המערכה הרב-זירתית בה מצויה מדינת ישראל מאז ה-7 באוקטובר 2023 מציבה לישראל שורה של אתגרים אסטרטגיים, לרבות מעמדה הבינלאומי. למעשה, לפי התפיסה המדינית והצבאית בישראל מעמדה הבינלאומי משליך ישירות על היכולת לנהל את הלחימה במישור האופרטיבי בזירות השונות.
נכון לכתיבת שורות אלה בולטת השחיקה באיתנות יחסי החוץ של ישראל, שבאה לידי ביטוי, בין היתר, בניתוק היחסים הדיפלומטיים עם מספר מדינות בדרום אמריקה, כמו קולומביה ובוליביה, פגיעה מהותית בקשריה עם מדינות הליבה באיחוד האירופי, דוגמת בלגיה וספרד, הגבלת רכיבי ייצוא ביטחוני לישראל על ידי מספר מדינות מפתח, דוגמת בריטניה והולנד והחלטת התובע של בית הדין הפלילי הבינ"ל (ICC) לבקש מביה"ד להוציא צווי מעצר לראש הממשלה ולשר הביטחון. כל אלה משיתים את מלוא כובד המשקל של שימור "הרוח הגבית" הנדרשת לשם המשך ניהול הלחימה על הברית האסטרטגית של ישראל עם ארה"ב – המצויה כעת בישורת האחרונה לקראת הבחירות לנשיאות שתיערכנה בנובמבר 2024.
אחד העקרונות החשובים ביותר בספרות התאורטית ביחסים הבינ"ל בכל הנוגע לניהול מדיניות חוץ, עוסק בצורך ב'גיוון משענות' – יצירת מנגנוני תמיכה חלופיים לקידום האינטרסים של המדינה, תוך הימנעות מהטלת כלל כובד המשקל על הסתמכות בלעדית על שחקן בודד, דומיננטי ככל שיהיה. כנגזרת מכך, מתעוררת השאלה כיצד ניתן לייצר מקורות תמיכה חלופיים שיסייעו לחופש הפעולה המדיני-ביטחוני של ישראל בעידן הנוכחי? בחרנו להתמקד ביחסי ישראל עם ארגון האמנה הצפון אטלנטית (נאט"ו) – הברית הפוליטית-צבאית הגדולה בעולם, המאגדת תחתיה 32 מדינות חברות וכמיליארד תושבים החוסים תחת מטריית ההגנה שלה.
סעיף ההגנה ההדדית
ברית נאט"ו נוסדה בשנת 1949, כחלק מהסדר העולמי בהובלה אמריקנית שלאחר זוועות מלחמת העולם ה-2, במטרה להבטיח ביטחון קולקטיבי למדינות המערב החברות בברית. לב לבה של הברית, המוגדר בסעיף 5 של אמנת וושינגטון מ-1949, הוא סעיף "ההגנה ההדדית", הקובע כי התקפה חמושה על מדינה חברה כמוה כהתקפה על כלל המדינות החברות בברית – דבר המתפרש כמחויבות הדדית להגנה על שטחן של המדינות החברות. מאז כינונה של הברית, לתריסר המדינות המייסדות, שהבולטות בהן – ארה"ב, בריטניה, צרפת ואיטליה – הצטרפו 20 מדינות חברות נוספות, בתהליך איטי, על פני 75 שנות קיומה של הברית. מרבית המדינות שהצטרפו לברית עשו זאת לאחר קריסת "מסך הברזל" והתמוטטות ברה"מ לשעבר, אך בשנתיים האחרונות, לאחר הרחבת הפלישה של רוסיה לשטחה של אוקראינה בפברואר 2022, גם שבדיה ופינלנד – שדבקו במשך שנים ארוכות במדיניות של נייטראליות – בחרו לכרוך את גורלן עם הברית. זאת, באופן המהווה חיזוק משמעותי למשקלה של ברית נאט"ו ביחסים הבינ"ל בעידן הנוכחי.
בהתאם לנוהג המקובל בארגונים בינ"ל גדולים בזירה הבינ"ל, ברית נאט"ו מאגדת תחתיה שורה ארוכה של מנגנוני קבלת החלטות, התייעצות, בקרה ותיאום בין שני 'הראשים' המרכזיים שלה – המבנה האינטגרטיבי הצבאי, והמערך הפוליטי-מדיני הענף, שמקום מושבו במטה נאט"ו בבריסל. במסגרת זו, בברית, המהווה בראש ובראשונה ארגון בינ"ל לכל דבר, מועסקים יותר מ-10,000 עובדים קבועים שמקורם בכל אחת מ-32 המדינות החברות בברית. באופן זה נוצרת לכידות המאפשרת יצירת 'קהילה' מערבית בעלת ערכים מוגדרים: נאמנות לדמוקרטיה, זכויות אדם וחיזוק שלטון החוק. הגם שבשנים האחרונות ערכים אלה נשחקו מעט – חלק ממגמה גלובלית של פנייה לכיוון משטרים פופוליסטיים ו"פרסונאליים", דוגמת ויקטור אורבן בהונגריה – ברית נאט"ו עדיין חורתת על דגלה את העקרונות הללו, ולפי מדדים מקובלים במחקר היחב"ל בעולם, רמת הדמוקרטיה הממוצעת בקרב חברות הארגון עדיין גבוהה משמעותית מרף המינימום המקובל בספרות.
ברמה המבנית, גוף קבלת ההחלטות המרכזי של הברית – המועצה הצפון-אטלנטית (NAC) מקיים מספר פעמים בשנה התייעצויות בדרג גבוה של שרי ביטחון, שרי חוץ ומנהיגי המדינות. לצד זאת, מדי שנה מקיימת הברית מפגש פסגה (Summit Meeting), אותו מארחת אחת המדינות החברות, ובו מתכנסים כלל מנהיגי המדינות החברות בברית למספר ימים של דיונים אסטרטגיים באשר לכיווני הפעולה של הארגון.
מבחן העמידה מול רוסיה
בשנתיים האחרונות, הדיונים במפגשי הפסגה האלה – שהאחרון שבהם נערך בוושינגטון ביולי 2024 – התמקדו במאפייני התמיכה והסיוע של ברית נאט"ו לאוקראינה, מתוך הבנה כי המשך העמידה הצבאית של אוקראינה מול התוקפנות הרוסית המתמשכת היא קריטית לביטחונה של הברית. זאת, בשל העובדה שאוקראינה חולקת גבול יבשתי עם 4 מדינות החברות בברית – פולין, סלובקיה, הונגריה ורומניה, וההבנה כי בתרחיש של הצלחה צבאית רוסית בהשגת המטרה של מיטוט השלטון בקייב, עשויה להשתקף סכנה ממשית לביטחונן של המדינות החברות האחרות בברית הגובלות ברוסיה, בדגש על פינלנד, נורבגיה, אסטוניה ולטביה. זאת ועוד, הרחבת הפלישה הרוסית לאוקראינה העמידה את נאט"ו בפני נקודת הכרעה: למצב עצמה כ'חזית' המערבית אל מול התוקפנות מחוץ, שדרכה מתאמות ומוציאות לפועל מדינות המערב את מאמציהן לתמיכה באוקראינה, או שמא להיקלע לקיפאון אסטרטגי, שמשמעותו דיסאינטגרציה של המדינות החברות ומעבר לאסטרטגיות פעולה בלתי אחידות.
ממרחק הזמן, לאחר כשנתיים וחצי מאז הרחבת הפלישה בפברואר 2022, ניתן לומר כי ברית נאט"ו הצליחה לבסס עצמה כארגון רלוונטי, מוביל, אטרקטיבי ודינמי, המהווה את "מרכז העצבים" של המערב במדיניותו אל מול היריבה החדשה-ישנה – רוסיה. לא בכדי, ממשל ביידן מבקש לזקוף את האשראי על כך לזכותו במהלך קמפיין הבחירות הנוכחי, במסגרתו ניתן לזהות מוטיב תקשורתי חוזר לפיו ממשל ביידן-האריס 'שיקם' את נאט"ו, לאחר שניצבה בפני משבר חסר תקדים בעידן הנשיא טראמפ. נזכיר שבוועידת הפסגה של הברית בוויילס בשנת 2014, הוסכם כי כל מדינה חברה בברית תגדיל את הוצאתה על הגנה וביטחון לרף של 2% מהתמ"ג. אולם, עם כניסתו של טראמפ לבית הלבן בינואר 2017, רק מדינות מעטות צייתו בפועל להחלטה זו. נוכח זאת, טראמפ דרש מהמדינות החברות לעמוד בהתחייבותן, ואף איים פומבית שלא להגן על מדינות שלא עומדות ברף הזה בתרחיש של פלישה רוסית לאוקראינה.
טורקיה כמכשול לישראל
מהזווית הישראלית, היחסים הבילטראליים עם ברית נאט"ו נסמכים על מתווה הדיאלוג הים-תיכוני של הברית (Mediterranean Dialogue), שהושק בשנת 1995 כמנגנון לבניית אמון בין הברית לבין שותפות פוטנציאליות באגן הים התיכון. בתכנית זו 7 חברות: ישראל, מצרים, ירדן, מרוקו, תוניסיה, אלג'יריה ומאוריטניה. מכיוון שתכנית זו הושקה במקביל לשיאו של תהליך השלום הישראלי-פלסטיני בשנות ה-90, התקווה של ארה"ב ושותפותיה הייתה לרתום את הפורום הזה להעמקת הדיאלוג הפוליטי-מדיני בין ישראל למדינות אשר עמן אין לה יחסים דיפלומטיים גלויים. אולם, בחלוף מספר שנים ציפייה זו לא הגיעה לכדי מימוש, והתכנית נותרה כמסגרת בירוקרטית בלבד להעמקת שיתופי פעולה בילטרליים בין המדינות החברות לבין ברית נאט"ו. במסגרת זו, ישראל השתתפה בשורת תרגילים צבאיים של נאט"ו, בעיקר במרחב הימי, שהגיעו לעצירה כמעט מוחלטת לאחר משבר 'משט המרמרה' בין ישראל לטורקיה במאי 2010. טורקיה, כמדינה חברה מרכזית בברית נאט"ו (מאז 1952), הטילה וטו בפועל על המשך ההשתתפות של ישראל בתרגילים אלה, תוך שהיא נסמכת על 'עיקרון הקונצנזוס', המחייב תמיכה של כלל המדינות החברות במהלכים מהותיים של הברית, דוגמת שותפויות צבאיות.
הגם שהיחסים הבילטרליים בין ישראל לטורקיה התאוששו במעט מאז 2016, הרי שבשנים האחרונות חלה הידרדרות נוספת ביחסים, מגמה שהגיעה לשפל המדרגה לאחר טבח ה-7 באוקטובר והתגובה הטורקית החריפה למהלכים הצבאיים של ישראל שבאו בעקבותיו. אולם, למרות התנגדותה, התמשכות המלחמה באוקראינה והמיקוד האסטרטגי של חברות הברית המערביות בצורך ב'קפיצת מדרגה' ביכולותיהן במטרה להתמודד עם המציאות הזו, מייצרת לישראל יתרונות יחסיים בולטים לשותפויות עתידיות עם הברית. זאת, באופן שעשוי לדחוק את הברית להדק את הקשרים הבילטראליים מול ישראל, גם במנותק ממיזם 'הדיאלוג הים-תיכוני'. בהקשר זה, ניתן לזהות שלושה 'מוקדי משיכה' עיקריים התורמים למיצובה של ישראל כשותפה של נאט"ו בטווח הזמן הבינוני-ארוך:
א. העמקת הצורך בייצוא ביטחוני מישראל על רקע המלחמה באוקראינה – מאז התרחבות המלחמה באוקראינה ב-2022, יותר ויותר מדינות החברות בנאט"ו פונות לישראל כמוקד ידע לייצוא ביטחוני איכותי. זאת, מתוך ההבנה, כי על תקציבי הביטחון שלהן לגדול משמעותית בעידן של חזרת המלחמה הקונבנציונאלית ל'חצר האחורית' שלהן. למעשה, הקו המנחה של ברית נאט"ו מחייב את המדינות החברות להשקיע 2% מהתוצר הלאומי הגולמי שלהן בהגנה – רף שחלק גדול מהן טרם הגיעו אליו. ואכן, בשנתיים האחרונות התעשיות הביטחוניות הגדולות בישראל – אלביט, רפא"ל והתעשייה האווירית – דיווחו על עלייה משמעותית בהזמנות ממדינות אירופה החברות בנאט"ו. זאת, בדגש על מערכות הגנה אווירית, דוגמת המכירה של התעשייה האווירית לגרמניה – מערכת "חץ 3", תמורת כ-3 מיליארד אירו, מערכות הגנה אקטיבית, חימושים מסורתיים ויכולות מתקדמות בתחום הסייבר ההגנתי וההתקפי.
ב. נכסיותה הטכנולוגית של ישראל, בדגש על תווך הסייבר – האיומים במרחב הקיברנטי על ברית נאט"ו, בדגש על התרחבות מתקפות הסייבר המתוחכמות מצד רוסיה וסין, לצד פגיעה מקוונת בתשתיות וניסיונות התערבות גוברים בהליכים דמוקרטיים במדינות הברית, מעמיקים את מיצובה של ישראל כמקור חשוב לברית לצורך חדשנות צבאית-טכנולוגית. זאת בהובלת תווך הסייבר, שממשיך להוות את חוד החנית בהיבטי האטרקטיביות עבור השותפים הפוטנציאליים בנאט"ו, הן במישור המדינתי – שת"פ עם ארגוני ביון וגופי הסייבר הלאומיים – והן אל מול התאגידים הפרטיים וחברות הסטרט-אפ הרבות המתמחות בשדה הזה באקו-סיסטם המקומי.
ג. הניסיון הצבאי הישראלי המצטבר במהלך "חרבות ברזל" – בשנה האחרונה, קהילת המודיעין והביטחון הישראלית, בראשם צה"ל וארגוני החירום, לצד מערכי ההגנה על העורף ומגוון גופים מדינתיים נוספים, צברו ניסיון אופרטיבי ייחודי בהתמודדות מול תרחישי עימות רב-זירתי. יתרה מזאת, המעורבות הגוברת של המשטר האיראני במערכה באוקראינה באמצעות העברת אמל"ח וידע רב לרוסיה, ממצבת את ישראל כמוקד ידע ייחודי בהתמודדות מול יריב זה. לצד כל אלה, היותה של ישראל 'מוקד ידע' עולמי למאבק בטרור וללחימה בשטח אורבני צפוף ממשיכה לתרום לנכסיותה הכוללת. במסגרת זו, עוד לפני ה-7 באוקטובר 2023 נאט"ו הביעה עניין בעריכת הכשרות ייעודיות ברפואה קרבית, כחלק מתכנית ה- Partnership Training and Education Centers (PTEC).
