ב-20 בינואר 2025, עם השבעתו של דונלד טראמפ לכהונה שנייה כנשיא ארה"ב, נכנסה הכלכלה העולמית לתקופה של טלטלה חסרת תקדים. הכרזות על הטלת מכסים רחבים, התנגשות מחודשת עם סין, ומהפך במדיניות הסחר עם בעלות ברית קרובות כמו קנדה, מקסיקו וישראל – כל אלו שלחו גלי זעזוע בשווקים הפיננסיים. מדד הדאו ג’ונס צנח ב-5% בשלושים הימים הראשונים של השנה, בעוד התקשורת הבינלאומית מזהירה מפני מלחמת סחר גלובלית. בישראל, שבה כ-17% מהייצוא תלוי בשוק האמריקני, אנליסטים העריכו כי עלויות היצוא עלולות לעלות ב-15-10 אחוזים, מה שהצית דיון ציבורי סוער על עתיד היחסים הכלכליים.
מלבד טראמפ עצמו, עומד במרכז הסערה הכלכלית הזו שר האוצר החדש של ארה"ב, סקוט בסנט, כלכלן בכיר לשעבר בגולדמן סאקס ויועץ ותיק של טראמפ, שמונה לתפקיד בחודש ינואר האחרון. בסנט הפך במהרה לקול המוביל של המדיניות הכלכלית, ובראיון לפוקס ביזנס ב-5 במרץ הכריז: "האמריקנים מבינים שעדיף לעבור טלטלה עכשיו – כדי שלא נתרסק בעשור הקרוב. זה לא עניין של התכנסות פנימה או בידוד כלכלי – זו יצירת כלכלה חכמה, מודרנית וריבונית, שתחזק את מעמדנו העולמי. העולם יצטרך להתרגל לזה".
בסנט, שזכה לכינוי "האדריכל של המהפכה הכלכלית", מביא עמו ניסיון של שלושה עשורים בשווקים הפיננסיים, והוא משלב גישה פרגמטית עם רטוריקה פופוליסטית שמהדהדת בקרב בסיס התומכים של טראמפ.
כדי להבין את החזון הזה, צריך להפנות את המבט אל השורשים העמוקים של המשבר שממשל טראמפ מבקש לפתור: שחיקת מעמד הביניים האמריקני, תוצאה של עשורים של מדיניות סחר שהעדיפה תאגידים גלובליים על פני העובד הפשוט. שני אירועים היסטוריים – הצטרפות סין לארגון הסחר העולמי (WTO) ב-2001 והסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה (NAFTA) ב-1994 – מילאו תפקיד מרכזי בהרס התעשייה האמריקנית, והפכו לסמל של הבגידה במעמד הפועלים.
אומנות התחרות הלא-הוגנת
הדרך לעיירות כמו דייטון באוהיו או פלינט במישיגן, מספרת סיפור של חלום אמריקני שהתפורר. פעם, מפעלי פלדה ורכב היו הלב הפועם של קהילות אלה, והציעו משרות יציבות עם שכר שסיפק בית, חינוך ופנסיה. כיום, שכונות נטושות ומפעלים חלודים הם עדות אילמת למשבר. מאז תחילת המאה ה-21 איבדה ארה"ב כ-3.4 מיליון משרות יצרניות, רבות מהן עקב מדיניות סחר שהעדיפה יבוא זול על פני ייצור מקומי.
הצטרפות סין ל-WTO ב-2001 הייתה זרז מרכזי. לאחר 15 שנות משא ומתן, זכו הסינים לגישה חופשית לשווקים המערביים, כולל ארה"ב, תמורת הבטחות לפתיחת שווקיה והגנה על קניין רוחני. בפועל, סין ניצלה את עלויות העבודה הנמוכות שלה – כדולר לשעה לעומת 15-20 דולר בארה”ב – ואת הסובסידיות הממשלתיות כדי להציף את השווקים במוצרים זולים.
כאשר הצטרפה סין לארגון הסחר העולמי (WTO) ב-11 בדצמבר 2001, היא לא רק חתמה על הסכם סחר – היא קיבלה מפתח לגישה חסרת תקדים לשווקים הגלובליים, ויחד איתו הזדמנות לעצב מחדש את הכלכלה העולמית. לאחר 15 שנים של משא ומתן מפרך, זכתה סין למעמד שווה למדינות המערב, עם הבטחה לפתוח את שווקיה, להגן על קניין רוחני, ולהשתלב בכלכלה הגלובלית בתום לב. בפועל, היא ניצלה את הכללים הליברליים של ה-WTO, ואת חולשותיהם, כדי להפוך ל"מפעל העולם" – תוך השארת מעמד הפועלים האמריקני לשלם מחיר כבד.
הסיפור הזה הוא לא רק על סחר; הוא על תחרות, ריבונות, והשלכות של החלטות שהתקבלו באופטימיות של שנות ה-90, אך הובילו למשבר שממשיך לעצב את הפוליטיקה והכלכלה של ימינו.
הצטרפות סין ל-WTO העניקה לה גם מעמד של "מדינה מועדפת", כלומר כל חברות הארגון – מארה"ב ועד יפן – נדרשו להעניק לה את תנאי הסחר הטובים ביותר, כולל מכסים נמוכים וגישה חופשית לשווקים. המשמעות הייתה שמכסים על מוצרים סיניים צנחו באופן דרמטי, מ-25% בממוצע ב-1997 ל-9% עד 2005. עם עלויות העבודה הנמוכות ובלי רגולציה סביבתית מחמירה, סין יכלה לייצר מוצרים זולים ב-50-30 אחוזים ממוצרים אמריקניים. התוצאה לא איחרה לבוא: היבוא הסיני לארה"ב זינק ממאה מיליארד דולר ב-2000 ל-462 מיליארד דולר ב-2024, והשווקים האמריקניים הוצפו בטקסטיל, אלקטרוניקה וצעצועים סיניים זולים. תעשיות שלמות, כמו הטקסטיל בדרום קרוליינה, קרסו תחת הלחץ. בעיירות כמו גסטוניה, שבה מפעלים העסיקו אלפים, שיעור העוני טיפס ל-20%, והקהילות הפכו תלויות בסיוע ממשלתי.
אבל הזרמת המוצרים הזולים לא הייתה רק תוצאה של עבודה זולה. סין הפכה את התחרות הלא הוגנת לאמנות. למרות כללי ה-WTO שאוסרים על סובסידיות ממשלתיות שמעוותות תחרות, הממשלה הסינית הזרימה תמיכה כבדה לתעשיותיה – מענקים, הלוואות בריבית נמוכה ואנרגיה מסובסדת. תעשיית הפלדה הסינית, למשל, קיבלה כמאה מיליארד דולר בין 2000 ל-2010, מה שאפשר לה למכור פלדה במחירים נמוכים ב-30-20 אחוזים מאלה של יצרניות אמריקניות כמו U.S. Steel. מפעלים בפיטסבורג ובגארי, אינדיאנה, נסגרו, והותירו אלפי עובדים ללא פרנסה. סין גם שמרה על יואן חלש באופן מלאכותי, מה שהוזיל את היצוא שלה עוד יותר והפך את התחרות לבלתי אפשרית עבור תעשיות אמריקניות. בין 2001 ל-2015, כ-2.4 מיליון משרות יצרניות נעלמו בארה"ב עקב היבוא הסיני, כאשר תעשיות כמו אלקטרוניקה וריהוט ספגו מכות קשות. חברות כמו Dell ו-HP העבירו קווי ייצור לסין, והותירו עיירות כמו דטרויט וקליבלנד להתמודד עם אבטלה שהגיעה ל-12% עד 2005.
חלק מרכזי מהצלחתה של סין נבע מהיכולת שלה לנצל את חולשות ה-WTO, במיוחד בכל הנוגע לקניין רוחני. כחלק מהצטרפותה, סין התחייבה לאכוף חוקים שיגנו על פטנטים וזכויות יוצרים, אך בפועל, האכיפה הייתה רופפת במקרה הטוב. חברות סיניות, לעיתים בחסות ממשלתית, העתיקו טכנולוגיות מערביות בהיקף עצום. חברת Huawei, למשל, ניצלה טכנולוגיות 5G של Qualcomm, וגרמה לנזק של כ-5 מיליארד דולר בשנה. תעשיית התרופות האמריקנית, כולל חברות כמו Pfizer, איבדה כ-2 מיליארד דולר מדי שנה עקב העתקת תרופות. ההערכות מדברות על נזק כולל של 50-100 מיליארד דולר בשנה לחברות אמריקניות, כסף שהיה יכול לתמוך במחקר, פיתוח ומשרות בארצות הברית. סין גם דרשה מחברות זרות, כמו General Motors, להקים מיזמים משותפים עם חברות סיניות כתנאי לפעילות בשוק, מה שהוביל להעברת טכנולוגיה ששימשה לפיתוח מתחרים סיניים כמו BYD ו-Lenovo. מנגנוני האכיפה של ה-WTO, שתלויים בתלונות רשמיות ובמשא ומתן ממושך, היו איטיים מדי כדי לעצור את הגניבה הזו. תלונה שהגישה ארצות הברית ב-2006 על סובסידיות סיניות בתעשיית הרכב, למשל, נפתרה רק ב-2014, לאחר שנים של נזק.
החולשה של ה-WTO לא התמצתה רק בקניין רוחני. הארגון הסתמך על תום הלב של חברותיו, אך לא היה לו כוח אכיפה ישיר. סנקציות דרשו הסכמה בין הצדדים וסין, עם כוחה הכלכלי הגובר, ידעה לעכב תהליכים ולנצל פרצות. היא המשיכה לסבסד תעשיות אסטרטגיות, כמו פאנלים סולאריים, מה שהוביל לקריסת תעשיית הסולאר האמריקנית עד 2015, כאשר חברות כמו Solyndra פשטו רגל מול פאנלים סיניים זולים ב-40%. סין גם ניצלה את מעמדה כ”כלכלה מתפתחת” ב-WTO כדי לקבל תקופות מעבר ארוכות ליישום רפורמות, מה שאפשר לה לשמור על מדיניות מפלה, כמו מכסים פנימיים על חברות זרות. התוצאה הייתה שחברות אמריקניות, כמו Apple, התקשו לחדור לשוק הסיני, והפסידו הכנסות משמעותיות – כ-10% ממכירות השירותים הדיגיטליים של Apple בסין נבלמו עקב מגבלות מקומיות.
עוצמה של הונאה
הצירוף של גישה לשווקים, תחרות לא הוגנת, וחולשות אכיפה, הפך את סין למעצמה כלכלית. היצוא שלה זינק מ-250 מיליארד דולר ב-2000 ל-3.4 טריליון דולר ב-2023 והתמ”ג שלה צמח בקצב של 6% לשנה בממוצע החל מ-2011, מה שהפך אותה לכלכלה השנייה בגודלה בעולם. ההכנסות האלה מימנו תשתיות, טכנולוגיה, ויוזמות גיאופוליטיות כמו החגורה והדרך, שהזרימה 100 מיליארד דולר לפרויקטים אנרגטיים באפריקה ובאסיה. אך בעוד שסין בנתה אימפריה, ארה"ב התמודדה עם גרעון סחר שהגיע ל-419 מיליארד דולר ב-2018, ותלות מסוכנת במוצרים סיניים קריטיים – 80% מהאנטיביוטיקה ו-70% מהסמארטפונים המיובאים הגיעו מסין. מעמד הפועלים האמריקני שילם את המחיר הכבד ביותר: מדינות תעשייתיות כמו אוהיו ומישיגן הפכו למוקדי משבר, עם שיעורי עוני של 25-20 אחוזים עיירות כמו פלינט ויאנגסטאון. ההשלכות החברתיות – התמכרות לאופיואידים, קריסת שירותים ציבוריים, ותחושת נטישה – תרמו להצלחתו של דונלד טראמפ, שהבטיח להחזיר את המשרות הביתה.
הסיבה שה-WTO לא הצליח לעצור את סין טמונה במבנה שלו. הוא נבנה על אמונה בסחר חופשי כמנוע לשגשוג, אך לא היה מוכן להתמודד עם מדינה כמו סין, ששילבה כלכלה סגורה עם תוקפנות מסחרית. תאגידים אמריקניים, כמו Walmart, שנהנו ממוצרים זולים, והצרכנים, שקנו סמארטפונים וטלוויזיות במחירים נמוכים, הפחיתו את הלחץ לאכיפה. בדיעבד, ההחלטה לשלב את סין ב-WTO, שנראתה כצעד לעידן של שיתוף פעולה, הפכה למכה קשה למעמד הביניים האמריקני, והציתה מאבק כלכלי שממשיך לעצב את העולם.
ההחלטה לאפשר לסין להצטרף ל-WTO נבעה מאופטימיות גלובלית של שנות ה-90. הנשיא ביל קלינטון, שחתם על חוק יחסי הסחר עם סין ב-2000, האמין ששילובה בכלכלה העולמית יעודד דמוקרטיה ויביא שגשוג משותף. הקונגרס, בתמיכת רפובליקנים ודמוקרטים, אישר את המהלך, מונע על ידי תאגידים כמו Boeing ו-Walmart שחלמו על השוק הסיני העצום. אך ההבטחות התגלו כאשליה.
סין לא אכפה חוקי קניין רוחני, וגרמה לנזק של 100-50 מיליארד דולר בשנה לחברות אמריקניות שהפיתוחים שלהן נגנבו הלכה למעשה על ידי חברות סיניות. בינתיים, גרעון הסחר של ארה"ב עם סין זינק מ-83 מיליארד דולר ב-2001 ל-419 מיליארד ב-2018, והותיר קהילות שלמות בארה"ב עם חובות כרוניים של כ- 50 אלף דולר למשפחה, לפי Pew Research. ארה"ב הפכה תלויה בסין למוצרים קריטיים כמו תרופות, אלקטרוניקה וציוד רפואי, מה שחשף אותה לפגיעות בשרשראות האספקה, כפי שהתגלה במשבר הקורונה ב-2020.
הסכם NAFTA, שנחתם ב-1992 על ידי הנשיא ג’ורג’ בוש האב ונכנס לתוקף ב-1994 תחת קלינטון, הוסיף שמן למדורה. ההסכם, שיצר אזור סחר חופשי בין ארה"ב, קנדה ומקסיקו, ביטל מכסים והקל על העברת מפעלים למקסיקו, שבה השכר הממוצע היה כשני דולר לשעה. עד 2010, כ-700 אלף משרות אמריקניות נעלמו, בעיקר בתעשיות הרכב והטקסטיל, לפי EPI. מפעלים בדטרויט הועברו למקסיקו סיטי, וגרעון הסחר עם מקסיקו טיפס מ-1.7 מיליארד דולר ב-1993 ל-74 מיליארד ב-2010. התומכים, כולל תאגידים כמו Ford ו-Chrysler, ציפו ש-NAFTA יגדיל את היצוא האמריקני, אך התוצאה הייתה הפוכה: היבוא ממקסיקו עלה על היצוא, והפועלים האמריקנים נותרו ללא עבודה.
מעמד הביניים האמריקני מתפרק
ההרס הזה פירק קהילות שלמות, והותיר דור שלא מדמיין עוד קריירה בתעשייה. מעמד הביניים האמריקני – שהיה פעם עמוד השדרה של הכלכלה, וכלל עובדים עם הכנסות קבועות כמו פועלי מפעלים, הנדסאים ונהגים – שאף לממש את החלום האמריקני: בית, חינוך איכותי לילדים ופנסיה יציבה. אך המציאות כיום שונה בתכלית. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (BLS) מראים כי ההכנסה הריאלית של משקי בית ממעמד בינוני ירדה ב-12% מאז תחילת המאה ה-21, כאשר הירידה החריפה ביותר נרשמה באזורים כפריים (18%) ובמדינות התעשייה הוותיקות (15%). הגלובליזציה, שהעבירה מפעלים למדינות עם שכר נמוך כמו מקסיקו ו-וייטנאם, יחד עם עליית מחירי המחיה, שחקו את כוח הקנייה של משפחות רבות. לדוגמה, בעיר קליבלנד, שבה שיעור האבטלה מתקרב ל-10% בשנת 2024, משפחות מדווחות כי הן מוציאות 40% מההכנסה על דיור ומזון, לעומת 25% ב-2000.
המשבר התעצם עם עליית מחירי המזון והדיור. דו"ח של Food Research & Action Center מ-2024 מציין כי מחירי המזון זינקו בתוך כשנה ב-8%, כאשר מוצרי יסוד כמו חלב (עלייה של 12%), לחם (9%) ובשר (10%) הפכו למותרות עבור משפחות רבות. לעומת זאת, השכר הממוצע עלה ב-2% בלבד, מה שיצר פערים כלכליים חסרי תקדים. לדוגמה, מחירי הבשר בדטרויט עלו מ-5 דולר לקילו ב-2020 ל-7 דולר ב-2024, מה שהוביל משפחות רבות להפחית צריכת חלבונים.
במקביל, משבר הדיור החריף את המצב: סקר של Urban Institute מ-2024 מגלה כי רק 58% מהמשפחות בארה"ב מחזיקות בדירות, לעומת 65% לפני עשור. מחירי הדיור עלו ב-20% בחמש השנים האחרונות, כאשר עלות המקדמות נעה בין 50,000 ל-100,000 דולר בממוצע, תלוי באזור. בערים כמו סן פרנסיסקו וסיאטל, המחירים הכפילו את עצמם מאז 2019, והשכר החציוני של 70 אלף דולר בשנה אינו מספיק לרכישת דירה ממוצעת בשווי 800 אלף דולר.
הקושי הכלכלי הזה הוביל לנטישת עבודה או להפחתת שעות עבודה בקרב רבים, שחשים כי אין להם תמריץ לשפר את מצבם. כ-40% ממשקי הבית ממעמד הביניים מדווחים על חוסר יכולת לחסוך לפנסיה או ללימודי ילדיהם, לפי סקר של National Endowment for Financial Education מ-2024. התופעה פוגעת במיוחד בעובדי צווארון כחול – עובדי תעשייה, נהגים ועובדי שירות – שחשים תחושת ייאוש עמוק. דו"ח של Brookings Institute מ-2023 מציין כי ב-120 מתוך 300 המטרופולינים הגדולים בארה"ב, ההכנסה הריאלית הממוצעת ליחידת משק בית ירדה בעשור האחרון, כאשר המגמה מחריפה באזורים שבהם האוכלוסייה מזדקנת, הצעירים נודדים לערים גדולות כמו אוסטין ודנוור, ושירותים ציבוריים כמו חינוך ובריאות קורסים עקב בסיס מס מצטמק. בעיר יאנגסטאון, למשל, שיעור העוני עלה ל-25% ב-2024, ובתי הספר המקומיים דיווחו על מחסור של 10 מיליון דולר בתקציב.
תקוות מעמד הפועלים
בסופו של דבר, המשבר הכלכלי גם השפיע על ההצבעה הפוליטית: סקרים של Edison Research מראים כי 56% מחברי איגודי העובדים, רובם לא אקדמאים, תמכו בטראמפ בבחירות 2024 – שינוי דרמטי לעומת תמיכתם בהילרי קלינטון ב-2016 ובג’ו ביידן ב-2020. שר האוצר בסנט טוען כי התמיכה הזו משקפת תסכול עמוק ודרישה למדיניות שתעדיף את האינטרסים המקומיים. "רוב העם הרגיש נבגד", אמר בראיון ל-CBS במרץ 2025. "עשורים של מדיניות ששירתה תאגידים וסין השאירו את העובד האמריקני מאחור".
כדי להתמודד עם המשבר, הקים ממשל טראמפ מועצה חדשה ליוקר המחיה, בראשות "צאר מחירים" – תפקיד חדש שנועד לנטר ולווסת את עלויות מוצרי היסוד, כגון דיור, מזון ותחבורה. המועצה, שהחלה לפעול ב-1 בפברואר 2025, כבר הציגה חקיקת חירום להקלות מס למשפחות עם הכנסה של עד 75,000 דולר בשנה, בשיתוף עם מדינות כמו אוהיו ומישיגן. לדוגמה, מדינת מישיגן הכריזה על תוכנית הוזלת דיור בשווי 500 מיליון דולר, שתספק סבסוד של עד 10,000 דולר למשפחות ראשונות לרכישת דירה. בנוסף, הממשל השיק תוכנית "חזרה לעבודה" שמספקת הכשרות מקצועיות לעובדים בתעשיות מסורתיות, עם תקציב של 2 מיליארד דולר ל-2025.
החזון הכלכלי של בסנט, כפי שהוצג בראיון עם טאקר קרלסון בתחילת אפריל 2025, נשען על שלושה עמודי תווך: חיזוק מעמד הביניים, השבת הייצור לארה"ב, והפיכת הכלכלה לכלי למאבק בינלאומי. "האמריקנים איבדו אמון במערכת הכלכלית", פתח בסנט, "במשך עשורים קידמנו מדיניות ששירתה תאגידים גלובליים וסין – ולא את העובדים שלנו". הוא הדגיש כי הקשר בין כלכלה לביטחון לאומי הוא ישיר: "אתה לא יכול להגן על הגבולות שלך אם אתה תלוי ביריביך לשבבים, תרופות, מתכות או אנרגיה. זו לא רק שאלה של כסף – זו שאלה של ריבונות". בסנט משווה את המצב הנוכחי למלחמה הקרה, שבה ארה"ב השתמשה בכוחה הכלכלי כדי להביס את ברית המועצות, ומציין כי "סין היא האתגר החדש, והכלכלה היא הנשק שלנו".
כדי לממש את החזון, הממשל השיק סדרת יוזמות שאפתניות:
- מכסים רחבים עם הקלות סלקטיביות: הממשל הטיל מכסים של 25-10 אחוזים על מגוון מוצרים מיובאים, עם דגש על סין (עד 145%), בעוד מדינות אחרות זוכות להפחתות בתנאי השקעה במשרות אמריקניות. הגרעון המסחרי, שהגיע ל-600 מיליארד דולר ב-2024, הוא יעד מרכזי להפחתה. לדוגמה, הסכם עם קנדה להפחתת מכסים על נפט וגז טבעי תמורת השקעה של 10 מיליארד דולר בתשתיות באלבמה כבר הניב 3,000 משרות חדשות. הסכם דומה עם מקסיקו, שנחתם ב-10 באפריל 2025, מבטיח הפחתת מכסים על רכיבי רכב בתמורה להקמת מפעל של טויוטה בטקסס, שצפוי לייצר 5,000 משרות.
- רפורמות מס: הצעה להפחית את שיעור המס התאגידי ל-15% לחברות שמחזירות ייצור לארה"ב, לצד קרן השקעות של 50 מיליארד דולר לעסקים קטנים ובינוניים, עם דגש על מדינות תעשייתיות כמו מישיגן ואינדיאנה. חברת פורד, למשל, קיבלה מענק של 200 מיליון דולר להקמת מפעל חדש בדטרויט, שצפוי לייצר 2,000 משרות עד 2026. בנוסף, חברת ג’נרל אלקטריק הכריזה על חזרת קו ייצור של מכשור רפואי ממקסיקו לקונטיקט, עם השקעה של 150 מיליון דולר.
- קרן עושר ריבונית: תוכנית בהשראת המודל הנורווגי, שתתבסס על הכנסות ממסים על השקעות זרות ותתמוך בתעשיות אסטרטגיות כמו מוליכים למחצה, אנרגיה ירוקה ורפואה מתקדמת. התחזית היא שהקרן תגיע למאה מיליארד דולר בעשור, עם השקעות ראשוניות של 10 מיליארד דולר ב-2025 בפרויקטים כמו מפעל שבבים באריזונה של TSMC שצפוי לייצר 10,000 משרות עד 2028.
- רזרבת קריפטו: המהלך שהוכרז ב-7 במרץ 2025 כולל רכישת ביטקוין כחלק מעתודות אסטרטגיות, עם תוכנית לרכישות בשווי 10-5 מיליארד דולר בחמש שנים. המהלך נועד לבזר את הרזרבות הפיננסיות ולהגיב ליוזמות כמו היואן הדיגיטלי של סין. הוא כבר משך תשומת לב מחברות כמו MicroStrategy ו-Square שהכריזו על הגדלת אחזקותיהן בביטקוין. עם זאת, המבקרים טוענים כי התנודתיות של הביטקוין (ירידה של 18% במרץ 2025) עלולה לסכן את היציבות הפיננסית. בסנט נותר אופטימי, ורמז על רגולציה היברידית שתאזן בין פיקוח לחדשנות, כולל תוכנית לפיתוח בלוקצ’יין לאומי בשווי שני מיליארד דולר. התוכנית כבר משכה השקעות מחברות כמו IBM ומיקרוסופט, שמפתחות פתרונות מבוססי בלוקצ’יין לאבטחת סחר בינלאומי. לדוגמה, IBM חתמה על חוזה עם משרד המסחר האמריקני לפיתוח מערכת מבוססת בלוקצ’יין למעקב אחר שרשראות אספקה, שצפויה לחסוך 500 מיליון דולר בשנה בעלויות לוגיסטיקה.
כל היוזמות זכו לתמיכה נלהבת בקרב בסיס התומכים של טראמפ, אך גם ללעג מצד כלכלנים ליברליים כמו ג’וזף סטיגליץ, שטען כי "המכסים עלולים להוביל למיתון גלובלי ללא רפורמות מבניות". לעומת זאת, כלכלנים שמרנים כמו לארי קודלואו טענו כי המדיניות היא "חזרה לעקרונות של רונלד רייגן", ששילבו מכסים והפחתות מס כדי להחזיר את הכלכלה האמריקנית למסלול צמיחה בשנות ה-80. נתונים ראשוניים מראים התקדמות: דו"ח של משרד העבודה האמריקני מ-15 במרץ 2025 מציין עלייה של 1.2% בתעסוקה במגזר היצרני מאז תחילת השנה, בעיקר במדינות כמו אינדיאנה וקנטקי, שבהן נפתחו מפעלים חדשים. בעיר גארי, אינדיאנה, מפעל פלדה מחודש של U.S. Steel יצר 1,500 משרות תוך שלושה חודשים.
ההשפעה על ישראל: אתגר והזדמנות
ישראל, כבעלת ברית קרובה, לא נמלטה מהשפעות המדיניות. במרץ 2025 הוטלו מכסים של 17% על מוצרים ישראליים כמו שבבים, יהלומים מעובדים, ציוד רפואי ותמרוקים. בסנט הבהיר כי "אין מדינות פטורות" – המדיניות מבוססת על תועלת לעובד האמריקני. היקף הסחר בין ישראל לבין ארה"ב ב-2023 עמד על 24 מיליארד דולר, כאשר 17% מהייצוא הישראלי (בעיקר בהייטק, ציוד ביטחוני וכימיקלים) מופנה לארה"ב, לפי הלמ"ס. חברות טכנולוגיה כמו נייס, אמדוקס וצ’קפוינט, שמסתמכות על השוק האמריקני ל-70-60 אחוזים מהכנסותיהן, חוששות מעלויות רגולטוריות ותנודתיות בשערי החליפין. מניית נייס, למשל, ירדה ב-8% במרץ 2025, ואנליסטים מעריכים עלייה של 12-15% בעלויות היצוא. חברת טבע, יצרנית התרופות הישראלית, דיווחה על עלייה של 10% בעלויות ייצוא התרופות לארה"ב, מה שצפוי להפחית את הרווחיות שלה במאתיים מיליון דולר ב-2025.
בתגובה, ישראל הסירה ב-15 במרץ 2025 את כל המכסים על יבוא מארה"ב, וראש הממשלה בנימין נתניהו השיג התחייבות לבחינה מחודשת של רשימת המוצרים המוטלים במכסים, בפגישה עם טראמפ ב-20 במרץ. עם זאת, המדיניות נותרה ללא שינוי נכון לאפריל 2025. משרד הכלכלה הישראלי הקים צוות לעידוד השקעות ייצור בארה"ב, עם מענקים של עד 200 מיליון ש"ח לחברות שיפתחו מפעלים משותפים, במיוחד במוליכים למחצה ואנרגיה ירוקה.
לדוגמה, חברת אינטל, שמחזיקה מפעל בקריית גת, שוקלת להרחיב פעילות בארה"ב, מה שיכול להפוך את ישראל לשותפה אסטרטגית במאמץ האמריקני להחזיר את הייצור הביתה. בנוסף, חברת מוביליי שפועלת מירושלים, חתמה על הסכם עם ג’נרל מוטורס להקמת מרכז מחקר במישיגן, עם השקעה של 100 מיליון דולר. עם זאת, ארגוני יצואנים קראו לקרן חירום של מיליארד ש"ח לתמיכה בעסקים מושפעים.
ציפיות להצלחה לצד סיכונים ראשוניים
מאז ינואר 2025, שווקי המניות בארה"ב חווים תנודתיות חריגה, כאשר מדד S&P 500 ירד ב-7% ב-52 ימי המסחר הראשונים – הפתיחה הגרועה ביותר מאז 2008. מגזר הטכנולוגיה ספג את המכה הקשה ביותר, כאשר חברת Nvidia איבדה 250 מיליארד דולר משווי השוק שלה עקב מגבלות יצוא על שבבי AI לסין. יו"ר הפדרל ריזרב, ג’רום פאוול, הזהיר ב-15 במרץ 2025 מפני סיכונים אינפלציוניים מהמכסים, במיוחד בתחומי האנרגיה והייצור, שבהם ארה"ב תלויה בייבוא מסוים. לדוגמה, מחירי הדלק עלו ב-5% מאז ינואר 2025, מה שהעלה את עלויות התחבורה והוביל למחאות של נהגי משאיות בטקסס. עם זאת, בסנט נותר בטוח. "אנחנו לא כאן כדי לשמח את וול סטריט, אלא לבנות כלכלה שתחזיק מעמד", אמר ב-Meet the press ב-10 באפריל 2025. הוא הצביע על תקדים היסטורי: ב-2018, ירידות ראשוניות בשווקים עקב מכסים התאזנו תוך שמונה חודשים, והכלכלה צמחה ב-3% ב-2019.
השוואה היסטורית נוספת היא תקופת רייגן, שבה מכסים על יבוא יפני בשנות ה-80 אילצו חברות כמו טויוטה להקים מפעלים בארה"ב, מה שהוביל ליצירת מאה אלף משרות בתעשיית הרכב. בסנט טוען כי המדיניות הנוכחית תשחזר הצלחה זו, אך בקנה מידה גדול יותר. עם זאת, הסיכונים ניכרים: מחירי מוצרי צריכה כמו טלוויזיות וסמארטפונים עלו ב-10% מאז ינואר 2025, מה שהוביל לירידה של 5% בצריכה הפרטית, לפי דו"ח של משרד המסחר. קמעונאיות כמו וולמארט ואמזון דיווחו על ירידה של 3% במכירות ברבעון הראשון של 2025, מה שמעלה חששות מפני האטה כלכלית.
