בספטמבר האחרון נחשפו תושבי איראן לנתון שעבורם היה צעד אחד רחוק מדי בכל מה שקשור ליוקר המחיה: מחיר קילוגרם אורז – מצרך יסוד בתרבות ובמטבח המקומיים – חצה את רף ה־400 אלף תומאן (מטבע שבו משתמשים האיראנים לטובת המרה לדולר כאשר מתמחרים סחורות/טובין) – סכום השווה לכארבעה דולרים שהם כמעט ארבעה אחוזים ממשכורת חודשית שלמה, במדינה שבה שכר המינימום עומד על כמאה דולר בלבד.
עבור משפחות רבות לא מדובר רק בעוד עליית מחירים שהפכה כבר לשגרה כחלק מיוקר המחיה המאמיר, אלא בתחושת השפלה לאומית. אורז באיראן איננו מותרות אלא אחד ממצרכי הבסיס של התרבות הקולינרית וכשהמזווה מתרוקן, קשה להמשיך ולהסתתר מאחורי אידיאולוגיה או תעמולה ביטחונית שמנסה המשטר לכפות על הציבור. המצוקה הכלכלית נכנסת אל לב לבו של הבית האיראני – והיא זו שמערערת את יסודות המשטר.
הכלכלה כמראה לפוליטיקה
מאחורי השיא המפוקפק של מחיר האורז מסתתרת מציאות רחבה הרבה יותר. איראן מתמודדת בשנים האחרונות עם שרשרת משברים כמעט בכל תחומי החיים – מזון, מים, חינוך, תעסוקה, איכות הסביבה וחירויות הפרט. כל אחד מהם לבדו היה מספיק כדי להדאיג שלטון שגם כך שנוי במחלוקת, אבל כשהכול מתרחש יחד כבר מדובר בסחרור מסוכן.
מאז המהפכה האסלאמית ב־1979, נשענה איראן על מנגנוני ביטחון ולא על רווחה. הכנסות הנפט, שהיו יכולות לממן מהפכה אזרחית של ממש בתחומי בריאות, חינוך ותשתיות, הופנו למטרות אחרות, שאינן מיטיבות דווקא (בלשון המעטה) עם האזרח הפשוט: מימון פרויקטים אידיאולוגיים, פיתוח תוכנית הגרעין, תמיכה במיליציות פרוקסי במזרח התיכון והרחבת מערך הטילים. במקביל, בהיעדר כספים לענייני פנים אזרחיים וכאשר סדר העדיפויות מציב באופן ברור את השלטון במקום הראשון, נוצרה למעשה כלכלה דו-שכבתית והשירותים הציבוריים הלכו והיתדרדרו.
המודל שמתחזק את המשטר ברור: נאמנות אידיאולוגית מתוגמלת, בעוד שיעילות כלכלית נדחקת לשוליים. תאגידים בבעלות מקורבים למשמרות המהפכה משרתים בראש ובראשונה את האינטרסים של עצמם ושל השלטון, ולא את הציבור הרחב. גם כאשר המדינה נהנית מהכנסות נפט וגז גבוהות, הרווחים אינם מחלחלים למטה אלא נבלעים בשכבות של שחיתות ועבור אזרחים מן השורה זה מתורגם לשכר שנשחק, יוקר מחיה בלתי נסבל ומדפים ריקים.
סיבה נוספת לייאוש שאוחז במשפחה האיראנית הממוצעת הייתה הזינוק במחירי הבשר האדום, הכבש והעוף לרמות בלתי אפשריות, כך שרבים נאלצים לוותר עליהם לחלוטין. וכאשר משפחה אינה יכולה להרשות לעצמה לרכוש קילו עוף – מצרך יומיומי שהיה מובן מאליו בעבר – מדובר בהתרסקות מוסרית של השלטון.
האמון הציבורי כבה יחד עם החשמל
השנה האחרונה, ובעיקר הקיץ האחרון, המחישו את עומק הקריסה. מיליוני בתי אב, כולל בבירה טהראן, חוו הפסקות חשמל למשך שעות ארוכות. בתי חולים, תחבורה ציבורית ועסקים שותקו. הממשלה טענה כי מדובר ב"מזימה של אויבי איראן", אך הציבור התקשה להאמין.
הנתונים חושפים את האבסורד: איראן מחזיקה בכ־19.5% ממשאבי הנפט והגז בעולם, ובכל זאת אינה מצליחה לספק חשמל לאזרחיה. יו"ר הפרלמנט, מוחמד באקר גלאיבאף, הודה בפומבי כי מדובר בכשל ניהולי, וראש חברת החשמל הממשלתית הוסיף כי המשבר לא ייפתר בקרוב.
באוגוסט האחרון הפערים הללו הגיעו לשיא: 80 אלף מגה־ואט ביקוש מול 62 אלף בלבד זמינים, והתוצאה – הפסקות חשמל מתגלגלות של שעתיים ואף ארבע שעות ביום. הנזק הכלכלי הוערך ב־18 טריליון תומאן מדי יום, יותר ממחציתו למגזר התעשייתי. פלדה, מלט, פטרוכימיה, מזון ותעשיית הרכב – כולם ספגו הפסדים כבדים ויותר משמונים אלף עובדים נשלחו לחל"ת ללא שכר.
עבור האזרחים, החשמל הפך למדד אמון וכל נפילת מתח נתפסת כהוכחה נוספת לכך שהמדינה אינה מתפקדת. האור שכבה בבית, במפעל או בבית החולים הפך לסמל של שחיתות והזנחה מתמשכת.
חופש ביטוי תחת מתקפה
לצד המשבר הכלכלי מתנהל דיכוי פוליטי עקבי, שמאפיין את איראן מזה שנים רבות. המקרה הבולט האחרון התרחש בחודש יוני, כאשר עשרות עיתונאים נעצרו, חלקם ותיקים בעלי שם וחלקם צעירים בתחילת דרכם. ההאשמות חזרו על עצמן: "תעמולה נגד המשטר", "שיתוף פעולה עם האויב" או "פגיעה בביטחון המדינה".
המסר מהשלטון היה ברור: ביקורת אינה רצויה. ארגוני חברה אזרחית דיווחו כי אלפי אנשי תקשורת נחקרו או נעצרו במהלך השנה, עשרים מהם אף נכלאו לתקופות ממושכות. התוצאה בשטח – צנזורה עצמית, חשש מלפרסם טקסטים ביקורתיים ובריחת מוחות של עיתונאים צעירים אל מחוץ לאיראן.
הדיכוי הפך לא רק לאיום על חופש הביטוי אלא גם לפגיעה ישירה באמון הציבור. כשעיתונאים מושתקים, האזרחים יודעים שהמשטר מפחד מהאמת לא פחות מאשר מהאויב החיצוני.
חינוך שנשחק, דיכוי תרבותי ופערים מעמיקים
המשבר אינו עוצר בכלכלה או בחשמל ופוגע גם ביסוד שמחזק כל חברה, בכל מדינה ובכל תרבות בעולם – החינוך. לפי נתוני משרד החינוך האיראני, כ־950 אלף תלמידים מצאו עצמם מחוץ למערכת ומקורות עצמאיים מדברים על כשני מיליון תלמידים שנשרו.
המספרים בקרב המבוגרים מטרידים לא פחות: בין 9 ל־11.6 מיליון איראנים הינם חסרי אוריינות, מתוכם 60 אחוזים הינם נשים. באזורים כפריים שיעור האוריינות בקרב נשים ירד ל־67 אחוזים בלבד, ואונסק"ו והבנק העולמי מצביעים על אותם גורמים לתופעה המדאיגה: עוני, עבודת ילדים והדרה מגדרית.
תלמידים רבים נאלצים לעזוב את בית הספר כדי לסייע בפרנסת המשפחה, בנות נושרות בשיעורים גבוהים יותר מבנים – בעיקר בפריפריה – והכיתות שנותרו הן בדרך כלל צפופות וחסרות תשתיות בסיסיות. כך הופכת הזכות לחינוך לנכס נדיר, והפערים החברתיים רק מעמיקים, כאשר המשמעות ברורה: חברה עם מיליוני אזרחים חסרי אוריינות, מערכת חינוך מקרטעת ודור צעיר שמרגיש שהעתיד נלקח ממנו היא חברה שמאבדת את החוסן שלה מבפנים.
אם לא די בכך, איראן מתמודדת גם עם בצורת קשה ומתמשכת – ירידה של 39 אחוזים בכמות המשקעים ביחס לממוצע, כאשר בחלק מהמחוזות, דוגמת סיסתאן ובלוצ’סתאן, אף נרשמה צניחה דרמטית של 73 אחוזים. המשמעות – משבר מים חריף שפוגע ישירות בחקלאות, באנרגיה ובמי השתייה.
במחוז ח’וזסתאן, העשיר בנפט ובגז, נרשמה אבטלה של 11 אחוזים והפער בין עושר טבעי לבין עוני אנושי הופך לבלתי נתפס. עבור חקלאים שאיבדו את אדמותיהם אין זו רק בעיה סביבתית – זהו איום על עצם קיומם. במזרח התיכון מים אינם רק משאב אלא אבן יסוד בביטחון הלאומי וכשאין מים, אין יציבות – לא כלכלית, לא חברתית ולא פוליטית.
המשטר לא מסתפק בהגבלות כלכליות ופוליטיות והופך גם את התרבות ואת החיים החברתיים לזירה של דיכוי. כך, למשל, בעיר קום נסגר בקיץ האחרון בית קפה בשל הופעת מוזיקה חיה ללא רישיון, והמשטרה הכריזה כי לא ינופקו עוד רישיונות לעסקים דומים בעיר כולה.
המקרה עורר גל של מחאה ברשתות החברתיות ועבור רבים, סגירת בית הקפה הקטן הפכה לסמל למאבק רחב יותר: הזכות לבלות, לשמוע מוזיקה וליצור מרחב חברתי עצמאי. המשטר, שחושש מכל מוקד של חופש אזרחי, מנסה לסגור אפילו את החללים הקטנים ביותר שבהם מתאפשר לאזרחים לנשום קצת בחופשיות.
על הניתוק בין השלטון לבין האזרחים ניתן ללמוד גם ממה שקרה במפעלי האלומיניום באראכ, שם שובתים 4,000 העובדים כבר מספר חודשים. באוגוסט האחרון הועלתה מצידם דרישה לזכויות בסיסיות המובטחות להם בתלוש השכר, אבל במקום פתרון אמיתי הם קיבלו הצעה לתוספת של חצי דולר בלבד ובתגובה פתחו בשביתת רעב. במקביל גם נחשף כי החברה משמשת ספק מרכזי לתעשיות הצבאיות ולצנטריפוגות הגרעין – עובדה שחיזקה את תחושת הזעם ואת ההבנה כי המשטר מעדיף לתחזק את מנגנוני הכוח שלו על פני רווחת העובדים.
גם הצהרתו של הנשיא האיראני, מסעוד פ’זשכיאן, על חלוקת תלושי מזון לשכבות החלשות, לא שכנעה את הציבור וכולם יודעים: הכסף זורם החוצה, למיליציות במזרח התיכון, ולא פנימה, למשפחות שנאבקות לשרוד.
ניכור במקום תחושת אחדות
כל המשברים הללו – חשמל, חינוך, מים, תרבות, עבודה – מתלכדים עם הזמן, לאט ובעקביות, למכלול שמכרסם בלגיטימציה של המשטר. חלק מהציבור מאבד אמון כאשר ההבטחות מתנפצות, הפער בין דברי השרים לבין המציאות גדל וכתוצאה מכך גם מתרחבות המחאות: שביתות במפעלים, הפגנות על מחירי המזון, הזעם על סגירת בתי קפה. הפערים האתניים והמגדריים מתחדדים גם הם והמציאות מלמדת כי נשים, תושבי הפריפריה ומיעוטים כמו בלוצ’ים וערבים נפגעים יותר מכולם.
במקום אחדות סביב הדגל, מתעצבת תחושת ניכור וההשקעות במיליציות זרות מעלות שוב ושוב את השאלה הקשה ביותר: למה לשפוך מיליארדים על חיזבאללה, חמאס והחות’ים, כשבבית אין אורז, מים וחשמל?
בטווח הקצר המשטר עדיין מחזיק בכוחו בזכות משמרות המהפכה והדיכוי האלים אך בטווח הארוך, אם לא יחול שינוי במבנה הכלכלה או באופי המשטר – תקרת הזכוכית תיסדק ואף עשויה להישבר. הציבור האיראני, כמו עמים רבים לפניו, עשוי להפוך את מחירי המזון, את היחס לעובדים ואת הבצורת למנועי מחאה שיערערו את יסודות הרפובליקה האסלאמית.
בזירה המחקרית קיימת מחלוקת עיקשת בשאלה עד כמה המשטר האיראני אכן יציב לטווח הארוך. מצד אחד, רבים רואים בו מודל מובהק של משטר עמיד בפני לחצים: הוא שורד סנקציות, בידוד בינלאומי, הפגנות פנימיות וחילופי הנהגה, ומצליח לשמר שליטה יחסית הדוקה. מצד שני, יותר ויותר מקרים ונתונים מהשנים האחרונות מצביעים על שחיקה עמוקה בלגיטימציה וביכולת הניהולית שלו.
הכלכלה האיראנית פועלת כיום במבנה רב־שכבתי: רובד רשמי, שבו נמצאים האזרחים, הנמצא במשבר מתמשך, ורובד לא־רשמי הנשלט בידי משמרות המהפכה. המבנה הזה יוצר יציבות מדומה, ומאפשר למשטר להחזיק מעמד, אך במחיר של פגיעה באמון הציבור וקריסת השירותים האזרחיים. מנגנוני הביטחון האיראניים חזקים ומונעים שינוי משטר מהיר, אך המשברים הכלכליים והחברתיים יוצרים סדקים מתמשכים וניתן גם להצביע על פער חריף בין הדור הצעיר, העירוני והחשוף לעולם, שפחות מוכן להשלים עם מגבלות דתיות-חברתיות ועם כישלון כלכלי, לבין הדור הוותיק שמבכר שמרנות ומדכא כל ניסיון לרפורמות שמסמלות קידמה.
לחץ בינלאומי במעטפת פוליטית
אל תוך הסחרור הזה נכנס מנגנון ה-Snapback, שאותו החליטו צרפת, גרמניה ובריטניה להפעיל החודש (ספטמבר 2025) ובכך החזירו את המשטר האיראני למצב שבו הוא נתון לסנקציות מצד מדינות בעולם. Snapback הינו מנגנון שבו צעדי ענישה שהוסרו או הוקלו חוזרים באופן אוטומטי אם צד מסוים מפר התחייבויותיו, כפי שעושה איראן פעם אחר פעם בנוגע לתוכנית הגרעין שלה.
כלכלית, ההשפעה מוגבלת: איראן כבר פיתחה מנגנונים לעקיפת חלק מהסנקציות, בעיקר דרך קשרים עם סין ועם מדינות שאינן ממהרות לציית למערב. אך פוליטית, המשמעות עמוקה, כאשר הלחץ אינו עוד "אמריקאי" בלבד וגם בירות אירופה מבהירות שטהראן היא הבעיה.
המשטר האיראני הגיב להחלטה להפעיל נגדו את המנגנון באיומים כי יצמצם את שיתוף הפעולה עם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, ואף ישקול צעד קיצוני של פרישה מאמנת מניעת הנשק הגרעיני (NPT) כפי שעשתה צפון קוריאה לפני 22 שנים. צעד כזה יחריף את הבידוד הבינלאומי, אך יאפשר למשטר לנסות להצדיק השקעות ביטחוניות נוספות בפני אזרחיו.
המשמעות ברחוב הטהרני איננה רק "סנקציה נוספת", אלא החלטה שעלולה ליצור מחסום אשראי ובכך להקשות על הצרכנים ולהפוך לעוד אי-ודאות בסל הקניות, או לגרום לגל בריחת מוחות מהאוניברסיטאות. כך, לחץ שמוגדר חיצוני מאיץ למעשה תהליכי שחיקה פנימיים.
במקביל, העובדה שהמהלך מגיע גם מאירופה ולא רק מארצות הברית מחזקת את התפיסה ש"טהרן היא הבעיה", ולא וושינגטון או ירושלים. בכך ה- Snapback עלול לפגוע עוד יותר בלגיטימציה של המשטר מבית ומחוץ, להאיץ חששות ציבוריים מפני עימות צבאי ולהציב את איראן במצב של בידוד מדיני חריף ערב בחירות עתידיות – כאשר הלחץ הכלכלי, המשבר החברתי והפחד ממלחמה משתלבים לכדי איום יציבות כולל.
"עם כלביא" – הפגיעוּת נחשפת
כמו לא די במשברים הפנימיים, איראן נאלצה להתמודד בחודש יוני האחרון גם עם עימות צבאי, כאשר במסגרת מבצע "עם כלביא" (מלחמת 12 הימים) נפגעו בשטחה מתקני תשתית צבאיים ואזרחיים. בשעה שה- Snapbackמייצר מסגרת לחץ דיפלומטית, המחישה המכה הצבאית מצד ישראל (בשיתוף ארצות הברית), עד כמה הפגיעות הזו מזינה את השחיקה החברתית-כללית ועד כמה מספקת המערכה הצבאית עוד אפשרות למנוף לחץ על טהרן.
בעוד שההנהגה ניסתה להציג את האירוע כ"הצלחה בהדיפת התוקפנות", המציאות דיברה אחרת: מתקנים אסטרטגיים בעיר אראכ, במחוז ח’וזסתאן ובפרברי טהראן ניזוקו קשות, שורת מדענים בכירים חוסלה והציבור ראה במו עיניו שהמיליארדים שהושקעו במערכות הגנה אינם מגנים אפילו על מתקנים בלב המדינה. כל כלו חיזקו את תחושת חוסר האונים, שכן אם המדינה אינה מגינה על גבולותיה וגם לא על אזרחיה, על מה היא נשענת?
מדינה על קו התפר
השילוב בין יוקר מחיה מאמיר, מערכת חינוך קורסת, אבטלה, בצורת, דיכוי תרבותי ושביתות עובדים, יוצר, כאמור, מציאות של יציבות מדומה בלבד. בטווח הקצר המשטר עדיין מחזיק בזכות מנגנוני הביטחון, אך בטווח הארוך התמונה שונה לגמרי.
תרחיש בלימה של ההידרדרות המתמשכת ידרוש הזרמת משאבים לשירותים אזרחיים, שקיפות תקציבית ותיקון מנגנוני קצבאות. תרחיש הסחף, של המשך היציבות המדומה, יותיר את הציבור מול שולחן ריק.
האורז שהפך למטיל זהב איננו רק מטאפורה. הוא מציאות יומיומית שמגלמת את המשבר האיראני כולו: כאשר מוצר יסוד הופך לבלתי מושג, המשטר אינו יכול עוד להסתתר מאחורי אידיאולוגיה או אויב חיצוני. השאלה שנותרה פתוחה – האם איראן תצליח להפוך את הקערה על פיה, או שתיסחף אל גל מחאה חדש שיערער את יסודותיה מבפנים.
