התפתחות תפיסת הביטחון של ישראל מז'בוטינסקי ועד ימינו

1. מבוא
מאז הקמתה ב-14 במאי 1948, התמודדה מדינת ישראל עם אתגרים ביטחוניים ייחודיים הנובעים ממציאות גיאו-פוליטית מורכבת. כמדינה קטנה עם אוכלוסייה של 600,000 תושבים בראשית דרכה, מוקפת מדינות ערב עוינות – מצרים, סוריה, ירדן, לבנון ועיראק – ללא עומק אסטרטגי טריטוריאלי וללא בעלות ברית משמעותיות בשנותיה הראשונות, ישראל נדרשה לגבש תפיסת ביטחון שתבטיח את הישרדותה תחת איומים קיומיים. תפיסת הביטחון של ישראל התפתחה לאורך השנים בהתאם לשינויים במקור ובאופי האיומים, בזירה המדינית וביכולותיה הצבאיות, הטכנולוגיות והכלכליות של המדינה.

מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" עולות שוב השאלות האסטרטגיות החשובות, שאינן כבר נחלתם של אנשי צבא ומדינאים, סביב קונספציות ותפיסה ביטחונית: בעבודה זו נבחן את התפתחות תפיסת הביטחון הישראלית, החל מתפיסתו של דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון, דרך השפעת רעיון 'קיר הברזל' של זאב ז'בוטינסקי על התפתחות התפיסה ועד לעדכונים בתפיסה תחת הנהגתו של בנימין נתניהו וההשלכות האפשריות של מלחמת חרבות הברזל ותוצאותיה על תפיסת הביטחון של מדינת ישראל.

מעבודתנו עולים שלושה עקרונות מרכזיים שהתפתחו לאורך השנים: המעבר מתפיסת ההכרעה להגנה והכלה; מדיניות "שקט יענה בשקט" כגישה להתמודדות עם איומים א-סימטריים והמעבר מפעולה נגד כוונות האויב לפעולה נגד יכולותיו באמצעות ניהול המערכה שבין המלחמות (מב"ם).

בחינת התפיסה הביטחונית מחייבת התייחסות לשלוש תקופות עיקריות: תפיסת הביטחון של בן-גוריון והשפעת 'קיר הברזל' של ז'בוטינסקי; השינויים בתפיסה משנות ה-80 ועד לתחילת המאה ה-21, תוך התייחסות לאירועים כמו הסכם השלום עם מצרים, האינתיפאדות ומלחמת המפרץ; ותפיסת הביטחון תחת ממשלות נתניהו, עם דגש על מלחמת "חרבות ברזל".
לבסוף, נבחן בראייה צופה פני עתיד את כיווני התפתחות תפיסת הביטחון לאור הניסיון ממלחמת חרבות הברזל.

2. תפיסת הביטחון של בן-גוריון והשפעת 'קיר הברזל'

2.1 זאב ז'בוטינסקי ו'קיר הברזל'
בשנת 1923, זאב ז'בוטינסקי, ממנהיגי התנועה הרוויזיוניסטית, פרסם את מאמרו "על קיר הברזל" בשני חלקים: "על קיר הברזל" ו"האתיקה של קיר הברזל"¹. במאמרים אלה, הוא הציג תפיסה ביטחונית-פוליטית לפיה לא ניתן להגיע להסכם שלום עם האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל כל עוד זו מאמינה כי בכוחה למנוע את הקמת הבית הלאומי היהודי. ז'בוטינסקי טען כי יש צורך ב"קיר ברזל" – כוח צבאי יהודי חזק שירתיע את הערבים ויוכיח כי כל ניסיון לסלק את ההתיישבות היהודית בארץ ישראל נידון לכישלון. רק לאחר שהערבים יבינו כי אין ביכולתם לערער את קיומו של הבית הלאומי, ניתן יהיה להגיע להסכמות מדיניות ולפשרות שיישמרו לאורך זמן.

רעיון 'קיר הברזל' התבסס על ניתוח מפוכח של המציאות בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, שבה התנגשויות בין יהודים לערבים היו תכופות. מאורעות 1920, 1921 ו-1929, שכללו התקפות אלימות על יישובים יהודיים כמו ירושלים וחברון, חיזקו את תפיסתו של ז'בוטינסקי כי הסכסוך הוא לאומי במהותו, ולא רק כלכלי או טריטוריאלי. הוא כתב: "כל עוד הערבים מקווים שיוכלו למנוע מאיתנו להפוך לרוב בארץ ישראל, הם לא יוותרו לעולם."² ז'בוטינסקי התנגד לגישת תנועת העבודה, שדגלה בשיתוף פעולה עם הערבים ובפשרות טריטוריאליות כדרך להשגת שלום, וסבר כי כל ויתור ייתפס כחולשה ויגביר את התוקפנות הערבית. במקום זאת, הוא הציע לבנות כוח צבאי שיהפוך את המפעל הציוני לבלתי ניתן לערעור, כמו קיר ברזל שאי אפשר לפרוץ אותו.

השפעת 'קיר הברזל' ניכרה כבר בתקופת המנדט, כאשר ארגונים כמו האצ"ל, שהושפעו מז'בוטינסקי, דגלו בהפעלת כוח נגד התקפות ערביות ונגד השלטון הבריטי. האצ"ל, שהוקם ב-1931, ביצע פעולות תגמול נגד כפרים ערביים שמהם יצאו התקפות על יהודים, וכן פעולות נגד הבריטים, כמו הפיצוץ במלון המלך דוד בירושלים ב-1946, שבו נהרגו 91 בני אדם. פעולות אלה שיקפו את רוח 'קיר הברזל', שדגלה בהפגנת עוצמה ככלי להרתעה ולביסוס הנוכחות היהודית בארץ. עם הקמת המדינה ב-1948, רעיון 'קיר הברזל' הפך לאבן יסוד במחשבה הבטחונית של ישראל, גם אם לא תמיד הוכר ככזה באופן מפורש, והשפיע על גיבוש תפיסת הביטחון של דוד בן-גוריון.³

ז'בוטינסקי לא התמקד רק בכוח צבאי, אלא גם בחשיבות של עוצמה לאומית כוללת, כולל התיישבות ופיתוח כלכלי. הוא האמין כי הקמת יישובים יהודיים ברחבי הארץ היא חלק בלתי נפרד מהבנייה של ה"קיר", שכן היא ממחישה את המחויבות הציונית להיאחזות בארץ. לדוגמה, הוא תמך בהקמת יישובים חדשים באזורים מרוחקים, כמו הגליל והנגב, כחלק מאסטרטגיה לביסוס השליטה היהודית על הארץ. גישה זו השפיעה על מדיניות ההתיישבות של ישראל לאחר הקמת המדינה, במיוחד בשנות ה-50, כאשר הוקמו עשרות יישובים חדשים כדי לחזק את הגבולות.⁴

1. זאב ז'בוטינסקי, על קיר הברזל, 1923. נדלה מתוך מכון ז׳בוטינסקי בישראל
2. שם, עמוד 12
3. אבי שליים, קיר הברזל: ישראל והעולם הערבי, ידיעות ספרים, 2000
4. גבי סיבוני ויובל בזק, נביא בעירו – "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי בחלוף העיתים, מרכז ז'בוטינסקי, 2023

2.2 תפיסת הביטחון של בן-גוריון
דוד בן-גוריון, כמנהיג התנועה הציונית וראש הממשלה הראשון של ישראל, גיבש את תפיסת הביטחון הלאומית של המדינה הצעירה על רקע המציאות הקשה של שנות ה-40 וה-50. ישראל באותה תקופה הייתה מדינה קטנה, עם אוכלוסייה של כ-600,000 תושבים בלבד ב-1948, מוקפת במדינות ערב עוינות – מצרים, סוריה, ירדן, לבנון ועיראק – שמספר תושביהן ומשאביהן עלו עליה בהרבה. ללא עומק אסטרטגי טריטוריאלי, ללא בעלות ברית משמעותיות וללא משאבים כלכליים נרחבים, נדרשה ישראל לפתח תפיסה שתבטיח את הישרדותה תחת איומים קיומיים. תפיסת הביטחון של בן-גוריון התבססה על שלושה עקרונות מרכזיים: הרתעה, התרעה, והכרעה, לצד הרעיון של "צבא עם" ומערך הגנה מרחבית (הגמ"ר). להלן פירוט העקרונות:

הרתעה: מטרת ההרתעה הייתה ליצור תפיסה בקרב מדינות ערב כי כל תוקפנות נגד ישראל תגרור תגובה צבאית כואבת ונחושה. הרתעה זו התבססה על היכולת להפגין עוצמה צבאית, בין היתר באמצעות פעולות תגמול נגד חדירות ומתקפות של פדאיון בשנות ה-50. פעולות התגמול, כמו מבצע "חץ שחור" ב-28 בפברואר 1955, שבו תקפה יחידה של צה"ל בסיס צבאי מצרי בעזה בתגובה לפיגועים של פדאיון, היו דוגמה לכך. פעולה זו, שבה נהרגו כ-40 חיילים מצריים, שלחה מסר ברור כי ישראל לא תסבול התקפות על אזרחיה. פעולות דומות נגד ירדן, כמו מבצע "שומרון" ב-1956, הפחיתו את מספר החדירות לגבולות ישראל והעצימו את ההרתעה. פעולות אלה היוו ביטוי מעשי לרעיון 'קיר הברזל', שכן הן הדגישו כי כל ניסיון לפגוע בישראל ייתקל בתגובה כואבת חריפה.

התרעה: בשל היעדר עומק אסטרטגי, ישראל לא יכלה להרשות לעצמה להיות מופתעת על ידי מתקפה. לפיכך, פיתוח יכולות מודיעיניות מתקדמות היה קריטי לזיהוי כוונות האויב ולהיערכות מהירה. יכולת זו אפשרה לישראל לשמור על צבא סדיר קטן יחסית בשגרה, תוך הסתמכות על גיוס מהיר של מילואים בעת חירום. ההצלחה המודיעינית שלפני מבצע סיני ומלחמת ששת הימים הוכיחה את חשיבות ההתרעה. לדוגמה, ב-1967, המודיעין הישראלי, באמצעות האזנות, צילומי אוויר וסוכנים, זיהה את ההיערכות הצבאית של מצרים וסוריה, מה שאפשר לישראל לפתוח במתקפת מנע ב-5 ביוני 1967. מתקפה זו, שבה השמיד חיל האוויר הישראלי כ-90% ממטוסי חיל האוויר המצרי ביום הראשון, הובילה לניצחון מהיר תוך השתלטות על סיני, רצועת עזה, יהודה ושומרון ורמת הגולן.

הכרעה: בשל מגבלות המשאבים והעדר עומק טריטוריאלי, ישראל לא יכלה להרשות לעצמה מלחמות התשה ארוכות. התפיסה הדגישה את הצורך להכריע את האויב במהירות, תוך העברת הלחימה לשטחו בהקדם האפשרי. דוגמאות לכך ניתן לראות במבצע סיני, שבו צה"ל כבש את חצי האי סיני תוך ימים ספורים, ובמלחמת ששת הימים, שבה השתלטה ישראל על שטחים נרחבים תוך שישה ימים בלבד. ההכרעה המהירה אפשרה לישראל למזער את הנזק לעורף ולמנוע מלחמות ממושכות, תוך שימור המשאבים המוגבלים של המדינה הצעירה. במלחמת ששת הימים, למשל, השמדת חילות האוויר של מצרים, סוריה וירדן ביום הראשון הבטיחה עליונות אווירית והובילה לניצחון מוחץ. ההכרעה באה גם כדי להדגיש את הצורך במערכות קצרות ומהירות באמצעות כוח המחץ שהתבסס בעיקר על מערך המילואים. גם במלחמת יום הכיפורים, לצד קריסת רכיבי ההרתעה וההתרעה, פעלה מדינת ישראל להגיע להכרעה מהירה של האויבים שתקפו אותה. החל מהתקפת הנגד הכושלת בסיני כבר ב-8 באוקטובר, דרך ההבנה שנדרש לבצע הכרעה מדורגת בכדי שניתן יהיה לרכז את המשאבים המצומצמים שעמדו לרשות צה"ל. פעולה נמרצת להכרעת הצבא הסורי ברמת הגולן, תוך ניהול קרב בלימה בסיני למול הצבא המצרי ולאחר שהוכה הצבא הסורי קשות, ריכוז מאמץ בחזית סיני, כולל צליחת התעלה.

צבא העם: בן-גוריון הבין כי האוכלוסייה המצומצמת של ישראל מחייבת מיצוי מרבי של כוח האדם, הן בהיבט הכמותי והן בהיבט האיכותי. לכן, נבנה צבא המשלב גרעין סדיר קטן עם מערך מילואים גדול, לצד מערכי הגנה מרחבית (הגמ"ר) שתפקידם להגן על יישובי הספר. מערך ההגמ"ר, שהוקם בשנות ה-50, כלל יחידות מקומיות שהיו אחראיות על הגנת יישובים בגבולות, כמו קיבוצים ומושבים, מפני חדירות ופיגועים. מערך זה אפשר לישראל להתמודד עם איומים מקומיים תוך שחרור כוחות סדירים למשימות אסטרטגיות יותר. לדוגמה, במהלך מלחמת העצמאות, יחידות ההגמ"ר סייעו בהגנה על יישובים תחת התקפה, כמו קיבוץ נגבה, ששרד מתקפות מצריות בזכות ההגנה המקומית.

תפיסה זו הוכיחה את עצמה במלחמות המוצלחות של ישראל. במלחמת העצמאות, למרות היותה מדינה צעירה עם משאבים מוגבלים, הצליחה ישראל להדוף פלישה של חמישה צבאות ערביים ולהבטיח את קיומה. לאחר המלחמה ובכדי לאפשר לצבא הסדיר המצומצם שהיה להתאמן כנדרש, הוקם משמר הגבול, שייעודו המקורי היה הגנת הגבולות בעתות שלום. במבצע סיני, שיתוף הפעולה עם צרפת ובריטניה אפשר לישראל להשיג יעדים אסטרטגיים, כולל פתיחת נתיבי השיט במיצרי טיראן והחלשת היכולות הצבאיות של מצרים. מלחמת ששת הימים, שהייתה שיא ההצלחה של התפיסה של בן גוריון, הראתה כיצד שילוב של התרעה מודיעינית, מתקפת מנע והכרעה מהירה, יכול להביא לניצחון מוחץ. במלחמה זו, ישראל הרחיבה את שטחה פי שלושה, תוך השגת עומק אסטרטגי שחסר לה מאז הקמתה.

בשלב זה, כאשר לישראל כבר יש עומק אסטרטגי וגבולות נוחים יותר להגנה, מתעלת סואץ בדרום, דרך הירדן במזרח ועד לשליטה על רמת הגולן וקו התילים, נדרש היה לבצע חשיבה מחודשת על תפיסת הביטחון ולבצע התאמות למול המציאות שהשתנתה. לצערנו, שכרון הנצחון ואולי הסתלקותו של בן גוריון אבי התפיסה משורת ההנהגה, הביא את צה"ל ומדינת ישראל לנוח על זרי הדפנה ולא לדון בנושא. מהר מאוד לאחר מלחמת ששת הימים נפתחה מלחמת ההתשה ובהמשך גם הלחימה בטרור הפלסטיני והחדירות מגבול ירדן שהעסיקו את צה"ל וככל הנראה השפיעו על חוסר עיסוק בעדכון התפיסה.

התווספות העומק האסטרטגי המשמעותי, הייתה צריכה לייצר שיח ולהבנתנו להשפיע על תפיסת הביטחון. אולי בהבנה שאין חובה להכרעה מהירה וניתן לייצר בטח בגזרת סיני, מרחב בלימה שיאפשר לצה"ל הערכות אחרת. שינויים בתפיסה היו צריכים להיות מתורגמים לשינויים בבניין הכוח ובתורה הבסיסית (לדוגמא הגנה ניידת מול הגנה נייחת, אופן בניית קו המוצבים, הצטיידות בנשק נגד טנקי לטובת כוחות חיל הרגלים ועוד). מאחר ולא בוצע כל דיון או עדכון לתפיסה, הגענו למלחמת יום הכיפורים עם אותן מוסכמות יסוד ובהערכות שלא תאמה את המציאות המבצעית.

כשלון ההתרעה במלחמת יום הכיפורים לא הפריע לצה"ל לממש את מרכיב ההכרעה באמצעות גיוס מהיר של מילואים. ב-6 באוקטובר 1973, ישראל הופתעה על ידי מתקפה משולבת של מצרים וסוריה, שהובילה לאבדות כבדות של כ-2,600 חיילים ולמשבר לאומי. צריך לציין שגבורת הלוחמים והמפקדים, חיפתה על הטעויות של הגנרלים והמדינאים ולא בפעם האחרונה. אם היה מתבצע שיח על תפיסת הביטחון, לא היה נבנה להערכתנו קו בר-לב כפי שנבנה ולא היה מתבצע הנסיון האוטומטי והמיידי לצאת להתקפת נגד כבר ב-8 באוקטובר בחזית התעלה, נסיון עליו שילם צה"ל מחיר יקר מאוד.

הכשל המודיעיני, שנבע בין היתר מהתפיסה המוטעית כי מצרים לא תפתח במלחמה ללא השגת עליונות אווירית (לפחות חלקית) ויכולות אוויריות משמעותיות, הוביל בין היתר להקמת של וועדת חקירה. הוועדה שהוקמה לאחר המלחמה, ועדת אגרנט, הצביעה על ליקויים בתחום ההתרעה המודיעינית והמליצה על שיפורים במערכות המודיעין ובתהליכי קבלת ההחלטות.⁵

המלחמה גם הדגישה את הצורך בהגנה משופרת על העורף, שכן טילים ותותחים ארוכי טווח של האויב פגעו ביישובים ישראליים לראשונה. לדוגמה, תותחים סוריים הפגיזו יישובים ברמת הגולן, וטילי קרקע-קרקע מצריים פגעו בבסיסים בסיני, מה שהראה כי העורף הישראלי חשוף יותר מאי פעם. הוועדה לא נתנה משקל רב לסיבות התרבויות של הכשל המודיעיני. בעיקר לתהליך שבו אנו מטילים על האויב את ההגיונות שלנו וכתוצאה מכך, מניחים שהוא יפעל לאור ההנחות שלנו. בהקשר זה הוועדה המליצה להקים יכולת בקרה למודיעים שתפקידה יהיה לאתגר את הערכות המודיעין (איפכא מסתברא). ברבות השנים המחלקה נחלשה והשפעתה על הערכת המודיעין הייתה כלא הייתה.⁶ כלקח מאותה מלחמה, ראש אמ"ן לשעבר האלוף אהרן יריב הקים את מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים (לימים המכון למחקרי ביטחון לאומי), כדי לייצר אלטרנטיבה אזרחית להערכת המודיעין.⁷ כל אלה לא עזרו ב ב-7 באוקטובר, עת שנחשפה חשיבת עדר ואחידות מחשבה בקרב מקבלי ההחלטות, לצד חוסר הנכונות לקבל כל מסקנה מאתגרת באשר לכוונות חמאס.

מלחמת ששת הימים כמו גם מלחמת יום הכיפורים חשפו את המגבלות של ההסתמכות על הרתעה בלבד. שלושה חודשים אחרי הניצחון המרשים במלחמת ששת הימים, פתחו המצרים במלחמת התשה שנמשכה כשלוש שנים. גם לאחר מלחמת יום הכיפורים פתחו הסורים במלחמת התשה שנמשכה חודשים ארוכים, זאת מתוך הנחה כי יוכלו להשיג יעדים מדיניים באמצעות מלחמה מוגבלת. כישלון זה הוביל להבנה כי ישראל חייבת לשפר את יכולותיה המודיעיניות ולהתכונן גם למלחמות התשה, ולא רק למלחמות הכרעה קצרות. הלקחים ממלחמה זו השפיעו על התפתחות תפיסת הביטחון בעשורים שלאחר מכן, תוך דגש על שיפור ההגנה על העורף והתאמה לאיומים חדשים.

5. חיים הרצוג, מלחמת יום הכיפורים: הסיפור הפנימי, ספרית מעריב, 1975
6. דוד שטרנברג, דוד סימן-טוב ודורון מצא, "פרקליט השטן" – מסע בנבכי הבקרה המודיעינית הישראלית, הוצאת המל"מ – המכון לחקר המתודולוגיה של המודיעין והוצאת "מערכות" 2023
7. לימים, המכון למחקרי ביטחון לאומי הפך לתיבת תהודה של מערכת המודיעין ולא סיפק את מה שיועד לו על ידי מייסדו

2.3 השפעת 'קיר הברזל' על תפיסת בן-גוריון
למרות הבדלי האידיאולוגיה בין ז'בוטינסקי (מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית) לבן-גוריון (מנהיג תנועת העבודה), ניתן לזהות השפעה ברורה של רעיון 'קיר הברזל' על תפיסת הביטחון של בן-גוריון. הרעיון כי שלום אפשרי רק מתוך עוצמה צבאית הדהד בעקרונות ההרתעה וההכרעה של בן-גוריון. פעולות התגמול בשנות ה-50, שבהן צה"ל תקף יעדים ערביים בתגובה לפיגועים, היו ביטוי מעשי לתפיסה זו: הפגנת עוצמה שנועדה להבהיר לאויב כי תוקפנות תיענה בתגובה חריפה.⁸ לדוגמה, מבצע "חץ שחור" ב-1955, שבו תקפה יחידה של צה"ל בסיס צבאי מצרי בעזה, שלח מסר ברור למצרים כי ישראל לא תסבול התקפות על אזרחיה. פעולות דומות, כמו מבצע "שומרון" נגד ירדן, חיזקו את ההרתעה והפחיתו את מספר החדירות לגבולות ישראל.

עם זאת, בן-גוריון לא אימץ את תפיסת ז'בוטינסקי במלואה. בעוד ז'בוטינסקי דגל בגישה בלתי מתפשרת כלפי הערבים, בן-גוריון האמין כי ניתן לשלב בין עוצמה צבאית לבין מאמצים מדיניים להשגת הסכמים. דוגמה לכך היא נכונותו לקבל את תוכנית החלוקה של האו"ם ב-1947, בניגוד לעמדת הרוויזיוניסטים שהתנגדו לחלוקת הארץ. בן-גוריון ראה בהקמת המדינה, גם אם בשטח מצומצם, צעד הכרחי לבניית ה"קיר" שיאפשר לישראל להתחזק ולהתמודד עם אתגרים עתידיים. הוא כתב ביומנו ב-1947: "מדינה יהודית, גם אם קטנה, היא הבסיס לעוצמה שתבטיח את עתידנו."⁹

בנוסף, בן-גוריון הדגיש את החשיבות של בניית צבא חזק, אך גם את הצורך בלגיטימציה בינלאומית. הוא הבין כי ישראל, כמדינה קטנה, תלויה בתמיכה של מעצמות, ולכן פעל לחזק את הקשרים עם מדינות כמו צרפת ובריטניה בשנות ה-50. גישה זו נבדלה מזו של ז'בוטינסקי, שהתמקד בעיקר בעוצמה צבאית מקומית ללא התייחסות משמעותית לזירה הבינלאומית. לדוגמה, שיתוף הפעולה עם צרפת ובריטניה במבצע סיני היה תוצאה של ההבנה כי ישראל זקוקה לבריתות בינלאומיות כדי להשיג יעדים אסטרטגיים. צרפת סיפקה לישראל מטוסים, טנקים וציוד צבאי, ובריטניה תמכה במבצע מתוך אינטרסים משלה בסוגיית תעלת סואץ. שיתוף פעולה זה אפשר לישראל להשיג ניצחון צבאי ולהבטיח את פתיחת מיצרי טיראן לספינות ישראליות. שיתוף פעולה זה, היווה תשתית לצינור רכש צבאי משמעותי מצרפת עד למלחמת ששת הימים.

השפעת 'קיר הברזל' ניכרה גם בהדגשת החשיבות של כוח צבאי כבסיס להרתעה. בן-גוריון, כמו ז'בוטינסקי, הבין כי ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להראות חלשה, שכן חולשה תעודד תוקפנות מצד שכנותיה. פעולות התגמול, כמו גם ההשקעה בבניית צה"ל כצבא מודרני ומתקדם, היו ביטוי למחויבות זו לעוצמה צבאית. לדוגמה, בן-גוריון דאג להקמת תעשיות צבאיות, כמו התעשייה האווירית לישראל, שייצרה מטוסים וציוד צבאי כבר בשנות ה-50. עם זאת, בן-גוריון הוסיף מימד של גמישות מדינית, שהיה פחות בולט בתפיסתו של ז'בוטינסקי, והכיר בכך שישראל חייבת לשלב בין כוח צבאי למאמצים דיפלומטיים כדי להבטיח את קיומה.

השילוב בין עוצמה צבאית למאמצים מדיניים בא לידי ביטוי גם בהחלטתו של בן-גוריון להשקיע ביכולות גרעיניות. בשנות ה-50 וה-60, ישראל החלה לפתח תוכנית גרעינית חשאית, בשיתוף עם צרפת, שהובילה להקמת הכור בדימונה. לפי מקורות זרים, תוכנית זו, שהייתה סודית ביותר, נועדה לספק לישראל "קיר ברזל" נוסף – הרתעה אסטרטגית שתמנע ממדינות ערב לפתוח במלחמה קיומית נגדה.¹⁰ למרות שבן-גוריון מעולם לא אישר רשמית את קיומה של תוכנית זו, היא הפכה למרכיב מרכזי בתפיסת הביטחון של ישראל, תוך שמירה על מדיניות של "עמימות גרעינית" ששירתה את ההרתעה מבלי לעורר תגובות בינלאומיות שליליות. התוכנית הגרעינית, שהחלה להתגבש בשנות ה-50, סימלה את המחויבות של בן-גוריון לעוצמה אסטרטגית ארוכת טווח, תוך הקפדה על שמירת יתרון צבאי על פני אויביה של ישראל.

בן-גוריון גם הבין את החשיבות של בניית תשתית כלכלית וחברתית שתתמוך בעוצמה הצבאית. הוא קידם את פיתוח התעשייה הישראלית ואת קליטת העלייה ההמונית בשנות ה-50, שבה הגיעו לישראל מאות אלפי עולים ממדינות ערב ואירופה. קליטת העולים, למרות האתגרים הכלכליים והחברתיים, חיזקה את כוח האדם של ישראל והפכה אותה למדינה עם פוטנציאל צמיחה משמעותי. לדוגמה, הקמת יישובים חדשים בנגב ובגליל, , סייעה להרחבת השליטה הטריטוריאלית של ישראל וחיזקה את ההגנה המרחבית.

8. יגאל אלון, מסך של חול: המאבק על ארץ ישראל. הקיבוץ המאוחד, 1970
9. דוד בן-גוריון, ישראל: היסטוריה אישית, עם עובד 1955
10. אבנר כהן, ישראל והפצצה, שוקן, 2000

3. שינויים בתפיסת הביטחון משנות ה-80 עד סוף המאה

3.1 הסכם השלום עם מצרים והאינתיפאדה הראשונה
שנות ה-80 סימנו מפנה משמעותי בתפיסת הביטחון של ישראל. הסכם השלום עם מצרים, שנחתם ב-26 במרץ 1979 בתיווך ארצות הברית, היה הישג מדיני היסטורי שהסיר את האיום מצד המדינה הערבית החזקה ביותר. הסכם זה, שהוביל לנסיגת ישראל מחצי האי סיני עד 1982, הבטיח תקופה של יציבות בגבול הדרומי והפחית את הסיכון למלחמה כוללת נגד מדינות ערב.

עם זאת, ההסכם גם הפנה את תשומת הלב לסוגיה הפלסטינית, שהפכה למרכז הסכסוך הישראלי-ערבי. פרוץ האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 1987, שהתאפיינה בהפגנות המוניות, זריקות אבנים ופיגועים ביהודה, שומרון ורצועת עזה, הציבה אתגר חדש: התמודדות עם התקוממות עממית בשטחים שבשליטת ישראל.

האינתיפאדה הדגישה את מגבלות התפיסה של בן גוריון, שהתמקדה בעיקר באיומים ממדינות אויב עם צבאות סדירים. ההתמודדות עם טרור והתקוממות דרשה גישה שונה, שכללה שימוש בכוחות משטרתיים, מבצעים ממוקדים ופיתוח טכנולוגיות חדשות להתמודדות עם איומים א-סימטריים. לדוגמה, צה"ל החל להשתמש ביחידות מיוחדות ויחידות מסתערבים, לביצוע פעולות נגד טרור. יחידות אלה ביצעו מעצרים, סיכולים ממוקדים ופעילות מודיעינית אינטנסיבית, שנועדה למנוע פיגועים ולהחליש את הארגונים הפלסטיניים, כמו הפת"ח והחזית העממית לשחרור פלסטין. יחידות המסתערבים שמשון ודובדבן, שהוקמו בשנת 1986, התמחו בפעולות סמויות בערים פלסטיניות. המלחמה בטרור גם חייבה שיתוף פעולה הדוק עם שרות הביטחון הכללי שפיתח תפיסת סיכול תוך הפעלה של אמצעים טכנולוגיים ומודיעין אנושי (יומינט).

האינתיפאדה חייבה את ישראל לפתח יכולות חדשות בתחום המודיעין והטכנולוגיה. שימוש במצלמות מעקב, כלי רכב משוריינים וציוד לשליטה בהפגנות הפך לחלק מהותי מההתמודדות עם ההתקוממות. לדוגמה, הקמת מחסומים בכניסות לערים פלסטיניות כמו שכם ובית לחם סייעה להפחית את מספר הפיגועים בתוך ישראל. בנוסף, התגבר הצורך בהגנה על אזרחים בתוך ישראל, מה שהוביל להקמת גדרות ביטחון וצעדים נוספים להגנה על יישובים וערים. מחסומים אלה, שהוקמו במהלך האינתיפאדה, הפכו לסמל של המאבק בטרור, אך גם עוררו ביקורת בינלאומית על הפגיעה לכאורה בחופש התנועה של הפלסטינים.

במקביל, הסכם השלום עם מצרים והתגברות העיסוק בסוגיה הפלסטינית הובילו לניסיונות בינלאומיים להגיע לפתרון מדיני. ועידת מדריד (1991), שבה התקיימו שיחות ישירות בין ישראל לפלסטינים ולמדינות ערב, סימנה את תחילתו של תהליך מדיני שנועד להפחית את המתיחות באזור. הסכמי אוסלו (1993), שנחתמו בין ישראל לאש"ף, היו שיאו של תהליך זה והובילו להקמת הרשות הפלסטינית. הסכמים אלה נועדו לספק מסגרת לשלום על בסיס פתרון שתי המדינות, תוך העברת שליטה חלקית על שטחים ביהודה, שומרון ורצועת עזה לרשות הפלסטינית. עם זאת, הסכמי אוסלו לא הביאו לרגיעה, וגל הטרור בשנות ה-90, שכלל פיגועי התאבדות קטלניים באוטובוסים ובמרכזי ערים, הראה כי האיום הפלסטיני ממשיך להוות אתגר מרכזי.

גל הטרור, שהגיע לשיאו ב-1996 עם פיגועים כמו זה שהיה בשוק מחנה יהודה בירושלים, שבו נהרגו 16 אזרחים, עורר ביקורת ציבורית בישראל על הסכמי אוסלו ועל התפיסה כי ניתן להגיע לשלום באמצעות ויתורים טריטוריאליים. התגברות הטרור חיזקה את הדעה כי ישראל חייבת לשמור על עוצמה צבאית כתנאי לכל הסכם מדיני, תוך הקפדה על יכולות מודיעיניות והגנתיות משופרות.

3.2 מלחמת המפרץ והאיום על העורף
מלחמת המפרץ הראשונה (1991) הציגה איום חדש על ישראל: טילים בליסטיים שנורו מעיראק לעבר העורף הישראלי. במהלך המלחמה, עיראק שיגרה 39 טילי סקאד לעבר ישראל, שפגעו בערים מרכזיות כמו רמת גן, תל אביב וחיפה, וגרמו לנזק לרכוש ולפגיעות בנפש, אם כי האבדות היו מוגבלות יחסית.¹¹ איום זה הדגיש את הצורך בפיתוח מערכות הגנה אווירית, כגון מערכת הפטריוט, שהופעלה לראשונה במלחמה זו על ידי ארצות הברית, ולימים מערכות מתקדמות יותר כמו "חץ", "קלע דוד" ו"כיפת ברזל". מערכת הפטריוט הצליחה ליירט חלק מהטילים, אך חשפה את מגבלות הטכנולוגיה דאז, שכן חלק מהיירוטים לא היו מדויקים, וחלקי טילים גרמו בעצמם נזק בעת נפילתם.

מלחמת המפרץ הראתה גם כי ישראל לא תמיד יכולה להסתמך על הכרעה צבאית מהירה, כפי שדגלה התפיסה של בן גוריון. הלחץ הבינלאומי, בעיקר מצד ארצות הברית, מנע מישראל לפעול צבאית נגד עיראק, מחשש שהדבר יסכן את הקואליציה הבינלאומית נגד סדאם חוסיין.

תוצאה מכך, ישראל נאלצה לספוג את המתקפות מבלי להגיב צבאית, מה שהיה חריג לעומת מדיניות התגמול של שנות ה-50 וה-60. מציאות זו הדגישה את הצורך בהגנה משופרת על העורף, כולל בניית מקלטים, פיתוח מערכות התרעה לטילים ושיפור היכולות המודיעיניות לזיהוי איומים מרחוק. לדוגמה, לאחר המלחמה, ישראל הקימה את פיקוד העורף ואת מערכת ההתרעה "צופר", שהפכה למרכיב מרכזי בהגנה על העורף.

מלחמת המפרץ גם סימנה את תחילתו של עידן חדש שבו האיום על העורף הפך למרכיב מרכזי בתפיסת הביטחון. בעוד שבשנות ה-50 וה-60 ההתמקדות הייתה בהגנה על הגבולות והעברת הלחימה לשטח האויב, כעת נדרשה ישראל להשקיע בהגנה על האוכלוסייה האזרחית. זה כלל הקמת מקלטים ציבוריים ופרטיים, פיתוח מערכות התרעה מתקדמות והגברת ההשקעה במודיעין. בנוסף, המלחמה הדגישה את החשיבות של שיתוף פעולה בינלאומי, שכן ארצות הברית סיפקה לישראל סיוע צבאי בדמות מערכות פטריוט ותמיכה דיפלומטית, מה שחיזק את מעמדה של ישראל כבת ברית אסטרטגית של המערב.

האיום על העורף גם הוביל להכרה כי האיומים על ישראל משתנים. בעוד שבעבר האיום העיקרי היה ממדינות עם צבאות סדירים, כעת התווספו איומים ממדינות רחוקות יותר, כמו עיראק, ומארגונים לא מדינתיים, כמו חיזבאללה, שהחל להתחזק בלבנון בשנות ה-80. התפתחויות אלה חייבו את ישראל לפתח יכולות התקפיות והגנתיות חדשות, כולל טילים ארוכי טווח ומערכות הגנה אווירית. לדוגמה, בשנות ה-90, ישראל החלה לפתח את מערכת ה"חץ" ליירוט טילים בליסטיים, שהפכה למרכיב מרכזי בתפיסת ההגנה של המדינה. המערכת, שפותחה בשיתוף עם ארצות הברית, נועדה להתמודד עם איומים כמו טילים בליסטיים מאיראן או מסוריה.

11. שי פלדמן, הרתעה גרעינית לישראל, הקיבוץ המאוחד 1995

3.3 ועדת מרידור: הוספת רגל ההגנה
בתחילת שנות ה-2000, על רקע השינויים באיומים, מונתה ועדה בראשות השר דן מרידור לבחינה מחודשת של תפיסת הביטחון הלאומית. הוועדה, שפעלה בין 2003 ל-2006, זיהתה כי האיומים על ישראל השתנו באופן משמעותי מאז ימיו של בן-גוריון. לצד איומים ממדינות, כגון סוריה ואיראן, התגברו איומי הטרור מארגונים כמו חמאס וחיזבאללה, וכן האיום על העורף מטילים ורקטות. הוועדה הציעה להוסיף "רגל רביעית" לתפיסת הביטחון, רגל ההגנה.¹² מעבר זה סימן את תחילת התפרקות המדינה מיסודות ההכרעה ומעבר לתפיסת הכלה של איומים. צה"ל אף הוא נדבק בחיידק ההכלה והשתעבדות לשיקולים המדיניים וזאת כנגזרת ישירה ממערבותו במימוש ההסכמים המדיניים ורתימת בכירי צה"ל לתהליכי המשא ומתן עם הפלסטינים במסגרת אוסלו (דור "החליפות האפורות"). להלן עקרונות התפיסה שהציעה וועדת מרידור:¹³

ההתמודדות של ישראל עם האיומים הקיימים והמתפתחים מחייבת אותה להישען על שילוב של ארבעה מאמצים: סיכול, הרתעה, הגנה והתקפה; ישראל צריכה לקיים עוצמה ביטחונית גדולה ולהקרין דימוי מרתיע במרחב האזורי אל מול קשת האיומים; העוצמה הביטחונית תיבנה בעיקר על עוצמה לאומית עצמאית הנשענת על שמירת היתרון האיכותי ועל היכולת להוציאה לפועל הן בהיבט המדיני והן בהיבט המבצעי; לצד שימור העוצמה הלאומית צריכה ישראל לחזק את היחסים המיוחדים עם ארצות־הברית ולפתח קשרים אסטרטגיים עם גורמי מפתח נוספים בזירה הבינלאומית; הפעלת הכוח להשגת היעדים צריכה להיות בהקשר ובמידה הנדרשת ובכפוף למסד הערכי והמשפטי ולשיקולי מדיניות ולגיטימציה.¹⁴ להלן ניתוח הדברים:

הגנה: פיתוח מערכות הגנה אקטיביות ופסיביות להגנה על העורף, כגון מערכות יירוט טילים (למשל, "כיפת ברזל", שהחלה להתפתח בעשור זה) ומקלטים. זאת, על רקע האיום הגובר של רקטות וטילים מארגונים כמו חיזבאללה וחמאס. מערכת "כיפת ברזל", שהופעלה לראשונה ב-2011, הפכה לסמל של היכולת הישראלית להגן על אזרחיה מפני מתקפות רקטות. המערכת, שפותחה בשיתוף עם ארצות הברית, הצליחה ליירט מאות רקטות בסבבי הלחימה בעזה, תוך הפחתת הנזק לעורף הישראלי. לדוגמה, במהלך מבצע "עמוד ענן" (2012), כיפת ברזל יירטה כ-85% מהרקטות שנורו לעבר ישראל, מה שהציל חיים רבים. יחד עם זאת, יירוט הטילים וצמצום הפגיעה בעורף האזרחי, איפשרה את מדיניות ההכלה וההמנעות מהצורך להכריע את האויב, בדגש לארגוני הטרור חיזבאללה וחמאס שהלכו והצטיידו בעוד ועוד יכולות הפעלת אש תלולת מסלול.

שילוב מאמצים מדיניים: הוועדה הדגישה את החשיבות של קידום תהליכים מדיניים לצד השימוש בכוח צבאי, כדרך להפחתת מתיחות וליצירת יציבות אזורית. הסכם השלום עם ירדן (1994), שנחתם לאחר הסכם אוסלו, הראה כי הסכמים מדיניים יכולים להפחית איומים ולהביא לרגיעה בגבולות. ההסכם עם ירדן כלל שיתוף פעולה בטחוני וכלכלי, שחיזק את היציבות באזור. לדוגמה, שיתוף הפעולה בניהול משאבי המים בירדן תרם לשמירה על יחסים יציבים בין המדינות.

לגיטימציה בינלאומית: הוועדה הכירה בכך שפעולות צבאיות של ישראל חייבות להתבצע תוך שמירה על תמיכה או לפחות הבנה מצד הקהילה הבינלאומית, במיוחד מעצמות כמו ארצות הברית. זאת, על רקע ביקורת גוברת על פעולות צבאיות בשטחים, במיוחד במהלך האינתיפאדה השנייה (2000-2005). לדוגמה, מבצע "חומת מגן" ב-2002, שבו צה"ל חזר לשלוט בערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון, עורר ביקורת בינלאומית על הפגיעה באזרחים פלסטיניים, מה שהדגיש את הצורך בלגיטימציה לפעולות צבאיות.

למרות שהמלצות הוועדה לא אומצו רשמית כמסמך מחייב, הן השפיעו על מדיניות הביטחון של ישראל בעשור שלאחר מכן. דוגמה לכך היא ההשקעה הגוברת במערכות הגנה כמו "כיפת ברזל", שהפכה למרכיב מרכזי בהגנה על העורף הישראלי, במיוחד בסבבי הלחימה בעזה. בנוסף, הוועדה הדגישה את החשיבות של התמודדות עם איומים א-סימטריים, כגון טרור וגרילה. ארגונים כמו חיזבאללה, שהתחזק בלבנון לאחר נסיגת ישראל ב-2000, וחמאס, שהשתלט על רצועת עזה ב-2007, הציבו אתגרים חדשים שדרשו גישה משולבת של פעולות צבאיות, מודיעין מתקדם והגנה על העורף.

האינתיפאדה השנייה, שהחלה בספטמבר 2000, חיזקה את הצורך בשינוי תפיסתי. גל פיגועי ההתאבדות, שהגיע לשיאו ב-2002 עם פיגועים כמו זה במלון פארק בנתניה, שבו נרצחו 30 אזרחים בליל הסדר, הוביל למבצע "חומת מגן" ובהמשך להקמת גדר ההפרדה ביהודה ושומרון. גדר זו, שנבנתה בין 2002 ל-2006, הפחיתה את מספר הפיגועים בתוך ישראל והדגימה את המעבר להגנה פעילה כחלק מתפיסת הביטחון. לדוגמה, לפני הקמת הגדר, בשנת 2001, התרחשו עשרות פיגועי התאבדות בתוך ישראל. הקמת הגדר לצד לחימה עיקשת בטרור המתאבדים הובילו לירידה חדה בפיגועים. מבצע "חומת מגן" ב-2002, שבו צה"ל חזר לשלוט בערים הפלסטיניות, הראה כי ישראל מוכנה להשתמש בכוח משמעותי כדי להחזיר את ההרתעה, גם במחיר של ביקורת בינלאומית. המבצע כלל פעולות נרחבות נגד תשתיות טרור, כולל מעצר של למעלה מ-4,000 מחבלים והשמדת מחסני נשק ומעבדות חבלה, מה שהוביל לירידה משמעותית בפיגועים בשנים שלאחר מכן.

מלחמת לבנון השנייה היוותה מבחן נוסף לתפיסת הביטחון המתפתחת. המלחמה, שהחלה לאחר חטיפת שני חיילי צה"ל על ידי חיזבאללה ב-12 ביולי 2006, חשפה את האתגרים בהתמודדות עם ארגון טרור מתוחכם המצויד ברקטות ארוכות טווח. חיזבאללה שיגר כ-4,000 רקטות לעבר צפון ישראל במהלך 34 ימי המלחמה, מה שגרם לנזק משמעותי לעורף הישראלי, למותם של 44 אזרחים ולפציעתם של מאות. המלחמה הדגישה את הצורך בהגנה משופרת על העורף, וכן את המגבלות של פעולות צבאיות מוגבלות נגד ארגונים לא מדינתיים. למרות שצה"ל הצליח לגרום נזק כבד לחיזבאללה, כולל הרס מפקדות ומחסני נשק, המלחמה לא הוכרעה באופן חד-משמעי, בעיקר בשל ניהול כושל של לחימת צבא היבשה, שהגיע למלחמה אחרי שנות הזנחה בציוד ובאימונים והתעסקות מרובה בעיקר בפעילות בלחימה בארגוני טרור וגרילה ביהודה, שומרון ורצועת עזה. תוצאות המלחמה הלא חד משמעיות בתחושת הציבור הישראלי, הובילו לביקורת ציבורית על ניהול המלחמה ועל היעדר הכרעה ברורה. ועדת וינוגרד, שהוקמה לבחינת המלחמה, הצביעה על כשלים בתכנון האסטרטגי ובקבלת ההחלטות, והמליצה על שיפור התיאום בין הדרג הצבאי לדרג המדיני.

מלחמת לבנון השנייה גם הובילה להגברת ההשקעה במערכות הגנה אווירית. לדוגמה, לאחר המלחמה, ישראל האיצה את פיתוח מערכת "כיפת ברזל", שהפכה למבצעית ב-2011. המערכת, שיירטה מאות רקטות בסבבי הלחימה בעזה, הפכה למרכיב מרכזי בהגנה על העורף הישראלי. בנוסף, המלחמה הדגישה את החשיבות של מודיעין מדויק, שכן חיזבאללה הצליח להסתיר חלק ניכר מתשתיותיו, כולל משגרי רקטות ומנהרות, מה שקשה על היכולת של צה"ל לפגוע בו ביעילות. לקחים אלה השפיעו על התפתחות תפישת הביטחון בעשור שלאחר מכן, תוך דגש על שיפור היכולות הטכנולוגיות והמודיעיניות.

לקחים משמעותיים נוספים עסקו בכשירות וציוד מערך המילואים ובכשירות ומוכנות צבא היבשה בכלל. לקחים אלו טופלו בשנים שלאחר מלחמת לבנון השנייה, אולם בהמשך שבו ונזנחו.

ניתן לראות בפרק זה, נסיון לבחון את התפיסה לאור השתנות האיומים, נסיון שבשל עניינים פוליטיים לא הגיע לבשלות ולסיכום. כתוצאה מהעדר חשיבה שנועדה לעדכן את התפיסה. לא היה גם שיח מוסדר מול מערכת הביטחון והסדרה של כלל השינויים הנדרשים בבניין הכוח של צה"ל. החלק הבעייתי ביותר, הוא הסתננות תפיסת ההכלה במקום רכיב ההכרעה בתפיסת הביטחון של בן גוריון. זה היה שינוי מהותי מאין כמוהו שהשפיע על מדינת ישראל עד לשבעה באוקטובר ולא זכה לדיון וליבון אמיתי.

12. דן מרידור ורון אלדדי, תפיסת הביטחון של ישראל: דו"ח הוועדה לגיבוש תפיסת הביטחון (ועדת מרידור), ובחינתו בחלוף עשור, המכון למחקרי ביטחון לאומי, מזכר 182, 2018
13. נציין ש דוח מרידור מעולם לא אושרה על ידי מקבלי ההחלטות במדינה
14. שם

4. תפיסת ההכלה וגיבוש תפיסת הביטחון תחת נתניהו

4.1 התפתחות תפיסת ההכלה
הנסיגה הישראלית מרצועת הביטחון בדרום לבנון במאי 2000, בהחלטת ראש הממשלה אהוד ברק, סימלה שינוי משמעותי בתפישת הביטחון של ישראל, תוך המעבר להכלת איומים, תחת הכרעתם. הנסיגה שהתבצעה בהתאם להחלטה 425 של מועצת הביטחון של האו"ם, נועדה להפחית את החיכוך הישיר עם חיזבאללה ולשפר את הלגיטימציה הבינלאומית של ישראל, אך היא גם חשפה את המדינה לאיומים חדשים. חטיפת שלושת החיילים – בנימין אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד – בהר דב באוקטובר 2000 על ידי חיזבאללה, זמן קצר לאחר הנסיגה, הדגישה את חולשת תפיסת ההכלה. החלטת ראש הממשלה ברק שלא להגיב לחטיפה, העמיקה את חולשת ישראל וחשפה את חוסר היכולת להרתיע ארגון לא-מדינתי הפועל בסביבה גיאו-פוליטית מורכבת.¹⁵

תפישת ההכלה שהתפתחה לאחר הנסיגה התמקדה במניעת הסלמה תוך שמירה על שקט יחסי בגבול הצפון. מדינת ישראל הגבירה את התכנסות י להגנה על חשבון התקפה, תוך שימוש בטכנולוגיה ובניה של גדר ביטחון משופרת לאורך הגבול עם לבנון. תפיסת ההכלה ביקשה גם לכלול מאמצים דיפלומטיים לשמירה על תמיכה בינלאומית ונסיונות להפעיל גורמים בינלאומיים כדי למנוע התחמשות של חיזבאללה. משה (בוגי) יעלון, שר הביטחון ורמטכ"ל לשעבר, התייחס לאיום הרקטות של חיזבאללה במספר הזדמנויות, והצהרתו הידועה על כך ש"ניתן לרקטות של חיזבאללה להחליד בקני השיגור שלהן" משקפת את גישתו האסטרטגית להימנע מעימות כולל תוך שמירה על הרתעה. למעשה הייתה זו העמקה של תפיסת ההכלה. התחמשות הארגון, שכללה צבירת עשרות אלפי רקטות "שלא החלידו" והופעלו כנגד ישראל במלחמת לבנון השנייה ב-2006.

מלחמת לבנון השנייה ב-2006 סימנה נקודת מפנה בתפישת הביטחון של ישראל, שכן היא חשפה חוסר מוכנותו של צה"ל לממש את תפיסת ההכרעה בלבנון ולמעשה העמיקה את גישת ההכלה. השיא של מדיניות זו היה בשנים שלאחר מלחמת לבנון השנייה, ללא כל הכרזה רשמית, התגבשה מדיניות של "שקט יענה בשקט" כגישה מרכזית להתמודדות עם חיזבאללה בצפון ועם חמאס ברצועת עזה שהלכו והתעצמו כחלק מהציר הרדיקלי שהובל על ידי איראן.

מדיניות "שקט יענה בשקט" היוותה למעשה התפרקות מוחלטת מגישת ההכרעה. בבסיס הדברים עמד הרעיון שמדינת ישראל מאפשרת למעשה לאויבים להתעצם וממשכנת את ביטחונה לדורות הבאים. דומה הדבר להורים הלוקחים הלוואה בריבית קצוצה שמי שיידרשו לשלם אותה יהיו הילדים. הרעיון היה שאנחנו מנצלים את תקופת השקט להעצמות כלכלית ולשיפור רמת החיים ומנסים להביא את אויבנו להבנה שניתן להגיע לשימור כלכלי גם אצלם, במידה וישתפו איתנו פעולה. חוסר הנכונות להפעיל את הכוח כדי למנוע מהציר הרדיקלי לבנות את "טבעת האש" שהגתה איראן סביבנו, נבע מחוסר הרצון להפעיל כוח מול חמאס עד כדי כיבוש הרצועה או למנוע מכוחות רדואן לשבת על גדר הגבול בצפון במוכנות לפלישה לתוך ישראל. גם סדרת המבצעים בעזה ("עופרת יצוקה", "עמוד ענן", "צוק איתן", "שומר החומות") לא סימנה שינוי בתפיסת ההכלה והיו למעשה דוגמה למימוש התפיסה. לדוגמה, במבצע "צוק איתן", שנמשך 50 ימים, הרס צה"ל כ-32 מנהרות התקפיות של חמאס והשמיד אלפי רקטות, אך לא הצליח למנוע את התחמשותו מחדש של הארגון לאחר סיום המבצע וחזרתו לחפירת המנהרות מחדש ולהעצמתן. דבר דומה אירע לאחר מבצע "שומר החומות" ב-2012. מדיניות זו עוררה ביקורת בישראל, שכן רבים טענו כי היא מאפשרת לחמאס להתחזק בין סבבי לחימה, תוך התמקדות בהכלה במקום בהכרעה.

במקביל, ישראל פיתחה את דוקטרינת "המלחמה שבין המלחמות" (מב"ם), שהתמקדה בפעולות ממוקדות למניעת התחמשות אויבים, בעיקר חיזבאללה ואיראן בסוריה. דוקטרינה זו שיקפה מעבר מהתמקדות בכוונות האויב לפעולה נגד יכולותיו, באמצעות תקיפות אוויריות מדויקות על משלוחי נשק, מחסנים ותשתיות צבאיות. בין 2013 ל-2023, ביצעה ישראל מאות רבות של תקיפות בסוריה נגד מטרות איראניות וכנגד חיזבאללה, כולל טילים מדויקים ואמצעי לחימה מתקדמים, תוך שימוש במודיעין איכותי. תקיפות דומות בוצעו גם במקומות נוספים, כולל מקומות רחוקים כמו סודאן.

15. הראל, ע., ואיסכרוב, א. (2008). 34 ימים: ישראל, חיזבאללה והמלחמה בלבנון (תרגום: ד. שמיר). תל אביב: ידיעות ספרים

4.2 תפיסת הביטחון שגיבש בנימין נתניהו
בנימין נתניהו, כראש ממשלה במשך תקופות ארוכות (1996-1999, 2009-2021, 2022 ואילך), גיבש מסמך תפיסת ביטחון (2016). מסמך שהוצג ונדון בממשלה ובקבינט, לא אושר באופן פורמאלי. תפיסת הביטחון שלו התבססה על שלושה צירים מרכזיים:

האיום האיראני: נתניהו התמקד במניעת התבססות איראנית בסוריה ובפיתוח יכולות גרעיניות של איראן. הוא קידם קמפיין דיפלומטי נרחב, כולל נאומים באו"ם (2012, 2015) שבהם הציג תרשים של "פצצה איראנית" כדי להמחיש את הסכנה. במקביל, ישראל ביצעה מאות רבות של תקיפות בסוריה נגד מטרות איראניות ומטרות חיזבאללה, ישראל אף פעלה, בעיקר באופן חשאי, באיראן לפגיעה בפיתוח תוכנית הגרעין האיראנית, כחלק מדוקטרינת "המלחמה שבין המלחמות" שנועדה לפגוע ביכולות האויב לפני שהן הופכות לאיום ממשי.

עוצמה כלכלית וטכנולוגית: נתניהו הדגיש את החשיבות של חיזוק הכלכלה והטכנולוגיה הישראלית כבסיס לעוצמה בטחונית. הסכמי אברהם (2020), שנחתמו עם איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן, חיזקו את מעמדה של ישראל באזור והביאו לשיתופי פעולה כלכליים ובטחוניים. הסכמים אלה היו תוצאה של מאמצים דיפלומטיים שהתבססו על האינטרס המשותף להתמודדות עם האיום האיראני.

דוקטרינת המב"ם: תפיסה זו, שפותחה תחת נתניהו, התמקדה במניעת התחמשות האויב על ידי תקיפות ממוקדות של תשתיות ויכולות. דוגמאות לכך כוללות תקיפות בסוריה נגד משלוחי נשק לחיזבאללה, השמדת מנהרות התקפיות ותשתיות של חמאס ברצועת עזה ופעולות חשאיות כנגד תוכנית הגרעין באיראן. גישה זו שיקפה את המעבר מפעולה נגד כוונות האויב לפעולה נגד יכולותיו, תוך שימוש במודיעין מדויק ובטכנולוגיות מתקדמות.

תפיסה זו אכן הציבה סוגיות חשובות כגון האיום האיראני כאיום קיומי והעניין הטכנולוגי כלכלי, סוגיות שאת פרותיהן ראינו במערכה האחרונה באיראן. יחד עם זאת ואולי מכיוון שלא התקיים שיח מעמיק בתפיסה שהוצגה בידי ראש הממשלה, הוזנחו ולא זכו לטיפול מתאים סוגיות אחרות, האיום מצד החמאס וחיזבאללה.

4.3 מלחמת "חרבות ברזל" ואילך
הסכמי אברהם, תרמו לתפישת ההכלה על ידי חיזוק הבריתות האזוריות של ישראל. ההסכמים יצרו חזית משותפת נגד איראן והפחיתו את הבידוד המדיני של ישראל, תוך קידום שיתופי פעולה ביטחוניים וטכנולוגיים. תפיסת ההכלה התנפצה מול המציאות במתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023, שהובילה למלחמת "חרבות ברזל". המתקפה הראתה כי הסתמכות על הכלה והרתעה לא מנעה הסלמה חסרת תקדים.

המלחמה כללה מבצע קרקעי נרחב ברצועת עזה, שבו צה"ל השתלט על שטחים נרחבים והרס תשתיות טרור, כולל מנהרות ומחסני נשק. מערכת "כיפת ברזל" הוכיחה את יעילותה ביירוט אלפי רקטות, מה שהפחית משמעותית את הנזק לעורף הישראלי. עם זאת, המלחמה עוררה אתגרים משמעותיים, כולל ביקורת בינלאומית על הפגיעה באזרחים פלסטיניים והצורך בניהול משבר הומניטרי בעזה. לדוגמה, דוחות של האו"ם דיווחו על אלפי הרוגים פלסטיניים ועל מצב הומניטארי קשה ברצועת עזה, מה שהוביל ללחץ על ישראל להפסיק את הלחימה.

מלחמת "חרבות ברזל" הדגימה את השילוב בין הכרעה להגנה. מצד אחד, ישראל שאפה להשמיד את חמאס ככוח צבאי, תוך שימוש בכוחות קרקעיים ואוויריים; מצד שני, היא הסתמכה על מערכות הגנה כמו "כיפת ברזל" ו"קלע דוד" להגנה על העורף. המלחמה גם הדגישה את החשיבות של מודיעין מדויק, שכן הכשל המודיעיני הראשוני הוביל לבחינה מחודשת של תהליכי איסוף המידע והערכת הסיכונים. לדוגמה, דוחות פנימיים של צה"ל הצביעו על כך שההתרעות על פעילות חריגה של חמאס התקבלו, אך לא ניתן להן משקל מספיק.

המלחמה סימנה שינוי מהותי בתפיסת הביטחון של ישראל. התמרון בעזה, הפגיעה בחיזבאללה, השמדת יכולות הצבא הסורי ולבסוף מבצע "עם כלביא" הראו את הכיוון. לא עוד הכלה, כי אם חזרה לחתירה להכרעה והשמדת איומים. השמדת האיומים ובעיקר ההשגים המרשימים של מדינת ישראל בלבנון ובאיראן, מהווים הזדמנות גם לחזרה לתפיסת "קיר הברזל" או כמו שמכנה זאת ראש הממשלה נתניהו: "שלום מתוך עוצמה".

5. השינויים המתחייבים בתפיסת הביטחון

5.1 חזרה לתפיסת הכרעה
תפישת ההכרעה, המתמקדת בהשמדת יכולות אויב ולא עוד מבצעי הרתעה, הפכה הכרחית בעקבות מלחמת "חרבות ברזל" והתמודדות ישראל עם איומים מחמאס בעזה, חיזבאללה בלבנון, תשתיות איראניות בסוריה ואיום הטילים הבליסטיים ותוכנית הגרעין באיראן.
המבצע הקרקעי הנרחב בעזה, שבו השתלט צה"ל על שטחים, הרס מנהרות תת-קרקעיות, מחסני נשק וחיסל בכירים בחמאס, שיקף את הצורך בהכרעה להשמדת היכולות הצבאיות של הארגון, כדי למנוע מתקפות עתידיות דומות. תפישת ההכרעה נדרשת כדי להבטיח כי ארגונים כמו חמאס לא יוכלו לשקם את כוחם.

בלבנון, ההתמודדות עם חיזבאללה הראתה שניתן לפעול באופן התקפי להשמדה של יכולות ארגון החיזבאללה ופגיעה במנהיגיו. תקיפות אוויריות ממוקדות בסוריה, במסגרת דוקטרינת "המלחמה שבין המלחמות", שבהן הושמדו משלוחי נשק מאיראן לחיזבאללה, כמו טילים נגד מטוסים, הראו כי פעולות מנע לבדן אינן מספיקות. הכרעה נגד חיזבאללה דרשה נטרול תשתיות הארגון, פגיעה בלוחמי הארגון (מבצע הביפרים) פגיעה במחסני נשק ומפקדות ופגיעה בהנהגת הארגון (חיסול נסראללה ועוד), הכל כדי למנוע מהארגון יכולת התקפית ולחייבו בתהליכי שיקום ארוכים. הפגיעה גם החלישה את מעמדו של הארגון בתוך מדינת לבנון שכעת מבקשת, בגיבוי אמריקאי, לפרק את חיזבאללה מיכולותיו הצבאיות.

ההשתלטות על מרחב אבטחה בדרום סוריה ובכתר החרמון והשמדת יכולות הצבא הסורי בתוך ימים ספורים מנפילת משטר אסאד, הראו אף הם את המעבר לגישת הכרעה. ולבסוף, גם תקיפת מתקני הגרעין ומערך הטילים ארוך הטווח של איראן, מציבים את תפיסת הביטחון של ישראל בעידן חדש.

הצורך בתפישת הכרעה נובע גם מהלחץ הציבורי בישראל לשינוי אסטרטגי לאחר הכשל בתפיסת ההכלה, כפי שהתגלה ב-7 באוקטובר ומההבנה כי ההתמודדות מול הציר הרדיקלי בהובלת איראן מחייבת פעולה נחושה. תפיסת הכרעה, המשלבת פעולה צבאית עם מאמצים מדיניים (שלום מתוך עוצמה), היא הכרחית להבטחת ביטחון ישראל מול איומים ממדינות וארגונים וכך פועלת ישראל עתה.

5.2 מעבר לאכיפה
עם השלמת הפגיעה בחיזבאללה והפגיעה בתכנית הגרעין ותכנית הטילים של איראן, נדרשת ישראל לעבור לתחזק את ההישגים באמצעות אכיפה שמטרתה למנוע מהאויבים להתחמש מחדש ולשוב ולבנות איום על מדינת ישראל. כך אנו רואים את סדרת התקיפות הנמשכת בלבנון גם לאחר הסכם הפסקת האש. מדינת ישראל פועלת לאור מודיעין ומונעת נסיונות של חיזבאללה לשקם את כוחו.

אנו עדים לפעולה דומה של צה"ל גם בשטחי בסוריה, פעולה שמטרתה לשלול יכולות שיוריות של צבא סוריה לפגוע בגורמי טרור המנסים לייצר איום על ישראל וגם לפגוע בנסיונות איראניים להתבסס במדינה.

לאחר המכה הקשה והכואבת שאיראן קבלה במבצע "עם כלביא", תתמודד ישראל בזמן הקרוב עם הצורך לפעול ולבצע אכיפה גם באיראן. זאת כדי למנוע משלטון האיית'ולות נסיונות לשקם את תכנית הגרעין ואת תכנית הטילים.

גישת האכיפה נועדה לא למנוע התארגנות לפגיעה אקוטית בישראל אלא גם כדי למנוע בניין כוח אסטרטגי אצל האויב זאת תוך שימוש במגוון כלים לצד הכלים הצבאיים דוגמת: כלים כלכליים, משפטיים ודיפלומטיים.¹⁶ גישת האכיפה, כפי שהתגבשה לאחר המלחמה בלבנון, מחייבת שיתוף פעולה הדוק עם ארצות הברית כדי אפשר לגיטימציה בינלאומית להפעלת כוח ולקבל גיבוי לביצוע פעילות אכיפה נרחבת כפי שהדבר מבוצע הלכה למעשה בלבנון ובסוריה. גישה זו מחייבת גם שימור אחיזה מודיעינית רציפה במגוון זירות ושימור חופש הפעולה המבצעי ממנו נהנית ישראל ברחבי המזרח התיכון כיום.

16. מתינה א., (2024) תפיסת ביטחון חדשה לישראל, מכון משגב

5.3 קיימות ביטחונית
מצוקת החימוש והחלפים שפגעה ביכולת הפעולה של צה"ל במהלך המלחמה (בעיקר בתקופת ממשל ביידן), הראתה עד כמה תלויה ישראל באחרים כדי לקיים את מדיניות הביטחון שלה. כמו גם היכולת לקיים תוכנית הצטיידות, פיתוח, ייצור ורכש מתקדמות, שיאפשרו למדינת ישראל לממש כל תוכנית צבאית שתרצה, לפי האינטרסים הביטחוניים שלה בלבד.

מדינת ישראל צריכה לחתור לקיימות ביטחונית (עצמאות ביטחונית בעיקר בהקשר לאמצעי הלחימה וחימוש). זאת על ידי ביזור הרכש וייצור עצמי של חימוש ופלטפורמות קריטיות. בנוסף וכדי להתגבר על בעיית התלות מול האמריקנים, יש לבחון מציאת מקורות חלופיים אפשריים להשגת תחמושת, כלי נשק ואמצעי לחימה מתקדמים, נוסף או במקום אלה שישראל רוכשת כיום מארה"ב ובהתאם לתוספות הדרושות להרחבת סדר הכוחות של הצבא. על ישראל לבזר את הרכש של אמצעים קריטיים בין מספר מדינות ככל שהדבר ניתן. ישראל צריכה גם להקים שיתופי פעולה עם מדינות אחרות בעלות אינטרסים דומים לשם יצירת קיימות ביטחונית.

בהקשר זה, לצורך הבטחת הקיימות הביטחונית יש לפעול לצמצום התלות בארצות הברית ככל האפשר ובכלל זה הקטנה הדרגתית עד לביטול של הסיוע הצבאי מארצות הברית, תוך פיתוח והשקעה בתעשייה הביטחונית הישראלית. בנוסף ישראל נדרשת לבחון ולהגדיר מחדש את תרחישי האיום והייחוס שלה ואת ימי המלאי הנדרשים לעמידה בהם, בכדי לשמור מלאי מספק למלחמה מתמשכת ולמצבי חרום.¹⁷

17. מיכאל ק., סיבוני ג. (2025) ישראל 2.0, מכון משגב

6. סיכום

התפתחות תפיסת הביטחון של ישראל משקפת את השינויים במציאות האסטרטגית שבה היא פועלת. בעוד שבימיו של בן-גוריון ההתמקדות הייתה בהכרעה מהירה נגד צבאות סדירים, כיום ישראל מתמודדת עם איומים מורכבים יותר, כולל טרור, לוחמה היברידית ואיומי סייבר. רעיון 'קיר הברזל' של ז'בוטינסקי ממשיך להשפיע על המדיניות הישראלית, אך הוא עבר התאמות משמעותיות. כיום, ה"קיר" כולל לא רק כוח צבאי, אלא גם מערכות הגנה מתקדמות, טכנולוגיה, מודיעין ודיפלומטיה. התפיסה הביטחונית המקורית של ז'בוטינסקי דורשת כמובן עדכון למציאות הנוכחית, בה יש משמעות גדולה מבעבר גם לאיתנות הכלכלית והפיננסית של המדינה ולהשענות על יכולות טכנולוגית מתקדמת. כאשר השילוב של השניים מאפשר פיתוח כוח המגן, אמצעי לחימה ומודיעין ואפשרות עמידה בלחימה בעצימות גבוהה ולמשך זמן.

המעבר מתפיסת ההכרעה להגנה והכלה משקף את המציאות שבה הכרעה מלאה נגד ארגונים לא מדינתיים היא קשה להשגה. מדיניות "שקט יענה בשקט", שהייתה דומיננטית בעזה לפני אוקטובר 2023, הראתה את מגבלותיה לאורך השנים ובדגש על ה-7 באוקטובר, שכן היא אפשרה לחמאס להתחזק מחדש בין סבבים ולבנות את תוכניתו לפגיעה משמעותית בישראל. מלחמת "חרבות ברזל" סימנה חזרה מסוימת לתפיסת ההכרעה, אך הדגישה את הצורך בלעדכן את תפיסת הביטחון של ישראל ולהתאימה למציאות העכשווית.

המעבר מפעולה נגד כוונות לפעולה נגד יכולות, משקף את ההכרה כי מניעת התחמשות האויב היא יעילה יותר מאשר המתנה להתגבשות כוונות התקפיות. תקיפות בסוריה ובעזה, שנועדו לפגוע בתשתיות טרור, הוכיחו כי גישה זו יכולה להפחית איומים משמעותיים, אך היא דורשת מודיעין מדויק ויכולות טכנולוגיות מתקדמות.

תפיסת הביטחון של ישראל התפתחה מתפיסה התקפית המבוססת על הכרעה לתפיסה המשלבת הגנה, הכלה ומניעה. רעיון "קיר הברזל" ממשיך להוות בסיס רעיוני לתפיסה, אולם נדרש להתאימו לאתגרים הנוכחיים מולם ניצבת מדינת ישראל . מלחמת "חרבות ברזל" הראתה כי למרות ההתקדמות הטכנולוגית והצבאית, הכרעה מלאה נגד ארגונים לא מדינתיים נותרה אתגר משמעותי. העתיד של תפיסת הביטחון הישראלית ידרוש המשך השקעה בטכנולוגיה, בכלכלה יציבה, במודיעין ובדיפלומטיה, תוך שמירה על עקרונות היסוד של הרתעה והגנה.