארוכה בסוגיית הקמת ועדת חקירה ממלכתית, החרפת השסע הפוליטי והחברתי והסקרים שמתפרסמים לגבי שיעורי התמיכה במפלגות השונות – לרבות אמון הציבור בהנהגה והתאמה אישית לראשות הממשלה – מהווים סיבה מצוינת לדלג במנהרת הזמן יותר מחמישים שנים אחורה, אל ישראל של אחרי מלחמת יום הכיפורים.
הבחירות לכנסת השמינית בדצמבר 1973 נערכו בסמיכות למלחמה ובצילה, בסימן ביקורת חריפה ובליווי מחאות ציבוריות נגד ממשלתה של גולדה מאיר. הציבור לא יכול היה להישאר אדיש למחדל הביטחוני שבישר את תחילת המשבר הקשה ביותר מאז הקמת המדינה (נכון לאותם ימים), אשר אליו התלוו השלכות רבות גם בתחומים הפוליטי-חברתי- כלכלי. אמנם אל מול גל המחאה הראשון הכריזה מאיר "אני אשמה, אבל אני לא מתפטרת", אבל כפי שקורה לא פעם בפוליטיקה – הצהרות לחוד ומציאות לחוד.
ניצחון בקלפי, מחאות – והתפטרות
עוד לפני הבחירות, מיד לאחר סיום המלחמה, החלו לעלות דרישות מצד גורמי אופוזיציה, חלקים נרחבים בציבור ואנשי מילואים, להקמת ועדת חקירה ממלכתית. ראש הממשלה מאיר התנגדה להקמת ועדת חקירה, ניסתה לדחות את הקמתה ואף להסליל את התהליך לבדיקת כשלים צבאיים נקודתיים. אלא שהזעם וההפגנות גברו ואילצו את מאיר וממשלתה, למרות התנגדותם המקורית, להכריז על הקמת ועדת החקירה הממלכתית. הוועדה, שבראשה עמד נשיא בית המשפט העליון, ד"ר שמעון אגרנט, הוקמה ב-21 בנובמבר 1973, כחודש אחרי הפסקת האש עם מצרים (עם סוריה הלחימה נמשכה עד מאי 1974) וכחודש לפני הבחירות. חבריה חקרו את הכנות צה"ל למלחמה, את ההיבטים המודיעיניים ואת מהלכי המלחמה עד לשלב הבלימה ב-8 באוקטובר.
ב-31 בדצמבר 1973 נערכו הבחירות לכנסת השמינית והשפעתה של המלחמה ניכרה בהן היטב, גם אם לא הובילה, עדיין, לשינוי טקטוני במפה הפוליטית. אמנם המערך (מפלגת העבודה, כולל רפ"י ויועצים אחרים) זכה ב-51 מנדטים – אך אי אפשר היה להתעלם מהעובדה שמדובר היה בתשעה מנדטים פחות מהבחירות שנערכו ב-1970, ביטוי לכך שהציבור ראה בממשלה ובעומדת בראשה את האשמות המרכזיות למחדלי המלחמה. הליכוד, לעומת זאת, רשם עלייה של שבעה מנדטים, ל-31. בנוסף, שתי מפלגות חדשות הוקמו לקראת הבחירות ב-1973: המרכז החדש, שזכתה בשישה מנדטים ותנועת הציונות הדתית, שזכתה בארבעה. הסיעות החרדיות זכו בבחירות אלו בחמישה מנדטים.
ראשת הממשלה מאיר הצליחה להקים ממשלה ולבסס קואליציה אבל ב-1 באפריל 1974, עם פרסומו של דו"ח הביניים הראשון של ועדת אגרנט, הבינה שלא תוכל להישאר בתפקיד יותר. אמנם הדו"ח לא הטיל אחריות ישירה עליה ולא על שר הביטחון, משה דיין, אלא אך ורק על הדרג הצבאי, אבל המחאות בציבור גברו והביקורת החריפה על ההתחמקות מאחריות הובילו את מאיר להגיש את התפטרותה ב-11 אפריל 1974. תחושת הכישלון בציבור והדרישה לשינויים במדיניות השפיעו על השדה הפוליטי ונתנו את האות לתחילתם של תהליכים אשר יביאו לשינוי ממשי במפת השלטון בישראל.
מי שהחליף את מאיר בראשות הממשלה היה יצחק רבין. הוא הוביל את תהליכי המשא ומתן מול מצרים וסוריה ואת שיקום הכלכלה הישראלית לאחר המלחמה. תקופה זו הייתה מלווה גם בחשיפת מספר פרשיות שחיתות שבהן היו מעורבים בכירים במפלגת העבודה.
המהפך – ביטוי לאכזבה המצטברת
המהפך הפוליטי הגדול – שכלל בסבירות גבוהה גם את גלי ההדף של מלחמת יום הכיפורים אך גם מחאות אחרות נגד שלטון מפא"י – הגיע בבחירות לכנסת התשיעית, ב-17 במאי 1977. הייתה זו נקודת מפנה משמעותית בהיסטוריה הפוליטית של ישראל כאשר הליכוד, בראשות מנחם בגין, ניצח את המערך (המשכה של מפא"י המיתולוגית) לאחר יותר משלושים שנה של שלטון מונוליטי.
הליכוד זכה בבחירות הללו ב-43 מנדטים – עלייה של 12 מנדטים לעומת הבחירות הקודמות, בעוד שהמערך התרסק ל-32 מנדטים (19 פחות מהבחירות ב-1973). ש"ס זכתה בארבעה מנדטים, והתחייה בשניים – שתי מפלגות שהפופולריות שלהן עלתה בעקבות תחושה האכזבה מהממסד הפוליטי.
תוצאות הבחירות ביטאו את האכזבה המצטברת מהשלטון לנוכח הכישלון במלחמה, את הלך הרוח ולפיו ממשלת העבודה אחראית למחדל הביטחוני במלחמה, ואת כמיהתו של הציבור לשינוי אמיתי.
התהליכים והשינויים הפוליטיים-חברתיים העמוקים באותן שנים הובילו את הציבור לחפש אלטרנטיבה לשלטון מפא"י. חיפוש חלופה זה הוביל להיווסדה של ד"ש (התנועה הדמוקרטית לשינוי) בראשות יגאל ידין, שהציעה לציבור משהו אחר ורשמה הצלחה מסחררת כשזכתה ל-15 מנדטים. היא אמנם לא היוותה את לשון המאזניים כפי שקיווה ידין ולא הייתה חלק מהקואליציה שהקים בגין, אך מאוחר יותר הצטרפה לממשלתו וקיבלה מספר תיקים.
הקשר למלחמת חרבות ברזל
כמו מלחמת יום הכיפורים, גם מלחמת חרבות ברזל חוללה זעזוע במערכת הביטחון ובפוליטיקה הישראלית. תחושת הכישלון בקרב הציבור עוררה ביקורת נרחבת על תפקוד המנהיגות הצבאית והמדינית והשפעתה המיידית של המלחמה ניכרה גם ברשתות החברתיות, שהפכו לכלי מרכזי בהפצת אותה ביקורת והגבירו את הדרישה לשקיפות ולתשובות ממנהיגי המדינה.
כמו בשנות ה-70, גם כיום ניתן לראות את השפעת המלחמה על דפוסי ההצבעה והפוליטיקה הישראלית, אם כי בינתיים מדובר בסקרים בלבד. מאז 7 באוקטובר מתחזקות מפלגות האופוזיציה בסקרים ותחושת חוסר האמון במערכת והרצון ל"משהו אחר", כשם שהיה ב-1973 וב-1977, עשויים להוביל לשינויים פוליטיים משמעותיים בבחירות הבאות.
ההשוואה בין שתי המלחמות מצביעה על קווי דמיון ועל הבדלים חשובים. בשני המקרים, תחושת הכישלון בציבור נבעה מהכישלון הצבאי וההפסד במלחמה, אך בשנות ה-70 התהליכים הפוליטיים התרחשו באופן מדורג. השפעתה של המלחמה על השלטון לא הייתה מיידית ולעומת זאת כיום, התהליכים הפוליטיים עשויים להיות מהירים יותר, בעיקר בזכות השפעתם של אמצעי התקשורת המודרניים והפלטפורמות החברתיות, אשר מאפשרות להפיץ ביקורת ולדרוש שינוי ללא דיחוי.
המהפך הפוליטי של 1977 מצביע על אפשרות לשינוי במערכת הפוליטית בעקבות מלחמות ומשברים ביטחוניים. התהליכים המדורגים שהתרחשו אז מראים כי תחושת אכזבה ציבורית יכולה להוביל לשינויים פוליטיים, אך כאמור, לא תמיד באופן מיידי והשפעתם של המשברים עשויה להתגלות רק בטווח הארוך. ימים יגידו אם השפעותיה של מלחמת חרבות ברזל ימצאו ביטוי פוליטי כבר בזמן הקרוב או שגם הפעם התהליכים יהיו מדורגים ומורכבים יותר.
כאמור, לצד הפלת שלטון המערך – כביטוי למחאת ה"נמאס לנו" של הציבור – ובמקביל להתחזקות הליכוד, הציגה ד"ש של 1977 אלטרנטיבה והציעה דרך נוספת לשינוי. כיום אנו רואים, לצד תמיכה בחלק ממפלגות האופוזיציה, את נפתלי בנט ככוח עולה שזוכה בסקרים לתמיכה של ציבור גדול המחפש תחליף לשלטון הנוכחי. בדומה לשנות ה-70, ייתכן שמלחמת חרבות ברזל תהווה זרז לשינויים משמעותיים במערכת הפוליטית, כאשר ברקע מתחזקת דרישת הציבור מההנהגה ללקיחת אחריות, לשקיפות ולתיקון מהיר של הכשלים.