מבוא: הפער בין המודל הדרוזי למציאות הערבית

מערכת השירות בישראל מאופיינת בפערים בין קבוצות האוכלוסייה. יהודים ודרוזים מחויבים לשירות חובה, בעוד שהאוכלוסייה הערבית פטורה ממנו. מצב זה מעלה שאלות בנוגע לשוויון אזרחי, לכידות חברתית וביטחון לאומי.

ההסדר עם הדרוזים משנות החמישים יצר תקדים לשילוב מיעוטים במערכת הביטחון (Ben-Dor 1979). עם זאת, ניסיונות להרחיבו לאוכלוסייה הערבית נתקלו בהתנגדות פוליטית וחברתית. השאלה המרכזית היא האם ניתן להחיל מודל דומה, למרות ההבדלים הזהותיים בין הקבוצות (Zeedan 2019).

מאמר זה עוסק באחת השאלות הרגישות והמכריעות בישראל: האם, ובאילו תנאים, ניתן להרחיב את חובת השירות הביטחוני והאזרחי גם לאזרחים הערבים. נקודת המוצא היא ההשוואה למודל הדרוזי – הנחשב לעיתים לסיפור הצלחה של שילוב, אל מול המכשולים הייחודיים לשילוב האוכלוסייה הערבית המוסלמית והנוצרית, שבהם מימד הזהות הלאומית והקשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני ממלאים תפקיד מרכזי. לשם כך, המחקר מתחקה אחר התפתחות הסדרי הגיוס מראשית המדינה, בוחן את ההבדלים המבניים והזהותיים בין הקבוצות ומנתח את ההשלכות האפשריות של שינוי המדיניות – על ביטחון המדינה, על לכידות חברתית ועל תפיסת השוויון האזרחי. בהתבסס על ספרות מחקרית, נתונים סטטיסטיים והשוואות בינלאומיות, המאמר מציע מודל הדרגתי לשילוב במסגרת שירות אזרחי, המבקש לאזן בין עיקרון השוויון בנטל לבין זכויות קיבוציות של מיעוטים (Kymlicka 1995; Tamir 1993; Moskos et al. 2000).

2. שירות חובה במדינות רב תרבותיות

הספרות המחקרית העוסקת בשירות חובה במדינות רב-תרבותיות מציגה תמונה מורכבת ואמביוולנטית. גישה מרכזית אחת רואה בשירות חובה משותף מנגנון אינטגרטיבי היכול לתרום לבניית זהות אזרחית משותפת ולהעמקת הסולידריות בין קבוצות שונות בחברה. לפי גישה זו, השירות הצבאי יוצר מסגרת מוסדית של מפגש יומיומי בין יחידים מקבוצות אתניות, לשוניות ותרבותיות שונות, ובכך מטפח תחושת שותפות גורל ומחזק את הזיקה למדינה (Moskos 1977; Moskos, Williams & Segal 2000). מחקרים משווים מצביעים כי במדינות כגון שווייץ וסינגפור, שבהן מתקיים שירות חובה רחב היקף, השירות תרם ליצירת זהות אזרחית על-קבוצתית ולהפחתת מתחים בין-קבוצתיים באמצעות חשיפה הדדית, שיתוף פעולה ויצירת רשתות חברתיות חוצות-מגזרים (Haltiner 1998; Kwa 2002).

עם זאת, ספרות ביקורתית מדגישה כי השפעתו האינטגרטיבית של השירות מותנית בהקשר החברתי-פוליטי שבו הוא מתקיים. בחברות שסועות המאופיינות בקונפליקט לאומי עמוק בין רוב למיעוט, השירות הצבאי עשוי דווקא להעצים תחושות הדרה וניכור. כאשר הצבא נתפס כמוסד המגלם את האתוס והאינטרסים של קבוצת הרוב, חיוב בני המיעוט לשרת בו עלול להתפרש כפגיעה בזהותם הקולקטיבית וליצור התנגדות ואף סירוב המוני (Cohen 2008). דוגמאות אמפיריות לכך נמצאו בהקשר הטורקי, שבו חלק מהאוכלוסייה הכורדית רואה בשירות הצבאי השתתפות במנגנון הפועל נגד קבוצת השייכות הלאומית שלה, ולכן מתפתח יחס אמביוולנטי ולעיתים יחס מתנגד כלפי החובה לשרת (Yeğen 2007). ממצאים אלה מדגישים כי שירות חובה אינו בהכרח מנגנון אינטגרציה אוניברסלי, אלא מוסד חברתי שתוצאותיו תלויות במידת הלגיטימציה של המדינה בעיני קבוצות המיעוט ובאופי יחסי הרוב-מיעוט בתוכה.

״כפיית שירות צבאי על אוכלוסייה המתנגדת לו עלולה ליצור קונפליקט חברתי חריף, לפגוע בלגיטימיות המוסד ולהוביל לבעיות משמעת ואף לסיכונים ביטחוניים העולים על התועלת״

המודל הדרוזי כמקרה מבחן
המקרה הדרוזי זכה לתשומת לב מחקרית רחבה כדוגמה למודל מוצלח יחסית של שילוב מיעוט במערכת ביטחון במדינה מערבית. מחקרים היסטוריים-פוליטיים מצביעים כי שילוב זה נבע מצירוף של גורמים מבניים וזהותיים: העדה הדרוזית מתאפיינת בזהות דתית מובחנת מן האסלאם הסוני והשיעי, במבנה קהילתי היררכי ובהנהגה מסורתית שהעניקה לגיטימציה להסדר השירות מול המדינה (Ben-Dor 1979; Parsons 2000). בנוסף, בהקשר הישראלי התגבשה בקרב הדרוזים זהות אזרחית שאינה מבוססת על לאומיות ערבית-פלסטינית רחבה, דבר שאפשר פיתוח נאמנות למדינה ללא קונפליקט זהותי חריף בין השתייכות אזרחית להשתייכות לאומית (Zeedan 2019).

עם זאת, הספרות הביקורתית מצביעה על כך שהצלחת המודל לוותה גם במחירים חברתיים ופוליטיים. מחקרים על הזהות הדרוזית בישראל מתארים תהליך של התרחקות מהמרחב הערבי הרחב לצד יצירת תלות מוסדית במדינה (Firro 1999; Khaizran 2014). תהליכים אלה מלווים לעיתים במתחים פנימיים בקרב צעירים דרוזים, בתחושת בידוד מהסביבה הערבית ובקושי לעצב זהות אזרחית מלאה שאינה מותנית בשירות הצבאי (Cohen 2008). לפיכך, אף שהמודל הדרוזי נתפס כהצלחה יחסית, ממצאים אלו מטילים ספק ביכולת להכלילו לקבוצות מיעוט אחרות בעלות זהות לאומית מובחנת וקונפליקט פוליטי עם המדינה.

האוכלוסייה הערבית בישראל וסוגיית השירות
הספרות המחקרית העוסקת ביחסה של האוכלוסייה הערבית בישראל לסוגיית השירות הצבאי מצביעה על דפוס עקבי של התנגדות רחבה. מחקרים על זהותם הלאומית של אזרחי ישראל הערבים מלמדים כי רובם מגדירים עצמם כחלק מהקולקטיב הפלסטיני, וכי השירות בצבא ישראלי נתפס בעיניהם כפגיעה בזהות הלאומית וכמעשה הסותר את השתייכותם הקולקטיבית (Smooha & Haidar 2004; Ghanem 2001). תפיסה זו נשענת על זיכרון היסטורי של הנכבה, על קשרים משפחתיים ותרבותיים עם פלסטינים מחוץ לגבולות המדינה ועל הבנת הסכסוך הישראלי-פלסטיני כקונפליקט לאומי שבו הם אינם צד ניטרלי (Rouhana 1997).

ממצאים אמפיריים עדכניים מחזקים תמונה זו. סקרי דעת קהל מצביעים על רמת נכונות נמוכה לשירות צבאי ואף לשירות אזרחי חלופי, כאשר רק מיעוט קטן מהצעירים הערבים מביע נכונות להתגייס ורוב משמעותי מתנגד לחיוב בשירות חובה (IDI 2023; Musawa 2024). נתונים אלה מצביעים על קושי מבני ביישום מודל חובה אוניברסלי על אוכלוסייה הרואה בשירות פעולה הסותרת את זהותה הקולקטיבית.

עם זאת, הספרות מצביעה גם על הטרוגניות פנימית בתוך האוכלוסייה הערבית. מחקרים על הקהילה הנוצרית בישראל מצביעים על נכונות גבוהה יותר להשתלב במסגרות שירות משיקולים פרגמטיים של מוביליות חברתית והשתלבות בשוק העבודה (Tsimhoni 1993; Diament & Anabtawi 2015). בהתאם לכך נרשמה בשנים האחרונות עלייה מתונה במספר המתנדבים לשירות צבאי ואזרחי, אף כי שיעורם הכולל נותר נמוך. באופן דומה, מחקרים על הבדואים בנגב מצביעים על מסורת של התנדבות צבאית בחלק מהשבטים, לצד שחיקה הדרגתית בנכונות לשירות על רקע מתחים חברתיים ומדינתיים (Nasasra 2017; Khaizran 2014). ממצאים אלה מצביעים כי ההתנגדות לשירות אינה אחידה, אך היא עדיין מאפיינת את הדפוס הדומיננטי בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל.

מודלים בינלאומיים של שירות אזרחי כחלופה לשירות צבאי
במדינות דמוקרטיות רבות פותחו מודלים של שירות אזרחי חלופי המאפשרים לאזרחים המתנגדים לשירות צבאי מטעמי מצפון להשתלב במסגרות אזרחיות. בגרמניה, למשל, התקיים במשך עשרות שנים מודל של שירות חובה לצד אפשרות לשירות אזרחי חלופי (Zivildienst), אשר נועד לאפשר מימוש חופש מצפון תוך שמירה על עקרון השוויון בנטל (Poutvaara 2009; Levy 2010). השירות האזרחי כלל עבודה במוסדות רווחה, בתי חולים, חינוך ושירותים חברתיים, והיקפו ומשך השירות היו דומים לאלה של השירות הצבאי. מחקרים מצביעים כי מודל זה אפשר שילוב אפקטיבי של אוכלוסיות דתיות ופציפיסטיות מבלי לפגוע בלגיטימיות של חובת השירות (Mjøset & Van Holde 2002).

נורווגיה פיתחה מודל שונה של שירות חובה אוניברסלי-סלקטיבי, שבו כלל האזרחים מחויבים ברישום ובמיון, אך רק חלק מהם מגויס בפועל לשירות צבאי, ואילו האחרים יכולים לשרת במסגרות אזרחיות או להשתחרר מחובת הגיוס (Skjelsbæk 2014). מחקרים על מודל זה מצביעים על כך שהוא מפחית את תחושת הכפייה ומאפשר גמישות מוסדית גבוהה יותר, אך בו-בזמן יוצר אי-שוויון בפועל בין המשרתים לבין מי שלא גויסו (Poutvaara 2009).

גם בישראל התקיימה במשך שנים מערכת שירות לאומי-אזרחי שנועדה בעיקר לנשים דתיות שלא יכלו לשרת בצבא מטעמי אמונה. מחקרים על השירות הלאומי מצביעים על הצלחה חלקית במתן חלופה לשירות צבאי, לצד בעיות של תִקצוב נמוך, הכרה חברתית מוגבלת ומורכבות ביורוקרטית (Levy 2012; Kimmerling 2001). בשנים האחרונות הורחב השירות הלאומי גם לאוכלוסיות נוספות, לרבות צעירים ערבים, אולם היקפו נותר מצומצם יחסית והוא אינו נתפס עדיין כשווה ערך חברתי לשירות הצבאי (Peled & Shafir 2005).

חיילים בגדוד בדואי: ״בניגוד להסדר הדרוזי, השירות הבדואי נותר על בסיס התנדבותי והיקפו הושפע ממידת האמון בין השבטים למדינה״
צילום: דובר צה״ל

3. רקע היסטורי: הסדרי הגיוס מראשית המדינה

החלטת הפטור הראשונית והרציונל מאחוריה
החלטת ממשלת ישראל בראשית ימי המדינה שלא להחיל חובת גיוס על האוכלוסייה הערבית לא נשענה בעיקרה על תפיסה נורמטיבית של זכויות מיעוטים, אלא על שיקולים ביטחוניים ומעשיים. על רקע סיומה הטרי של מלחמת העצמאות ורמת האמון הנמוכה בנאמנות האוכלוסייה הערבית, ההנהגה הצבאית והפוליטית העריכה כי גיוס נרחב עלול ליצור סיכונים ביטחוניים, לרבות חשיפה למידע רגיש ואף מצבים שבהם חיילים ערבים יידרשו להילחם בבני עמם (Kimmerling 2001; Morris 2008).

בנוסף, קובעי המדיניות חששו כי חיוב בשירות צבאי יעמיק את תחושת הניכור ויעורר התנגדות אקטיבית בקרב האוכלוסייה הערבית. בתקופה שבה התקיים ממשל צבאי באזורים ערביים רבים, העדיפה המדינה להימנע ממהלך שעלול להצית מחאה רחבה ולערער את היציבות הפוליטית והביטחונית (Lustick 1980; Ghanem 2001). לפיכך, ההחלטה שלא לגייס נתפסה כמהלך פרגמטי שנועד להבטיח יציבות בטווח הקצר, יותר מאשר כהכרעה עקרונית ביחס למעמדם האזרחי של הערבים בישראל.

מדיניות זו עמדה במתח עם אידיאל "צבא העם" הציוני, אשר ראה בשירות צבאי אוניברסלי מנגנון מרכזי לבניית חברה אזרחית משותפת וליצירת לכידות לאומית (Horowitz & Lissak 1978). הפטור שניתן לאוכלוסייה הערבית יצר חריג מהותי לעיקרון השוויון האזרחי, אולם בשלב זה נתפס כהכרח נסיבתי. עם השנים הפך הסדר זמני זה לנורמה מבנית שקשה היה לשנותה, והוא ממשיך לעצב את יחסי המדינה והמיעוט הערבי עד היום (Peled & Shafir 2005).

ההסדר המיוחד עם הדרוזים
ההסדר בין מדינת ישראל לבין העדה הדרוזית התגבש בהדרגה במהלך שנות החמישים. כבר במלחמת העצמאות נרשמו מקרים של התנדבות דרוזית לכוחות המגן ובהמשך לצה״ל, כאשר חלק מן ההנהגה הדרוזית ראתה בשירות הצבאי אמצעי להבטחת מעמדה של העדה במדינה החדשה ולהבדלתה מן האוכלוסייה הערבית הרחבה (Ben-Dor 1979; Parsons 2000). בשנת 1956 עוגן הסדר רשמי שלפיו בני העדה הדרוזית יחויבו בשירות צבאי חובה בדומה ליהודים.
ההחלטה עוררה מחלוקות פנימיות בתוך העדה. היו קבוצות שהתנגדו לחיוב וביקשו לשמור על ניטרליות, אולם ההנהגה המסורתית הצליחה לגבש תמיכה רחבה להסכם. השירות הצבאי נתפס כחוזה חברתי בין העדה לבין המדינה: בתמורה לנאמנות ולשירות תזכה העדה להכרה, להגנה ולמשאבים (Firro 1999; Zeedan 2019). מבחינת המדינה שימש ההסדר הוכחה לכך שמיעוט מוסלמי יכול להשתלב במערכת הביטחון, אך בו-בזמן הוא חיזק הבחנה מוסדית בין הדרוזים לבין האוכלוסייה הערבית הכללית.

עם השנים הפך השירות הצבאי לרכיב מרכזי בזהות הדרוזית בישראל, ושיעורי הגיוס בקרב בני העדה נותרו גבוהים יחסית ואף הובילו להשתלבות בדרגות פיקוד בכירות (Zeedan 2019). עם זאת, הספרות מצביעה גם על מחירים חברתיים וזהותיים: הדרוזים מצויים לעיתים במתח בין נאמנות אזרחית לבין השתייכות אזורית-תרבותית, ונוצר ריחוק מן הסביבה הערבית הרחבה (Khaizran 2014; Cohen 2008). לצד זאת, טענות לאפליה מתמשכת כלפי יישובים דרוזיים מעלות ספקות באשר להיקף התמורה שמקבלת העדה עבור השתלבותה במערכת הביטחון (Peled & Shafir 2005).

מורכבות האוכלוסייה הבדואית בנגב
המקרה הבדואי מורכב ושונה מן המקרה הדרוזי. כבר בתקופת המנדט הבריטי התקיימה בקרב חלק מן השבטים מסורת של שירות בכוחות הביטחון, כאשר בדואים שירתו במשטרה וביחידות צבאיות בריטיות, ובהמשך המשיכו חלקם להתנדב גם לצה״ל לאחר קום המדינה (Khaizran 2014; Nasasra 2017). עבור חלק מן ההנהגות השבטיות נתפס השירות כאמצעי לביסוס קשר עם השלטון ולהבטחת מעמד הקהילה במערכת הפוליטית החדשה.

עם זאת, בניגוד להסדר הדרוזי, השירות הבדואי נותר תמיד על בסיס התנדבותי והיקפו הושפע ממידת האמון בין השבטים לבין המדינה. בשנים האחרונות חלה ירידה בנכונות לשירות, בין היתר על רקע מדיניות כלפי יישובים בלתי מוכרים, הריסות בתים וסכסוכי קרקעות (Nasasra 2017; Meir 2013). צעירים בדואים רבים חווים פער בין ציפיות לנאמנות אזרחית לבין תחושת הדרה ואי-שוויון, דבר הפוגע במוטיבציה להתגייס.

המקרה הבדואי מדגים את מגבלותיו של מודל חובה. גם כאשר קיימת מסורת שירות, היעדר תחושת הוגנות אזרחית ולגיטימציה פוליטית מקשה על הרחבת הגיוס. לפיכך, ניסיון לכפות שירות ללא טיפול מקביל בסוגיות יסוד כגון זכויות קרקע, תכנון ובנייה ושוויון אזרחי צפוי להיתקל בהתנגדות משמעותית ולפגוע בלגיטימיות של מוסד השירות עצמו (Yiftachel 2006; Peled & Shafir 2005).

קושי בחיוב בשירות לאומי
לאורך השנים נעשו מספר ניסיונות להרחיב את חובת השירות בישראל כך שתכלול גם את האוכלוסייה הערבית במסגרת אזרחית. כבר בשנות השבעים והשמונים הועלו הצעות להקמת שירות אזרחי חובה שאינו כרוך בשירות צבאי, אך הן לא הבשילו לכדי חקיקה. הסיבות לכך היו מורכבות: מצד אחד, גורמים פוליטיים החזיקו בעמדה ליברלית שלפיה חופש מהשתתפות כפויה במסגרת שירות הוא זכות יסוד, במיוחד כאשר מדובר במיעוט לאומי (Kymlicka 1995; Peled & Shafir 2005). מצד שני, חלק מההנהגה הערבית התנגד לכל מודל חובה מחשש כי שירות אזרחי ישמש מנגנון מקדים לגיוס צבאי או אמצעי פיקוח ושליטה באוכלוסייה (Ghanem 2001; Rouhana 1997). בשנות האלפיים הורחבה מערכת השירות הלאומי כך שתאפשר גם לצעירים ערבים להשתלב בה, אך על בסיס התנדבותי בלבד. מספר המשתתפים אמנם עלה בהדרגה, אולם נותר נמוך ביחס לגודל האוכלוסייה (Levy 2012). בין החסמים המרכזיים זוהו היעדר תשתית ארגונית מספקת, תקצוב מוגבל, מודעות נמוכה והתנגדות פוליטית מצד חלקים מן ההנהגה הערבית (Peled & Shafir 2005; Khaizran 2014). כל עוד השירות הלאומי נתפס כתחליף משני לשירות הצבאי ולא כמסלול תרומה אזרחית לגיטימי ושווה ערך, פוטנציאל ההתרחבות שלו נותר מוגבל.

״הדרוזים פיתחו לאורך השנים זהות קהילתית מובחנת שאינה כוללת זיהוי עם הזהות הערבית או הפלסטינית הרחבה״

4. ניתוח השוני בין הדרוזים לבין האוכלוסייה הערבית

ההבדל המהותי ביותר בין הדרוזים לבין האוכלוסייה הערבית המוסלמית והנוצרית בישראל נעוץ בממד הזהות הלאומית. הדרוזים פיתחו לאורך השנים זהות קהילתית מובחנת שאינה כוללת זיהוי עם הזהות הערבית או הפלסטינית הרחבה. זהות זו מבוססת על דת ייחודית, על היסטוריה קהילתית נפרדת ועל תפיסה עצמית של קבוצה מובחנת, אשר אפשרה להנהגה הדרוזית לבסס נרטיב של ברית היסטורית עם המדינה היהודית שאינו תלוי בשותפות לאומית אלא באינטרס הדדי ובהכרה הדדית בייחוד הדתי-קהילתי (Firro 1999; Parsons 2000; Zeedan 2019).

לעומת זאת, מרבית האוכלוסייה הערבית בישראל מגדירה עצמה מבחינה לאומית כפלסטינית. זהות זו נשענת על זיכרון קולקטיבי של הנכבה, על קשרים משפחתיים ותרבותיים עם פלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה ועל תחושת שייכות לעולם הערבי הרחב (Smooha 2002; Rouhana 1997). הזהות הפלסטינית אינה מבטלת בהכרח את האזרחות הישראלית, אלא מתקיימת לצידה במתח מתמיד: האזרח הערבי עשוי להשתייך למסגרת המדינה מבחינה אזרחית, אך להזדהות לאומית עם העם הפלסטיני ושאיפותיו (Ghanem 2001). מתח זהותי זה הופך את השירות הצבאי לבעייתי במיוחד. השירות בצה״ל נתפס בעיני רבים כשירות בצבא הפועל מול בני עמם, ולכן כבגידה בזהות הלאומית, ולא כהעדפה אישית בלבד, אלא כקונפליקט נורמטיבי עמוק (Rouhana 1997; Khaizran 2014). אדם החווה השתייכות לשתי קהילות לאומיות המצויות בעימות מצוי בדילמה כמעט בלתי פתירה, מצב השונה באופן מהותי מן המקרה הדרוזי שבו לא מתקיים קונפליקט זהותי דומה.

גורם נוסף המסביר את ההבדל בין הדרוזים לבין האוכלוסייה הערבית הוא המבנה הקהילתי וההנהגה. העדה הדרוזית מאופיינת במבנה היררכי ברור, עם הנהגה דתית וחילונית מסורתית שיש לה סמכות רבה על חברי העדה. כאשר ההנהגה הדרוזית החליטה על הסכם עם המדינה בעניין השירות הצבאי, הדבר התקבל על דעת רוב חברי העדה, למרות התנגדויות פנימיות. המבנה הקהילתי המסורתי אפשר יישום יעיל של ההחלטה.

האוכלוסייה הערבית בישראל, לעומת זאת, היא הטרוגנית בהרבה. היא כוללת מוסלמים, נוצרים ואתאיסטים, עירוניים וכפריים, משכילים ומסורתיים. אין לה הנהגה מרכזית אחת שמקובלת על כולם. המפלגות הערביות בכנסת מייצגות זרמים שונים ולעיתים מנוגדים, וגם בתוכן קיימות מחלוקות. כל ניסיון לכפות החלטה על כלל האוכלוסייה הערבית, ללא קונצנזוס פנימי, עלול להיתקל בהתנגדות מאורגנת ובחוסר שיתוף פעולה.

בנוסף, בשנים האחרונות חלה מגמה של החלשת ההנהגה המסורתית בקרב האוכלוסייה הערבית ועליית תודעה אינדיווידואליסטית וזכויות אדם. צעירים ערבים רבים אינם מוכנים להישמע להנחיות של זקני השבט או המשפחה, והם מקבלים החלטות על בסיס שיקולים אישיים. מגמה זו מקשה על כל ניסיון ליצור הסכם קולקטיבי בין המדינה לבין האוכלוסייה הערבית, מאחר שאין גוף מייצג אחד שיכול לחייב את כולם.

גורם שלישי הוא ההקשר הגיאופוליטי והפוליטי. בשנות החמישים, כאשר נוצר ההסדר עם הדרוזים, הקונפליקט הישראלי-ערבי היה במצב שונה. לא הייתה עדיין ישות פוליטית פלסטינית מאורגנת, התנועה הלאומית הפלסטינית הייתה חלשה, והאוכלוסייה הערבית בישראל הייתה מבודדת ומבולבלת לאחר המלחמה. כמו כן, הדרוזים לא היו חלק מהסכסוך הלאומי הרחב, ולכן השירות הצבאי שלהם לא נתפס כשירות במלחמה בין שני עמים.

כיום, המצב שונה לחלוטין. הזהות הפלסטינית חזקה ומאורגנת, הסכסוך הישראלי-פלסטיני מוגדר בבירור כקונפליקט לאומי, והאוכלוסייה הערבית בישראל מזוהה עם הצד הפלסטיני. כל פעולה צבאית של ישראל בגדה המערבית או ברצועת עזה משפיעה ישירות על תחושת הזהות של האזרחים הערבים בישראל, ויוצרת מתח בין האזרחות הישראלית לבין הזהות הפלסטינית. בהקשר זה, חיוב בשירות צבאי נתפס כפעולה פרובוקטיבית ובלתי אפשרית מבחינה נורמטיבית.

״החלופה המועדפת אינה כפייה אלא מודל רב-ערוצי: הרחבה הדרגתית והתנדבותית של שירות אזרחי, לצד מסלולים ייעודיים ותמריצים, תוך טיפול עומק באי-שוויון המבני ובחסמים חברתיים-כלכליים״

5. האתגרים הביטחוניים והחברתיים של המצב הקיים

משבר כוח אדם צבאי
אחת הטענות המרכזיות בעד הרחבת חובת השירות נוגעת למשבר כוח האדם בצה״ל. הצבא מתמודד עם אתגר דמוגרפי מתמשך: מצד אחד גוברת הדרישה לכוח אדם עקב ריבוי זירות לחימה, איומים ביטחוניים מתמשכים והסתמכות רחבה על מערך המילואים; מצד שני שיעור המתגייסים בפועל נמצא במגמת ירידה לאורך זמן. ירידה זו נובעת בין היתר מגידול באוכלוסיות הפטורות משירות, מעלייה בפטורים רפואיים, משיעורי נשירה גבוהים יותר ומקושי להעמיס שירות מילואים נוסף על המשרתים הקיימים (Levy 2012; Cohen 2010).

נתונים שפורסמו בשנת 2024 מצביעים על ירידה בשיעור המתגייסים לכ-53% מכלל בני גיל הגיוס, לעומת כ-70% לפני כשלושה עשורים. הירידה בולטת במיוחד בקרב גברים, שם שיעור הפטורים עלה משמעותית. מצב זה יוצר עומס מצטבר על המשרתים, מחייב הארכת שירות מילואים ופוגע באיכות החיים של החיילים ושל משפחותיהם (Levy 2012).

על פניו, הרחבת בסיס הגיוס כך שיכלול גם את האוכלוסייה הערבית המהווה כחמישית מהאוכלוסייה עשויה להגדיל משמעותית את היצע כוח האדם. עם זאת, השאלה אינה כמותית בלבד אלא גם איכותית. צבא מודרני נשען על מיומנות, מוטיבציה ולגיטימציה, ולא רק על מספרים. גיוס כפוי של אוכלוסייה המתנגדת לשירות עלול ליצור בעיות משמעת, עומס ארגוני ואף סיכונים ביטחוניים, ובכך להפוך לנטל יותר מאשר למשאב (Ben-Eliezer 1998; Peled & Shafir 2005).

טענה נוספת בזכות הרחבת חובת השירות גורסת, כי המצב הקיים לפיו מגזרים גדולים אינם נושאים בנטל הביטחוני — פוגע בלכידות החברתית ובלגיטימיות של מוסד השירות. כאשר חלק מהאזרחים משרת ומקריב בעוד אחרים נהנים מן הביטחון ללא תרומה מקבילה, נוצרת תחושת אי-צדק וחוסר שוויון. תחושה זו מתעצמת כאשר מדובר באוכלוסיות הנהנות מזכויות אזרחיות מלאות אך אינן מחויבות בשירות, כדוגמת האוכלוסייה הערבית והחרדית (Levy 2012; Peled & Shafir 2005). סקרי דעת קהל מצביעים על רמות גבוהות של תסכול בקרב האוכלוסייה היהודית. סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה משנת 2023 מצא, כי רוב גדול מהציבור היהודי סבור שיש להחיל שירות צבאי או לאומי על כלל האזרחים. מחקרים איכותניים המבוססים על ראיונות עם חיילים ואנשי מילואים מצביעים אף הם על תחושת נשיאה בנטל בלתי פרופורציונלי ועל ביקורת כלפי המדינה שאינה מחייבת השתתפות רחבה יותר (Cohen 2010; Levy 2012).

עם זאת, יש לבחון האם חיוב כפוי של האוכלוסייה הערבית אכן יחזק את הלכידות החברתית או דווקא יפגע בה. אם הגיוס ייתפס כפעולה פרובוקטיבית ויוביל למחאה או לסירוב המוני, הוא עלול להחריף את המתיחות בין יהודים לערבים ולערער את הלגיטימיות של מוסד השירות עצמו (Rouhana 1997; Jamal 2011). לכידות חברתית אינה תלויה רק בשוויון פורמלי בנטל, אלא גם באמון הדדי ובהכרה הדדית בזכויות  כפייה ללא הסכמה עלולה לפגוע בבסיס הנורמטיבי של הסולידריות האזרחית (Peled & Shafir 2005).

השלכות הכלכליות
להיעדר שירות של האוכלוסייה הערבית קיימות גם השלכות כלכליות מורכבות. לכאורה, צעירים שאינם משרתים נכנסים מוקדם יותר לשוק העבודה וצוברים ניסיון והון אנושי בעוד בני גילם היהודים משרתים בצבא. אולם בפועל, האוכלוסייה הערבית בישראל מאופיינת בשיעורי תעסוקה נמוכים יותר, בהכנסה ממוצעת נמוכה יותר וברמות עוני גבוהות יותר. גורמים לכך כוללים אפליה מבנית, מחסור בתשתיות ביישובים ערביים, פערי השכלה ומחסום שפה (Semyonov & Lewin-Epstein 2011; Ghanem 2001).

אחד החסמים לשילוב בשוק העבודה הוא היעדר שירות צבאי, הנתפס בישראל כסמן אזרחי חשוב. משרות רבות, בעיקר במגזר הציבורי ובענפי הביטחון,  מותנות בשירות צבאי או בתחליף מוכר, והניסיון החברתי והמקצועי הנרכש בצבא משמש כרשת קשרים משמעותית להשתלבות תעסוקתית (Levy 2012). צעירים ערבים שאינם משרתים מודרים אפוא מערוצים מרכזיים של מוביליות חברתית.

מכאן עולה הטיעון כי שירות אזרחי עשוי לתרום לשילוב כלכלי באמצעות הכשרה מקצועית, ניסיון תעסוקתי ורשתות חברתיות, ואף לשמש אות לגיטימציה בעיני מעסיקים. מחקרים מצביעים כי ערבים המשרתים במסגרת אזרחית נהנים משיעורי תעסוקה והכנסה גבוהים יותר מבני גילם שלא שירתו (Khaizran 2014). עם זאת, בקרב רבים באוכלוסייה הערבית קיימת עמדה כי שילוב כלכלי צריך להתבסס על שוויון אזרחי מהותי בהשקעה בחינוך, בתשתיות ובמאבק באפליה ולא על שירות הנתפס כפגיעה בזהות הלאומית (Rouhana 1997; Jamal 2011). לפיכך, קיים ספק האם התועלת הכלכלית הפוטנציאלית מאזנת את המחיר הפוליטי והזהותי שהשירות כרוך בו.

בנות שירות לאומי: ״מחקרים על השירות הלאומי מצביעים על הצלחה חלקית במתן חלופה לשירות צבאי, לצד בעיות של תִקצוב נמוך״
צילום: Michal pu

6. דיון נורמטיבי: זכויות קולקטיביות מול שוויון אינדיווידואלי

הטיעון הליברלי לזכות הסירוב
מבחינה נורמטיבית, השאלה אם מדינה רשאית לחייב את אזרחיה בשירות צבאי, או אזרחי, מערבת התנגשות בין ערכים יסודיים. מנקודת מבט ליברלית קלאסית, חופש המצפון נתפס כזכות יסוד שאין לפגוע בה אלא בנסיבות חריגות. אדם המתנגד לשירות צבאי מטעמים מוסריים, דתיים או פוליטיים זכאי לסרב, ומדינה דמוקרטית מחויבת להכיר בסירוב זה. הגישה הליברלית מבחינה בין חובות אזרחיות כלליות  כגון תשלום מסים או ציות לחוק, לבין חובות הנוגעות לזהותו הערכית העמוקה של הפרט, ובהן שירות צבאי העלול לכפות עליו פעולה בניגוד למצפונו (Rawls 1999; Dworkin 1977).

בהתאם לכך, מדינות דמוקרטיות רבות מכירות בזכות לסרב מטעמי מצפון ומאפשרות מסלול שירות אזרחי חלופי. גרמניה, למשל, אפשרה לאורך שנים שירות אזרחי למתנגדים לשירות צבאי, וארצות הברית מעניקה פטורים למי שמתנגדים לכל צורה של שירות צבאי מטעמים דתיים או מוסריים. התפיסה העומדת בבסיס מודלים אלה היא שבמדינה חופשית אין לכפות על אדם פעולה הסותרת את ערכיו הבסיסיים (Walzer 1970; Kymlicka 1995).

במקרה של האוכלוסייה הערבית בישראל, הטיעון הליברלי מקבל משנה תוקף. אין מדובר בסירוב פרטני של יחידים, אלא בעמדה קולקטיבית רחבה המבוססת על זהות לאומית ותפיסה מוסרית שלפיה השירות הצבאי נתפס כפגיעה בעמם. כפייה במצב כזה תיחשב לפגיעה רחבה בחופש המצפון של ציבור גדול ותעמוד בניגוד לעקרונות היסוד הליברליים של המדינה הדמוקרטית (Rouhana 1997; Peled & Shafir 2005).

הטיעון הרפובליקני לחובה אזרחית
מנקודת מבט רפובליקנית-אזרחית, השירות הצבאי או האזרחי אינו רק זכות אלא חובה יסודית הנגזרת מעצם האזרחות. תפיסה זו רואה באזרחות מערכת הדדית של זכויות וחובות: האזרח נהנה מהגנת המדינה וממשאביה, ולפיכך מחויב להשתתף בחיים הציבוריים ולשאת בנטל המשותף. השירות נתפס כביטוי מרכזי של השתתפות אזרחית וכאמצעי לחיזוק תחושת השייכות והסולידריות החברתית (Walzer 1970; Sandel 1996).

מנקודת מבט זו, פטור קבוצתי רחב כגון הפטור של האוכלוסייה הערבית אשר עלול לפגוע בעיקרון השוויון האזרחי. כאשר חלק מן האזרחים נושא בנטל הביטחון בעוד אחרים נהנים מן הביטחון ללא תרומה מקבילה, מתערערת תחושת הצדק ונחלשת הלכידות החברתית (Levy 2012; Peled & Shafir 2005).

עם זאת, גם המסורת הרפובליקנית מכירה בכך שחובות אזרחיות חייבות להיתפס כלגיטימיות בעיני האזרחים עצמם. כפייה הנתפסת כבלתי מוצדקת עלולה לערער את האמון האזרחי ולפגוע בסולידריות שאותה היא מבקשת לחזק (Habermas 1996) ,לפיכך, גם מנקודת מבט רפובליקנית נדרש תהליך דמוקרטי של הסכמה והתאמת מסגרת השירות כך שתהיה קבילה בעיני האוכלוסייה המצופה להשתתף בה.

הטיעון הקולקטיבי קבוצתי לזכויות מיעוטים
מעבר לטיעונים האינדיווידואליים, עולה גם טיעון קולקטיבי-קבוצתי הנוגע לזכויות של מיעוטים לאומיים ותרבותיים. תיאוריות של רב-תרבותיות מדגישות כי מדינה דמוקרטית אינה מורכבת רק מאזרחים יחידים אלא גם מקהילות בעלות זהות משותפת. לפי גישות אלה, על המדינה להכיר בזכותן של קבוצות מיעוט לשמר את תרבותן ואת זהותן הלאומית, ואין לכפות עליהן השתלבות מלאה במוסדות התרבותיים של הרוב (Kymlicka 1995; Tamir 1993).  הזהות הקולקטיבית נתפסת כנכס יסודי לכבוד העצמי ולרווחת חברי הקבוצה.

במקרה של האוכלוסייה הערבית בישראל, טיעון זה מקבל משנה תוקף. מדובר במיעוט לאומי בעל זהות קולקטיבית מגובשת, היסטוריה משותפת וקשר פוליטי-תרבותי רחב. במסגרת זו, הימנעות משירות בצבא ישראלי נתפסת בעיני רבים כחלק משמירה על הזהות הלאומית הפלסטינית, בעוד שחיוב בשירות נתפס כניסיון לכפות הטמעה תרבותית ולפגוע בלכידות הקבוצתית (Rouhana 1997; Jamal 2011).

על פי הגישה הרב-תרבותית, מדינה דמוקרטית רשאית לדרוש נאמנות אזרחית בסיסית כגון ציות לחוק ותשלום מסים, אך אין היא רשאית לחייב השתתפות במוסדות המזוהים עם האתוס הלאומי של הרוב, ובראשם מוסדות צבאיים (Kymlicka 1995; Peled & Shafir 2005). הימנעות משירות אינה בהכרח ביטוי לחוסר נאמנות, אלא דרך לגיטימית לשימור זהות קיבוצית תוך המשך השתייכות למסגרת האזרחית.

״לכידות חברתית אינה תלויה רק בשוויון פורמלי בנטל אלא גם באמון והכרה הדדית; כפייה ללא הסכמה עלולה להחריף מתחים ולערער את הבסיס הנורמטיבי של הסולידריות האזרחית״

7. מודלים אפשריים לשילוב הדרגתי והתנדבותי

הרחבת השירות הלאומי אזרחי
המודל הראשון האפשרי הוא הרחבה משמעותית של השירות הלאומי-האזרחי תוך שמירה על אופיו ההתנדבותי. מודל זה נשען על ההנחה כי אין אפשרות — ואף אין זה רצוי — לכפות שירות צבאי על האוכלוסייה הערבית, אך ניתן ליצור מסגרת שירות אזרחית שתהיה מקובלת ואטרקטיבית עבור צעירים רבים. השירות יתמקד בתחומים אזרחיים מובהקים כגון חינוך, בריאות, רווחה, איכות סביבה ופעילות קהילתית, ללא רכיב ביטחוני ישיר (Kymlicka 1995; Peled & Shafir 2005).

יתרונות המודל הם שמירה על חופש המצפון והימנעות מכפייה, לצד יצירת ערוץ לגיטימי של תרומה אזרחית. השירות עשוי לספק מיומנויות מקצועיות, ניסיון תעסוקתי והזדמנויות לשילוב חברתי, מבלי ליצור את הקונפליקט הזהותי הכרוך בשירות צבאי (Jamal 2011). לשם הצלחתו נדרשת השקעה מוסדית משמעותית, הן בתשתיות והן בתקצוב ובהכרה ציבורית על מנת שהשירות ייתפס כמסלול מכובד ולא כפתרון שולי.

עם זאת, למודל גם חסרונות ברורים. הוא אינו פותר את בעיית כוח האדם הצבאי ואינו יוצר שוויון מלא בנטל הביטחוני. בנוסף, כל עוד השירות הלאומי נתפס כתחליף משני לשירות הצבאי, הוא יתקשה לזכות בהערכה חברתית שווה (Levy 2012). לפיכך, הצלחת המודל תלויה גם בשינוי תודעתי בקרב הציבור היהודי, כך שהשירות האזרחי יוכר כתרומה ציבורית בעלת ערך מקביל לשירות הצבאי.

יצירת מסלולים טכנולוגיים ורפואיים בצה"ל
מודל שני מציע יצירת מסלולים ייעודיים בתוך צה״ל שאינם כרוכים בלחימה או בנשיאת נשק, ויהיו פתוחים להתנדבות של אזרחים ערבים. מסלולים אלה יתמקדו בתחומים טכנולוגיים, רפואיים, לוגיסטיים ומינהליים, שבהם הקונפליקט המוסרי הישיר נמוך יותר. בדרך זו יוכלו צעירים ערבים לתרום למערכת הביטחון מבלי לחוש כי הם פועלים נגד בני עמם, ובתמורה יקבלו הכשרה מקצועית, תנאי שירות ושכר הולם (Levy 2012; Cohen 2010). יתרונות המודל טמונים בשילוב הדרגתי ומותאם של האוכלוסייה הערבית במסגרת צבאית, תוך הפחתת המתח הזהותי. תפקידים טכנולוגיים ורפואיים נתפסים כפחות בעייתיים מבחינה מוסרית ועל כן עשויים להיות מקובלים יותר על חלקים מן הציבור הערבי. בנוסף, מודל זה תורם להגדלת כוח האדם הצבאי ולחיזוק תחושת השותפות האזרחית (Ben-Eliezer 1998).

עם זאת, למודל גם חסרונות משמעותיים. עצם ההשתלבות בצה״ל עשויה לעורר התנגדות פוליטית וחברתית בקרב חלקים מן האוכלוסייה הערבית, שכן הצבא נתפס כמוסד בעל משמעות לאומית מובהקת (Rouhana 1997; Jamal 2011).  נוסף לכך, קיימים חששות ביטחוניים הקשורים לחשיפת מידע רגיש ולמורכבות הארגונית הכרוכה בשילוב קבוצות המתנגדות עקרונית לשירות. לבסוף, כל עוד מדובר בהתנדבות בלבד, המודל אינו פותר את שאלת אי-השוויון בנטל הביטחוני (Peled & Shafir 2005).

מודל מדורג של חובה מותנית
מודל שלישי מציע יצירת מערכת מדורגת שבה חובת השירות תלויה במידת הזיקה האזרחית וברצון להשתלב במסגרת המדינה. במסגרת זו ניתן להתנות קבלת הטבות ציבוריות — כגון מלגות לימודים, סיוע בדיור או העדפה תעסוקתית, בהשתתפות בשירות אזרחי. אזרחים שאינם מעוניינים בהטבות אלו יוכלו להימנע מן השירות, מבלי שיוטלו עליהם סנקציות פליליות ישירות (Sandel 1996; Kymlicka 1995).

יתרון מרכזי של מודל זה הוא האיזון בין עקרון החובה לבין חופש הבחירה. הוא יוצר תמריץ חיובי לשירות במקום כפייה ישירה, ולכן עשוי להיות מקובל יותר על חלקים מן האוכלוסייה הערבית ולהפחית התנגדות פוליטית חריפה (Jamal 2011). מבחינה מעשית, מדובר בפתרון פרגמטי המאפשר הגדלה הדרגתית של היקף המשתתפים, מבלי ליצור עימות חזיתי סביב עצם החובה.

עם זאת, למודל גם חסרונות משמעותיים. הוא אינו יוצר שוויון מלא ועלול לחזק הבחנה בין אזרחים "משרתים" לבין אזרחים "לא-משרתים", ובכך לפגוע בעיקרון האזרחות האחידה (Peled & Shafir 2005). בנוסף, קישור בין זכויות אזרחיות לבין שירות עלול להתפרש כמסחור האזרחות וכפגיעה בכבוד האזרחי, במיוחד כאשר מדובר במיעוט לאומי הרגיש לכפייה מוסדית (Walzer 1970).

גדוד נצח יהודה החרדי במלחמת חרבות ברזל: ״רוב גדול מהציבור היהודי סבור שיש להחיל שירות צבאי או לאומי על כלל האזרחים״
צילום: דובר צה״ל

8. סיכום ומסקנות

המסקנה המרכזית העולה ממחקר זה היא, כי אין פתרון פשוט או מושלם לסוגיית הרחבת חובת השירות לאוכלוסייה הערבית בישראל. המתח נובע מהתנגשות בין שלושה ערכים יסודיים: הצורך הביטחוני במאגר כוח אדם רחב, עקרון השוויון האזרחי והזכות הקיבוצית של מיעוט לאומי לשמור על זהותו (Kymlicka 1995; Peled & Shafir 2005). קידום אחד מערכים אלה כרוך כמעט בהכרח בפגיעה באחרים, ולכן כל מודל יישומי יישא עמו מחיר נורמטיבי. המודל הדרוזי, המוצג לעיתים כתקדים לשילוב מוצלח, הוא תוצר של נסיבות היסטוריות ייחודיות: התגבשות זהות קהילתית נפרדת ואי-הזדהות עם הלאומיות הפלסטינית (Firro 1999; Zeedan 2019). לעומת זאת, האוכלוסייה הערבית בישראל מזהה עצמה במידה רבה כחלק מן העם הפלסטיני, ולכן החלת מודל דומה מתעלמת מן ההקשר הזהותי והפוליטי ועלולה להוביל להחרפת העימות החברתי (Rouhana 1997).

לאור האמור, יש לדחות את האפשרות של חיוב האוכלוסייה הערבית בשירות צבאי. מודל זה פוגע בזכות הקיבוצית של המיעוט ובחופש המצפון של הפרט, ועלול ליצור קונפליקט חברתי חריף ואף סירוב המוני (Rawls 1999; Rouhana 1997). כפיית שירות בצבא הנתפס כפועל נגד בני הקבוצה אינה רק בלתי לגיטימית מבחינה נורמטיבית אלא גם בלתי ישימה מבחינה מעשית. בנוסף, קיימים סיכונים ביטחוניים ממשיים: צבא מודרני נשען על מוטיבציה, אמון ולגיטימציה ציבורית. גיוס כפוי של אוכלוסייה המתנגדת לשירות עלול ליצור בעיות משמעת, פגיעה בתפקוד ואף סיכוני מידע, כך שהנזק הארגוני והביטחוני עלול לעלות על התועלת הכמותית (Ben-Eliezer 1998; Levy 2012).

החלופה העדיפה היא הרחבה משמעותית של השירות הלאומי-האזרחי, תוך שמירה על אופיו ההתנדבותי. יש לפתח מסגרת מקצועית ואטרקטיבית שתאפשר לצעירים ערבים לתרום לחברה בתחומים אזרחיים, חינוך, בריאות, רווחה וקהילה, ללא קונפליקט זהותי (Jamal 2011; Peled & Shafir 2005). מסגרת כזו עשויה לספק הכשרה מקצועית, ניסיון תעסוקתי והכרה חברתית. עם זאת, הצלחת המודל תלויה גם בשינוי תפיסתי בחברה הישראלית. השירות האזרחי חייב להיתפס כשווה ערך לשירות הצבאי ולא כתחליף משני. לשם כך יש ליצור מנגנוני הכרה סמליים ומוסדיים, זכויות סוציאליות שוות, טקסי הוקרה והכרה ציבורית  שיבססו את מעמדו כתרומה אזרחית מלאה (Levy 2012). רק בתנאים אלה ניתן לצפות להרחבת ההשתתפות בקרב צעירים ערבים.

לצד הרחבת השירות הלאומי האזרחי, ניתן ליצור מסלולים ייעודיים בתוך צה״ל הפתוחים להתנדבות בלבד ומותאמים לאוכלוסייה הערבית. מסלולים אלה יתמקדו בתפקידים טכנולוגיים, רפואיים ולוגיסטיים, שבהם הקונפליקט המוסרי הנתפס נמוך יותר בהשוואה לתפקידי לחימה (Levy 2012). יש לשלב במסלולים אלו תמריצים משמעותיים ובהכשרה מקצועית איכותית, תגמול כלכלי מוגדל והבטחת אופק תעסוקתי לאחר השירות  בדומה למודלים של צבאות מקצועיים המעודדים גיוס מוטיבציוני ולא כפוי (Moskos 1977). מודל זה מאפשר השתלבות מכבדת למעוניינים, מבלי להחיל חובה קולקטיבית העלולה להיתפס כפגיעה בזהות הקיבוצית (Kymlicka 1995). היקף המשתתפים צפוי להיות מוגבל, אך ערכו עשוי להיות סמלי וחברתי: הפחתת ניכור, יצירת ערוצי מפגש ושיפור אמון בין קבוצות (Jamal 2011).

כל מדיניות בתחום השירות מחייבת טיפול מקביל בגורמי עומק חברתיים-כלכליים. שילוב אזרחי אינו יכול להיבנות על חובה ביטחונית בלבד, אלא על אזרחות שוויונית בפועל (Peled & Shafir 2005). לכן יש לפעול בתחומים הבאים: השקעה בחינוך ובמערכת ההשכלה ביישובים ערביים, פיתוח תשתיות ושירותים ציבוריים, מאבק באפליה תעסוקתית ונגישות שווה למשאבים ממשלתיים.

ללא צעדים אלו, דרישת שירות תיתפס כבלתי לגיטימית ותעמיק ניכור (Rouhana 1997). יתרה מכך, בהקשר של סכסוך לאומי מתמשך, נכונות לשיתוף פעולה אזרחי תלויה גם בתחושת הכרה וכבוד קולקטיבי, ולא רק בתמריצים חומריים (Smooha 2010). לסיכום, סוגיית הרחבת חובת השירות לאוכלוסייה הערבית בישראל היא מן הסוגיות המורכבות והרגישות ביותר בחברה הישראלית. הניתוח מעלה כי אין פתרון חד-ערכי: כל מדיניות מאזנת בין ביטחון, שוויון וזכויות קבוצתיות (Rawls 1999; Kymlicka 1995). כאמור, המודל הדרוזי אינו ניתן להכללה, שכן הוא נשען על תנאים ייחודיים של זהות קהילתית והקשר היסטורי-פוליטי שאינם מתקיימים בקרב האוכלוסייה הערבית הרחבה (Firro 1999).  לפיכך, החלת חובה צבאית צפויה להיכשל הן נורמטיבית והן מעשית.

החלופה המועדפת היא מודל רב-ערוצי: הרחבה הדרגתית והתנדבותית של השירות הלאומי האזרחי, פתיחת מסלולי התנדבות ייעודיים בצה״ל, וטיפול עומק באי-שוויון המבני. אמנם  גישה זו אינה פותרת לחלוטין את המתח בין הערכים, אך היא מאפשרת קידום זהיר של שלושתם במקביל: צורך ביטחוני, שוויון אזרחי וכבוד לזהות קיבוצית (Peled & Shafir 2005). רק מדיניות משולבת כזו עשויה ליצור לגיטימציה ציבורית ולצמצם מתחים ל וטיפול אורך זמן.

"המקרה הדרוזי זכה לתשומת לב מחקרית רחבה כדוגמה לשילוב מיעוט במערכת ביטחון במדינה מערבית״
צילום: דובר צה״ל
רשימה ביבליוגרפית

  • Ben-Eliezer, U. (1998). The making of Israeli militarism. Indiana University Press.
  • Dworkin, R. (1977). Taking rights seriously. Harvard University Press.
  • Firro, K. M. (1999). The Druzes in the Jewish state: A brief history. Brill.
  • Ghanem, A. (2001). The Palestinian-Arab minority in Israel, 1948–2000: A political study. State University of New York Press.
  • Habermas, J. (1996). Between facts and norms: Contributions to a discourse theory of law and democracy. MIT Press.
  • Horowitz, D., & Lissak, M. (1978). Origins of the Israeli polity: Palestine under the Mandate. University of Chicago Press.
  • Jamal, A. (2011). Arab minority nationalism in Israel: The politics of indigeneity. Routledge.
  • Kimmerling, B. (2001). The invention and decline of Israeliness: State, society, and the military. University of California Press.
  • Kymlicka, W. (1995). Multicultural citizenship: A liberal theory of minority rights. Oxford University Press.
  • Lustick, I. (1980). Arabs in the Jewish state: Israel’s control of a national minority. University of Texas Press.
  • Morris, B. (2008). 1948: A history of the first Arab–Israeli war. Yale University Press.
  • Moskos, C. C. (1977). From institution to occupation: Trends in military organization. Armed Forces & Society, 4(1), 41–50.
  • Moskos, C. C., Williams, J. A., & Segal, D. R. (Eds.). (2000). The postmodern military: Armed forces after the Cold War. Oxford University Press.
  • Nasasra, M. (2017). The Naqab Bedouins: A century of politics and resistance. Columbia University Press.
  • Peled, Y., & Shafir, G. (2005). Being Israeli: The dynamics of multiple citizenship. Cambridge University Press.
  • Rawls, J. (1999). A theory of justice (Rev. ed.). Harvard University Press.
  • Rouhana, N. N. (1997). Palestinian citizens in an ethnic Jewish state: Identities in conflict. Yale University Press.
  • Sandel, M. J. (1996). Democracy’s discontent: America in search of a public philosophy. Harvard University Press.
  • Semyonov, M., & Lewin-Epstein, N. (2011). Employment inequality in the Israeli labor market. Israel Studies Review, 26(2), 45–66.
  • Tamir, Y. (1993). Liberal nationalism. Princeton University Press.
    Walzer, M. (1970). Obligations: Essays on disobedience, war, and citizenship. Harvard University Press.
  • Yiftachel, O. (2006). Ethnocracy: Land and identity politics in Israel/Palestine. University of Pennsylvania Press