מלחמת "חרבות ברזל", שאליה יצאה ישראל נגד חמאס בעקבות מתקפת הטרור הרצחנית ב-7 באוקטובר 2023, העמידה את מצרים בפני אתגר רגיש, בעייתי ומורכב. המצרים מצאו עצמם כמי שצריכים להתמודד עם השפעותיה והשלכותיה של מלחמה לא להם, בחמישה מעגלי פעילות מרכזיים: יחסי השלום עם ישראל, המערכת הפלסטינית בכלל ושלטון חמאס ברצועת עזה בפרט, הזירה הבין ערבית, הקהילה הבינלאומית (ובמיוחד ארה"ב) והזירה הפנים מצרית.
במאמר זה אעמוד על ההיבטים השונים של שכנתנו מדרום במציאות הנוכחית, תוך שאני מתבסס במידה רבה על ניסיוני המצטבר – אם במסגרת מעקב שוטף אחר המתרחש בזירה המדינית המצרית ובמיוחד כמי שהיה מעורב באופן פעיל בערוצים שונים של דיאלוג ביטחוני-מדיני-אסטרטגי שהתקיים בעשורים האחרונים בין ישראל לבין מצרים – בעיקר מתוקף תפקידי כיועץ לשרי ביטחון לעניינים ערביים.
כדי להבין את היחס של מצרים כלפי רצועת עזה נחזור תחילה אל ימי טרום הקמת מדינת ישראל. הרצועה נכללה בתחום המנדט הבריטי על ארץ ישראל, אשר יועד להקמת בית לאומי לעם היהודי, ואמורה הייתה – במסגרת תוכנית החלוקה שקיבלה העצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 – להיכלל, לצד שטחים נוספים סביבה, בתחומי המדינה הערבית לצד המדינה היהודית. ניצחון צה"ל על הצבא המצרי ב"מבצע חורב", בשלהי מלחמת העצמאות, הביא להקטנת השטח שלא נכלל בסופו של דבר בתחומי המדינה היהודית לכדי רצועת חוף צרה – היא רצועת עזה – אשר גבולותיה הוגדרו בהסכמי שביתת הנשק שנחתמו ברודוס בין ישראל למצרים בשנת 1949.
החל מינואר 1949 ועד מלחמת ששת הימים ביוני 1967, קיימה מצרים ברצועת עזה ממשל צבאי, למעט בפרק זמן קצר שנמשך כחצי שנה, בין אוקטובר 1956 למרץ 1957, בעקבות מבצע סיני. מאז שאיבדה את השליטה על רצועת עזה, הנהיגה מצרים את המאבק של הקולקטיב הערבי מול ישראל במאמץ להשיב את חצי האי סיני לריבונותה וגם כדי לקדם את מימושן של השאיפות המדיניות הפלסטיניות בסכסוך מול ישראל.
במרץ 1979 נחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים שבמסגרתו הוחזר חצי האי סיני לשליטה מצרית. כחלק מהסכם זה הוקם אזור חיץ לאורך הגבול בין רצועת עזה למצרים, שנודע במפות הקוד של צה"ל בשם "ציר פילדלפי". הציר המפורסם נמתח לאורך כ-14 ק"מ ובו הקימה מצרים מרחב הפרדה ברוחב של כשני ק"מ. במרחב זה פעלו המצרים באופן שיטתי במאמץ לפנות את השטח ממבנים ולמוטט את מנהרות ההברחה שנחפרו לאורכו, בין היתר באמצעות הצפתן על ידי הזרמת מים מהים התיכון במערכת של צינורות הולכה. על פי הסכם השלום עבר הגבול דרך העיר רפיח, וכאשר נסוגה ישראל מסיני בשנת 1982, חולקה העיר בין מצרים לבין רצועת עזה. במסגרת הסכמי קמפ דיוויד בספטמבר 1978, נכללה הקריאה להפעלת תוכנית האוטונומיה באזור יהודה ושומרון וברצועת עזה, אשר לאחר חמש שנים תוחלף בהסדר קבע.
בין שני נשיאים
יחסיה של מצרים עם רצועת עזה ידעו במשך השנים עליות ומורדות. ההידרדרות המשמעותית ביותר נרשמה לאחר שחמאס סילק את הרשות הפלסטינית מהרצועה והשתלט עליה תוך שימוש באלימות ביוני 2007. חמאס נחשב למעשה כשלוחה של תנועת "האחים המוסלמים" והיה מבחינתה של מצרים מוקצה מחמת מיאוס, ובעקבות השתלטותו על הרצועה סגרה קהיר את מעבר רפיח – מעבר הגבול היחיד שפעל בין מצרים לעזה. בעמדתה של מצרים כלפי חמאס הסתמן שינוי כאשר מוחמד מורסי – פעיל מרכזי בתנועת "האחים המוסלמים" – כיהן כנשיא.
הדבר בא לידי ביטוי מופגן עם תחילת מבצע "עמוד ענן" (21-14 בנובמבר 2012) של צה"ל ברצועת עזה, כאשר מצרים בהנהגתו החזירה את שגרירה מישראל. אמנם המצרים לא ניתקו את היחסים עם ישראל ובוודאי שלא נענו לקריאות להצטרף למערכה לצד חמאס, אבל מבחינתם נתפס הארגון כגורם קרוב ולגיטימי משום שתפקד למעשה כשלוחה של תנועת "האחים המוסלמים" בזירה הפלסטינית ובמיוחד ברצועת עזה. על רקע זה, הדיאלוג שקיימה מצרים עם חמאס הלך והתרחב על חשבון הרשות, אף שהשיח עמה לא נותק והמשיך להתנהל בפועל. הלגיטימציה שניתנה לחמאס מצד המשטר המצרי הלכה והתרחבה וביטוי מובהק למגמה חדשה זו התממש בדמות פגישה ראשונה של הנשיא מורסי בקהיר עם בכיר חמאס, אסמאעיל הנייה, אשר התקבל בארמון הנשיאותי בכבוד רב – כראש הממשלה הפלסטיני מרצועת עזה.
בניגוד למגמת ההתקרבות בתקופת כהונתו של מורסי, הרי שבשנים הראשונות לשלטונו של הנשיא א-סיסי – שנבחר ביוני 2014 – התמקד האינטרס המרכזי מבחינתה של מצרים ביצירת נתק בינה לבין הרצועה שבשליטת חמאס. מבני שיחנו בצד המצרי שמענו באופן תדיר ובאורח פסקני וחד משמעי, כי המתרחש ברצועה – בעיקר בכל הקשור לרווחת התושבים בה – נמצא באחריותה הבלעדית של ישראל, וכי למצרים אין ולא יהיה תפקיד משמעותי כלשהו בכל הקשור למתן מענה הומניטרי לצרכים האזרחיים. ביישום מדיניות זו, ביקשה מצרים גם להרחיק את חמאס מקיום קשרים ומשיתוף פעולה עם תשתיות הטרור האיסלאמיות בחצי האי סיני.
החרפה משמעותית ביחסים שבין מצרים לבין חמאס התרחשה במהלך מבצע "צוק איתן" (יולי-אוגוסט 2014), כאשר דרישת הארגון לפתוח את מעבר רפיח לכניסת סחורות ואנשים לא נענתה. יתרה מזאת, מצרים הייתה נחושה בעמדתה לפיה אין לפתוח את המעבר משום שהדבר עלול להציב סכנה לביטחון הלאומי שלה. אמצעי התקשורת בארץ הנילוס, המשקפים בדרך כלל את עמדת המשטר, טענו שהמטרה שעמדה מאחורי בקשת חמאס הייתה להבטיח את המשך שלטונו בעזה וכי מסיבה זו – ולא מתוך תחושת שליחות בשם המאבק הלאומי הפלסטיני – הוא פתח מלכתחילה בעימות מול ישראל. "המציאות מלמדת שחמאס חושב רק על מעבר רפיח, כאשר מטרתו היא לחדור באמצעותו אל גבול מצרים ולהגשים את חלום ‘האחים המוסלמים׳ ולחזק את הפלסטינים מסיני", נכתב בעיתון המצרי "אל-ופד" מיולי 2014.
אמצעי התקשורת המצריים יישרו קו עם עמדת השלטונות והרבו למתוח ביקורת נוקבת על חמאס, ובינואר 2015 קיבלה מדיניות זו ביטוי רשמי, כאשר הממשל הכריז עליו כארגון טרור. מהלך זה הסב פגיעה קשה לחמאס ועורר מידה רבה של תרעומת ומורת רוח בקרב פעיליו הבכירים. זמן מה לאחר מכן החלטה זו רוככה מעט, כאשר ההגדרה של התנועה כולה כארגון טרור הוחלפה בהתייחסות כזו רק לאגף הצבאי שלה (גדודי עז א-דין אל-קסאם).
מפגישות שנערכו בין גורמים ישראלים לבין הנשיא א-סיסי במשך השנים, ניתן היה להתרשם בבירור כי עמדתו אינה חורגת כמלוא הנימה מן הפרמטרים העקרוניים המוכרים של הקונצנזוס הערבי, הקורא להקמת מדינה פלסטינית עצמאית בקווי 67' באזור יהודה ושומרון וברצועת עזה, שבירתה מזרח ירושלים. יתרה מזאת, מזווית ראייתו של א-סיסי, התקדמות בתהליך המדיני הישראלי-פלסטיני הוצגה דרך קבע כתנאי מקדים להרחבת מסגרת שיתוף הפעולה עם ישראל, מעבר לקשרים בתחום הצבאי-ביטחוני, גם לתחומים נוספים כגון כלכלה, מסחר, חקלאות, דת וכיוצא בזה.
על בסיס הדיאלוג הבטחוני-מדיני השוטף שהתקיים עם מצרים, ניתן היה להתרשם כי גישתו הבסיסית-עקרונית של הנשיא כלפי חמאס התבססה על תפיסת הארגון כיריב אידיאולוגי קשה ומסוכן. מעצם מהותו הרעיונית-ארגונית של חמאס כשלוחה של תנועת "האחים המוסלמים", ראה בו א-סיסי בגדר אויב מר שיש להתייצב נגדו ולשים סייג להשפעתו השלילית. עמדה זאת קיבלה ביטוי מעשי במדיניות תקיפה ומתריסה כלפי חמאס מתוך מגמה לפגוע במעמדו של הארגון ולהחליש אותו.
הרשות הפלסטינית כשותף טבעי
ההתנגדות המצרית לחמאס התעצמה עוד יותר מאז מבצע "צוק איתן", שהתרחש בסמיכות זמנים למינויו הרשמי של א-סיסי. בחירתו, כאמור, הייתה נקודת מפנה ביחסים, שהחלו להיות רוויים במידה רבה של עוינות, חשדנות וחוסר אמון – גם מצד הארגון עצמו. היחסים העכורים בין הצדדים באו לידי ביטוי בראש ובראשונה בצמצום משמעותי של הקשרים ובהתנהלותם ברמה של דרגים זוטרים ולא בין בכירי ההנהגות – בניגוד בולט למהות השיח שהתקיים בתקופת שלטונו של הנשיא מורסי – והתמקדו בעיקר בנושאים שוטפים כמו למשל הפעלת מעבר רפיח לתנועה דו-סטרית של פלסטינים, הקשרים בין חמאס לתשתיות הטרור בחצי האי סיני וכדומה. מצרים גם פעלה במאמץ להגביר את הבידול בינה לבין רצועת עזה, זאת מתוקף חתירתה להחליש את שיתוף הפעולה בין חמאס לבין גורמי הטרור האיסלאמיים בחצי האי סיני ולפגוע בתשתית ההברחות של הארגון.
במסגרת הפעילות נגד חמאס, הפעילה מצרים מדיניות פתיחה מבוקרת ומוגבלת במעבר רפיח. המעבר נפתח לאורך השנים במשורה, מדי שבועות או חודשים אחדים ולפרקי זמן קצרים שנמשכו ימים ספורים בלבד, כדי לאפשר יציאה מרצועת עזה או כניסה אליה על בסיס הומניטרי של סטודנטים, מקיימי מצוות החאג' (העלייה לרגל למכה), חולים וכיוצא בזה. מצרים גם לא אפשרה בשנים אלה יציאה של בכירים בחמאס אל מחוץ לרצועה דרך מעבר רפיח.
במסגרת השיח שהתקיים עם הממסד הצבאי-ביטחוני בקהיר, הקפידו בצד המצרי להדגיש בפנינו כי הגורם הבלעדי ובעל הסמכות לקבל החלטות בכל הנוגע לבעיה הפלסטינית הוא הרשות, בראשותו של מחמוד עבאס. לעמדה ברורה זו הייתה גם משמעות מעשית והשתמע ממנה בבירור כי מצרים, אף שהיא מכירה דה פקטו ובלית ברירה בשלטון חמאס ברצועת עזה, חותרת ומצפה לחולל בציר הזמן שינוי במציאות הקיימת ולבסס מחדש במעלה הדרך את שלטון הרשות באזור. חמאס, מבחינתה, אינו גורם לגיטימי, מייצג ובעל סמכות.
עניינה של מצרים לחזק את מעמדה של הרשות הפלסטינית ברצועת עזה ובסופו של דבר להביא לכינון מחדש של שלטונה באזור, היה בגדר עיקרון מרכזי במדיניותה. הוא נובע מתפיסתה הרואה ברשות כנציגה המוסמכת של העם הפלסטיני, מתפיסת חמאס כאיום וגם מתוקף ההנחה לפיה איחוד אזור יהודה ושומרון ורצועת עזה תחת מטרייה שלטונית אחת, לצד החלשת כוחו והשפעתו של חמאס, הם בגדר תנאי חיוני לקידום פתרון לבעיה הפלסטינית.
מאז תחילתו של העימות הצבאי בין ישראל לבין חמאס, הביעה מצרים עמדה ברורה ועקבית המתנגדת לעקירת פליטים פלסטינים ולהעברתם לשטחה, וכן הדגישה את הצורך בהפסקת אש ובהרחבת הסיוע ההומניטרי לתושבים ברצועה. זרימת פלסטינים מהרצועה לשטחה נתפסה כאיום: מעבר למעמסה הכלכלית על המשק המצרי היא הייתה עלולה לגרום גם לבעיה ביטחונית ולערער את ריבונותה של מצרים במרחב סיני, לחתור תחת הישגיה במאבק מול ארגוני הג'יהאד באזור ולהביא לכניסתם לטריטוריה מצרית של פעילי טרור. יתרה מזאת, הסכמה לכניסתם של פליטים פלסטינים לשטחה עלולה, מבחינתה של מצרים, לפגוע בדימויה כמי שאפשרה את חיסול הבעיה הפלסטינית ואת יצירתה של "נכבה" שנייה, קרי להציג אותה כמי שפועלת בשירותה של ישראל ומממשת את שאיפותיה הלא כמוסות.
בפועל, זאת הייתה העמדה המצרית ביחס לתוכניתו של נשיא ארה"ב, דונאלד טראמפ, בעניין הטרנספר של פלסטינים מרצועת עזה וקיום שליטה אמריקאית באזור. תוכנית זאת נתקבלה על ידי המשטר בקהיר במידה רבה של התנגדות, שבאה לידי ביטוי בניסיון מצרי לגבש הסכמה ערבית רחבה נגדה, במאמץ להציגה כרעיון תיאורטי שאינו בר מימוש בפועל. לשם כך יזמה מצרים פסגת חירום ערבית בראשית מרץ 2025 בקהיר ובה אימצו מנהיגי ערב את התוכנית המצרית לשיקום רצועת עזה ולהקמת ועדה פלסטינית עצמאית לניהול זמני שלה עד להשבתו וכינונו מחדש של שלטון הרשות באזור. כל זאת, תוך "הישארות העם הפלסטיני על אדמתו" וקריאה להקמת קרן בינלאומית במטרה לגייס משאבים עבור שיקום הרצועה.
מאז ראשית המלחמה נגד חמאס באוקטובר 2023 כבר עזבו את רצועת עזה בין 130 אלף ל-150 אלף פלסטינים, כאשר הערכות פחות שמרניות מדברות על כרבע מיליון. סביר מאוד להניח שלנוכח הפגיעה הרחבה בתשתיות האזרחיות והשיבוש בתנאי החיים שהפכו בלתי נסבלים, מאות אלפים נוספים מקרב הפלסטינים המתגוררים ברצועה יבקשו בעתיד להגר מן האזור.
שיח עוין ואנטישמי בחסות המשטר
מצרים, לצד קטאר וארה"ב, מילאה תפקיד חשוב ומרכזי במגעי התיווך העקיפים בין ישראל לבין חמאס במהלך מלחמת חרבות ברזל. תפקיד זה לא היה חדש מבחינתה של מצרים, אשר כבר בתקופת שלטונו של הנשיא חוסני מובארכ פעלה כמתווכת ראשית ולעיתים גם בלעדית, בעקבות העימותים שהתפתחו בין ישראל לחמאס. מגמה זו נמשכה גם בתקופתו של הנשיא א-סיסי, כאשר מצרים הייתה הגורם המתווך בעקבות מבצע "צוק איתן" ולאחר מכן בעקבות מבצע "שומר החומות" (מאי 2021). משימת התיווך שלקחה מצרים על עצמה מאז תחילת המלחמה נשאה מבחינתה יתרונות בזירה האזורית כמו גם בקרב הקהילה הבינלאומית. יחד עם זאת, היא המחישה את המגבלות האובייקטיביות ביכולת התמרון שלה, חשפה אותה לסיכונים בזירה הפנימית ואילצה אותה לנקוט ריסון בתגובותיה ביחס לאירועים שהתפתחו במסגרת העימות בין חמאס לישראל.
מתקפת 7 באוקטובר והמלחמה שהחלה בעקבותיה הגבירו באופן דרמטי את גילויי העוינות והשנאה כלפי ישראל ברמת הרחוב והתקשורת המצריים. זאת, עד כדי ניסיון לערער על הלגיטימיות ביחס לעצם קיומה של מדינת ישראל. ברמה הקונקרטית, ניתן היה להבחין בעמדה שלילית שננקטה נגד ישראל על רקע המלחמה מצד הנשיא א-סיסי, שר החוץ לשעבר סאמח שוכרי, כמו גם מצד יורשו, בדר עבד אל-עאטי, וכן מצד ראש מוסד אל-אזהר, הסמכות העליונה באיסלאם הסוני.
המשטר המצרי, אשר היה מודע לתחושות שרווחו בקרב הציבור, איפשר במהלך המלחמה שיח עוין ואפילו בעל ממד אנטישמי כלפי ישראל והיהודים באמצעי התקשורת ובמדיה החברתית. הובעה בו תמיכה מוחלטת במאבק הפלסטיני והשלטונות המצריים נקראו להגיב בחריפות על התנהלותה של ישראל, שהוצגה כאויב הנצחי של מצרים ושל העולם הערבי. בתחילת המלחמה היה המשטר בקהיר מעורב בארגון הפגנות לשם הבעת תמיכה בפלסטינים ברצועת עזה וכדי להביא להתייצבות הציבור לימין השלטון, אולם עם התמשכותה והמצוקה שנגרמה בעטיה לתושבים, גבר החשש שהתמיכה בפלסטינים תוסט לביטוי של מחאה נגד המשטר.
חשוב לציין כי ההתייחסות באמצעי התקשורת בישראל לאפשרות הגירוש הכפוי של פלסטינים מרצועת עזה, הוצגה בצד המצרי כמהלך ישראלי קונספירטיבי המכוון לפגוע בביטחון הלאומי של מצרים וביציבותה. ניתן היה להתרשם, כי החשש מפני גירושם של פלסטינים הוא אמיתי ואותנטי ובגדר "קו אדום" מבחינת המשטר בקהיר.
סביבה מורכבת של אילוצים סותרים
אין ספק שלמצרים יש עניין עקרוני בסופו של דבר בהכרעת חמאס, שהוקם ומתפקד כמעט יובל שנים כשלוחה הפלסטינית של תנועת "האחים המוסלמים". על רקע זה, העמדה הבסיסית-אסטרטגית של מצרים מתייחסת לחמאס באופן ברור וחד-משמעי מזווית האיום. יחד עם זאת, גם אם יש למשטר בקהיר אינטרס מובהק במיטוטו של חמאס, הן כגורם צבאי והן כגוף שלטוני-אזרחי ברצועת עזה, הוא אינו רוצה להצטייר כמי שסולל את הדרך לכך וכמי שמשתף פעולה בעניין זה עם מהלכיה של ישראל. בנוסף, ההמונים ברחוב הערבי ובכלל זה במצרים גופא, שנמנעו מלגנות את מתקפת הטרור של חמאס ואפילו ראו בה בגדר פעולה הירואית ולגיטימית במסגרת ההתנגדות הפלסטינית, עלולים לזהות מהלך כזה כפגיעה באינטרסים הבסיסיים של העם הפלסטיני וביכולת העמידה שלו מול ישראל. בנסיבות אלה, נאלץ הנשיא א-סיסי לתמרן בסביבה מורכבת של אילוצים סותרים המחייבים אותו לנקוט זהירות בהתנהלותו בין העמדות והציפיות של הגורמים הרלוונטיים, שלא עולות בקנה אחד ובהתאמה לתוכניות של מצרים ולאינטרסים הבסיסיים שלה.
היעדרה של מדיניות ישראלית ברורה באשר ליום שאחרי המלחמה, מציבה בפני מצרים קשיים ומגבלות ביחס לעיצוב האסטרטגיה שלה בהקשר למתכונת השליטה והניהול של רצועת עזה לעתיד לבוא. בכל מקרה, מצרים חותרת להגיע להסדרים ברמת השטח כפי שבאו לידי ביטוי בסיכום דיוני פסגת החירום הערבית במרץ 2025, באופן שלא יציגו אותה כמי שמשלימה ומשתפת פעולה עם מהלכיה של ישראל. נראה שהפתרון המועדף מבחינתה מתבטא במילוי תפקיד מרכזי במסגרת התוכנית הערבית לשיקום הרצועה, בהסכמה ובגיבוי מצד הרשות הפלסטינית. זאת, כמרכיב אחד בשורה של צעדים שבהם יהיו מעורבות מדינות ערביות נוספות, בדגש על ערב הסעודית, שעשויים לבסס את מעמדה של מצרים כגורם חשוב ומוביל בקידום יוזמות המכוונות למימוש מהלכי הסדרה אזוריים.
