הקשר המתהדק בין ישראל לבין יוון וקפריסין מייצר קו עמידה בפני מאמצי ההתפשטות של טורקיה במרחב ומנוף למיתון המהלכים בהובלתה. בעיקר אמורים הדברים לגבי הכוונות הטורקיות להפעיל על ישראל לחץ מעצם הנוכחות הצבאית במרחב, בדגש לגבי סוריה ורצועת עזה.
למערכת היחסים הטרילטראלית ישראל-יוון-קפריסין משמעויות ביטחוניות לצד משמעויות כלכליות ותשתיתיות, ויש בה כדי לחזק את מעמדה האזורי של ישראל, את קשריה האנרגטיים והאחרים לאירופה ואת העורף הביטחוני שלה. הדבר מתאפשר, בין היתר, באמצעות היכולת להיעזר במערכי ההגנה האווירית של שתי המדינות השכנות והאפשרות להעביר לשם מטוסים אזרחיים וחלק ממטוסי חיל האוויר במקרה של פגיעה קשה בתשתיות בישראל.
העצבנות הטורקית מההתקרבות הזו ומעובדת הצטיידותן של קפריסין ויוון במערכות הגנה אווירית מהטובות בעולם, תוצרת ישראל, מצביעה על נקודת תורפה מאוד משמעותית של טורקיה ואותה יש לנצל לנוכח העובדה שהיא מאיימת על אינטרסים חיוניים של כל אחת משלוש המדינות. שיתוף פעולה כזה מצמצם את מרחב התמרון שיש לטורקיה ויקשה עליה לפעול בחופשיות מתריסה ומתנשאת.
ריבוי שחקנים מאפשר פתרונות יצירתיים
אלא שמעבר לחשיבות האזורית ולנכסיות האסטרטגית שיש לברית המתהווה בין שלוש המדינות, כזו המעצבת ארכיטקטורה אזורית חדשה באגן המזרחי של הים התיכון, יש לה יתרון משמעותי נוסף, שלא מרבים להתייחס אליו. לרוב, כשמדברים על ארכיטקטורה אזורית חדשה במזרח התיכון – כזו המתבססת על הרחבת הסכמי אברהם ותהליכי נורמליזציה – מתמקדים בישראל ובמדינות הערביות במרחב (ובגישה מרחיבה יותר גם לכמה מדינות אסלאמיות חשובות ומרוחקות הרבה יותר כמו אינדונזיה ופקיסטן). אלא שהאגן המזרחי של הים התיכון הוא חלק הרבה יותר אינטגרלי של הארכיטקטורה הישראלית-ערבית האזורית החדשה, ונכון יהיה להכלילו כחלק בלתי נפרד ממנה באמצעות הרחבתה גם לחלק ההלני וליצור את החיבור המתבקש, החיוני והמועיל שבין המזרח התיכון לבין אירופה.
חיבור כזה יכול להעצים את הארכיטקטורה האזורית ולהופכה למרכז כובד אסטרטגי עולמי ולנקודת ייצוב ואיזון חשובה למול כוחות, מדינות או מעצמות רביזיוניסטיות הכופרות בסדר הקיים (או זה שמייחלים לו), ומבקשות לעצב סדר אזורי בצלמן וכשהן מרכז הכובד שלו. כך, למשל, טורקיה, איראן ובמידה מסוימת אולי גם רוסיה.
הובלה אמריקאית לצד מנהיגות אזורית בכיוון זה, יכולה גם לאפשר היפוך כיוון אסטרטגי וסיוע בדילוג על מהמורות ומכשולים בדרך להרחבת הסכמי אברהם וקידום הנורמליזציה האזורית. מורכבות המציאות העזתית, לדוגמה, משליכה על הסוגייה הישראלית-פלסטינית במשמעותה היותר רחבה ומקשה על הרחבת ההסכמים ועל הסעודים להתקדם בתהליך הנורמליזציה, בשל ההתניה הפומבית בנוגע לאופק המדיני לשתי מדינות ולפתרון בעיית הרצועה. לכן, במקום להתחיל במהלך הזה, ניתן להתחיל בעיצוב הארכיטקטורה האזורית המורחבת, הכוללת את יוון וקפריסין עם החיבור להודו ולמזרח אסיה, ובחסותה של זו להתקדם להרחבת הסכמי אברהם ולתהליך הנורמליזציה. זהו היפוך כיוון במובן של השקעת המאמץ בחיבור המערכת המזרח תיכונית הערבית להודו ולמזרח אסיה, במקביל לחיבורה לאגן ההלני שלך הים התיכון – יוון וקפריסין.
מהלך כזה אינו מחייב, בוודאי שלא בשלבים הראשונים, קשר ישיר בין ערב הסעודית לבין ישראל או נורמליזציה מואצת של היחסים. מהות המהלך וליבתו אינם קשורים בקשר בילטראלי בין שתי המדינות. דווקא ריבוי השחקנים המעורבים, בדגש לגבי אלו שמעבר למרחב הערבי (המדינות ההלניות והודו ומזרח אסיה), מאפשר לטשטש את המיקוד בתהליך הנורמליזציה ובהרחבת הסכמי אברהם כאן ועכשיו. מארג שחקנים כזה יאפשר מרחב תמרון וזמן לפתרונות יצירתיים ואפשריים יותר גם מול רצועת עזה, ובהמשך בהתייחס לזירה הפלסטינית בהקשרה הרחב. יצירת מרחב פעולה מרובה שחקנים, משאבים ובעיקר אפשרויות בחיבור בין יבשות וביצירת hub כלכלי ותשתיתי, יאפשרו דרכי פעולה ופתרונות, או לכל הפחות מענים, לסוגייה הפלסטינית, שאינם קיימים היום במישור הבילטראלי ישראלי-פלסטיני ואפילו לא במישור האזורי המצומצם והמיידי.
יציבות וביטחון לטווח הארוך
ישראל שלאחר מלחמת חרבות ברזל היא מעצמה אזורית לא רק מבחינה צבאית אלא גם מבחינה טכנולוגית וכלכלית. בניגוד להערכות מומחים רבים, הכלכלה הישראלית הוכיחה איתנות מרשימה וצמיחה מרשימה עוד יותר בכל קנה מידה בהשוואה למדינות ה-OECD. עסקת הגז שאושרה על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו בחודש דצמבר 2025 היא הגדולה בתולדות הכלכלה הישראלית וממצבת את המדינה גם כמעצמה אנרגטית באגן המזרחי של הים התיכון וגם כספקית האנרגיה העיקרית של מצרים וירדן. חיבור תשתיות האנרגיה לקפריסין ומשם ליוון ולשאר אירופה, לצד הפוטנציאל לשיתופי פעולה עם קפריסין בנוגע לקידוחי גז נוספים משותפים בים התיכון, יאפשר לישראל לחבר את רשת החשמל המקומית לרשת האירופאית, להעניק ביטחון אנרגטי לאזרחיה וגם לספק אותו לחלק מהמדינות באירופה.
ישראל היא מעצמה אזורית ועולמית גם בנוגע למים, אנרגיה ירוקה על נגזרותיה, חקלאות, ביו טכנולוגיה, סייבר ו-AI, וביתר שאת לאחר שחברת אנבידיה תשלים את הקמת הקמפוס הענק בקרית טבעון. חיבור הודו ומזרח אסיה לאירופה דרך איחוד האמירויות, ערב הסעודית, ירדן וישראל, יהפוך למשמעותי יותר עם הרחבת הארכיטקטורה האזורית גם לאגן המזרחי של הים התיכון בצירופן של יוון וקפריסין, המוסיפות לתמהיל ולהרכב הבינלאומי את היתרונות היחסיים שלהן בנוגע לאירופה.
היציבות הישראלית, בניגוד להתנהלות המאפיינת את סוריה, מבטיחה אמינות וביטחון לפרויקט דוגמת IMEC ולכן היא בחזקת יתרון יחסי מוכח וחשוב. לצד התמורות המשמעותיות הנוספות שישראל יכולה להוסיף ובזכות הקשרים הקרובים והטובים עם קפריסין ויוון, גדל מרחב האינטרסים המשותפים לשחקנים המעורבים. אם נדע להצביע על היתרונות שבמהלך מסוג זה גם בנוגע לסוגייה הפלסטינית ולאפשרות להגדיל את הסיכוי להסדרת הסכסוך – ואולי אף ליישובו בעתיד לבוא בחסות אותה ארכיטקטורה אזורית ומרחבי ההזדמנויות החדשים שהיא תיצור – ניתן יהיה לייצר לערב הסעודית ולמדינות הערביות האחרות את התמריץ למהלך, להיפוך סדר התנועה האסטרטגי.
האתגר הישראלי הוא לשכנע את ארה"ב, ובעזרתה את השותפות הערביות הפוטנציאליות, בדגש לגבי ערב הסעודית, שסדר התנועה הנכון הוא ראשית עיצוב המרחב הגדול להסדרת הסכסוך הישראלי-פלסטיני ובהמשכו מענה לזכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים ולא להיפך. אם כך יקרה, אנו עשויים לחולל את הזינוק האסטרטגי שכולם בהחלט מייחלים לו.
