הרשות הפלסטינית באזור יהודה ושומרון, בהנהגת מחמוד עבאס (אבו מאזן), נמצאת בתקופת מעבר ובפתחו של שלב חדש בהתפתחותה. שלב זה, עלול להימשך פרק זמן ארוך, ולהיות מלווה במאבקי כוח ובעימותים, גם אלימים.
מאז הוקמה הרשות הפלסטינית במסגרת תהליך אוסלו – החל המשא ומתן המדיני בין ישראל לבין אש"ף – שהושק בפועל בעקבות החתימה בבית הלבן בוושינגטון על "הצהרת העקרונות" מספטמבר 1993, מתוקף "הסכם קהיר" (הידוע גם בשמו "הסכם עזה יריחו תחילה"), שנחתם בין הצדדים במאי 1994 בבירה המצרית.
ההסכם שהושג לאחרונה בין ארצות הברית לבין חמאס על "מפת דרכים" ליישום השלב השני במהלך ההסדרה של המצב ברצועת עזה, בעקבות מלחמת "חרבות ברזל", כפי שהוא בא לידי ביטוי במתווה 20 הנקודות של הנשיא דונלד טראמפ, ממשיך לדחוק למקום משני את העניין במתרחש ברשות הפלסטינית. ואכן, ההסדרים הנדונים עתה על עתיד רצועת עזה, אינם מתייחסים לרשות הפלסטינית בהנהגת עבאס, כשותף מרכזי, פעיל ורלוונטי וכמי שמשחק תפקיד מרכזי ובעל חשיבות. רחוק מכך! הם דוחקים את הרשות הפלסטינית לשוליים, דבר שבא לידי ביטוי מופגן בכך שבאותה עת, הם משלבים שחקנים אזוריים, גורמים בינלאומיים, ואישים פלסטינים בולטים, ובכלל זה בולט במיוחד מוחמד דחלאן, שהודח משורות פת"ח לאחר שהואשם בניסיון להדיח את עבאס מתפקידו. כך, הולכת ומתפתחת בשטח מציאות, שבה אזור יהודה ושומרון אינו מהווה בפועל רק זירה ביטחונית מתוחה אלא גם מוקד של מאבק על עתיד המערכת הפוליטית הפלסטינית כולה.
כך שהמצב כעת ברשות הפלסטינית הוא תולדה של כמה תהליכים פוליטיים וביטחוניים מרכזיים, שמזינים האחד את משנהו: עימותים אלימים נמשכים ואפילו מחריפים, כמעט על בסיס יומי במוקדי חיכוך קבועים בין מתנחלים לבין פלסטינים, הגובים מפעם לפעם חיי אדם משני הצדדים, גם כתגובה על הרחבת השליטה הישראלית באמצעות הקמת מאחזים חדשים בשטח; המשך פעילותם של כוחות צה"ל במאמץ לסיכול ומניעה של פיגועי טרור בערים ובמחנות הפליטים; החרפת המצב הכלכלי בשטחי הרשות הפלסטינית; ומאבק הולך ומתגבר בתוך תנועת פת"ח על ההנהגה הפלסטינית בעידן שאחרי מחמוד עבאס, שבנובמבר הקרוב ימלאו לו 91 שנים (יליד 1935).
רגילים לטרור חד-כיווני
אלא שבמרוצת החודשים האחרונים, ניכרת החרפה בתקריות אלימות מצד מתנחלים נגד פלסטינים, תוך פגיעה ברכושם, בתיהם, כלי הרכב שלהם, אדמותיהם ורכושם החקלאי. מוקדי החיכוך המרכזיים כוללים את אזור שכם, דרום הר חברון, בקעת הירדן, מרחב רמאללה וכפרים המצויים בקרבת מאחזים או צירי תנועה מרכזיים. לאירועים אלו נודעת משמעות ראויה לציון, לא רק מבחינת מספרם אלא גם בכל הקשור לאפקט המצטבר שלהם ובהשפעתם ברמת השטח. בשיחות שקיימתי עם פלסטינים מאזור יהודה ושומרון, הם מתלוננים על כך שחקלאים חוששים לעבד את שדותיהם, משפחות נמנעות מבנייה או מקיום עבודות פיתוח ואחזקה בכפרים, ילדים משנים את מסלול הליכתם ועסקים מקומיים נפגעים כאשר גילויי האלימות מביאים לשינוי בדפוסי החיים. זאת, כאשר רצף ממושך של איומים ופעולות אלימות בפועל, כפי שהם באים לידי ביטוי בהנחת מחסומים בדרכים, כדי להקשות, לעכב ואף למנוע תנועת פלסטינים; חדירות לשטחים חקלאיים; פגיעה בעצי זית והקמת מאחזים חדשים. זוהי מציאות חדשה בעבורם, אחרי שנים בהם הורגלו שרק הם מבצעים פיגועים.
חשוב לציין, כי ארגוני זכויות אדם וגורמים בינלאומיים מנצלים מצדם את המציאות הזו כדי לייצר סימטריה בין "טרור יהודי" לבין הטרור לו הורגלנו במשך עשרות שנים. ניכר שהמצב הזה יוצר לחץ על הרשות, מה שמסביר, למשל, את התקרית בה מתנחל, חייל מילואים ותושב גוש טלמונים (שלמה רוזנטל) עוכב על ידי המשטרה הפלסטינית (23 באוגוסט 2026), באזור בנימין.
רוזנטל נסע בציר המעוזים, ליד ביתוניא, ונתקל במחסום של שוטרים פלסטינים. לדבריו, השוטרים ניסו לקחת את נשקו, היכו אותו נמרצות ופצעו אותו בפניו, ריססו אותו בגז פלפל, אזקו אותו ולקחו את נשקו, את הטלפון שלו ואת מפתחות רכבו. הוא הועבר לכיוון רמאללה, ורק לאחר מספר שעות הוחזר לידי צה״ל באמצעות מנגנוני התיאום.
בתחילה טענה מערכת הביטחון שהוא נכנס לאזור עין עריק שבשטח A ו“חולץ”. אולם לאחר תחקיר צה״ל נקבע כי המחסום הפלסטיני הוצב למעשה בשטח C וכי לשוטרים הפלסטינים לא הייתה סמכות לעצור אותו שם. לדבריו באירוע היו מעורבים המון פלסטיני שניסו לכלות בו את זעמם. המקרה הזה הוא ללא ספק תולדה של המצב החדש מבחינת הפלסטינים.
בנסיבות אלו, מסרו לי פלסטינים המתגוררים באזור יהודה ושומרון, כי תנאי החיים הקשים באים לידי ביטוי בכך שהלחץ המופעל על ידי כוחות צה"ל והמתנחלים, דוחק אותם לעזוב את השטח ולהגר ממנו למקומות אחרים. קונקרטית, הודגש בפני כי החלטה בכיוון זה מתקבלת על ידי הפלסטינים מרצונם החופשי, נוכח תנאי החיים המעמידים אותם בפני סכנה ממשית לחייהם, כאשר התהליך בכיוון זה הוא חד-כיווני, והולך ומסלים.
מזווית הראייה הפלסטינית, מגמות ההסלמה במצב בשטח, אינן מתפתחות בחלל פוליטי ריק. גורמים עמם שוחחתי בצד הפלסטיני מעריכים, כי ככל שהמערכת הפוליטית בישראל הולכת ומתקרבת למועד עריכתן של הבחירות לכנסת (27 באוקטובר 2026), כך גובר העימות הפוליטי בין מפלגות המייצגות את הימין הפוליטי בישראל בדגש על המחנה הלאומי והציוני-דתי. הם טענו באוזני, כי מפלגות ושרים המזוהים עם מפעל ההתנחלויות, מבקשים להגיע להישגים מוחשיים: הרחבת בנייה, הכשרת מאחזים, חיזוק השליטה בשטח, והקשחת המדיניות כלפי הפלסטינים. להערכתם, באווירה כזאת, כל צעד הננקט במגמה להביא לריסון המתנחלים, עלול להיתפס כוויתור או כחולשה. לטענתם, הולך ומתפתח בשטח מצב שבו אכיפת חוק וסדר מצד גורמי הביטחון הישראליים, קרי הצבא והמשטרה, היא בפועל מוגבלת למדי. זאת, כאשר המסרים המושמעים על ידי הדרג המדיני, הם סובלניים יותר כלפי המתנחלים, והמחיר שמשלמת ממשלת ישראל בעימות מול פעילים קיצוניים בהתנחלויות, הוא גבוה יותר מבחינתה. בנסיבות אלו, הולכת וקונה לה בצד הפלסטיני התחושה לפיה פעילות המתנחלים אינה בגדר חריגה מן המדיניות, אלא חלק בלתי נפרד ממנה ובאופן שהיא מקבלת בפועל מידה רבה של חסינות והרשאה להימשך ולהסלים.
פעילות צה"ל ותסכול התושבים
בינתיים צה"ל ממשיך בפעילות כמעט על בסיס יומי במגמת סיכול ומניעה של פיגועי טרור באזורים שונים באזור יהודה ושומרון, בדגש על ג'נין, טולכרם, שכם, קלקיליה, ובאזורים נוספים. פעילות זאת כוללת ביצוע מעצרים, קיום פשיטות וחיפושים, החרמת נשק ואמצעי לחימה, הריסת תשתיות, ולעיתים תוך ביצוע תקיפות מן האוויר. מנקודת המבט הישראלית, המטרה העומדת מאחורי פעולות אלה היא, כמובן, למנוע את צמיחתן של תשתיות פלסטיניות חמושות עצמאיות, במיוחד במרחב צפון אזור יהודה ושומרון ולבצע סיכול מונע בכפוף למידע, ובראייה צופה פני עתיד של פיגועים נגד יעדים ישראלים. ההנחה במערכת הביטחון היא שאם יתאפשר להתארגנויות אלה להיערך מבעוד מועד, לקבל מימון וליהנות מחופש פעולה, הן עלולות להתפתח במעלה הדרך ולשאת אופי של מסגרות צבאיות ממוסדות, מורכבות ומשוכללות יותר.
חשוב לציין, כי הרשות הפלסטינית נתפסת כיום בעיני חלקים רבים בציבור הפלסטיני כמי שאין ביכולתה לספק הגנה לתושבים כפי שמתחייב ממנה, למנוע כניסות של כוחות צה"ל למילוי משימות מבצעיות בקשת רחבה של אמצעים, או לבלום פעילות פרובוקטיבית והתקפות אלימות מצד מתנחלים. כך נוצרת מזווית הראייה הפלסטינית סתירה ברורה – ישראל רוצה שהרשות הפלסטינית תסייע לה בשמירת הביטחון והיציבות באזור, אך בפועל פעולותיה בשטח מחלישות דווקא את הלגיטימיות שלה וגם את היכולת המבצעית של הרשות.
היום שאחרי מחמוד עבאס
הנושא הרגיש ביותר כיום בזירה הפלסטינית מתמקד בשאלת הירושה בסוף עידן מחמוד עבאס כנשיא הרשות הפלסטינית. עבאס הפך בשנים האחרונות ל"ברווז צולע", למי שעתידו בעברו, וכותב המאמר נחשף להערכות בכיוון זה לרבות ביטויים לא מחמיאים, בלשון המעטה, מפלסטינים רבים ובמיוחד כאלו הנושאים בתפקידים רשמיים, לרבות בכירים בצמרת השלטון הפלסטיני ברמאללה. יצוין, כי עבאס נבחר לנשיאות הרשות הפלסטינית בבחירות שהתקיימו בינואר 2005, חודשים אחדים לאחר פטירת קודמו יאסר ערפאת, בנובמבר 2004, במהלך טיפול רפואי שקיבל בבית חולים בפריז. כיום, מחזיק עבאס בפועל בשלושת תפקידי המפתח בצמרת השלטון הפלסטיני – נשיאות הרשות הפלסטינית, הנהגת אש"ף (יו"ר הוועד הפועל של אש"ף) וראש תנועת פת"ח – התנועה הגדולה והדומיננטית בפלגים הפלסטינים החוסים בצלו של אש"ף. בכך, מחזיק עבאס בידיו את מוקדי הכוח המרכזיים ומתפקד בפועל כשליט יחיד ואבסולוטי. אולם, ככל שחולף הזמן הולך ומתגבר המאבק בסוגיית ירושת השלטון בתום עידן עבאס, ומחריפה השאלה כיצד תתבצע בפועל העברת המקל לאיש שייבחר לשאת בתפקיד אחריו.
הוועידה השמינית של פת"ח, שהתכנסה בין ה-14 ל-16 במאי 2026, ברשות מחמוד עבאס, בארבעה מוקדים – ראמאללה, עזה, קהיר וביירות – היתה אמורה לחדש את מוסדות התנועה, להציג הנהגה מגובשת ולהכשיר את הקרקע לשלב הבא. אלא שבפועל, לא עלה בידה לשים קץ ולחסל את כל היריבויות. נהפוך-הוא, היא המחישה דווקא עד כמה המערכת הפנימית בשורות פת"ח מתאפיינת בפיצול בין מחנות יריבים, רוויה באינטרסים אישיים נוגדים ובמוקדי כוח ביטחוניים, ארגוניים וכלכליים הפועלים לקדם את האינטרסים הפרטיקולריים שלהם.
בנסיבות אלו, המהלך המרכזי של הנשיא עבאס לקדם בעיתוי הנוכחי, לפחות ברמה הרשמית ובמוצהר, הוא קיומן של בחירות למועצה המחוקקת, לפרלמנט הפלסטיני, שנקבעו להיערך בפועל ב-28 בנובמבר 2026, ולנשיאות הרשות הפלסטינית בראשית שנת 2027. על פי הודעה שנמסרה על ידי עבאס בעניין זה, נתקיימו סבבי הבחירות באזור יהודה ושומרון, במזרח ירושלים וברצועת עזה. על פי מידע שהגיע לכותב המאמר ממקורות פלסטיניים, נתקבלה החלטתו של עבאס בעניין קיום הבחירות בעקבות לחץ שהופעל עליו מצד מדינות ערביות, בדגש על מצרים וירדן וכן על ידי גורמים בקהילה הבינלאומית, ובמיוחד באיחוד האירופי. גורמים אלו הדגישו מצדם את הצורך בקידום רפורמות ומהלכי דמוקרטיזציה מוחשיים וגלויים לעין בזירה הפלסטינית.
ממחמוד עבאס ליאסר
בתנועת פת"ח רווחת בחודשים האחרונים ההערכה לפיה מחמוד עבאס חותר להכשיר את הקרקע לבנו יאסר למלא תפקיד מרכזי בצמרת ההנהגה הפלסטינית, ואפילו לרשת אותו כנשיא הרשות הפלסטינית. ייאמר מייד; בבדיקה שקיים כותב המאמר מול בכירים פלסטינים נגישים, לא נמצאה על ידו הוכחה לכך שעבאס גמר אומר להעביר את השלטון לבנו באופן יזום, מפורש וישיר. יחד עם זאת, עצם קידומו בתנועה מהווה מהלך מספיק ובעל סף גירוי נמוך כדי לעורר התנגדות, בעיקר משום שהמערכת הפלסטינית אינה מתפקדת באמצעות מנגנון ירושה חוקתי, מחייב, ברור ומוסכם. יחד עם זאת, בחירתו של יאסר כחבר בוועד המרכזי של פת"ח, מהווה ללא ספק שלב בעל חשיבות במסלול ההתקדמות שלו במעלה השלטון הפלסטיני. הדבר עורר ביקורת לא נסתרת מצד חוגים פוליטיים ואקדמאיים פלסטיניים שראו בכך אינדיקציה ברורה לביסוס מה שתיארו כ"ירושת השלטון בחוג המשפחה".
יאסר עבאס הוא בן 64 ומוכר בעיקר כאיש עסקים. בבעלותו חברות הפועלות במגזר הטבק והבנייה בשטח הפלסטיני. הוא התגורר בעבר דרך קבע בקנדה, בטרם קנה לו אחיזה בשנים האחרונות במערכת הפוליטית הפלסטינית. במערכת הפלסטינית הלך והתחזק במרוצת השנים האחרונות, במיוחד לאחר שליווה את אביו בכמה ביקורים רשמיים בחו"ל, בעיקר במוסקבה ובקהיר בשנת 2025, שבהם השתתף בפגישות שהתקיימו עם הנשיאים ולדימיר פוטין ועבד אל-פתאח א-סיסי, בהתאמה. בשנה שעברה הטיל עליו עבאס את המשימה לעמוד בראש המחלקה לענייני לבנון באש"ף, שהופקדה כאחראית הפיקוח על מסירת הנשק מפלגים פלסטינים לצבא לבנון.
בדיווחים שהתפרסמו באמצעי התקשורת, נמסר בעבר, כי יאסר עאבס ואחיו טארק, היו במהלך השנים מושא להאשמות בהיקף נרחב, בשימוש בכספי ציבור לצורך תמיכה בפעילותם הכלכלית ולקידום מונופולים מסחריים באזור יהודה ושומרון. בהקשר זה, צוטטה באמצעי התקשורת, חוקרת מ'קינגס קולג" בלונדון, תהאני מוסטפא, כמי שאמרה שעבאס "מנסה לדחוף את בנו לתפקיד בכיר מאוד בתנועת פת"ח, כמו גם בחיים הפוליטיים הפלסטיניים". היא ציינה, כי רבים רואים במהלך זה ניסיון מצד מחמוד עבאס לבסס את כוחו על ידי כך שהקיף עצמו במעגל של נאמנים ולהעניק לגיטימציה למהלכים וסידורים, שהוא מבקש לרקום בצמרת השלטון. סביר להניח שיריביו של עבאס הבן יחששו לא רק מאפשרות שיהפוך לנשיא, אלא גם מתרחיש "מתון יותר" שבו אמנם לא יגיע לפסגת ההנהגה הפלסטינית, אך יהיה ביכולתו להשפיע על המינויים, המשאבים, הקשרים העסקיים והמערכת הפוליטית, מאחורי הקלעים.
החשש ממימוש הורשה משפחתית במערכת השלטונית הפלסטינית, פוגע במיוחד בתנועת פת"ח המציגה עצמה כתנועת שחרור לאומית ולא כארגון מושתת על קשר, מחויבות וזיקה משפחתית, שבה השלטון עובר מאב לבנו כמו במשטר מלוכני-שושלתי.
בקרב הנהגת פת"ח בולטות כיום כמה דמויות, שנאבקות על הירושה בתום עידן מחמוד עבאס: חוסיין א-שייח', מזכ"ל הוועד הפועל של אש"ף וסגן נשיא הרשות הפלסטינית, המקיים קשרים ענפים עם גורמים בזירה הבינלאומית ובמערכת הפוליטית בישראל וממוקם בלב הזירה פלסטינית הממסדית הרשמית; ג'יבריל רג'וב, יו"ר התאחדות הכדורגל הפלסטינית, שהינו בעל בסיס ארגוני איתן, ניסיון ביטחוני עשיר ושאיפות מובהקות להגיע לעמדת הנהגה; מחמוד אל-עאלול, סגנו של מחמוד עבאס כיו"ר פת"ח, שהינו אחד מוותיקי התנועה, בעל מעמד היסטורי בצמרתה ומאז הקמתה; ומרוואן ברע'ות'י, המרצה עונש של חמישה מאסרי עולם מצטברים בגין הוצאתם לפועל של פיגועי טרור, ונהנה מתמיכה ציבורית רחבה ומהילה של מנהיג לאומי.
ממידע שהגיע לידיעת כותב המאמר ממקורות פלסטינים נגישים, עולות תחושות של כעס ומורת רוח מצד רג'וב ואל-עאלול, כפי שבאו לידי ביטוי בהחרמת ישיבות של הוועד המרכזי של פת"ח. אם המידע הזה יאומת בסופו של דבר, יש בו כדי להצביע על כך שלא מדובר רק במחלוקת סביב עניינים פרוצדורליים-טכניים. הוא עשוי להעיד על קיומם של מאבקי כוח בתוך תנועת פת"ח בכל הקשור בחלוקת התפקידים, בעיצוב מנגנון הירושה, בקידום מקורבים ולחשש מריכוז הכוח סביב חוסיין א-שייח', או משפחת עבאס. יחד עם זאת, יש לגלות זהירות ולהימנע מהצגת היעדרות מישיבה כזו או אחרת של תנועת פת"ח, כעניין המשקף קרע משמעותי בשורותיה. זאת משום שעל פי ניסיון העבר, חרמות זמניים, מסרים יזומים המועברים דרך אמצעי התקשורת ולחצים אישיים המופעלים על הפעילים הבכירים, הם לעיתים חלק בלתי נפרד ממכניזם של משא ומתן פנימי והם אינם בהכרח מעידים על פיצול, או קרע של ממש.
יצוין כי בתקשורת הפלסטינית הובא לאחרונה מידע ממקור שלא זוהה בתנועת פת"ח, לפיו מחמוד עבאס ובנו יאסר מחזיקים בבעלותם וילות בלבנון שנרכשו ב"כסף פלסטיני". המקור ציין, כי יאסר עבאס מתגורר בווילה שבבעלותו באזור אשרפייה בביירות ואילו מחמוד עבאס מחזיק ברשותו וילה נוספת באזור בורג' אל-בראג'נה. בעניין זה, קשר המקור בין שחיתות וניהול כספי ציבור לבין המשברים הכלכליים והפיננסיים המאפיינים את המצב ברשות הפלסטינית.
האכזבה מתנועת פת"ח
בשיחות שקיים כותב המאמר עם אישים פלסטינים, לרבות כאלה הממלאים כיום תפקידים רשמיים ברשות הפלסטינית, הוא נחשף לאחרונה להערכה ביקורתית בכל הקשור לתנועת פת"ח. מזווית ראייתם, עומדת כיום התנועה בפני רגע היסטורי מורכב, כשהיא לכודה במורשתה כתנועת שחרור לאומית, שמשמעותה המעשית היא ארגון טרור, לבין מעמדה המתערער כגורם שלטוני. לדבריהם, התנועה איבדה חלק מהתמיכה העממית בה, ואין מנוס מבחינתה מקיום הערכת מצב מהירה ויסודית כדי לנקוט צעדים הדרושים "לפני שיהיה מאוחר מדי".
כותב המאמר מוצא לנכון להציג את הערכתו של ההיסטוריון הפלסטיני, ד"ר עדנאן מילחם, המשמש כמרצה להיסטוריה פלסטינית באוניברסיטת א-נג'אח בשכם, בכל הקשור לתמונת המצב הנוכחית בתנועת פת"ח. הוא ציין בריאיון עיתונאי, כי פת"ח התפצלה במשך השנים לשני כיוונים תפקודיים נפרדים – "פת"ח המפלגה", שפועלת כאחראית לניהול השלטון ולשיור סמליו, ו"פת"ח התנועה" שמיוצגת על ידי הנוער, האיגודים המקצועיים והאסירים, שעדיין דבקים ברוח המהפכניות והאילמות. לדברי ד"ר מילחם, הסכם אוסלו משנת 1993 והקמת הרשות הפלסטינית לאחר מכן, הביאו לשינוי רדיקלי: התנועה עברה מפרויקט מהפכני לגוף שלטוני. היא החלה לאבד את נוכחותה החברתית והאינטלקטואלית והפכה לשבוייה בידי מורכבויות הכוח על חשבון המעשה הארגוני. לדבריו, מוסדות פת"ח לא הצליחו עד כה למצוא נוסחה המיישבת מודלים של מהפכה ומשילות. זאת כאשר רוב הנהגת "המפלגה" ממוקמת בחו"ל, בעוד הנהגת "התנועה" ממוקמת בשטחים הפלסטיניים.
לטענתו של ד"ר מילחם, מטרתה של ישראל מאז 1993, היא לפרק את פת"ח כמסגרת הממשל הפלסטיני ולהרחיק אותה מהבסיס העממי שלה. הוא תיאר את מצבה הנוכחי של התנועה כשלב הארגוני והפוליטי "החלש והאפל ביותר שלה". כמו כן, הוא טוען שהתנועה דומה יותר למפלגת שלטון מאשר לתנועה מהפכנית הנשענת יותר על ההיסטוריה של המאבק שלה מאשר על ניסיונה בפועל בשלטון. הוא סיכם את דבריו בטענה לפיה "דמוקרטיה היא התרופה של פת"ח, ודיקטטורה היא תכריכיה". למרות זאת הדגיש כי הוא מאמין שהתנועה עדיין ניחנה "ברוח מחודשת המסוגלת להתחדש, אך פרק הזמן האפשרי לבדיקה פנימית ולמהפכה, עשוי להיות קצר יותר ממה שרבים מעריכים".
הידרדרות המצב הכלכלי ברשות
הרשות הפלסטינית שרויה מזה זמן במשבר כלכלי הולך ומחריף. קונקרטית, מדובר בעיקר בחוסר יכולתה להקצות את המינון הדרוש לניהול ולתפקוד המערכות המרכזיות בממסד הפלסטיני, כפי שהוקמו לפני כשלושה עשורים. בדו"ח של הבנק העולמי, נטען, כי העברת כספי הסילוקין – מכסות ומכסים שישראל גובה עבור סחורות המיועדות לרשות הפלסטינית – הופסקה לחלוטין מאז מאי 2025, למרות שהם המקור העיקרי להכנסותיה. יצוין כי כספים אלו, הנעים בדרך כלל בין 750 ל-800 מיליון שקל בחודש, ומהווים כ-65% מתקציב הרשות הפלסטינית, אינם מועברים במלואם בשנים האחרונות בשל קיזוזים והקפאות מצד ישראל.
הגירעון הפיננסי ברשות הפלסטינית הסתכם ב-1.3 מיליארד דולר במהלך שנת 2025, המהווים כ-8% מהתוצר הלאומי הגולמי של הרשות. כתוצאה מכך, משולמות משכורות חלקיות וחלים עיכובים בתשלומים לספקים ולקרן הפנסיה. בנסיבות אלו, מוסדות הרשות הפלסטינית מסתמכים על עובדים שאינם יודעים מתי יקבלו את שכרם ומה יהיה שיעורו. מצב זה אינו רק יוצר בעיות מחיה, אלא מציב איום על המשמעת המוסדית, היעילות והנאמנות התעסוקתית בפועל. המגזר הפרטי סובל גם הוא ממיתון והרשות הפלסטינית, כאמור, מתעכבת בתשלום חובות לספקים, כך שהמשבר הממשלתי מקרין באופן שלילי על מצבן הכלכלי של חברות ובנקים.
במהלך 2026 ממשיכה האוכלוסייה בשטחי הרשות הפלסטינית לסבול ממחסור חריף בדלק ובגז לבישול. במהלך חודש אפריל בשנה זו, נסגרו חלק מהתחנות בשל מחסור חמור בדלק, והאוכלוסייה מפנה אצבע מאשימה כלפי הרשות הפלסטינית, כמי שמוטלת עליה האחריות הישירה לכך.
השורה התחתונה
בכל דיון על הזירה הפלסטינית כיום יש לקחת בחשבון שני גורמים מרכזיים: הראשון הוא המשך המלחמה של ארצות הברית נגד איראן, שהעימות איתה מסיט את הקשב ואת תשומת הלב שלה מסוגיות אחרות בזירה האזורית. בנסיבות אלו, המצב ברצועת עזה הופך להיות בעל חשיבות משנית; השני הוא הבחירות הצפויות לכנסת בישראל, שנקבעו להיערך ב-27 באוקטובר בשנה הנוכחית. לתוצאות הבחירות תהיינה ללא ספק השפעה משמעותית ביותר על מאפייני המדיניות הישראלית כלפי הרשות ובכלל, כאשר נכון להיום בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר 2023, חידוש התהליך המדיני הוא בגדר רעיון רחוק וכמעט לא ריאלי.
תמונת המצב הנוכחית ברשות הפלסטינית מחייבת את ישראל להיות ערוכה ומוכנה לשורה של התפתחויות ותרחישים, ובמרכזם סיום תפקידו ההיסטורי של מחמוד עבאס אחרי למעלה משנות דור, שבהן הוא ריכז לעצמו שלושה תפקידי מפתח בצמרת ההנהגה הפלסטינית – אש"ף, רשות פלסטינית, פת"ח. בנוסף, ובראייה צופה פני עתיד, מחויבת ישראל להיערך לתרחישי משבר והסלמה באזור יהודה ושומרון כתוצאה של מאבקי כוח אפשריים שעלולים לגלוש לגילויי אלימות סביב ירושת עבאס; עימותים מחריפים בין מתנחלים וכוחות צה"ל לבין פלסטינים במוקדי חיכוך, גם בשל פעולות הפגנתיות ופרובוקטיביות מצד מתנחלים, שאינם מוכנים עוד לסבול מטרור ונוכח ניסיונות פיגוע וייזום הפרות סדר אלימות מצד פלסטינים; הידרדרות נוספת במצב הכלכלי של האוכלוסייה הפלסטינית והתרופפות השלטון שם, באופן המגביר את המוטיבציה לקדם גילויי מחאה עממיים ופיגועי טרור נגד יעדים ישראלים.
