אסטרטגיית הביטחון הלאומי של ממשל טראמפ לשנת 2025 מייצגת שינוי יסודי באופן שבו ארצות הברית ניגשת למזרח התיכון, עם השלכות משמעותיות על ישראל החורגות הרבה מעבר לאזכורים המעטים של המדינה במסמך. בעוד שגורמים רשמיים ישראלים והתקשורת הביעו דאגה מכך שישראל מוזכרת רק שש פעמים במסמך, הסיפור האמיתי אינו טמון במה שהאסטרטגיה אומרת על ישראל, אלא בכיוון מחדש רחב יותר של סדרי העדיפויות האמריקאיים שהיא מאותתת.
ביטול עדיפות מכוון של המזרח התיכון
האסטרטגיה מצהירה במפורש שאמריקה רוצה להימנע מ"מלחמות הנצח" שאפיינו את המעורבות שלה במזרח התיכון תוך שמירה על אינטרסים מרכזיים כולל הבטחת ביטחונה של ישראל. זה מייצג איזון עדין: שמירה על התחייבויות תוך הגדרה מחדש יסודית של מקומו של האזור בחשיבה האסטרטגית האמריקאית.
המסמך מכריז שהמזרח התיכון לא ישלוט עוד במדיניות החוץ האמריקאית בתכנון וביצוע היום-יומיים, ומציג שינוי זה כחיובי כיוון שהאזור כביכול הוא פחות איום מתמיד ממה שהיה פעם. עבור ישראל, זהו חרב פיפיות. בעוד וושינגטון ממשיכה לאשר את מחויבותה לביטחון ישראלי כאינטרס ליבה, טביעת הרגל האמריקאית המופחתת פירושה שישראל עשויה להידרש להפוך לעצמאית יותר בניהול איומים אזוריים.
גורם "מבצע פטיש חצות“
האסטרטגיה טוענת שאיראן נחלשה משמעותית הן על ידי פעולות צבאיות ישראליות מאז 7 באוקטובר 2023, והן על ידי מבצע אמריקאי שנקרא "מבצע פטיש חצות" ביוני 2025 שכביכול פגע בתוכנית הגרעין של איראן. קביעה זו, אף שלא אומתה על ידי מקורות עצמאיים, מספקת את הרציונל האסטרטגי לנוכחות צבאית אמריקאית מופחתת באזור. מנקודת המבט של ישראל, אם הדבר מדויק, זה מייצג שינוי משמעותי בנוף האיום האיראני שעלול לעצב מחדש את הדינמיקה האזורית.
עם זאת, הערכה אופטימית זו עשויה שלא להתיישב עם מציאות השטח. למרות טענות ליציבות אזורית, האלימות נמשכת במספר חזיתות, עם מבצעים ישראליים מתמשכים בעזה, מתיחות מתגברת בגדה המערבית, תקיפות מתמשכות בלבנון ומבצעים צבאיים מורחבים בסוריה. הניתוק בין התחזית הוורודה של האסטרטגיה לבין התנאים בשטח מצביע על הערכות אופטימיות מדי או על מאמץ מכוון להצדיק התנתקות אסטרטגית.
ריאליזם עסקאי והסכמי אברהם
הגישה של האסטרטגיה למזרח התיכון מתאפיינת במה שהיא מכנה "ריאליזם עסקאי" ו"ריאליזם גמיש". משמעות הדבר היא קבלת מדינות המזרח התיכון ומנהיגיהן כפי שהן, מבלי לכפות רפורמות דמוקרטיות או שינוי חברתי, תוך מרדף אחר תחומי עניין משותף. עבור ישראל, לכך יש ממדים חיוביים ושליליים כאחד.
בצד החיובי, הרחבת הסכמי אברהם נותרת בעדיפות מפורשת, כאשר נורמליזציה בין ישראל לסעודיה כנראה גבוה על סדר היום. פורום מוצע של "ליבה 5" הכולל את ארה"ב, סין, רוסיה, הודו ויפן יתמקד בתחילה בביטחון המזרח התיכון, במיוחד בנורמליזציה של היחסים בין ישראל לסעודיה. זה מצביע על כך שהממשל רואה את הנורמליזציה הישראלית-ערבית כמרכזית לאסטרטגיה האזורית שלו.
בצד השלילי, הגישה העסקאית פירושה שהתמיכה האמריקאית עשויה להפוך למותנית יותר וקשורה ישירות לתועלות מובהקות לאינטרסים אמריקאיים. מומחים ישראלים מציינים שהממשלה עשויה להידרש לעבור ממודל הסיוע הכלכלי לדגש על שיתוף פעולה צבאי הדדי והפגנת האופן שבו ישראל משרתת אינטרסים אמריקאיים כדי לפנות לבסיס ה-MAGA.
הכורח של חלוקת הנטל
נושא מרכזי העובר לאורך כל האסטרטגיה הוא חלוקת הנטל עם בעלות ברית. בעוד שהדגש הוא בעיקר על נאט"ו, עיקרון זה מתרחב לכל השותפויות האמריקאיות. האסטרטגיה מדגישה שמדינות עשירות ומתוחכמות חייבות לקחת אחריות ראשונית על האזורים שלהן ולתרום הרבה יותר להגנה קולקטיבית. עבור ישראל, זה ככל הנראה פירושו ציפיות לעצמאות רבה יותר ואולי הגדלת הוצאות הביטחון, גם כאשר המדינה כבר מחזיקה באחד מתקציבי הביטחון הגבוהים בעולם באחוזים מהתוצר.
האסטרטגיה גם מאותתת על ציפיות שהשותפים האזוריים יגבירו את מעורבותם. היא רואה את המזרח התיכון כהופך יותר ויותר למקור ויעד של השקעות בינלאומיות בתעשיות כולל אנרגיה גרעינית, בינה מלאכותית וטכנולוגיות הגנה. ממד כלכלי זה יכול לפתוח הזדמנויות חדשות לשיתוף פעולה ישראלי-ערבי תוך הפחתת התלות של האזור במעורבות אמריקאית ישירה.
גבולות ההתערבות האמריקאית
אולי המשמעותי ביותר עבור ישראל הוא הנטייה הברורה של האסטרטגיה לאי-התערבותיות. המסמך קובע רף גבוה למה שמהווה התערבות אמריקאית מוצדקת, המעוגנת בהגדרה ממוקדת של אינטרס לאומי ולא בהתחייבויות נרחבות. הממשל הבהיר שהוא לא יקבל בברכה מלחמות חדשות בין ישראל ליריביה, בין אם חמאס, חיזבאללה או איראן.
זה יוצר אילוץ חדש על התכנון הצבאי הישראלי. אם מנהיגים ישראלים שוקלים מבצעים גדולים – בין אם מסע לפירוק חיזבאללה בלבנון או כניסה מחדש בקנה מידה גדול לאזורים מאוכלסים בצפיפות בעזה – הם לא יכולים להניח תמיכה אמריקאית אוטומטית או הגנה מפני השלכות בינלאומיות. לא צפויה הרבה קבלת פנים בוושינגטון לתוכניות כאלה, מה שמשנה באופן יסודי את החשבון האסטרטגי ששלט בקבלת ההחלטות הישראלית במשך עשורים.
המתח הלא מוצהר
מתחת לפני השטח של תמיכה מתמשכת טמונה מציאות מסובכת יותר. מערכת היחסים האישית של טראמפ עם ראש הממשלה נתניהו הייתה מתוחה, כאשר הנשיא לשעבר מתוסכל לפי הדיווחים מכך שנתניהו בירך את ביידן לאחר בחירות 2020 וספקן לגבי האם נתניהו באמת רוצה עסקה עם הפלסטינים. הדינמיקה האישית הזו, בשילוב עם הפתיחות לכאורה של טראמפ לנקודות המבט של מנהיגים ערביים, מצביעה על כך שההשפעה הישראלית בוושינגטון עשויה להיות פחות מובטחת מאשר בממשלים קודמים.
כמעט מחצית מהישראלים מאמינים כעת שלארצות הברית יש השפעה רבה יותר על החלטות הביטחון שלהם מאשר לממשלתם שלהם, מה שמדגיש חששות לגבי ריבונות ותלות. במקביל, כאשר 69 אחוזים מהנשק הישראלי מגיע מארצות הברית, לישראל יש אפשרויות מוגבלות אם סדרי העדיפויות האמריקאיים יסטו באופן משמעותי משלה.
השלכות אסטרטגיות על ישראל
אסטרטגיית הביטחון הלאומי לשנת 2025 מציגה בפני ישראל מספר ציוויים אסטרטגיים:
עצמאות רבה יותר: עם מעורבות אמריקאית מופחתת, ישראל חייבת לשפר את יכולתה לנהל באופן עצמאי איומים אזוריים תוך שמירה על יתרון צבאי איכותי מבלי להניח התערבות אמריקאית אוטומטית.
כיול מחדש דיפלומטי: ישראל צריכה להשקיע יותר בשותפויות אזוריות, במיוחד באמצעות הרחבת הסכמי אברהם, כאשר ארה"ב פונה לגישה של איזון מחוץ לחוף.
כיוון מחדש כלכלי: המעבר מפרדיגמות סיוע להשקעה פירושו שישראל צריכה להדגיש שותפויות טכנולוגיות, מיזמים משותפים בבינה מלאכותית ואבטחת סייבר, ואינטגרציה ברשתות כלכליות אזוריות.
תקשורת אסטרטגית: מנהיגים ישראלים חייבים לבטא בצורה יעילה יותר כיצד פעולות ישראליות משרתות אינטרסים אמריקאיים, במיוחד בהתמודדות עם השפעה איראנית ושמירה על יציבות אזורית.
אילוצים מבצעיים: מבצעים צבאיים גדולים יתמודדו עם בדיקה רבה יותר והתנגדות אמריקאית פוטנציאלית, מה שידרוש מישראל לבנות קואליציות בינלאומיות רחבות יותר או לקבל עלויות דיפלומטיות גבוהות יותר לפעולה חד-צדדית.
אסטרטגיית הביטחון הלאומי לשנת 2025 אינה נוטשת את ישראל – היא שומרת במפורש על הביטחון הישראלי כאינטרס אמריקאי ליבה. עם זאת, היא מגדירה מחדש באופן יסודי את תנאי המעורבות. ארצות הברית עוברת מיציבה של מעורבות עמוקה, יומיומית בענייני המזרח התיכון ליציבה של מעורבות סלקטיבית המונעת על ידי אינטרסים לאומיים מוגדרים בצורה צרה.
עבור ישראל, מעבר זה מצריך הסתגלות ולא אזעקה. המדינה בנתה יכולות צבאיות אדירות וטיפחה מערכות יחסים אזוריות חדשות שממקמות אותה היטב לעידן של נוכחות אמריקאית מופחתת. עם זאת, המעבר גם דורש הכרה בכך שהתמיכה האמריקאית, אף שממשיכה, תהיה מותנית יותר, עסקאית יותר, וקשורה בצורה מפורשת יותר לתועלות מוכחות לאינטרסים אמריקאיים. עידן המחויבות הבלתי מותנית, אם אי פעם באמת היה קיים, הסתיים בהחלט.
המבחן האמיתי יגיע לא במה שהאסטרטגיה אומרת אלא באופן שבו היא תיושם – בין אם בתגובה לפרובוקציות איראניות עתידיות, הסלמה עם חיזבאללה או משברים בזירה הישראלית-פלסטינית. המסמך מספק מסגרת, אך הפרטים של יחסי ארה"ב-ישראל ייכתבו בתגובות לאתגרים שעדיין לא הגיעו.
