בעשור האחרון חוו ערים ומדינות רבות במערב שינוי דמוגרפי ותרבותי מהיר שמעלה שאלות קשות על זהות, ביטחון וחוקים מקומיים. מהגרים מוסלמים רבים שנכנסים לאותן מדינות, מקימים בהן קהילות חזקות, דורשים זכויות דתיות ומגבשים נראות ציבורית משמעותית. יותר מאשר מדובר במגמה זמנית של הסתגלות, נדמה כי זהו תהליך הדרגתי שמשנה את פני המדינות המארחות ומעורר לא רק מחלוקות פוליטיות, אלא גם ויכוח עקרוני על עתיד המערב.
מעניין לציין כי רוב מדינות ערב ברחבי העולם הן אלו שנלחמות באיסלאם הפוליטי ולא מאפשרות למפלגה כלשהי להתחזק ולהפוך את חוקי הדת לשולטים בהן. כך, למשל, נאבקו כל המדינות הללו באל-קאעדה ובארגון הטרור דאע"ש אשר בראש ובראשונה שאפו להקים חליפות איסלאמית ולנהל את המדינות על פי חוקי ההלכה (אל-שריעה). רשמית, רק מדינה אחת בעולם פועלת על פי החוק האיסלאמי והיא אפגניסטאן, אחרי ההשתלטות של ארגון הטרור טאליבאן ובריחת הצבא האמריקני.
המלחמה כנגד הארגונים האסלאמיסטים – כמו האחים המוסלמים וארגונים אחרים שמטרתם לשנות את פניהן של אותן מדינות – היא תמידית. כך היה במצרים, בתוניסיה וגם במדינות המפרץ, השואפות תמיד לאיזון ולהימנע מלצבוע את המדינה בצביון איסלאמי מובהק כדי לא לתת כוח ועוצמה לאנשי הדת. כך, למשל, נחקקו במדינות אלו ואחרות תקנות המגבילות את עוצמת המואזין. אלא שבעוד שבמדינות ערב נלחמים באיסלאמיזציה, מוצאים הארגונים המנסים לקדם אותה קרקע פורייה דווקא במדינות המערב.
נאמנות לחוקי הדת ולא למדינה המארחת
התפיסה הנעוצה בקרב חלק גדול מהמוסלמים היא שהאיסלאם חייב להנהיג את העולם ולשלוט בו משום שדתם היא זו האמיתית ושאר הדתות בטלות הן. לכן הם מתייחסים לעולם כולו כמחולק לשניים: דאר אל איסלאם – כלומר, בית האיסלאם – מדינות שבהן השלטון הוא בידי המוסלמים ודאר אל חרב – בית המלחמה, כינוי למדינות הכופרים (בלאד אל כפר). מדובר במדינות המערב שלרוב השלטון בהן נוצרי ולכן חלה חובה על המוסלמים להילחם בהן ולהפוך אותן לאיסלאמיות. בנוסף, לשיטתם, ספרד, שנכבשה פעם על ידי האיסלאם, חייבת לשוב אל חיקו ויתר מדינות המערב צריכות להיות תחת שלטון איסלאמי.
כיצד עושים זאת? הרי במלחמות בשנים האחרונות הוכיחו המוסלמים כי אינם יכולים להגן אפילו על מדינותיהם בגלל התלות במערב, המחסור בטכנולוגיה ובחימוש ועוד סיבות. לכן, אם בעבר הרחוק השתלטות האיסלאם נעשתה דרך כיבושים, מעשי טבח, כפייה דתית וגירוש אוכלוסייה, הדרך היעילה לעשות זאת כיום היא באופן חוקי, באמצעות הדמוגרפיה והדמוקרטיה, או במילה אחת – הגירה.
המדינות המארחות, שהן למעשה היעד ל"כיבוש", מסייעות לכך בדרכן ומעניקות אשרות כניסה, אזרחות אירופאית ואישורי איחוד משפחות, דיור ועוד כספים למהגרים על חשבון משלם המיסים. כל אלו, לצד זכויות כלכליות שלעתים אפילו המקומיים אינם זוכים להן, מעודדים את הגירת המוסלמים למדינות המערב ובמיוחד את הצעירים שבהן, ושימשו קטליזטור להתרחבות התופעה בעשרים השנים האחרונות.
מאות אלפי המהגרים המוסלמים, כאשר הם משתקעים במדינות המערב, דורשים זכויות רבות כמו בניית מסגדים ובתי ספר, מזון כשר (חלאל) ועוד, כאשר כל מי שלא נענה לכך מכונה איסלאמופוב ואף אנטי-איסלאם. לרוב, מדינות המערב מעניקות את כל הזכויות למוסלמים אולם הנאמנות של האחרונים בסופו של דבר היא לחוקי הדת שלהם ולא למדינה המארחת. יותר מזה, ברגע שאותם מהגרים הופכים לאזרחים שווי זכויות הם מתקוממים נגד אותן מדינות שפתחו בפניהם את השערים ותובעים ליישם את חוקי האיסלאם.
ההשתלטות על המערב נעשית בהדרגתיות, תחילה על ידי חיזוק הקהילות, והיא מגיעה לשיא כאשר בחגים המוסלמים מסרבים המהגרים להתפלל במסגדים אלא בדרכים הראשיות, בכיכרות ובגנים במטרה להפגין עוצמה וכוח. אנו עדים לעוד ועוד אירועים כאלה בימי שישי או בחגים ולאחרונה ניכרת תופעה זו גם בסמוך לכנסיות.
מלחמת דת ותרבות: לא מקבלים את מי שאינו הם
לפני כשנתיים הדהימה ראש ממשלת איטליה, ג'ורג'ה מלוני, רבים כאשר הצהירה בראיון כי לדעתה "יש בעיה של התאמה בין התרבות האסלאמית, או פרשנות מסוימת שלה, לבין הזכויות והערכים של הציוויליזציה שלנו".
מדובר בהתבטאות ראשונה וחריגה של מנהיג מערב אירופי כלפי האיסלאם והמוסלמים. ואולם בשטח דבר לא השתנה. הקהילות המוסלמיות במדינות המערב, בעיקר בבריטניה, בצרפת ובגרמניה, פורחות, וכך גם בחלקים נכבדים בארה"ב ובקנדה, שם נרשם גידול דמוגרפי מהיר ושינוי חברתי מורגש, תוך צמיחה במספר המסגדים, אגודות הצדקה והנראות התרבותית. באופן עקבי, הצביון האיסלאמי משתלט על הצביון הנוצרי.
האם המוסלמים שמגיעים למערב מכבדים את חוקי המדינות המארחות בתור פליטים, מבקשי מקלט או עובדים זרים? התשובה לגבי מרביתם שלילית, וזה נכון ברוב המקרים גם אחרי שתוענק להם אזרחות. רוב המוסלמים רואים בקוראן תחליף לחוק ולכן רובם יהיו נאמנים לדתם ולא למדינה ולחוקיה. יותר מזה. כאשר יש ריכוז מוסלמי גבוה יתחילו הדרישות לשנות את החוקים למענם, למשל למנוע מכירת חזיר או מכירת אלכוהול, לדרוש מגורים ייעודיים למוסלמים ועוד.
האם המוסלמים מסוגלים לחיות ולכבד את החירות של מי שאינם מאמינים בדרכם ובערכיהם, את, ובכלל את דרכי החיים של המערב? מסופקני. המונדיאל שנערך בקטאר באוקטובר 2022 לימד אותנו כיצד החיים מתנהלים במדינה איסלאמית תחת שלטון איסלמאי, גם אם הוא מתון יחסית. שם השלטונות מנעו מכירת אלכוהול לאוהדים ומכירת מאכלי חזיר, ולא אפשרו כניסה לאצטדיונים של מי שעטו על עצמם לבוש הקשור לסמלים נוצריים או סמלי הקהילה הלהט"בית.
הסירוב לקבלת האחר על ידי מוסלמים רבים הינו תופעה שמדינות המערב סובלות ממנה יותר מעשור, ואשר באה לידי ביטוי בין היתר בשריפת מאות כנסיות בעשור האחרון באירופה ובקנדה. ההערכה הרווחת היא שאותן כנסיות נשרפו על ידי מוסלמים קיצוניים. שכן אקט שכזה מסמל מלחמה כנגד הנצרות. כך, למשל, אנשי המשטר בסוריה במלחמתם כנגד הדרוזים, שרפו בחודשים האחרונים שש כנסיות במחוז סווידא.
המלחמה בין המוסלמים לבין הנוצרים אינה חדשה והתנהלה במסגרת מסעות הצלב לפני יותר מאלף שנה. שריפת כנסיות הייתה דבר שכיח ומדובר במלחמת תרבות ומלחמת שליטה ונדמה כי האיסלאם הקיצוני רוצה גם כיום למחוק כל סממן תרבותי ודתי שאינו שייך לו.
מסגד בני אומייה המפורסם בדמשק, שהסורים מתגאים בו כל כך, היה כנסייה לפני כן וכך גם המסגד הגדול בחלב שהיה בעבר כנסייה ביזנטית. וכמובן בית המקדש, קודש הקודשים של העם היהודי, הפך למסגד אל אקצא בעקבות השתלטות המוסלמים עליו.
דירבורן: ההשתלטות הלכה למעשה
השיח על האסלאמיזציה באירופה ובעולם המערבי מעורר שאלות לגבי דפוסי היחס של האיסלאם כלפי מיעוטים כאשר הוא עצמו הופך לרוב. מקרה בוחן כה ניתן למצוא בדירבורן במדינת מישיגן בארה"ב, אשר בה אחד הריכוזים הגדולים של מוסלמים, המהווים יותר ממחצית התושבים (רבים מהם מהעדה השיעית). דירבורן, שבה נמצא המרכז האסלאמי הגדול ביותר בצפון אמריקה, כבר זכתה ברשתות החברתיות לכינוי "בירת הג'יהאד של אמריקה "או "בירת האיסלאם של אמריקה", בין היתר בשל צעדות תמיכה בחיזבאללה שנערכו בה, והיא ידועה בתמיכתה הגורפת בפלשתינים ובארגוני פרוקסי של איראן, המוגדרים כארגוני טרור.
לפני כשנתיים נבחר עבדאללה חמוד – שיעי ממוצא לבנוני – כראש העיר המוסלמי הראשון בדירבורן ומייד מינה ראש משטרה מוסלמי, עיסא שאהין. אחת התקנות הראשונות שחוקק חמוד היה הכרה בחגים המוסלמים כחופשה בתשלום (מדיניות רשמית) וכן איפשר השמעת המואזין בפומבי.
לאחרונה עלה שמו של ראש העיר לכותרות כאשר התעמת עם תושב המקום אשר הגיש תלונה נגד החלטתו לקרוא לרחוב בעיר על שם עיתונאי תומך חיזבאללה. חמוד פנה אל אותו אזרח נוצרי ואמר לו: "אתה איסלאמופוב למרות שאתה גר כאן, אני רוצה שתדע שכתושב אתה לא רצוי בעיר הזו… ביום שתעזוב אני אחגוג ברחובות בתהלוכה. אתה לא אדם שמאמין בדו-קיום אלא עושה הכול כדי לחתור תחתיו".
מדובר בטעימות קטנות ממה שקורה כאשר מוסלמים קיצוניים משתלטים על עיר מסוימת במערב, שלא לדבר על התפילות ההמוניות, אלימות נגד נשים ונגד הומוסקסואלים ועוד. כל אלה אינם בגדר מדע בדיוני או הגזמה. מחקרים באירופה הוכיחו זאת ולא בכדי יש מי שסימנו את שבדיה כמקום שבו נפוצים במיוחד מעשי אונס, כתוצאה מהפשעים של אותם מהגרים כנגד נשים.
מי שנלחם ומי שלא: ההתמודדות מול האסלאמיזציה
טקסס, מדינה שמזוהה עם הרפובליקנים, החליטה לעשות מעשה ולא להביט מהצד במציאות המתהווה. רק לפני מספר ימים חתם המושל גרג אבוט על הצעת חוק 4211 של בית הנבחרים האוסרת על פיתוחי מתחם המגורים EPIC CITY אשר יכלול מגורים למוסלמים לרבות בניית מסגדים ובתי ספר רק לבני הדת.
המושל אבוט הסביר כיצד אלו שעומדים מאחורי מיזם המגורים ביקשו ליצור "עיר" שלמה הפתוחה רק למוסלמים, להכפיף את כל מי שגר בה לחוקי השריעה ולהגביל את יכולתו של בעל קרקע למכור נכסים מאוחר יותר. המושל ציין גם כי החקיקה שחתם עליה שומרת על חופש הדת ("ערך יסודי של מדינתנו הגדולה"), תוך הגנה מפני מאמצים לכפות בכוח את חוקי השריעה על טקסנים.
לטקסס יש היסטוריה ארוכה במלחמה נגד השריעה. כך, למשל, בשנת 2015 התקיים דיון ציבורי ושלטוני להוציא צו מניעה נגד יוזמות להחלת חוקי הדת, בעקבות הפגנות של מוסלמים נגד מכירת חזיר. בנוסף לכך, המשטר המקומי פועל לשמר צביון אמריקאי-נוצרי ולהגביל חקיקה ופרקטיקה אסלאמית, בניגוד למישיגן, שם האסלאם נוכח בחיי העיר באופן מובהק.
לאחרונה גם הגיש חבר הקונגרס הרפובליקני, רנדי פיין, את הצעת החוק "אין שריעה", שיבטיח כי אף בית משפט בארה"ב, סוכנות ציבורית או מוסד משפטי לא יוכל לעולם לאכוף או להכשיר את חוקי האסלאם. בפוסט שפרסם ברשת X כתב פיין כי מטרת החוק הי ש"לעולם לא תוכל להגיע למדינה ולדרוש שהמערכת המשפטית שלנו תתאים את עצמה לחוקים המדכאים הללו".
בסיכומו של דבר, מדינות מערב אירופה אשר קלטו מהגרים במספרים גבוהים סובלות מבעיות רבות של ביטחון אישי, שריפת כנסיות ופשיעה חמורה. צביון המדינות השתנה ותהליך האסלאמיזציה נראה לעין.
המחשבה שהייתה בקרב מנהיגת גרמניה, אנגלה מרקל, שהמהגרים הסורים ישמשו כוח עבודה זול, התבדתה לאחר שהוכח שרובם לא עובדים אלא נשענים על רווחת המדינה, שלא לדבר על אלה שמבצעים פשעים. ההגירה הסורית המאסיבית שינתה את פניה של גרמניה ואת כל אירופה – תפילות המוניות ברחובות, חסימות צירים בחגים, שלטים בערבית, נשים החוששות לצאת בערבים ובלילות ועוד.
עוד לפני מרקל נהגו מדינות רבות באירופה במדיניות הרב תרבותית Multiculturalism וכיום ניתן להכריז שמדיניות זו נכשלה. אירופאים רבים מעידים כי אינם חשים בטוחים, והרוב המוסלמי משתלט לאט לאט עם עלייה דרמטית במספר המהגרים בערים כמו פריז, מאלמה, מרסיליה, ברדפורד, לוטון, בלקברן, ברמינגהאם, לונדון, בריסל ועוד. לאן כל זה יוביל? איזו מדינה ישאיר האירופאי לנכד שלו? שאלה זו מתחדדת בעיקר על רקע העובדה שמדינות אשר לא נכנעו למדיניות ההגירה הפתוחה כמו הונגריה, פולין וצ'כיה, ממשיכות ליהנות מצביון נוצרי וביטחון אישי גבוה.
