רקע ובעיית היסוד: המערכת הגיאופוליטית של המזרח התיכון עוצבה בעקבות הסכם סייקס-פיקו (1916) ועל בסיס היגיון של מדינת הלאום הטריטוריאלית, שיובא כמודל מערבי זר למרחב בעל תרבות פוליטית שונה. גבולות שרירותיים כלאו קבוצות אתניות ודתיות עוינות בתוך מסגרות מדינתיות מלאכותיות, ויצרו מצב של אי התאמה כרוני בין גבולות וטריטוריה לבין זהות, שהתפתח בצל מציאות של כישלון מדינתי לעימותים אלימים ומדממים, שפרצו את גבולות המדינות, אפשרו התערבות של שחקנים חיצוניים עם אינטרסים זרים וערערו את יציבות המערכת האזורית.
עוצמת המשבר: מדינות כגון לבנון, סוריה, עיראק, תימן, לוב וסומליה הן מדינות כושלות שאינן יכולות לתפקד כישויות ריבוניות אחראיות. הן מייצאות טרור, פליטים ואי-יציבות למרחב הקרוב והרחוק. מחקרים מדעיים מאשרים כי מדינות עם גבולות שרירותיים סובלות משיעורי סכסוך גבוהים ב-25% לעומת מדינות בעלות הומוגניות זהותית.
הגורם המערכתי: איראן, כשחקן רביזיוניסטי, ניצלה את הריק המשילותי שנוצר בחסות הכישלון המדינתי כדי לבנות ״טבעת אש״ של שלוחים אלימים כדוגמת חזבאללה, החות׳ים, מיליציות שיעיות בעיראק וחמאס, שנועדה להביא להשמדת ישראל ולהרחבת ההגמוניה האיראנית האזורית.
ההזדמנות האסטרטגית: המערכה ״שאגת הארי״ — שהיא המשכה הישיר של מתקפת ה-7 באוקטובר, הפכה לרעידת אדמה גיאופוליטית. החלשת איראן ומערך שלוחיה פתחה ״חלון הזדמנות אסטרטגי״, שהוא בחזקת הזדמנות היסטורית נדירה לעיצוב ארכיטקטורה אזורית חדשה. חלון הזמן מוגבל לשנים ספורות ולכן נדרשת פעולה מהירה ומוחצת.
הטיעון המרכזי: שינוי בפרדיגמה שמהותו התאמת הגבולות הפוליטיים לזהויות הדמוגרפיות. במקום שימור מסגרות כושלות, יש לשקול פירוק מדינות כושלות והרכבתן
מחדש כפדרציות וקונפדרציות המורכבות מפרובינציות אוטונומיות אתניות והומוגניות יחסית, על בסיס עיקרון ההגדרה העצמית האתנית-דתית ושלטון מרכזי מוחלש.
מפת הדרכים: הנייר מציע שתי חלופות עקרוניות (עם דגש על האפשרות לחלופות נוספות כשילוב בין שתי החלופות העקרוניות) – (א) ״התפרקות מבוקרת״ (Top-Down) בהובלה אמריקאית-בינלאומית; (ב) ״הגדרה עצמית מלמטה״ (Bottom-Up) באמצעות תמיכה במיעוטים – וקובע שמונה תנאים הכרחיים לביצוע, ובראשם הובלה אמריקאית נחושה, קואליציה אזורית ובינלאומית, ופירוק מוחלט של השלוחים האיראנים.
המסקנה: הבחירה האסטרטגית אינה בין יציבות לבין שינוי, אלא בין שימור חוסר-יציבות כרוני לבין שינוי רדיקלי עם סיכון, אך בעל פוטנציאל לשינוי אמיתי שיוביל ליציבות. המודל המוצע נשען על היגיון תהליכי של ניהול מושכל ומבוקר של השינוי, לא הימנעות ממנו.
- הסדר הגיאופוליטי הנוכחי הוא מקור מבני לאי-יציבות – לא תופעת לוואי נסיבתית
- מדינות כושלות במזרח התיכון הן תוצר ישיר של אי-התאמה בין זהות לגבולות
- איראן היא מחולל אי-היציבות המרכזי – ניטרולה הוא תנאי הכרחי לכל פתרון
- חלון ההזדמנות ההיסטורי מוגבל לשנים ספורות – נדרשת פעולה מהירה
- פדרליזם אתני-דתי הוא פתרון סטרוקטורלי בר-קיימא לאורך זמן
- ללא הובלה אמריקאית נחושה – שינוי בסדר הגודל הנדרש אינו אפשרי
ממצאים מרכזיים
הזדמנות לתיקון סייקס-פיקו
המערכת האזורית במזרח התיכון, עוצבה על בסיס הסכם חלוקת אזורי ההשפעה בין צרפת לבריטניה (הסכם סייקס-פיקו 1916) בשלהי מלחמת העולם הראשונה ועל בסיס ההיגיון של מדינת הלאום הטריטוריאלית שאומץ מאוחר יותר כיבוא של מודל מערבי למרחב עם תרבות פוליטית שונה לחלוטין. יציבות המערכת התערערה באופן משמעותי בתהליך שהחל עם פרוץ הטלטלה בעולם הערבי (״האביב הערבי״) והואצה בשנים האחרונות. רוב המדינות החדשות שהוקמו בחסות המעצמות ומכוח מנדטים שאושרו על ידי חבר הלאומים, נבנו כישויות מלאכותיות, נעדרות זהות לאומית מובחנת, כשגבולות מלאכותיים ושרירותיים כלאו קבוצות אתניות ודתיות שונות, ולרוב יריבות ועוינות זו לזו, במסגרת מדינתית-טריטוריאלית אחת.
הטלטלה הערבית העצימה את תופעת הכישלון המדינתי, החלישה את השלטון המרכזי במדינות רבות והובילה למלחמות אזרחים עקובות מדם. אל הריק השלטוני שנוצר חדרו ארגוני טרור, שהצליחו להתבסס באותן מדינות ובמקרה של דאע״ש, גם להקים מדינת טרור כראשיתה של הח׳ליפות האסלאמית החדשה ותוך מחיקה של גבול בינלאומי מוכר בין עיראק לבין סוריה. איראן, כשחקן רביזיוניסטי, הכופר בסדר האזורי והעולמי הקיים, המונהגת על ידי משטר רדיקלי, ניצלה את חולשת המדינות המתפוררות במרחב ופעלה לבניית שלוחים אלימים, כרכיבים ב״טבעת אש״ שביקשה לבנות סביב ישראל במטרה להביא להשמדתה.
השלוחים האיראנים, ברובם ארגונים שיעים, אך לא רק, התבססו במדינותיהם כגורמים שחתרו תחת השלטון המרכזי, פוררו את המונופול המדינתי על הכוח וביססו את מעמדם ואת כוחם תוך ניצול הכישלון המדינתי ולמעשה אף תרמו להעמקתו. כך חזבאללה בלבנון, מיליציות שיעיות במערב עיראק ובדרום סוריה, החות׳ים בתימן ולצדם חמאס והג׳האד האסלאמי בזירה הפלסטינית.
התוצאה היא שהמערכת המזרח תיכונית נמצאת במשבר מתמשך של לגיטימציה, משילות וריבונות. מדינות כגון סוריה, לבנון, תימן, לוב, סודן, סומליה ועיראק אינן מצליחות לתפקד כיחידות מדינתיות יציבות וכישויות ריבוניות אחראיות, אלא כמעטפת ריקה שבתוכה פועלים שחקנים לא-מדינתיים אלימים. חמור מכך, הן מייצאות טרור, פליטים, פשע ומצוקה כלכלית למרחב כולו ואף מעבר לו (כך למשל גלי הפליטים שהגיעו לאירופה וטרור ג׳האדיסטי שהתפשט בכל העולם), בעוד איראן פועלת להעמקת השפעתה דרך שלוחות ובראשן חזבאללה.
המערכה (״שאגת הארי״) נגד איראן וחזבאללה, אותה יש להבין כהמשך ישיר של מתקפת ה-7 באוקטובר, מציפה את הבעייתיות הכרוכה באיראן כגורם המחולל אי-יציבות כרונית במרחב וחשפה את שבריריותה ופריכותה של המערכת האזורית כולה. למעשה, המלחמה, שכאמור התחילה בעקבות מתקפת ה-7 באוקטובר 2023 והפכה במהירות למלחמה אזורית רב-חזיתית עם השפעות על המערכת העולמית כולה, היא בחזקת רעידת אדמה גיאופוליטית, המייצרת הזדמנות לארגון ולעיצוב המערכת האזורית מחדש כמערכת יציבה, בטוחה ומשגשגת יותר, באמצעות שינוי פרדיגמטי שמהותו היא התאמת הגבולות הפוליטיים לזהויות הדמוגרפיות. יש לנצל את המרחב שנוצר בעקבות המלחמה לבנייה של הארכיטקטורה האזורית באמצעות פירוק מסגרות מדינתיות כושלות והקמת ישויות מדינתיות חדשות ויציבות יותר, כפדרציות או קונפדרציות גמישות עם פרובינציות אוטונומיות, במקומות שנדרש, ועל בסיס עיקרון ההגדרה העצמית האתנית-דתית.
שאלות המחקר
נייר מדיניות זה מבקש לענות על שש שאלות מרכזיות:
- מדוע הסדר הגיאופוליטי של מדינות המזרח התיכון – ובפרט סוריה, לבנון, עיראק ואיראן – הוא מקור בסיסי לאי-יציבות כרונית?
- אילו כשלים מובנים מאפיינים את המסגרות המדינתיות הקיימות, ומדוע הן אינן ניתנות לייצוב בתוך הגבולות הנוכחיים?
- מדוע וכיצד יוצרת המלחמה נגד ציר ההתנגדות, בהובלת איראן, מרחב הזדמנויות לשינוי מבני יסודי?
- מה הוא היגיון ההיפרדות – מהם הקווים הנכונים לאורכם יש לחלק מחדש את המרחב האזורי?
- אילו חלופות מוסדיות קיימות לפירוק והרכבה מחדש – קונפדרציה, פדרציה, פרובינציות אוטונומיות, מרחבי חיץ, מדינה כורדית?
- מהם התנאים ההכרחיים לביצוע השינויים – הדיפלומטיים, הביטחוניים והמוסדיים?
פירוק לשם הבראה
הספרות המחקרית מצביעה על כך שמדינות שבהן יש חפיפה נמוכה בין זהות קולקטיבית לבין גבולות פוליטיים נוטות לאי-יציבות כרונית.¹ המדינות הכושלות במזרח התיכון כדוגמת סוריה, לבנון, עיראק, תימן, סודן, לוב וסומליה, הן מדינות כושלות ולא באופן מקרי, אלא בשל סיבה מבנית. הן תוצר של קביעת גבולות שרירותיים במסגרת מדינת לאום טריטוריאלית מלאכותית ומומצאת, קבוצות אתניות-דתיות, שאין להן זהות לאומית אורגנית משותפת ושבחלק מהמקרים הן אף עוינות היסטורית. חוסר היציבות הכרוני במזרח התיכון נובע מ"דיסוננס זהותי-טריטוריאלי". המבנה הריכוזי של מדינות כושלות (סוריה, לבנון, עיראק) מאפשר לקבוצות מיעוט חמושות (כמו חזבאללה או המיליציות השיעיות) להשתלט על מוסדות המדינה.
לפיכך, יצירת יחידות פוליטיות הומוגניות יותר במתכונות של פדרציות וקונפדרציות מוחלשות, שתאפשר את קיומן של פרובינציות אוטונומיות והומוגניות מבחינה אתנית, תצמצם קונפליקטים אלימים, תאפשר מענה טוב יותר לתופעת הכישלון המדינתי ותשפר את יציבות המערכת האזורית. הכשל המדינתי לא ייפתר על ידי שימור ושיקום של המסגרות הקיימות, אלא מחייב פירוק מסגרות ישנות והרכבתן מחדש על בסיס העיקרון של התאמה בין זהות אתנית-דתית-לאומית לשטח/גבולות. במידה והתהליך יוביל גם להקמת מדינה כורדית בחלקים מצפון עיראק, צפון-מזרח סוריה וצפון-מערב איראן, יהיה בכך גם כדי להחליש את איראן ולנטרל את יכולה להמשיך ולהוביל את ציר ההתנגדות תוך תמיכה וטיפוח של שלוחים אלימים ומערערי יציבות במרחב.
הניסיון ההיסטורי מלמד שבמקרים כמו פירוק יוגוסלביה, סומליה ואפילו סודן, למרות עלות ראשונית גבוהה, בטווח הארוך נוצרו ישויות יציבות יותר יחסית.
הטיעון נשען על חמישה יסודות תיאורטיים מרכזיים:
- "התנגשות הציביליזציות" (סמואל הנטינגטון): ההבנה שזהויות תרבותיות ודתיות הן המנוע המרכזי לסכסוכים.
- הסדר הוסטפליאני ומגבלותיו בהקשר הפוסט-קולוניאלי – בעוד התיאוריה המקובלת ביחסים בינלאומיים מניחה שגבולות מדינות הן נתון קבוע ואפילו מקודש, שיש להקפיד ולשומרו, התפתחה תשתית תיאורטית מתחרה הנשענת על הטיעון שגבולות מדינתיים שאינם מייצגים כוחות דמוגרפיים (אתניים, דתיים, לאומיים) -תרבותיים, הם מקור לאי-יציבות. המזרח התיכון הוא בחזקת דוגמה קיצונית לכך, גם אם לא יחידה, כאשר גבולות שנוצרו על ידי המעצמות בעקבות נפילת האימפריה העות׳מאנית במלחמת העולם הראשונה, ייצגו אינטרסים מעצמתיים ולא אינטרסים של עמים וקבוצות אתניות, דתיות ולאומיות.
- תיאוריית "המדינות המלאכותיות" (Artificial States): מחקרים של אלברטו אלסינה (Alesina) מראים שמדינות שגבולותיהן נחצו באופן שרירותי סובלות משיעורי צמיחה נמוכים ומסכסוכים פנימיים גבוהים ב-25% יותר ממדינות הומוגניות.
- עיקרון ההגדרה העצמית הלאומית – מאז מסמך 14 הנקודות של הנשיא האמריקאי וילסון והחלטות האו״ם בשנים המאוחרות יותר, עיקרון ההגדרה העצמית הלאומית מוכר כזכות בסיסית. מילטון פרידמן ואחרים הדגישו כי יישום העיקרון הזה בעולם הערבי נחסם היסטורית על ידי שני כוחות: אינטרסים של משטרים אוטוקרטיים שביקשו להבטיח את שלטונם במדינה ואינטרסים של מעצמות אזוריות ועולמיות. במציאות שנוצרה במזרח התיכון, שני הכוחות האלו נחלשו ולכן נפתח חלון הזדמנויות לתיקון העוול ההיסטורי ולמימוש זכות ההגדרה העצמית.
- פדרליזם כמנגנון ניהול אוכלוסיות עם שונות זהותית – הספרות המחקרית העוסקת בפדרליזם מצביעה על כך שפדרציות (ממשל מרכזי-מחוזות/פרובינציות עם אוטונומיה תפקודית מורחבת), הן המנגנון היציב והיעיל ביותר לניהול אוכלוסיות המאופיינות בריבוי או שונות אתנית-דתית ולאומית. כך למשל, שוויץ, קנדה, בלגיה. גם המקרה של החבל הכורדי האוטונומי בעיראק מוכיח שאוטונומיה אזורית אינה מפרקת בהכרח את המדינה, במקרים מסוימים, בעצם קיומה מתאפשר למדינה להמשיך ולהתקיים.
תיאור המצב הקיים וכשלים מובנים
המציאות העכשווית במזרח התיכון מאופיינת בחוסר יציבות כרוני ובשבריריות ביטחונית, הבאה לידי ביטוי במערכה נגד איראן וחיזבאללה, שהיא המשכה של מתקפת אוקטובר והמלחמה האזורית שבעקבותיה. זאת לצד עימותים אלימים ומדממים בשורה של מדינות כושלות במרחב. את איראן ניתן למצוא כשחקן המעורב בכל המדינות הכושלות, גם במצבה הנוכחי כשהיא חבולה ומוחלשת. מעורבותה מנציחה ומעצימה את תופעת הכישלון המדינתי במדינות השונות ותורמת לייצוא הבעיות מהמדינות הכושלות למרחב ומעבר לו. חוסר היציבות במזרח התיכון משליך גם על יציבות שוק האנרגיה הבינלאומי, נתיבי מסחר ימיים ועל המערכת הבינלאומית בכללותה ומעצים את קשרי הגומלין שבין סכסוכים אזוריים לבין עימותים בין-מעצמתיים ואת המתח שבין ארה״ב לאירופה.
בהתייחסותנו למאפייני יציבות המערכת המזרח-תיכונית ניתן להצביע על שלושה מאפיינים עיקריים בולטים:
- הכשל המדינתי: בלבנון וסוריה כמו בעיראק, תימן, לוב, סודן וסומליה, הממשל המרכזי אינו מחזיק במונופול על השימוש בכוח וסכסוכים אלימים בין קבוצות אתניות ודתיות גובים מחיר דמים עצום כשאזרחים רבים הופכים לפליטים הנסים ממדינתם או לעקורים חסרי כל במדינתם. תופעת לוואי בולטת היא מרחבים מוגנים ונוחים לפעולה עבור ארגוני טרור ושחקנים זרים מחוללי אי-יציבות כדוגמת איראן.
- חוסר הלימה אתני: הגבולות המלאכותיים כופים על קבוצות עוינות (סונים, שיעים, נוצרים, דרוזים, עלאווים, כורדים) לחיות תחת מערכת פוליטית אחת, מה שמוביל למאבק סכום אפס על משאבים ושלטון במתכונת של מלחמת אזרחים ברמות שונות.
- הניצול האיראני: טהראן מנצלת את הריק השלטוני כדי לבסס "גשר יבשתי" מהמפרץ לים התיכון ולהקמת ״חגורת אש״ ומנגנון פעולה המגדיל את כוח הסחיטה וההרתעה שלה, באמצעות הפעלת שלוחים להם היא מסייעת בנשק, כסף, אימונים, ידע ומודיעין.
להמחשת הטיעון נתייחס ביתר פירוט לארבעה מקרים בולטים ומייצגים:
לבנון
ראשיתה של לבנון (1920) כפרויקט קולוניאלי צרפתי (חלק משמעותי וחשוב באזור ההשפעה הצרפתי שהוסכם עם בריטניה בהסכם סייקס-פיקו 1916), שתכליתו הגנה על הנוצרים בלבנון, אותם ביקשו לטפח כבני ברית וחסות בשל רקע דתי והיסטורי משותף, והקמת ישות מדינתית שתיתן מענה לזהות הקיבוצית הדתית שלהם. בשל נוכחותן של קבוצות דתיות ואתניות נוספות במרחב של לבנון הגדולה (להבדיל מצפון לבנון הנוצרית), הקומה לבנון על בסיס העיקרון של חלוקת מבנה הכוח בין הקבוצות השונות. נשיא המדינה לנוצרים, ראש הממשלה לסונים ויו״ר הפרלמנט לשיעים. מערכת זו שנוצרה בהסכם הלאומי (1943) ושוקמה בהסכם טאיף (1989) הוכיחה את עצמה כבלתי יציבה מבנית ותפקודית.
- המיליציה השיעית הנשלטת על ידי איראן אינה כפופה לסמכות חיזבאללה והממשלה ומאפשרת לחיזבאללה לפעול ככוח פוליטי בלתי מרוסן במערכת הפוליטית הלבנונית.
- הצבא הלבנוני נמנע מעימות ישיר מחשש למלחמת אזרחים ובשל מרכיב שיעי משמעותי בצבא שרובו מזוהה ומזדהה עם חיזבאללה.
- למרות 8 מערכות צבאיות גדולות שניהלה ישראל בלבנון מאז 1978 – לא התחולל שינוי מבני-פוליטי, ששינה את דפוסי התנהלותה של לבנון כמדינה. היא נותרה מדינה כושלת ללא יכולת להפעיל את מונופול הכוח שיש למדינה ריבונית.
- מאז מלחמת האזרחים (1976) הכלכלה הלבנונית נקלעה למצוקה. במהלך השנים ובשל תהליכים משבריים פנימיים וחוסר יציבות פוליטית וביטחונית, הכלכלה הלבנונית ותהליכי השתקמותה הופרעו. כמו למשל המשבר הגדול בין השנים 2023-2019 והיא מתקשה לספק לאזרחיה שירותים בסיסיים.
- בחירתו של הנשיא עאון ומינוי ראש ממשלה חדש הפיחו רוח של תקווה לשינוי. בעקבות מהלומות צה״ל על ארגון חיזבאללה והחלשתו והחתימה על הסכם הפסקת האש בנובמבר 2024, קיבלה על עצמה ממשלת לבנון את האחריות לפירוק חיזבאללה מנשקו ולמנוע את נוכחותו בדרום לבנון. בפועל ולמרות הכרזות והתחייבויות הממשל הלבנוני החדש והכרתו בדבר ההכרח שבפירוק חיזבאללה, הצבא הלבנוני לא עמד במשימה, איראן האיצה את מאמצי השיקום של הארגון וקציני משמרות המהפכה אף הגיעו ללבנון כדי לקפח על שיקום הארגון מקרוב ובמקרים מסוימים אף לפקד בפועל על חלק מיחידות הארגון. המשמעות היא שבתנאים הקיימים אין כל תוחלת להסדר מדיני כלשהו עם ממשלת לבנון מכיוון שזו אינה מצליחה לממש את המונופול על הכוח ואת המחויבויות שתקבל על עצמה מכוח הסכם כלשהו.
סוריה
סוריה של 2026 היא ישות מדינתית מקרטעת. השתלטות ארגונו הג׳האדיסטי בפיקודו של אחמד א-שארע (מחמד אלג׳ולאני) על המדינה בסיוע טורקי ובעקבות היחלשות משטר אסד שאיבד את המשענת של חיזבאללה לאחר שהארגון הוכה קשות על ידי צה״ל, טרם הושלמה. בפועל, ממשיכות טריטוריות גדולות להישלט ולהתנהל על ידי ארגונים אחרים. כך למשל, הדרוזים בדרום סוריה, הכורדים בצפון מזרח המדינה, ארגוני מורדים בחלקים אחרים, העלאווים במערב המדינה (רצועת החוף) וטורקיה בצפון המדינה באזורים הסמוכים לגבול הטורקי. איראן שאומנם איבדה את אחיזתה בסוריה, ממשיכה לנסות ולפעול בטריטוריה הסורית ותומכת בארגוני טרור ג׳האדיסטים בדרום המדינה ולהפעילם משם נגד ישראל.
אמנם אלג׳ולאני זוכה ליותר ויותר לגיטימציה מצד הקהילה הבינלאומית והממשל החל להתגבש ולקדם מאמצי שיקום של המדינה, אך קווי השבר שבין הקבוצות האתניות והדתיות עדיין קיימים ואנשיו של אלג׳ולאני, יוצאי הארגון הג׳האדיסטי, מתקשים להסתגל למסגרות המדינתיות וממשיכים לפעול במתכונת הארגונית שהורגלו אליה. קווי השבר בין הקבוצות והמיעוטים בסוריה במציאות של ממשל בהתהוות מיתרגמים לעימותים אלימים ומדממים.
היסטורית, הדמוגרפיה הסורית מעולם לא תאמה לגבולות המדינה שהוקמה בחסות המנדט הצרפתי. העלאווים (כ-12% מהאוכלוסייה)ריכזו, עד לנפילת משטר אסד, כוח שלא בפרופורציה לחלקם באוכלוסייה וזאת תוך דיכוי אלים ודורסני של קבוצות דתיות אחרות. מהכורדים (15-10% מהאוכלוסייה) נשללו זכויות אזרח יסודיות ובחסות מלחמת האזרחים הם הקימו אוטונומיה בחלקה הצפון מזרחי של המדינה ובימים אלו מתנהל משא ומתן לשילוב היחידות הצבאיות הכורדיות בצבא הסורי, אך הם ממשיכים לשלוט במרחב האוטונומי שלהם. הדרוזים מיעוט קטן של כ-3% מהאוכלוסייה, שנחשבו כנאמנים למשטר אסד ושולבו בצבא ובמנגנוני הביטחון, נרדפים בימים אלו על ידי הסונים, בעיקר שבטים בדואים בדרום סוריה, הנהנים מחסות חיילי הצבא – יוצאי הארגון הג׳האדיסטי של אלג׳ולאני. הדרוזים, שנשענים גם על סיוע ישראלי לביטחונם, הקימו למעשה אוטונומיה במרחב סווידא והר הדרוזים, כשהעימותים האלימים בינם לבין הסונים במרחב וצבא המשטר ממשיכים לגבות מחיר דמים משני הצדדים.
במהלך מלחמת האזרחים בסוריה נהרגו מעל ל-600,000 אזרחים, כ-5 מיליון סורים הפכו לפליטים וכ-10 מיליון הפכו לעקורים במדינתם. המדינה חרבה במהלך מלחמת האזרחים וכלכלתה קרסה. סוריה למעשה נשלטה על ידי איראן בסיוע צבאי פעיל ואלים של חזבאללה וניצלה מקריסה מוחלטת לידי המורדים בספטמבר 2015, עת התערבו הרוסים וסייעו למשטר, יחד עם איראן וחזבאללה, לדכא את ההתקוממות באופן אלים ואכזרי שגבה את חייהם של מאות אלפי אזרחים.
קשה לראות איחוי אמיתי של קווי השבר העדתיים בסוריה ללא שינוי עומק של המשטר וכנראה של המבנה המדינתי. ספק אם סוריה של היום היא מדינה שראוי להתאמץ כדי לשמרה במתכונתה הנוכחית.
עיראק
עיראק הפכה למדינה (ממלכה בראשית ימיה) בחסות בריטית ובאמצעות איחוד כפוי של שלוש פרובינציות עות׳מאניות, שאוכלסו על ידי קבוצות אתניות ודתיות שונות ואף עוינות זו לזו. פרובינציית בגדאד הערבית-סונית, פרובינציית בצרה הערבית-שיעית ופרובינציית מוסול הכורדית. לאחר הפיכה צבאית והשתלטות מפלגת הבעת׳ על עיראק, היא התקיימה כמדינה אוטריטרית, שנוהלה על ידי רודן אכזר (צדאם חוסין) והמיעוט הסוני. הרוב השיעי והמיעוט הכורדי דוכאו והודרו.
הפלישה האמריקאית לעיראק ב-2003 הובילה להפלת המשטר ולהקמתה של הרפובליקה העיראקית מחדש ועל בסיס חוקה חדשה, שנועדה לשנות את מבנה הכוח ולאזנו. אלא שהעברת מוקדי הכוח לעדה השיעית הגדולה, הובילה לדיכוי של המיעוט הסוני ולהדרתו באופן שדחק קצינים רבים מצבא עיראק של צדאם חוסין שפורק, להצטרף לדאע״ש ולסייע לארגון לבנות את יכולותיו הצבאיות, שאפשרו לו להביס את הצבא העיראקי החלש ולהשתלט על צפון מערב עיראק ומאוחר יותר על צפון מזרח סוריה ולהקים את המדינה האסלאמית.
הכורדים ניצלו את חולשת הממשל המרכזי וביססו את האוטונומיה שהקימו בצפון המדינה. הם שולטים בשדות הנפט ומפעילים אותם על בסיס הסכם עם ממשלת עיראק, אך נהנים מיכולת ייצוא עצמאית, המייצרת מקור מימון משמעותי לאוטונומיה. המיליציה החמושה שלהם (פשמרגה) מתנהלת כצבא מאורגן.
עיראק השיעית נשלטת ברובה על ידי מיליציות פרו איראניות ולאיראן השפעה גדולה על התנהלותה של עיראק, הן בשל חדירתה העמוקה ובסיס התמיכה של המיליציות השיעיות ופטרוניהן הפוליטיים והן בשל התלות העיראקית בגז שמספקת איראן.
המרחב הסוני מתנהל באופן סמי-אוטונומי, כשבחלקים ממנו ממשיכים לפעול שאריות של ארגון דאע״ש, המנצל את המרחב לצורך ביסוס תשתיות הטרור וכבסיס יציאה לפיגועים בעיר הבירה וכנגד יעדי משטר.
עיראק של היום היא יותר פיקציה מנהלית מאשר מדינה ריבונית ועצמאית. לממשל המרכזי אין מונופול על הפעלת הכוח. המיליציות השיעיות נתונות להשפעה איראנית ופועלות גם בניגוד לאינטרסים של עיראק כמדינה, כך למשל תקיפה של בסיסים אמריקאים או הצטרפות למערכה המתנהלת בימים אלו מול איראן, בשיגור טילים וכטב״מים לכיוון ישראל ויעדים אמריקאים בעיראק ובמרחב הקרוב לה. הממשל המורכב על בסיס היגיון המזכיר את היגיון הממשל בלבנון לא מצליח לחבר את שלושת הרכיבים האתניים-דתיים של עיראק לכדי קבוצה לאומית קוהרנטית והמתח בין שלוש הקבוצות ממשיך לפעול כמחולל של אי-יציבות כרונית.
איראן
היסטורית איראן היא מדינה רב-אתנית ודתית, שחלק מהמיעוטים החיים בה סבלו במהלך השנים מדיכוי, בעיקר תרבותי, כזה שלא אפשר להם לממש את זהותם האתנית-עדתית בחיי היומיום. אלא שלמרות ריבוי הקבוצות האתניות והדתיות, ייחודה של איראן לאורך השנים היה בקיומה של תודעה לאומית משותפת לכל הקבוצות, שראו עצמן כחלק מהלאום האיראני והפגינו פטריוטיות איראנית.
אלא שאיראן של 2026 מוצאת את עצמה מוכה וחבולה מבחינה צבאית וכלכלית, כשהמשטר שאיבד רבים מבכיריו שסוכלו במהלך המערכה (״שאגת הארי״) נחלש ומאוים מבית. מעמדה האזורי והבינלאומי נפגע והיא מוצאת עצמה מבודדת כששתי המעצמות התומכות בה (סין ורוסיה) אינן ממהרות לסייע לה צבאית וכלכלית באופן שיכול לייצר איום או הרתעה כלפי ארה״ב וישראל ולקרב את סיום המלחמה. שלוחיה נחלשו מאוד ואינם יכולים לספק לה את המענה ההגנתי וההתרעתי שלשמו טופחו והועצמו במהלך העשורים האחרונים. חולשתה של איראן וחולשת המשטר מובילים את איראן למציאות שברירית, שבתנאים מסוימים יכולה גם לקעקע את הפטריוטיות של חלק מהקבוצות האתניות-דתיות (כך למשל המציאות הכלכלית הקשה באיראן בצל הכישלונות הצבאיים של איראן וקריסת מעמדה האזורי הגבירו את אי-השקט הפנימי, כשפעולות בעלות אופי מרדני בכורדיסטן, חוזיסטאן ובלוצ׳יסטאן גברו) ולעודדן לפעול לקידום שינוי מבני של איראן בכיוון של פדרציה מוחלשת במסגרתה מתקיימים מרחבים אוטונומיים מובחנים מבחינה אתנית-דתית כשהממשל המרכזי מוחלש ונטול סמכות אוטורקטית ורודנית.
מרחב ההזדמנויות והיגיון ההיפרדות
המערכה הנוכחית (״שאגת הארי״) כהמשכה של המלחמה האזורית בעקבות מתקפת ה-7 באוקטובר לצד חולשתן של לבנון, סוריה ועיראק יצרו סוג של ואקום מדיני/מדינתי, המאפשר התערבות כוחות חיצוניים, שיכולים לסייע, בשיתוף פעולה עם שחקנים מקומיים באותן מדינות, בעיצוב מבנים מדינתיים ומשטריים חדשים. למעשה, מדובר ב"חלון הזדמנות אסטרטגית" לייצובה של המערכת האזורית באמצעות עיצוב ארכיטקטורה אזורית חדשה, העשויה לספק מענה לתופעה המרחבית של מדינות כושלות. החלשת המשטר האיראני ושלוחיו בדגש לגבי חיזבאללה, החות׳ים וחמאס, פירושה החלשת מחולל אי-היציבות המרכזי של המערכת האזורית, הגורם שתרם להנצחת הכישלון המדינתי בכל מדינה כושלת בה התערב ובאלו בהן הפעיל את שלוחיו. בנוסף לכך, ההתנהלות הפיראטית והבריונית של איראן והחות׳ים, שהשתלטו באלימות על מצירי הורמוז ובאב אלמנדב, המוכרים כמעברים ונתיבים ימיים בינלאומיים, הובילה לפגיעה בשוק האנרגיה העולמי ולחסימת נתיבי שיט בינלאומיים, המשפיעים על שוק האנרגיה העולמי ועל הכלכלה הגלובלית, וחיזקה את ההבנה וההכרה בדבר הצורך הבינלאומי בפתרון יסודי. עוצמתה של איראן וכוח ההיזק של החות׳ים נבנו גם בזכות תרומתן של המדינות הכושלות במרחב. לפיכך, כל מאמץ לייצוב המערכת האזורית מחייב טיפול שורש בבעיית יסוד אינהרנטית לאזור – המדינה הכושלת.
ההיגיון הוא ביזור עוצמה: במקום צבר של מדינות כושלות המנציחות סכסוכי דמים ומערערות את היציבות האזורית ומדינת טרור רדיקלית ורביזיוניסטית אחת חזקה ומסוכנת (איראן), יוצרים פסיפס של ישויות קטנות, הומוגניות מבחינה אתנית ודתית, כחלק ממסגרות פדרטיביות או קונפדרטיביות רופפות. המבנה החדש יסייע לביטול העיוות ההיסטורי שנוצר כתוצאה מאי-התאמה בולטת בין זהות לטריטוריה ולגבולות מדינתיים, יפחית את עוצמת האלימות, יסייע לפיתוח שיתופי פעולה אזוריים כמנגנון לשיפור רווחת החיים ואיכותם של אזרחים החיים בישויות המספקות מענה לצרכים הזהותיים שלהם ובעלי מוטיבציה לשימור היציבות האזורית כדי להבטיח את יציבות הישויות שלהן ושגשוגן.
חשוב להדגיש שחלונות הזדמנויות גיאופוליטיות הם תמיד זמניים. הניסיון ההיסטורי מלמד שמדינות מתאוששות ממהלומות, אם לא הוכרעו מבנית, הכרעה צבאית-כלכלית-מדינית, שהובילה לשינוי משטר. לפיכך ובהנחה שהמערכה באיראן תסתיים כשהמשטר הנוכחי נותר על מכונו, גם אם מוכה, חבול ומוחלש, חלון הזמן שיעמוד לרשות ארה״ב, ישראל ושותפים אפשריים למהלך המעצב המוצע, מוגבל לפרק זמן של שנים ספורות בלבד. השאיפה צריכה להיות עיצוב הסדרים וארכיטקטורה אזורית חדשה, שיהיה קשה לערערם, גם במקרה של התחזקות כוחות רביזיוניסטים כדוגמת איראן, שינסו לפעול לשינוי הסדר החדש.
מפת המבנה החדש – הצעה ראשונית וחלקית כמודל
לבנון – פדרציה של פרובינציות
- פרובינציה מרונית – הר לבנון, ג'בייל, ז'וניה
- פרובינציה סונית – טריפולי, צידון
- פרובינציה שיעית – בקאע, ג'נוב (דרום לבנון) בכפוף לפירוז מוחלט
- מרחב חיץ ישראלי – עומק 10-25 ק"מ לאורך הגבול, ניהול ישראלי עד להתייצבות המציאות הביטחונית ואז מעבר לניהול ישראלי-בינלאומי משותף עד להסרה מוחלטת של האיומים והגעת המדינה הלבנונית לכדי מסוגלות לקבל על עצמה את האחריות לניהול המרחב.
סוריה – פדרציה סורית או קונפדרציית "סוריה הגדולה"
- פרובינציה עלווית – חוף סוריה ולטקיה, גבולות הרריים ברורים
- פרובינציה סונית – המישור הסורי הפנימי, חומס, דיר אז-זור
- פרובינציה דרוזית – ג'בל דרוז (שוואהד) יצירה של גוף שכבר פועל כקהילה
- פרובינציה כורדית – צפון-מזרח (חסכה קימשלי) – בהמשך תתמזג לישות כורדית
אפשרות להקמת קונפדרציה סורית-לבנונית כשדרום לבנון נותר מרחב חיץ ביטחוני בהסכם בין ישראל לבין הקונפדרציה.
הקונפדרציה תנוהל על ידי מועצת נציגי הפרובינציות (פרלמנט וממשלה נבחרת על בסיס ייצוג הוגן ומוסכם), כאשר השלטון המרכזי מוגבל לניהול ענייני תשתיות לאומיות, ביטחון חיצוני ומדיניות חוץ. לכל פרובינציה תהיה סמכות אוטונומית לניהול ענייני הפנים – חינוך, שיטור ואכיפת חוק וסדר, מיסוי, תרבות וכו׳.
עיראק – פדרציה עיראקית
פרובינציה שיעית בדרום, פרובינציה סונית במרכז ופרובינציה כורדית (בהנחה שלא תוקם מדינה כורדית עצמאית)
כורדיסטן – מדינה עצמאית/אוטונומית
המדינה הכורדית תהיה הישות המדינתית הגדולה ביותר שתיווצר במרחב על בסיס איחוד גיאוגרפי ופוליטי של האוטונומיה הכורדית בצפון עיראק, האוטונומיה הכורדית בצפון מזרח סוריה וכורדיסטן האיראנית. המדינה הכורדית לא תכלול את המרחב הכורדי שבטורקיה, בשל הרגישות הטורקית הבולטת לסוגיה זו, אך תהפוך לישות מדינתית שתאחד כ-25 מיליון כורדים בגודל בינוני ובעלת משמעות אסטרטגית. גם המדינה הכורדית תוקם כפדרציה עם שלוש פרובינציות גדולות (כורדים טורקים, עיראקים ואיראנים).
איראן – פדרציה רופפת
החלשת השלטון המרכזי בטהראן דרך מתן זכויות למיעוטים (אזרים, בלוצ'ים, כורדים) או בניתוק החבל הכורדי בצפון מערב איראן לטובת הקמת מדינה כורדית עצמאית בחיבור עם צפון עיראק וצפון-מזרח סוריה.
פדרליזציה של איראן היא החלופה המורכבת היותר לביצוע ולכן לא נכון יהיה לפרק את איראן כמדינה, אלא לייצר את התנאים להובלת המהלך בהסכמה בשלושה נתיבים אפשריים:
- נתיב חיצוני ישיר – לחץ דיפלומטי מלווה בהסדרי ביטחון – ארה״ב ובנות בריתה מציעות הסרת סנקציות בתמורה לחוקה פדרלית ושינוי שלטוני מבני.
- נתיב התמיכה במיעוטים – סיוע של ארה״ב וקואליציית המדינות התומכות למיעוטים האתניים שיבוא לידי ביטוי בהפעלת ״לחץ רך״ על השלטון המרכזי. כך למשל, תמיכה כלכלית ישירה בקבוצות השונות, לובי בינלאומי וקשרים דיפלומטיים.
- נתיב כורדי כ״אפקט דומינו״ – הקמת ישות כורדית עצמאית בחסיובר בין הטריטוריות האוטונומיות העיראקית והסורית כמודל משיכה לכורדים האיראנים, שיעודד מיעוטים אחרים לפעול בדומה למימוד אוטונומיה עבורם באזורי מחייתם.
תימן – פיצול לשתי מדינות עצמאיות – דרום תימן וצפון תימן
למעשה, חזרה למה שהכרנו לפני האיחוד של שתי הרפובליקות העצמאיות – דרום תימן וצפון תימן. המטרה כאן היא חיבורה של דרום תימן למסגרת של הסכמי אברהם ובידודה של צפון תימן והחלשתה, עד לשינוי משמעותי שיחול שם.
ביקורת נגדית (לחידוד המודל)
את ההצעה למודל או היגיון הפעולה המוצע ניתן לתקוף או להחליש על בסיס הנימוקים הבאים:
- הניסיון הבינלאומי במקרים דומים, גם אם לא בכולם (למשל לא כך היה בצ׳כסלובקיה ובסומליה) ותאוריות רבות מלמדים כי פירוק מדינות עלול להגביר אלימות בטווח הקצר,⁵ או במקרים מסוימים בהם תהליכים כאלו מתבצעים שלא בהסכמה, כמו למשל המקרה של לוב, תיתכן גם קריסה מוחלטת של מה שהיה פעם מדינה מבלי שהישויות החדשות שקמו מסוגלות לתפקד באופן עצמאי ואחראי, כך שלמעשה במקום ישות מדינתית כושלת אחת, נקבל מספר ישויות מדינתיות או סמי-מדינתיות כושלות.
- בתהליך היפרדות, בעיקר אם הוא כפוי על הצדדים או על חלקם, קיים סיכון ל"טיהור אתני".
- עיקרון השלמות הטריטוריאלית וההכרה בגבולות מדינתיים קיימים הוא עיקרון מנחה של הקהילה הבינלאומית ולכן הקהילה הבינלאומית לרוב מתנגדת לשינוי גבולות מדינתיים ורואה בכך הפרה של עיקרון אי ההתערבות בתחומי ריבונותה של מדינה.
- הניסיון להוביל לשינוי משטרי והפיכת איראן לפדרציה עם פרובינציות אוטונומיות חזקות ושלטון מרכזי מוחלש אינו עולה בקנה אחד עם ההיסטוריה ארוכת השנים של איראן והלאומיות האיראנית האותנטית, הבאה לידי ביטוי גם ברצון של הקבוצות האתניות-דתיות השונות להיות חלק מאיראן אחת.
- האתגר הגדול ביותר בהקמת מדינה כורדית הוא טורקיה. אנקרה רואה באוטונומיה כורדית בכל מקום איום קיומי, ואף פעלה צבאית נגד הכורדים בצפון סוריה וגם בצפון עיראק. סביר להניח התנגדות טורקית, שעלולה גם להיתרגם לתוקפנות, לכל הסדר כורדי, גם כזה שלא יכלול את הכורדים הטורקים.
המשותף לכל העקרונות שצוינו הוא החשש מפני פגיעה ביציבות והידרדרות למלחמות אזרחים אלימות שעלולות להתפשט גם למדינות אחרות ולערער את היציבות האזורית בכללה. עם זאת, יש לציין כי גם שימור המצב הקיים אינו מוביל ליציבות. על כן, הבחירה האסטרטגית אינה בין יציבות לבין שינוי, אלא בין שימור חוסר יציבות כרוני לבין שינוי רדיקלי עם סיכון אך גם עם פוטנציאל ליציבות. המודל המוצע נשען על היגיון תהליכי של ניהול מושכל ומבוקר של השינוי ולא הימנעות ממנו.
חלופות אפשריות לביצוע
בפרק זה נציג שתי חלופות עקרוניות אפשריות (בפועל תתיכנה חלופות נוספות כשילוב ברמות שונות בין שתי החלופות העקרוניות המוצגות) למימוש אסטרטגיית עיצוב הארכיטקטורה האזורית החדשה וייצובה באמצעות הפירוק וההרכבה מחדש של המסגרות המדינתיות הכושלות הקיימות והחלשת איראן כמחולל אי-היציבות המרכזי. האסטרטגיה לעיצוב מחדש של המרחב נשענת על ההיגיון של פדרליזם, המאפשר יצירת מרחבים הומוגנים יחסית מבחינת האוכלוסייה – שיפור ההתאמה בין טריטוריה-גבולות וזהות, מתן מענה לזכות ההגדרה העצמית וניהול עצמאי של אותם מרחבים לצד ממשל מרכזי מוחלש.
חלופה א': "התפרקות מבוקרת" (Top-Down)
הסדר בינלאומי בהובלת ארה"ב ומעצמות אזוריות הכופה על המדינות הכושלות ועל איראן מבנים שלטוניים פדרטיביים חדשים במודלים שונים המותאמים לכל מדינה, ואשר נשענים על חוקות חדשות, המגדירות אוטונומיה רחבה לכל חבל ארץ.
יתרון: סדר וארגון, מניעת כאוס מוחלט.
חיסרון: דורש נכונות של ארה״ב להוביל את המהלך, בניית קואליציות תומכות ונכונות למעורבות צבאית בינלאומית מסיבית.
חלופה ב': "הגדרה עצמית מלמטה" (Bottom-Up)
חימוש ותמיכה במיעוטים (כמו הכורדיםֿ העלאווים, הנוצרים או הדרוזים) במטרה לעודדם להשתלט על מרחבי המחיה האורגניים שלהם והקמת אוטונומיות דה-פקטו.
יתרון: לגיטימציה מקומית גבוהה.
חיסרון: סכנה למלחמות אזרחים ארוכות ודינמיקה של "סומליזציה".
תנאים הכרחיים לביצוע
לצורך ביצוע שתי החלופות העקרוניות המוצעות או כל שילוב ביניהן, מתחייבים מספר תנאים יסודיים ומהותיים.
- הובלה אמריקאית וקואליציה אזורית ובינלאומית – הניסיון ההיסטורי מלמד שלצורך קידומם של הסדרים גיאופוליטיים משמעותיים ורחבי-היקף, מתחייבים נוכחות, מעורבות, הובלה וגיבוי אמריקאיים. למעשה, ללא ארה״ב, שינויים מבניים בסדרי גודל כאלו אינם אפשריים. הקואליציה בהובלת ארה״ב חייבת להיות נחושה ונכונה להשקיע, ולאורך זמן, את המשאבים הכלכליים, המדיניים והצבאיים הנדרשים לצורך מימוש המהלך.
- הסכמה אזורית כתנאי הכרחי ושיתוף פעולה כתנאי מאוד מסייע – למדינות האזור הערביות הסוניות הפרגמטיות, המשייכות עצמם למחנה המובל על ידי ארה״ב בדגש לגבי ערב הסעודית, איחוד האמירויות, קטר, מצרים וירדן, תפקיד חשוב ואפילו הכרחי ליצירת השינוי המבני האזורי. המינימום המתחייב הוא היעדר התנגדות מצדן. התנאי המסייע הוא הסכמה והצטרפות למהלך בתמיכה אקטיבית – במעורבות, בסיוע כלכלי ובנכונות להירתם למאמץ צבאי ככל שיידרש.
- לגיטימציה בינלאומית – את המציאות של ארכיטקטורה אזורית חדשה צריכה להוביל קואליציה מגובשת ונחושה בהובלת ארה״ב, כאשרור המהלך על ידי האו״ם מוסיף נדבך רצוי וחיוני נוסף. אלא שבמציאות העולמית הקיימת, ייתכן קושי לגבש הסכמה של מועצת הביטחון ולכן יש לשקול את יצירת ההסכמה הבינלאומית הרחבה באמצעות מועצת השלום שהוקמה על ידי הנשיא טראמפ, הרחבתה והרחבת המנדט שלה גם לאתגר זה.
- כוחות משימה רב-לאומיים אפקטיביים בהשתתפות מדינות מערביות מובילות לצד מדינות האזור, שיסייעו לייצוב השינויים במערכת האזורית בכל אחת מהמדינות.
- תמיכה פנימית של הקהילות הנוגעות בדבר – הקהילות/הקבוצות צריכות לראות את השינוי המבני כהסדר המשרת את האינטרסים שלהן ולתמוך באופן אקטיבי, בהירתמות למימושו ולהצלחתו.
- שינוי משטר או החלשה קיצונית של איראן: ללא קטיעת "ראש התמנון", לא ניתן יהיה לדכא ברמה הנדרשת את השלוחים האיראנים, מחוללי אי-יציבות בפני עצמם, המנציחים את הכישלון המדינתי במדינות בהן הם נוכחים ומהן הם פועלים.
- פירוק חיזבאללה, חמאס והמיליציות השיעיות בעיראק: לא ניתן לבצע רפורמה באותם מקומות כל עוד ימשיכו השלוחים האלו להתקיים כישויות צבאיות מאורגנות, חזקות ומשפיעות באמצעות כוח כפייה והרתעה למול השלטון המרכזי והאוכלוסיות.
- גיבוי כספי (Marshall Plan אזורי): שיקום הפרובינציות החדשות כדי לייצר יציבות כלכלית מהירה.
סיכום והמלצות
המערכת האזורית שנשענה היסטורית על לבנות היסוד של מדינות הלאום הטריטוריאליות, התדרדרה מאז פרוץ הטלטלה הערבית למציאות שברירית וליציבות מעורערת, שביסודה התרחבות קווי השבר שבין קבוצות אתניות דתיות ולאומיות שכונסו בכפייה לתוך מסגרות של מדינות לאום טריטוריאליות מלאכותיות ומומצאות. תופעת המדינה הכושלת אך הועצמה בשל תנאי היסוד הבעייתיים והשבריריים מלכתחילה, כאשר איראן היטיבה לנצל את שבריריות המערכת כדי לחדור לפעול באופן חתרני ומערער יציבות בתוך שורה של מדינות כושלות. היא למעשה הפכה למעצמה אזורית רביזיוניסטית, כזו הכופרת בסדר הקיים ומנסה לשנותו באמצעות הרחבת ההגמוניה האזורית שלה בחסות מערך שלוחים ובחסות מטריה בליסטית והתקדמות לגרעין צבאי.
המערכה נגד איראן וחיזבאללה (״שאגת הארי״) החלישה מאוד את איראן ואת מערך שלוחיה כגורם שהנציח והעצים את תופעת הכישלון המדינתי במרחב ופתחה חלון הזדמנות היסטורי ואסטרטגי לשינוי הארכיטקטורה האזורית. בפני ארה״ב, כמעצמה העולמית החזקה והמובילה, ניצבת האפשרות לנתק את המרחב מהיגיון הבעייתי של הסכם סיייקס-פיקו כבסיס למדינות הלאום הטריטוריאליות במתכונתן הבעייתית והבלתי יציבה ולהוביל מהלך גיאופוליטי, אסטרטגי והיסטורי לעיצוב מחדש של הארכיטקטורה האזורית על בסיס שינויים מבניים של המצב הקיים בחלק מהמדינות הכושלות ובהישען על ההיגיון של התאמה בין טריטוריה וגבולות לזהות.
החלוקה והעיצוב מחדש של המרחב איננו משימה קלה, אך היא אפשרית ועדיפה על פני המצב הקיים ולכן נכון לשקול את האפשרות והדרך למימושה.
