תוכנית עשרים הנקודות של הנשיא דונלד טראמפ, שהובילה להפסקת האש ברצועת עזה ב-10 באוקטובר 2025, קיבלה משנה תוקף עם אישור החלטת מועצת הביטחון של האו"ם (2803) ב-17 בנובמבר. המשמעות הנגלית בעת הזו היא שהשליטה ברצועה עוברת, הלכה למעשה, לידי ארה"ב למשך השנתיים הקרובות, אולם עוד טרם נתקבלה החלטת מועצת הביטחון ומייד לאחר הקמתו של מרכז התיאום האזרחי האמריקני בקריית גת, החלו לשטוף את השיח הציבורי והפוליטי בישראל טענות ביקורתיות ומתריעות.
טענה אחת התייחסה לכך שישראל הופכת למדינת חסות של ארה"ב והשנייה התמקדה ביצירת התקדים המסוכן של בינאום הסכסוך עם הפלסטינים ונטילת ההשפעה על ניהולו מידי ישראל. על אלו נוספה, בעקבות ביקורו המתוקשר של יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, בארה"ב ופגישתו עם הנשיא טראמפ בבית הלבן ב-18 בנובמבר, טענה בדבר אובדן העליונות האווירית ויתרונה הצבאי של ישראל בשל כוונת הנשיא האמריקני להיענות לבקשת הסעודים ולמכור להם מטוסי F-35. מהלך כזה, טענו המבקרים, יוביל לאובדן הבכורה של ישראל כבת הברית המועדפת של האמריקנים במזרח התיכון.
בשלוש הטענות יש גרעין של אמת, אלא שבעצם קיומו אין כדי לתקף אותן ובוודאי לא את הפרשנות המחמירה שלהן. העובדה שהאמריקנים משקיעים מאמץ עצום כדי להבטיח את מימוש תוכנית הנשיא טראמפ – כשלישראל יש אינטרס עליון בהצלחתה ובייחוס האחריות לכישלונה, אם כך יקרה, לחמאס בלבד , לצד הצורך בבניית הלגיטימציה לחידוש המהלך הצבאי ברצועה בהעדר אפשרות אחרת לפירוק ארגון הטרור מנשקו ולפירוז רצועת עזה – אינה הופכת אותנו למדינת חסות של ארה"ב. בינאום הסכסוך, בוודאי בהתייחס לרצועה, אינו בהכרח רע לישראל וניתן אף לראותו כהישג אסטרטגי וסוג של צדק היסטורי. לראיה – בעיית עזה הופכת לעניינן של מדינות האזור והקהילה הבינלאומית בהובלת ארה"ב, אשר נוטלות אחריות מעשית לטיפול בה, תוך שימור האינטרסים הביטחוניים החיוניים של ישראל וחשוב מזה – הכרה רשמית ומפורשת בחיוניותם ובנחיצותם.
גם נכונות אמריקאית (בשלב זה של הנשיא שנזקק לאישור הקונגרס) למכירת המטוסים לערב הסעודית, בוודאי כתנאי לנורמליזציה עם ירושלים, איננה מבטלת את היתרון הצבאי של ישראל ולא את עליונותה האווירית וגם לא מבטלת את מעמדה הייחודי כבת הברית האמינה והחשובה ביותר של ארה"ב באזור.
תמיכה בתוכנית, כהשקעה לטווח ארוך
אלא ששלוש הטענות, גם אם מוגזמות, בהחלט דורשות תשומת לב אסטרטגית מצד ישראל ומחייבות אותה למדינאות מושכלת, מחושבת ובעיקר יצירתית, שתבטיח את השמירה על האינטרסים החיוניים שלה ותוביל למימושם באופן המיטבי ביותר.
לישראל יש אינטרס עליון במימוש מלא ומוצלח של תוכנית עשרים הנקודות. התוכנית, שהוצגה לנשיא לאישורו, הוכנה בעצה אחת עם ראש הממשלה בנימין נתניהו והשר רון דרמר, על ידי שני שליחיו הנאמנים, סטיב ויטקוף וג'ארד קושנר. היא משרתת במובהק את חמש מטרות המלחמה שנקבעו על ידי ממשלת ישראל: פירוק חמאס מנשקו, פירוז הרצועה, שחרור החטופים החיים והחללים, הקמת שלטון חלופי לחמאס ואחריות ביטחונית גוברת של ישראל לרצועה, ובכלל זה נוכחות צבאית בשטחיה, עד להתבססות השלטון האזרחי החדש וייצוב המציאות הביטחונית.
מימוש התוכנית ללא חידוש הלחימה של צה"ל נגד חמאס הוא בחזקת עדיפות עליונה עבור ישראל, אך לא פחות מזה, בעבור ארה"ב. הנשיא טראמפ רואה בהפסקת המלחמה ברצועת עזה תנאי הכרחי לקידום חזונו האזורי-אסטרטגי, שמהותו ארכיטקטורה אזורית חדשה על בסיס הרחבת הסכמי אברהם ונורמליזציה עם ערב הסעודית. יוקרתו של הנשיא עצמו, כמו גם יוקרתה של ארה"ב, מונחות על הכף בעת הזו ובוודאי לאחר ההצלחה האמריקנית המרשימה בגיוס ההסכמה של חברות מועצת הביטחון ותיקוף התוכנית כהחלטה 2803.
הצלחתה של ארה"ב במקרה זה היא בהכרח הצלחתה של ישראל, וכבת בריתה העיקרית באזור חובה עליה לסייע לה במימוש התוכנית. אם המשמעות היא מתן הזמן ומרחב הפעולה כדי שארה"ב תוכל לעשות זאת בדרכה, גם אם באמצעות הקמת מפקדת תיאום בשטח ישראל ופעולות עצמאיות לאיסוף מודיעין ברצועה וניטור ההסכם – הרי שנכון לעשות זאת. שיתוף הפעולה הישראלי, גם אם במחיר של ויתור זמני וחלקי על חופש הפעולה המלא, הוא לא פחות מהכרחי לצורך שימור היחסים המיוחדים עם האמריקנים, הזנתם וחיזוקם, כמו גם לצורך הידוק והעמקת התיאום המתחייב לקראת התפתחויות אפשריות במקרה של שיבושים שיחולו – והנחת העבודה חייבת להיות שכך אכן יקרה. בתסריט כזה, תוכל ישראל לבסס ולהרחיב את הלגיטימציה האמריקנית ובעקבותיה את הלגיטימציה מצד שאר השותפים לתוכנית והתומכים בה, לחידוש הלחימה נגד חמאס לצורך פירוקו מנשקו והבטחת פירוז הרצועה.
במערכת יחסים בין בנות ברית – ובעיקר כשמדובר בא-סימטריה בולטת לטובת ארה"ב במקרה של ישראל – מתחייב לעתים לשלם מחירים מסוימים בעת נתונה לצורך קצירת הישגים ותועלות אסטרטגיות במעלה הדרך. לכן, תהיה זו טעות לפרש או להבין את המהלכים האחרונים כביטוי למעמדה של ישראל כמדינת חסות של ארה"ב, ונכון יותר להבינם כביטוי של שיתוף פעולה הצופה פני עתיד.
נטל ההוכחה על הרשות הפלסטינית
הנוכחות והפעלתנות האמריקנית במאפייניה הייחודיים (מפקדת התיאום האזרחי שהוקמה בקרית גת בפיקוד CENTCOM – פיקוד המרכז האמריקאי), האפשרות להקמת כוח הייצוב הבינלאומי (ISF) שאמור לפעול בשטח הרצועה, ובעיקר החלטת מועצת הביטחון שלמעשה מייצרת את המנדט לכוח המשימה מעצם התוקף שהיא נותנת לתוכנית – בכל אלו אפשר בהחלט לראות כמהלכים שהופכים את הסכסוך, לכל הפחות בנוגע לרצועת עזה, לסוגייה בינלאומית. יש מי שמרחיבים את רעיון הבינאום לזירה הפלסטינית כולה, בהסתמך על הסעיף בהחלטה המתייחס לנתיב אפשרי ואמין להכרה בזכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני והקמת מדינה פלסטינית.
למרות שבאופן עקרוני והיסטורי ישראל התנגדה לבינאום סכסוכיה, נדמה שהפעם הדבר אינו פועל בהכרח לרעתה. במקרה הנוכחי מדובר במהלך שנועד להביא למימושה המוצלח של תוכנית עשרים הנקודות שהיא, כאמור, בחזקת אינטרס ישראלי מובהק מכיוון שמימושה מוביל להגשמת מטרות המלחמה ולשיפור יסודי של המציאות הביטחונית וחשוב מזה – מייצר את התנאים לפריצה של ישראל למרחב באמצעות הרחבת הסכמי אברהם ותהליך הנורמליזציה.
בנוסף לכך, הבינאום מטיל על השחקניות האזוריות, אלו שטיפחו והעצימו את הבעיה הפלסטינית במהלך השנים ככלי במאבק נגד ישראל, אחריות מהותית ומשמעותית לטיפול בבעיה יחד עם הקהילה הבינלאומית. במובן זה, מדובר גם בהישג עבור ישראל כשהבעיה הפלסטינית כבר איננה נחלתה או אחריותה הבלעדית, אבל לא פחות חשוב מזה, מדובר כאן בסוג של צדק היסטורי המושב על כנו.
ככל שמדובר בנתיב אמין ואפשרי למדינה פלסטינית, הרי שמלבד העובדה שהנושא מוזכר בנוסח העמום והפחות מחייב ביותר של החלטות מועצת הביטחון, הרי שמתווה זה, המגובה כעת באופן בינלאומי, מציב בפני הפלסטינים שורה של תנאים וגשרים רבים שעליהם לעבור כדי להגיע ליעדם. מלבד פירוק חמאס מנשקו, פירוז הרצועה, ייצוב המציאות הביטחונית והרחקת הארגון מכל מעורבות והשפעה ב"יום שאחרי" ברצועת עזה, נדרשת הרשות הפלסטינית לעבור שורה של רפורמות מאוד משמעותיות, בטרם תוכל לחזור לשליטה אפקטיבית ברצועה, להוכיח את יכולתה לשלוט בה באופן יעיל ואחראי ולהיות ראויה להפוך למדינה. למעשה, מדובר כאן בכמעט אופרציונליזציה של האמירה האלמותית המיוחסת לדוב וייסגלס, ראש לשכתו של ראש הממשלה המנוח אריאל שרון, שדיבר על מדינה פלסטינית ביום שבו הפלסטינים יהפכו לפינלנדים. ואם זה אכן יקרה והפלסטינים יצלחו את המשוכות, יחצו את הגשרים ויהפכו להיות מה שהם ממש לא בימים אלו, הרי שמדובר במציאות שונה לחלוטין.
עד אז ובהנחה שמדובר בתהליך ארוך שיתנהל תחת המעטפת של הארכיטקטורה האזורית החדשה, שתאפשר או תייצר בתורה מרחבי הזדמנויות חדשים, כאלו שלא קיימים היום, בהחלט ייתכנו פתרונות יצירתיים שאינם אפשריים היום.
F-35 לסעודים? יש זמן להיערך
בהתייחס לטענה השלישית המושמעת בימים אלו בעקבות ביקורו של יורש העצר הסעודי בבית הלבן, הרי שגם במקרה זה לפרטים יש משמעות גדולה הרבה יותר מאשר לכותרות. ראשית, בהנחה שכל התופינים שמבקש הנשיא טראמפ להמטיר על הסעודים מותנים בכברת דרך משמעותית שיעשו האחרונים בכיוון של נורמליזציה עם ישראל, ובהנחה שלמהלך הזה תתלווה גם הרחבה משמעותית של הסכמי אברהם – גם אם ערב הסעודית לא תהיה הראשונה להצטרף אלא תעודד מדינות אחרות שעליהן יש לה השפעה לעשות זאת לפניה – הרי שמדובר בשינוי יסודי, מהמעלה השנייה של המערכת האזורית כולה, בואכה הארכיטקטורה האזורית החדשה.
בעצם קיומה של ארכיטקטורה אזורית חדשה, שישראל היא רכיב מרכזי בה, משתנה מיצובה האסטרטגי באופן מהותי, לטובה, ובמציאות כזו יש גם משמעות אחרת לנשק איכותי ברשות הסעודים. מעבר לכך, חשוב לזכור שהחלטת הנשיא טראמפ למכור לסעודים את מטוסי F-35 מחייבת את אישור הקונגרס, ובהחלט ייתכן שזה יטיל מגבלות מסוימות על העסקה.
בכל מקרה, גם אם תאושר העסקה, מדובר בסדר גודל של ארבע עד שש שנים עד לאספקת המטוסים – פרק זמן שיאפשר לישראל לשפר את היערכותה לקראת המציאות החדשה הן בהיבטים הטכנולוגיים והן בהיבטים המבצעיים, ובעיקר בהעמקת שיתופי הפעולה והתיאום עם ארה"ב, כל זאת באופן שיבטיח את שימור היתרון היחסי שלה ואת עליונותה האווירית במרחב. אין להקל ראש בטיעון לגבי עצם היתרון האסטרטגי והאיכותי שיצמח לערב הסעודית מעצם הימצאותו של כלי לחימה אסטרטגי ואיכותי דוגמת ה- F-35 ברשותה. כך אין גם להקל ראש בטיעון לגבי האפשרות להפלת המשטר הנוכחי או החלפתו במשטר עוין לישראל.
אלא שגם בהינתן התנאים האלו, חשוב לזכור שערב הסעודית עדיין תישאר נחותה מבחינה צבאית בהשוואה לישראל והסבירות שמשטר עוין שיקום שם יבחר לפתוח במלחמה נגד ישראל או לתקוף אותה, נמוכה מאוד. יתרה מזאת, כל משטר סעודי הנשען על צבא עם אמל"ח אמריקני וחיל אוויר שמטוסיו אמריקנים, נתון להשפעת הבית הלבן וליכולתו להשבית חלק מאותם כלי מלחמה. קשה להניח מצב שבו ארה"ב, גם כזו שתובל עלך ידי נשיא דמוקרטי ואפילו מאוד ביקורתי כלפי ישראל, תאפשר לערב הסעודית להשתמש במטוסים מתוצרתה נגד בת בריתה הבכירה.
מהלך אסטרטגי בראייה כלכלית-עסקית
המהלך שמוביל הנשיא טראמפ אינו מונע מכוח חיבה לערב הסעודית הגוברת על חיבתו לישראל וגם לא מכוח הכרה או תובנה שלו בנוגע לפיחות בערך האסטרטגי של ישראל עבור ארה"ב בהשוואה לנכסיות האסטרטגית של ערב הסעודית. התרומה הישראלית לביטחון הלאומי של ארה"ב בהיבט האסטרטגי, כמו גם התשתית הערכית והמשטרית שלה, נותרו בעינן. שיקוליו של הנשיא בעת הזו הם כלכליים-עסקיים, הנובעים מתפיסת עולם המזהה את הפוטנציאל שבמהלך אסטרטגי כזה, אותו ניתן וחשוב לממש בעת הזו כדי למצב את מעמדה של ארה"ב כמעצמה העולמית המובילה.
לצד החשיבות הגדולה שמייחס טראמפ להיבט הכספי-כלכלי, הוא עדיין הנשיא המחויב ביותר שידעה ישראל ועודנו מכיר ומוקיר את משמעותה האסטרטגית הייחודית לאמריקנים. באמירה או בטענה בדבר העדפתה של ערב הסעודית על פני ישראל יש משום הגזמה והתעלמות מהמנעד הרחב של השיקולים האסטרטגיים של ארה"ב ומתמונת המציאות הרחבה מוטת פני עתיד.
ישראל איננה מדינת חסות של ארה"ב, בינאום הסכסוך ברצועת עזה אינו פועל בהכרח לרעתה (נהפוך הוא) והיא לא איבדה את מעמדה ואת חשיבותה האסטרטגית בעיני ארה"ב. מדובר בתצרף מאתגר של התפתחויות המשנות את פני האזור, מחייבות את ישראל למדינאות יוזמת ויצירתית, לאיפוק, לסבלנות אסטרטגית ובעיקר להידוק התיאום האסטרטגי האינטימי עם האמריקנים. חשוב להבין את הסיכונים ולפעול למזעורם, אבל חשוב מזה – לזהות את ההזדמנויות ולפעול למינופן ולמימושן כדי להצעיד את ישראל לעתיד בטוח ומבטיח הרבה יותר.
