מתקופת המחתרות לצבא רב זירתי: התפתחות תורת הלחימה והכשרת המפקדים בצה"ל

מבוא

צבא ההגנה לישראל הוא תופעה ייחודית בהיסטוריה הצבאית העולמית. הוא נבנה מאפס, תוך כדי מלחמה, מאוסף מחתרות לא סדירות, לצד יוצאי הצבא הבריטי ובוגרי מלחמת העולם השנייה מצבאות נוספים. בנוסף, לא הוקם צה"ל על ברכי מסורת צבאית ארוכת שנים או על יסודות תשתית ממוסדת של צבא מדינה ריבונית. מאז הקמתו ב-1948 התמודד עם איומים קיומיים מתמידים, כולל מלחמות סדירות נגד צבאות ערביים, פעולות תגמול, לחימה בטרור ובגרילה, ולאחרונה לחימה רב-זירתית כנגד "טבעת האש" שבנתה איראן סביב ישראל.

במאמר זה נבחן באופן מקיף ומפורט את התפתחות תורת הלחימה של צה"ל – אותה מערכת של עקרונות, שיטות ותפיסות מבצעיות, המנחות את הפעולה הצבאית החל ממלחמת העצמאות (1949-1948) ועד למלחמת התקומה (2025-2023). במקביל, נעמוד על התפתחות מערכת ההכשרה לקצונה, שהיא עמוד השדרה של הפיקוד בצה"ל, משילוב השפעות מחתרתיות (כמו דגש על יוזמה אישית ודבקות במשימה) והשפעות צבאות זרים (בעיקר הבריטי, הגרמני והאמריקני) ועד למסלולים אקדמיים מתקדמים, משולבי טכנולוגיה דיגיטלית, בינה מלאכותית (AI), סייבר ומודיעין, המותאמים ללחימה היברידית, תת-קרקעית ורב-זירתית בעידן המודרני.

את ניתוח התהליכים נחלק לשני שלבים מרכזיים: שלב הגיבוש (1967-1948), שבו נבנו המסגרות, הדוקטרינות, התפישות והעקרונות הבסיסיים תוך התמודדות עם חוסר ניסיון, משאבים מוגבלים, איומים מיידיים וצורך בגיוס המוני; ושלב השבר, ההתאוששות, ההסתגלות והחדשנות, הכולל את "שכרון הניצחון" לאחר מלחמת ששת הימים, כישלונות דרמטיים במלחמת יום הכיפורים (1973) ומלחמת שלום הגליל (1982), שינויים עמוקים בעקבות האינתיפאדות הראשונה (1993-1987) והשנייה (2005-2000), מבצעים ברצועת עזה דוגמת עופרת יצוקה (2000-2008), עמוד ענן (2012), צוק איתן (2014), שומר החומות (2021) ועוד, ועד להתאמות שהתחייבו במלחמת התקומה נגד חמאס, חיזבאללה, תימן ואיראן. התאמות אלו כללו, בין היתר, לחימה תת-קרקעית, שימוש ב-AI למודיעין ותכנון, ושילוב זרועות יבשה, ים ואוויר ברמת השטח וברמה רב-זירתית.

נבקש במאמר זה לבחון מה היו הסיבות לשבר בתורת הלחימה, כיצד השפיעו תהליכים אלו על הכשרות הפיקוד וכיצד צה"ל התאים עצמו לאתגרי הלחימה במרחב עירוני צפוף ורווי תת-קרקע, וכל זאת תוך ניצול המשאב האנושי הייחודי הקיים בישראל ועקרון "צבא העם", הרותם את כל המדינה למאמץ המלחמתי כשנדרש, תוך העצמת היתרון הטכנולוגי ובהסתמך על האמונה בצדקת דרכנו.

בראשיתה התבססה תורת הלחימה בצה"ל על תערובת של לוחמה זעירה מחתרתית והשפעות צבאות זרים, בעיקר הבריטי והגרמני. היא התפתחה לתורה התקפית, מבוססת תמרון מהיר, עליונות אווירית ושילוב זרועות, אך חוותה משברים עקב הסתמכות יתר על ניסיון אישי, זלזול באויב והזנחת העיסוק בתורה הצבאית. ההכשרה לפיקוד בצה"ל עברה ממסלולים קצרים ומחתרתיים לקורסים מקצועיים, אקדמיים ומשולבי טכנולוגיה, עם דגש על מנהיגות ויכולת התאמה ללחימה משולבת. בהיבט הזה סימנה מלחמת התקומה נקודת מפנה: מעבר ללחימה ממושכת, רב-זירתית, ממנה עולה הצורך בהתאמת תורת הלחימה של צה"ל והתאמת הכשרות הפיקוד להתמודדות עם מגוון האיומים.

כדי להבין את ההתפתחות הזו, יש לבחון אותה בהקשר ההיסטורי הרחב. צה"ל נוסד רשמית ב-26 במאי 1948, זמן קצר לאחר הכרזת העצמאות, כתוצאה ממזכר של דוד בן-גוריון ששילב את ההגנה, הפלמ"ח והאצ"ל לכוח מאוחד. התורה הראשונית הייתה מבוססת על ניסיון המחתרת, אך חסרה אלמנטים סדירים כמו פיקוד מטה, לוגיסטיקה, אימונים שיטתיים ותכנון אופרטיבי. מצב זה הוביל לוויכוחים פנימיים בין יוצאי הפלמ"ח (שדגלו בלוחמה זעירה ויוזמה אישית ונערכו ללחימה בכנופיות הערביות, מולן פעלו בתקופה שעד הכרזת העצמאות) לבין יוצאי הצבא הבריטי (שדגלו במבנה סדיר, עבודת מטה ותיאום זרועות). בן גוריון, שזיהה את האיום מצד מדינות ערב השכנות בעלות צבאות סדירים ומצוידים, הבין את הצורך להיערך ללחימה סדורה במבנה של צבא, תוך שימור רוח הלחימה והיוזמה שאפיינו את המחתרות. הבנתו זו הביאה לשילוב מפקדים יוצאי הצבא הבריטי, בעיקר בתפקידי ההדרכה, לצד בוגרי ההגנה והפלמ"ח.

ההכשרה לפיקוד התחילה כקורסים מאולתרים, עם דגש על כיתות ומחלקות, אך ללא תוכנית ארוכת טווח או סטנדרטים אחידים. וכך, במלחמת העצמאות לחם צה"ל ללא תורה אחידה, אך ניצח בזכות יוזמה, דבקות במשימה והקרבה עצומה של הלוחמים, מה שהיווה את הבסיס להתארגנות המחודשת, כפי שמתואר בפקודת הרמטכ"ל יעקב דורי (1949). עיקר הפקודה, שנשאה את הכותרת "שינויים במבנה צה"ל", הייתה חלוקת כוח האדם בשירות לשלוש קבוצות: הצבא הסדיר (כלל את מגויסי החובה ואת אנשי הקבע), אנשי מילואים (גויסו בשעת חירום) ואנשי חיל משמר (אשר יגנו על יישוביהם בספר ובעורף). בנוסף, הודגש בפקודה כי בפעולות צה"ל יונהגו אחידות וסטנדרטיזציה.

התפתחות תורת הלחימה בצה"ל היא סיפור של הסתגלות מתמדת. בתחילה, התורה הייתה מבוססת על עקרונות מחתרתיים, כמו פעולות לילה קטנות, דבקות במשימה ויוזמה אישית, כפי שבאו לידי ביטוי בפעולות הפלמ"ח וההגנה. עם הזמן שילבה התורה השפעות מצבאות מערביים – כמו מבנה הבריגדה הבריטי – והתפתחה לתפיסת לחימה התקפית, עם דגש על תמרון מהיר ועליונות אווירית.

השבר הגדול חל אחרי מלחמת ששת הימים, עם הסתמכות יתר על ניסיון אישי ותורה שבעל-פה, מה שהוביל בהמשך לכשלים במלחמת יום הכיפורים, שבה נפרץ קו בר-לב והשריון ספג אבדות כבדות מנשק נ"ט נייד הנישא על ידי כוחות חיל רגלים. ההתאוששות בשנים הבאות כללה חיזוק ושילוב זרועות, הקמת מפח"ש (מפקדת חילות השדה, 1984) ומעבר ללחימה משולבת. במהלך האינתיפאדות הראשונה והשנייה, מבצע חומת מגן והמבצעים ברצועת עזה, התפתחה באיטיות תפיסת הלחימה כנגד טרור וגרילה ולחימה בשטחים אורבאניים צפופים. מלחמת התקומה הביאה לידי ביטוי את כל אלו באופן קיצוני, המחישה את יכולות הקרב המשולב והפגינה את חוסנו של צבא היבשה בסדיר ובמילואים – צבא שהתגבר על תנאי הפתיחה הגרועים ועמד באתגר קשה וממושך לאורך שנתיים, במנעד רחב של זירות ואיומים.

1. התפתחות התורה וההכשרה עד למלחמת ששת הימים

1.1 צה"ל בראשיתו – ממחתרת לצבא סדיר (1956-1948)

צה"ל נולד מתוך כאוס, מארגוני מחתרת מפולגים, תוך כדי לחימה. הוא הוקם ללא תשתית צבאית ממוסדת, ציוד מתקדם או ניסיון בלחימה סדירה, וכך מצא עצמו במלחמת העצמאות (1949-1948) ללא תורת לחימה מסודרת, תוך התבססות על ניסיונם של אנשי המחתרות בימי המנדט הבריטי ומספר מצומצם של יוצאי צבאות סדירים שלחמו במלחמת העולם השנייה. התורה הקיימת הייתה בעיקרה פרטיזנית, ממוקדת בלוחמה זעירה – פעולות פשיטה, מארבים, חבלה והפעלת נשק אישי וחומרי נפץ – שבוצעו על ידי יחידות קטנות (חוליה, כיתה, עד מחלקה), בעיקר בלילה, ללא מסגרות גדולות כמו גדוד.

העורף הלוגיסטי והמנהלי הסתמך על היישוב היהודי, ששימש כבסיס שהייה בין פעולות וכנקודת יציאה, כשהמטרה הייתה ביצוע משימה ספציפית במתאר של פשיטה וחזרה לבסיס, ולא כיבוש שטח, הכרעה או תפיסת יעדים אסטרטגיים (זהבה אוסטפלד, צבא נולד: שלבים עיקריים בבניית הצבא בהנהגתו של דוד בן-גוריון, משרד הביטחון, 1994).

דוד בן-גוריון, שקיבל את האחריות על הביטחון ב-1947, ערך "סמינר" – תחקיר מקיף של מוכנות היישוב למלחמה – שחשף חולשות קריטיות: חוסר בנשק כבד, באמצעי קשר, בארטילריה ובשריון, והיעדר לוגיסטיקה ומטה מאורגן. הוא העריך, בניגוד לרוב ראשי ההגנה שצפו התמודדות עם כנופיות ערביות בלבד, כי צבאות ערביים סדירים ייכנסו למלחמה, מה שידרוש צבא סדיר מוכן (יואב גלבר, גרעין לצבא עברי סדיר: תרומתם של יוצאי הצבא הבריטי להקמת צה"ל, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 1986).

התזכיר של חיים לסקוב ופריץ עשת (שלום עשת), שניהם בוגרי הצבא הבריטי, הציע להקים יחידות במבנה חטיבתי בריטי מוגבר, מבוסס על יוצאי צבא הוד מלכותה בעלי ניסיון ממלחמת העולם השנייה, עם דגש על הדרכה מסודרת ומערך אימונים שיימשך שנתיים. אולם הגיוס המסיבי מנובמבר 1947 והקרבות שפרצו זמן קצר לאחר מכן בעקבות הכרזת האו"ם על תוכנית החלוקה, שיבשו את התוכניות הללו והובילו להתאמות מאולתרות תוך כדי לחימה, כולל גיוס מהיר של יוצאי צבאות זרים ומתנדבים מחו"ל (מח"ל).

יוצאי צבא בריטי, כולל בוגרי הבריגדה היהודית ומשוחררי הצבא ששבו ארצה, דרשו מעבר להכשרה סדירה המבוססת על שיטות בריטיות ועל לקחי מלחמת העולם השנייה. הדבר הוביל לוויכוח קשה עם בוגרי הפלמ"ח והמחתרות, שדגלו בשיטות לחימה זעירה, מחתרתיות, עם דגש על יוזמה אישית ופשטות. בן-גוריון, שהעריך את הניסיון הסדיר והמקצועי של יוצאי הצבא הבריטי, כפה בעקשנותו את השיטה הבריטית, והאלוף לסקוב מונה לסגן ראש לשכת ההדרכה, שהפכה לאגף הדרכה עם ארגון המטה הכללי (מטכ"ל, התארגנות צבא היבשה, א"צ /139/0א, 26.8.1949).

ההכשרה לפיקוד התחילה כקורסים ראשוניים לרמת כיתה ומחלקה, מבוססים על חומרים מתורגמים מצבאות זרים (בריטניה וגרמניה), עם דגש על אימוני פרט, חוליה וכיתה, אך ללא תוכנית ארוכת טווח או סטנדרטים אחידים, מה שהוביל לבעיות פיקוד ושליטה בשטח. בעיות אלו באו לידי ביטוי בין היתר בחוסר תיאום בין יחידות, בקשיים לוגיסטיים ובחוסר באימונים משותפים בין החילות. ההכשרה עצמה התמקדה במיומנויות בסיסיות כמו פיקוד על מחלקה, טקטיקה ושימוש בנשק קל, והייתה קצרה יחסית בשל הצורך הדחוף במפקדים בשדה הקרב.

השפעות בריטיות ואמריקניות ניכרו בתוכניות, שכן רבים מהמפקדים הראשונים הוכשרו בצבאות זרים במלחמת העולם השנייה. עד סוף שנות ה-40 הוכשרו קצינים זוטרים רבים, אך המערכת עדיין סבלה מחוסר אחידות וממחסור במשאבים. בשלב זה, הכשרת הקצונה הבכירה הייתה מוגבלת ומבוססת על ניסיון שטח.

שינוי תודעתי משמעותי חל ממבצע "נחשון" לפריצת הדרך לירושלים (אפריל 1948), שבו הבינו מפקדים בכירים כמו יגאל אלון, יצחק שדה וישראל גלילי, את הצורך במעבר מלוחמה זעירה ללחימה סדורה, כולל כיבוש והחזקת שטחים, ולא הסתפקות בפשיטות המסתיימות בנסיגה מהירה. זה היה הצעד הראשון לגיבוש תורה התקפית, מבוססת תמרון ותיאום. בסיום המלחמה, צה"ל מצא את עצמו עם מבנה לא אחיד, עם כמאה אלף חיילים מגויסים, ללא תורה סדורה, אך עם ניסיון ראשוני בלחימה סדירה נגד צבאות ערביים, בהם אלו של סוריה ושל מצרים והלגיון הירדני (עמנואל ואלד, קללת הכלים השבורים, "דמדומי העוצמה הצבאית והמדיניות הישראלית 1967-1982", הוצאת 'שוקן', 1987).

1.2 ההתארגנות הראשונית: מבנה המילואים ותחילת גיבוש תורה (1952-1949)

עם סיום מלחמת העצמאות, ביולי 1949, עמד צה"ל בפני אתגר כפול ומכריע: שחרור מהיר של כמאה אלף מגויסים עקב צרכים כלכליים, חברתיים ומשקיים של מדינה צעירה, תוך שמירה על כוננות גבוהה ל"סיבוב שני" שנתפס כאיום מצד מדינות ערב כמו מצרים, ירדן וסוריה. לאחר דיונים ממושכים במטה הכללי ובשיתוף בן-גוריון (ששימש גם כשר הביטחון), הוחלט על מבנה צבא מילואים גדול עם גרעין סדיר קטן, בעל אופי הגנתי אך התקפי בביצוע, כדי להתמודד עם חוסר עומק אסטרטגי, משאבים מוגבלים ואיומים מכל הגבולות. עוצבת היסוד נקבעה כחטיבה מוגברת, מבוססת על דגם הבריגדה הבריטית, עם שילוב חילות – חי"ר, שריון, ארטילריה, הנדסה, קשר, רפואה ואפסנאות – כדי לאפשר פעולה עצמאית, גמישה ומהירה (גלבר 1986).

החטיבות אורגנו מחדש כחטיבות מרחביות, כפופות לפיקודים שהוקמו על בסיס חזיתות המלחמה: פיקוד צפון (חטיבות 1, 3, 20, 90), פיקוד מרכז (5, 6, 160, 170), פיקוד דרום (7, 40, 100, 110), ועתודה ארצית (חטיבה 12 שריון). בצבא הסדיר נותרו רק שלוש חטיבות: 1 (גולני) בפיקוד צפון, 5 (גבעתי) בפיקוד מרכז, ו-7 (שריון) בפיקוד דרום. התהליך כלל שלושים ימי ארגון להעברת כוחות בין יחידות, הקמת חילות מקצועיים (כמו שריון, ארטילריה והנדסה), וארבעה חודשי אימון מרוכז להכשרת לוחמים, מפקדים וסגלי פיקוד נוספים לחטיבות מילואים. בזמן זה, היחידות שוחררו מפעילות הביטחון השוטף בגבולות, שהועברה למשמר הגבול, כדי להתמקד באימונים (מטכ"ל, התארגנות צבא היבשה, א"צ /139/0א, 26.8.1949).

פקודת הרמטכ"ל דורי קבעה את התהליך, תוך דגש על אחידות, סטנדרטיזציה ומקצועיות, שהיו חסרים במלחמה. צוות ההפעלה, בראשות לסקוב (ראש אגף הדרכה), היה הכלי המרכזי לגיבוש התורה והרעיון, שגובש על ידי לסקוב עצמו בשיחה עם בן-גוריון, היה הקמת צוות מקצועי של מדריכים וחונכים להכשרת חטיבות סדירות וסגלי עתודה. הצוות קיבל סמכויות רחבות, יותר ממפקדי פיקודים, והורכב מארבע חוליות: חוליית פיקוד (מדמה רמה ממונה), חוליית מטה חטיבה (אימון מטה), חוליה מקצועית (יחידות משנה) ומפקדת בסיס (מנהלי) (אוסטפלד 1994).

התהליך חולק לארבעה שלבים: שלב א' – ארגון במבנה חדש ואימון עצמי (חודש, תחת הדרכה); שלב ב' – אימון משולב (ארבעה חודשים, עם קורסים ובהם הכשרות מקצועיות); שלב ג' – פיצול סגלים (עשרה ימים); שלב ד' – אימון טירונים או מילואים (שלושה חודשים). הצוות (150 איש, 37 קצינים, 113 מש"קים וחיילים, יוצאי הצבא הבריטי והפלמ"ח) גיבש תורת חטיבה, כולל 31 חוברות הדרכה, תוכניות אימונים, תרגילים ומתווים לקרבות שונות (התקפה, הגנה, מרדף). הוא החל את עבודתו בספטמבר 1949, לאחר ארגון ראשוני של החטיבות במבנה חדש, והתאמן תחילה באופן עצמאי כדי להכין מדריכים וללמוד תורת חטיבה ועבודת מטה.

הצוות פעל מנובמבר 1949 עד פברואר 1950 בחטיבות גולני (1), גבעתי (50) ושבע, אולם האימונים לא הושלמו בכלל החטיבות בשל הצורך לשחרר את החיילים המגויסים בחזרה לשוק העבודה. למרות זאת, הוטמעו נורמות: פקודות קבע, דוחות יומיים, שפה אחידה. חיכוך גבוה (פלמ"ח מול בריגדה) הוביל ללמידה משותפת ודוחות יומיים/חודשיים תיעדו את ההתקדמות והוקם סגל "כפול" (כחטיבה מלווה) לאימון חטיבות המילואים.

הצוות שילב בהדרכות ובהכשרות תיאום חילות, תרגילי מטה וסמינריונים מקצועיים. הלקחים כללו גם חידושים מבניים: קציני חיל ראשיים כגורם מקצועי (לא פיקודי על יחידות בחטיבות), ביטול תפקיד קצין המנהלה הקיים במודל הבריטי והעמדת קציני אפסנאות/שלישות כגורמים עצמאיים, הפרדת מודיעין ממבצעים באג"ם ועוד. היחס בשטח כלפי עבודת הצוות התחיל באופן מסויג, אך השתנה לטובה עם התקדמות האימון והצלחת התוכנית.

בתקופה זו החל בהדרגה גם מיסוד תהליכי ההכשרה. בשנת 1950 הועבר בה”ד 1, בית הספר לקצינים לבסיס צריפין, ותכנית ההכשרה התארכה לכשישה חודשים, עם דגש על מנהיגות, אתיקה צבאית ומקצועות צבאיים. בשנות ה-50 הוקמו קורסים ייעודיים לחילות שונים, כמו חיל האוויר והשריון, והוכנסו אלמנטים אקדמיים ראשונים להכשרות.

1.3 התמרונים הגדולים: בדיקת מוכנות, גיוס ותוכניות (1952-1950)

לאחר גיבוש מבנה ראשוני, התעורר צורך לבחון את מוכנות הצבא בפועל, בדגש על עקרון "צבא המילואים", כולל גיוס, לוגיסטיקה, תיאום ותפישות אופרטיביות. לצורך זה התקיימה סדרת תמרונים שנמשכה שלוש שנים, זכתה לשם "התמרונים הגדולים" (בשל היקפה) והייתה חלק מתהליך גיבוש התורה הצבאית. התמרון הראשון כלל בדיקת מערך גיוס המילואים והערכות המשק לחרום וגויסו במסגרתו מאה אלף איש וכלי רכב רבים. הלקחים ממנו כללו: שכלול שיטת גיוס, קריאה שקטה, מיקום מחסני חירום ליד ריכוזי חיילים להצטיידות מהירה והקמת מצפ"ע (מוצב פיקוד עליון) לניהול המלחמה (יגאל ידין, "עוד בשולי תמרוני תשי"ב", מערכות 72, אוקטובר 1952).

בתמרונים הנוספים נבחנה תורת הפעלת פיקודים מרחביים והמצפ"ע, בנוסף לבחינת התפישות האופרטיביות להפעלת צה"ל, והוא נחלק לתמ"א (תרגיל מפקדות חד-צדדי), תמ"ב ותמ"ג (דו-צדדיים, "כחולים" נגד "ירוקים"), עם תהליך סיכום, תחקירים והפקת לקחים בכל הרמות. חלק מאותם לקחים כלל הצעה ראשונה להקמת מסגרת נוספת (אוגדה) בין החטיבה לפיקוד, למקרה של צורך בניהול מאמצים מרובים בו זמנית. תמרוני תשי"ב (1952) כללו אימון מפקדות בלחימה ממושכת, בחינת נושאים אופרטיביים, עבודת מטה וגיוס פתע בחתך פיקודים. במסגרת זו התקיימו תמרונים מלאים דו-צדדיים של חטיבות חי"ר ושריון, לבחינת התוכניות.

התוכניות שנבחנו היו "מקרה צפון" (סוריה-לבנון), "מזרח" (ירדן), "דרום" (מצרים), "צפון-דרום" (מצרים-סוריה), ו"מקרה הכול" (כל החזיתות). התמרונים המשולבים חשפו חוסר עומק בהגנה שלא איפשר להתגונן מול תקיפה במקביל בכמה גזרות, והובילו לתפיסת המתקפה המקדימה להעברת המלחמה לשטח האויב ובכך ליצור עומק. תפיסה זו התממשה הלכה למעשה במבצע קדש (1956) ובמלחמת ששת הימים (1967). הלקחים הנוספים כללו את הצורך בשיפור הלוגיסטיקה, הפיקוד והשליטה והתיאום בין הכוחות. הלקחים שולבו בהכשרות הקצונה, עם דגש על תכנון אופרטיבי, תיאום בין-זרועי וטכניקות קרביות, ומאוחר יותר היוו את הבסיס לקורסי הפיקוד והמטה.

התמרונים הנרחבים הוכיחו את רלוונטיות מבנה המילואים, אך חשפו צורך בבניית תורה אחידה, כפי שהתממש מאוחר יותר עם הקמת הקורס לפיקוד ומטה – פו"ם (1954). בנוסף, השפיעו הלקחים על גיבוש הדוקטרינה, עם דגש על תהליך הגיוס המהיר והעברת הלחימה לשטח האויב, כפי שנראה מאוחר יותר במבצע קדש.

1.4 גיבוש תורת הלחימה (1967-1952)

1.4.1 בית הספר לפיקוד ולמטה: עבודת מטה, פיקוד ושליטה (1954-1952)

לקחי מלחמת העצמאות והתמרונים הגדולים, חשפו צורך דחוף בהכשרת מפקדים ברמה טקטית גבוהה וקציני מטה מקצועיים, כדי להתמודד עם איומים סדירים. בעקבות התמרונים, הוחלט בישיבת מטכ"ל להקים בית ספר לפיקוד ולמטה (פו"ם). משימת ההקמה הוטלה על צוות קצינים ממחלקת ההדרכה והזרועות השונות, בראשות סא"ל אהרון יריב. הצוות כלל דמויות מרכזיות כמו מתי פלד, אלעד פלד, עזר ויצמן, דן חירם, יובל נאמן, משה דורי, ישעיהו גביש ואברהם טמיר.

על הצוות הוטל ללמוד גם מצבאות זרים, זאת כאשר מאיר זורע ופלד למדו בקימברלי (אנגליה), ויריב למד בבית הספר הגבוה למלחמה (צרפת). בספטמבר 1952 הוגשה הצעה ראשונית לקורס שנתי, משולב חילות וזרועות (כולל אוויר וים), עם דגש על גיבוש תורת עבודת המטה, הפיקוד והשליטה, כתיבת חומר תורתי והוצאת ספרות תו"ל לצבא. המחזור הראשון נפתח ביוני 1954 במעמד נשיא המדינה יצחק בן-צבי, ראש הממשלה משה שרת, שר הביטחון פנחס לבון והרמטכ"ל משה דיין.

בסיום המחזור הראשון – שהיה ניסיוני, ועל בסיס לקחיו גובשו שינויים בתוכנית המחזור השני – אמר יריב:

"שקדנו לאורך כל אחד עשר החודשים על פיתוח כושר המחשבה של החניכים, כי אנחנו גורסים שכלי הנשק העיקרי של הקצין, קצין המטה והמפקח איננו העט והעפרון, כי אם המוח. לא פחות מכך שקדנו גם על כושר הביטוי, כי אנחנו סוברים שמחשבתו של המפקד וקצין המטה היא חסרת תכלית אם איננה מבוטאת בצורה קצרה, בהירה וקולעת. לא שכחנו גם להדגיש, חזור והדגש, את ערכו המכריע של גורם האדם במלחמה ובצה"ל בפרט" (מערכות 93).

תוכנית הלימודים כללה בחינות כניסה, נושאים תורתיים, עבודת מטה ותרגילים. החניכים היו בדרגות סא"ל מכלל החילות והזרועות, ונבחרו בקפידה לתפקידי עתיד (מפקדי חטיבות, פיקודים). פו"ם השלים תהליכים ותרם לגיבוש תורה שלא הייתה קיימת לפני כן בצבא ולהטמעתה בצו. בהמשך, השפיע על קורסי קצונה נמוכים יותר כמו קורסי מג"דים ויצר תשתית ידע ללחימה סדירה, עם דגש על מקצועיות ועל תיאום בין זרועות וחילות.

1.4.2 מיסוד תורת הלחימה וההכשרה ברמה הטקטית (1956-1953)

שנות ה-50 היו שנים לא שקטות שכללו חדירות מסתננים מהגבולות ופעולות תגמול. כשלון הפעולה של גולני בתל מוטילה ב-1951 (ראו הקרב בתל מוטילה באתר המכלול) הובילה לבדק בית בחי"ר, שהיה אז עיקר הצבא. הצעה להקמת מפקדת קצין חי"ר ראשי נדחתה עקב התנגדות הפיקודים בשל החשש מפגיעה בסמכויות. הרמטכ"ל, מרדכי מקלף, הקים ענף חי"ר במה"ד (22.2.1953) בראשות אל"מ יהודה וואלך, אשר תפקידו היה לקדם את מצבו של חיל הרגלים בצה"ל. הענף כלל מדור אימון טקטי בפיקוד סא"ל רחבעם זאבי, כמו גם מדור אימון מפקדים בפיקוד סא"ל מאיר פעיל (דוד קמחי, התירון של לסקוב – מנגנון צוות ההפעלה בהתפתחות ללמידה ריכוזית ומאחדת – מה"ד בשנים 1949-1953, מחלקת היסטוריה, יסודות גליון 1, 16.11.2021).

הפעולה הראשונה של הענף כללה סיור מקיף בכל יחידות החי"ר ודוח המצב בסיומו הראה בעיות רבות ובהן מצוקת כוח אדם, שילוב של עולים חדשים עם בעיות שפה וציוד מיושן וחסר. לאור זאת הוחלט במטה הכללי על נקיטת צעדים מיידיים, לרבות הקצאת כוח אדם איכותי ואספקת ציוד משופר. באשר לרמה המבצעית של צה"ל הוחלט, בעקבות תמונת המצב, להקים את יחידה 101 (אוגוסט 1953). היחידה הוקמה ביוזמת אל"ם מישאל שחם, אז מפקד חטיבת ירושלים וביוזמת רס"ן אריאל שרון שגם פיקד על היחידה.

אריק, לשעבר מפקד סיירת גולני, היה באותה העת סטודנט באוניברסיטה העברית שסופח לחטיבת ירושלים. הקמת היחידה תרמה רבות לטיפוח תרבות צבאית של תעוזה ויוזמה התקפית, אשר השפיעה על רוח צה"ל בהמשך. בה בעת עוררה הקמתה ויכוח עימו מתמודד צה"ל גם כיום, בעיקר לגבי השאלה אם הקצאת כוח האדם המובחר והמשאבים ליחידות המיוחדות פוגעת באיכות וביכולת הכוח הסדיר הרגיל.

בתקופה זו ייסד מה"ד/חי"ר הכשרות לוחם/מפקד. ההכשרות כללו קורס מפקדי כיתות כתנאי לקצונה ובמסגרתן גם התפתחה ספרות הדרכה ואימונים ובכלל זה – תורת אימונים (שדאות, פרט, כיתה, מחלקה), הספרים "אימון שדאות", "כיתת הרובאים", "מחלקת הרובאים" ו"ההדרכה בצבא", כמו גם תרגום של חומרים מצבאות זרים (גרמניה, בריטניה, צרפת). השיפור ברמת חיל הרגלים בא לידי ביטוי במבצע קדש (1956), ובהמשך השפיע על איכות המיון לקורסי הקצונה של צה"ל.

1.4.3 התפתחות חיל השריון: ממסייע לחיל מכריע (1956-1950)

חיל השריון הוקם על בסיס משורייני מלחמת העצמאות, כמו זחל"מים מאולתרים וכלי רכב אזרחיים שלהם הוסף מיגון משוריין. בית הספר של החיל הוקם ראשית בנתניה בתחילת 1948, במחנה שקיבל את השם בה"ד 11. באפריל 1948 הוא עבר לתל ליטוינסקי (תל השומר), אך פעילותו הופסקה במהלך מלחמת העצמאות. בספטמבר 1949 הוקם במחנה צריפין "מרכז אימונים ותגבורות לחיל השריון", אשר לימים הפך לבה"ד 5 ובית הספר לשריון והועבר ב-1954 לבסיס ג'וליס (מחנה עמנואל).

תפיסת השריון של לסקוב הדגישה את חשיבות הטנקים כגורם מכריע, ודגלה בהפעלתם באופן מרוכז ולא מבוזר, ככוח מחץ ולא כבסיסי אש לחיל הרגלים. ניידות השריון, לשיטתו של לסקוב, מאפשרת הפתעה והכרעה מהירה במאמץ מזערי ועיקר תרומתו הייתה בקידום תפיסת ההפעלה של אוגדה משוריינת מתמרנת, בניגוד לתפיסה הרווחת באותה תקופה, שדגלה בניהול חטיבתי.

לסקוב נאבק לקידום תפיסתו, תוך הטלת מלוא כובד משקלו במאבק מול המטה הכללי, בראשותו של הרמטכ"ל דיין ומפקדים רבים אחרים שהתנגדו לה. אלא שתפיסתו זו התקבלה בסופו של דבר בצה"ל והשפיעה על דמות הפיקוד הבכיר ועל אופן הלחימה של כוחות היבשה.

1.5 מבצע קדש: ניסוי ראשון בתורה מגובשת והפקת לקחים ראשוניים (1956)

מבצע קדש (29 באוקטובר 1956) היה אבן בוחן ראשונה למבנה ולתורה הצבאית שגובשה, לאחר שנים של פיתוח. במערכה הופעלו גיוס שקט של מילואים, מתקפה מקדימה, עליונות אווירית ולחימת שריון מסתער, תוך שילוב בין-זרועי ובין-חיילי, והאוגדה המשימתית הופעלה לראשונה בפיקוד הדרום. הלקחים מהמערכה כללו את הצורך להגדיל את כוח השריון (מעבר מחיל מסייע לחיל מכריע), בחינת הקמת אוגדה קבועה, חיזוק יכולות חיל האוויר ושיפור יעילות וכשירות מערך הלוגיסטיקה.

המלחמה עצמה סימנה נקודת מפנה. צה"ל, שהיה אז צבא צעיר יחסית, השיג ניצחון מהיר ומרשים בחציית סיני, אך עם זאת ההתמודדות בקרבות בקנה מידה גדול חשפה חולשות במבנה הארגוני, בתיאום בין זרועות ובאימונים. המלחמה הדגישה את הצורך בשינוי מהותי, שהוביל לרפורמות מקיפות בשיפור ההכשרה אשר הכינו את הצבא למלחמות הבאות. במקביל, שיתוף הפעולה עם צבאות זרים, בעיקר הצבא הצרפתי, תרם להתפתחות הכשרת הקצונה, והפך לכלי מרכזי בבניית כוח אדם מקצועי.

מיד לאחר מבצע קדש יזם צה"ל מאמץ לרפורמה ושינוי ארגוני, שבמסגרתו בנה מחדש את עצמו כצבא סדיר מודרני. אחד השינויים המרכזיים היה מעבר ממבנה מבוסס חי"ר ללוחמה ממוכנת, תוך דגש על ניידות מהירה ותיאום בין-זרועי. לקחי המלחמה, כמו הצורך בגמישות מבצעית וביוזמה של מפקדים, הוטמעו באימונים והובילו להקמת תוכניות הכשרה מתקדמות יותר. כך, לדוגמה, פוזרו לוחמי צנחנים ליחידות קרביות אחרות כדי "להכשיר את הצבא" ולהעלות את רמת המקצועיות הכללית. רפורמות אלה כללו גם שיפור באימונים משולבים בין הזרועות (צבא היבשה, חיל האוויר וחיל הים).

במקביל לשיפורים הפנימיים, היווה שיתוף הפעולה עם צבאות זרים תפקיד מרכזי בהכשרת הקצונה. צרפת הייתה בעלת ברית צבאית של ישראל, ספקית הנשק העיקרית ושותפתה במבצע קדש (יחד עם בריטניה) והעבודה המשותפת התרחבה לביקורים תכופים וממושכים של קצינים בכירים ישראלים בצרפת, כולל ביצוע הכשרות, אימון צוותי צוללות ישראליים והשתלמות של קציני צה"ל בקורסים בבתי ספר צבאיים צרפתיים, בהם נלמדו טכניקות מתקדמות בניהול כוחות ממוכנים ובתכנון מבצעי. שיתוף פעולה זה לא היה חד-צדדי, וישראל סיפקה ידע מבצעי בביצוע משימות פשיטה מעבר לגבולות לצבא הצרפתי, שעסק באותן שנים בלחימה בטרור באלג'יריה.

השילוב בין רפורמות לשיתופי פעולה בינלאומיים חיזק את הצה"ל כצבא לומד ומתפתח. ההכשרה לקצונה השתפרה בדגש על תכנון אופרטיבי, שילוב חילות ותרגילים משותפים, מה שהוביל לעדכוני ספרות תורתית וקורסי פיקוד. שיפור ההכשרה הניח גם את היסודות לצה"ל המודרני ובדיעבד מתברר כי מבצע קדש לא היה רק ניצחון צבאי, אלא גם קטליזטור לשיפור הצבא ומוכנותו לבאות.

1.6 כתיבת ספרות: הבסיס התורתי של צה"ל (1964-1950)

אגף ההדרכה (אה"ד), שהוקם ב-1948 כחלק ממאמצי ההסדרה של צה"ל לאחר מלחמת העצמאות, החל את דרכו, כאמור, בהסתמכות על חומר תורתי בריטי קיים, כמו מדריך הצבא הבריטי מהבריגדה היהודית, שהחליף בהדרגה את הספרות המחתרתית שהייתה קיימת עוד משנות ה-30. מאמץ זה, בהובלת לסקוב כראש האגף, נועד להנחיל אחידות תורתית בצבא, תוך התמודדות עם כשלי הפיקוד והשליטה (פו"ש) שנחשפו. ספרות זו, שנכתבה בשפה צבאית אחידה, היוותה את הבסיס ל"תירון" – חינוך מחדש – והוטמעה באימונים הראשונים, תוך שילוב לקחי קרבות כמו מבצע "נחשון" וקרבות לטרון.

בהמשך, מחלקת הפיקוד והמטה (פו"ם) פרסמה את "עבודת המטה" (1956, עדכון 1963), ספרון מפתח שפירט תהליכי תכנון, דיווח ו"עבודת מטה מושלמת". במקביל, מחלקת ההדרכה (מה"ד) בחיל הרגלים הוציאה את "מחלקת הרובאים" (1954), מדריך טקטי ללחימת המחלקה ששילב אלמנטים של "פיקוד משימה" עם משמעת.

בשנות ה-60 המוקדמות, עם התרחבות הצבא, יצאו פרסומים מתקדמים יותר: "ספר האוגדה" (1961), שתיאר מבנה אוגדתי רב-זרועי והתאמה ללחימה מדברית; "תורת הקרב" (1963), ששילב איזון בין הגנה להתקפה, צורות קרב משולבות (כמו "קרב תמרון") ותיאום אוויר-יבשה; ו"לוחמת שריון" (1964), שקבע את גיסות השריון כעמוד תווך, בהשראת לקחי מבצע קדש. ספרים אלה, כ-500 עמודים בסך הכל, נכתבו על ידי ועדות מטכ"ליות והוטמעו בקורסי הפיקוד, מקורס מפקדי הכיתות וקורס הקצינים ועד קורס מח"טים, תוך דגש על אחידות, עדכון שוטף וניסיון שדה. במהלך שנות ה-50 וה-60 עברה הספרות התורתית תהליך התפתחות של כתיבה ועדכון, והפסקתו לאחר אותם עשורים סימנה את תחילתו של שבר, שהיה תוצאה של הסטת הקשב הארגוני מפיתוח הידע המקצועי והתורה הצבאית.

1.7 מלחמת ששת הימים: שיא הגיבוש ומיצוי התורה (1967)

מלחמת ששת הימים, שראשיתה במתקפה מקדימה של חיל האוויר (מבצע "מוקד") ב-5 ביוני 1967, סימנה את שיאו של תהליך הטמעת תורת הלחימה בצה"ל, כפי שהונחה במאמצי "התירון" של לסקוב ומחלקת פו"ם בשנות ה-50 והגיעה למיצוי מלא בסינרגיה בין-זרועית ובתמרון מהיר בששת הימים. בתוך מאה שעות בלבד כבש צה"ל את סיני, רצועת עזה, יהודה ושומרון, ירושלים המזרחית ורמת הגולן, והשמיד כוחות אויב משמעותיים – ניצחון סוחף שהדגים את עקרונות התורה: הפתעה, תמרון עמוק והעברת המלחמה לשטח האויב.

דוגמה מובהקת היא קרב אום כתף בסיני, שבו פעלה אוגדת שרון בשילוב שריון, רגלים ואוויר: כמאתיים טנקים מצריים הושמדו בתנועה מתואמת, תוך ניצול מרחבי הנגב הפתוחים לטקטיקות שריון כפי שתוארו בספרות "לוחמת שריון". פעולה זו הוכיחה את יכולת הסנכרון בין החילות והזרועות כפי שהוטמעה בקורסי הפיקוד ובבית הספר לפיקוד ומטה (1951).

במקביל, כוחות הרגלים יישמו את "תורת הקרב" (1963) בלחימה בשטחים מורכבים: בקרב בירושלים, כוחות צנחנים פרצו דרך שכונות בנויות בהפתעה טקטית, בעוד שבגולן התמודדו עם ההתנגדות הסורית בלחימה ביעדים מבוצרים. ההכשרה לקצונה, ששילבה ספרות תורתית עם ניסיון שדה, הוכיחה עצמה בהטמעת "עבודת מטה מושלמת" – תכנון מדויק ודיווח בזמן אמת – אך גם ייצרה חולשות: הסתמכות יתר על ניסיון אישי וזלזול באויב שיצרו את תופעת "שכרון הניצחון", שהוביל לכשלים במלחמת יום הכיפורים (1973).

2. השבר בתורת הלחימה – משכרון הנצחון להסתמכות על ניסיון אישי (1973-1967)

2.1 מלחמת ששת הימים: שכרון הניצחון, "האנשת התורה" והתורה שבעל-פה (1973-1967)

לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים, שהיווה שיא בהטמעת תורת הלחימה בצה"ל, התגלע סדק משמעותי בתהליך: "שכרון הניצחון" – תופעה של יהירות ארגונית שהובילה להסתמכות יתר על ניסיון אישי של מפקדים בכירים, גיבורי המלחמה, במקום עדכון שיטתי של התורה הכתובה, בהתבסס על הלקחים על השינויים במציאות הביטחונית, דוגמת העומק האסטרטגי שהתווסף למדינת ישראל ברמת הגולן, ביהודה ושומרון ובסיני.

סמל מובהק לכך הוא ספרו של שבתאי טבת, "חשופים בצריח" (הוצאת שוקן, 1968) המתאר את ההתמכרות הצבאית לטקטיקות תמרון מהירות בסיני, תוך הזנחת הכנת הגנות אסטרטגיות. תופעה זו, שכונתה "האנשת התורה", כלומר התאמה אישית של עקרונות תורתיים לפרשנות סובייקטיבית, הוחלשה על ידי "תורה שבעל-פה", מעין מסורת בעל-פה שביטלה את המסמכים הרשמיים.

לאחר המלחמה התעורר הוויכוח כיצד להגן על הגבולות מבלי להקצות לכך סד"כ רב מדי. הדיון נחלק בין שתי גישות: הגנה ניידת (Mobile Defense) המתבססת על כוחות זריזים ומשתנים, מבוססים על יחידות מילואים ויחידות סדירות המסיירות בגזרה, עם דגש על יכולת תגובה מהירה, ביצוע מארבים ופשיטות התקפיות. היתרונות של גישה זו כללו גמישות גבוהה וחיסכון במשאבים, אולם היא הייתה פחות יעילה ביכולת למנוע חדירות רבות ומפוזרות וחייבה הסתמכות על מודיעין מדויק.

לעומתה התבססה הגישה השנייה על הגנה קבועה (Static Defense)שכללה בניית מוצבים קבועים, הקמת מכשולים (גדרות, מוקשים, סוללות עפר) וסדר כוחות גדול וקבוע בגזרות ההגנה.

בדיון שהתקיים במאי 1968 במפקדת גיסות השריון שבו נדון הנושא, אמר מפקד גיסות השריון, האלוף משה פלד, כי "בספרים זה הפוך" (כוונתו הייתה שהספרות התורתית מובילה להגנה ניידת ואילו צה"ל בוחר בקבועה). מפקד אוגדה 84 במלחמה, האלוף ישראל טל, הכריז כי "לא המצאנו" שיטות חדשות אלא "הסתמכנו על ניסיון" ואילו אריאל שרון, מפקד אוגדה 38 במלחמה, הסתייג ואמר כי "נשנה אם הרמטכ"ל יקבל" – מה ששיקף חוסר מחויבות רחבה לצורך לעדכן את התורה.

בסופו של דבר בחר צה"ל בהגנה קבועה, מה שהוביל לבניית "קו בר-לב" לאורך תעלת סואץ. הייתה זו הגנה רציפה וקשיחה, מפחיתה חדירות ומאפשרת לכאורה שליטה טריטוריאלית.

ההשלכות היו הרסניות: הזנחת ההגנה הפכה את מושג ה"הגנה הניידת" – כפי שהוגדר ב"תורת הקרב" – למעוות, כאשר כל מפקד פירש אותו אחרת. האלוף יצחק חופי ראה בו תמרון מקדים, האלוף דוד אלעזר תפס אותו כבלימה דינמית, והאלוף שמואל גונן, מפקד פיקוד הדרום במלחמת יום הכיפורים, כהגנה סטטית (מה שהוביל בין השאר לכשלים באותה מלחמה). ועדת אגרנט, ועדת החקירה הממלכתית שבדקה את כשלי המלחמה, קבעה כי תפיסה זו נבעה מזלזול באויב ומחוסר תכנון ארוך טווח, והטילה את האחריות על הדרג הצבאי הבכיר.

בנוסף, התרחש עיוות לשוני: מונחים רשמיים כמו "מתחם" הוחלפו ב"קו", "הגנה" ב"בלימה", ומילים טקטיות הפכו לסלנג יומיומי כגון "לכרסם" (להתקדם בהדרגה), "לטאטא" (לנקות שטח),"לשטוף" (להשמיד במהירות) ו"לתפוס טרמפ על גשר", מה שפגע באחידות השפה הצבאית שהוטמעה בצה"ל עוד מתקופת עבודת "צוות ההפעלה" (של שנת 1949). ההכשרה לפיקוד סבלה מאי-אחידות זו, עם דגש מוגזם על ניסיון אישי על חשבון לימוד תורתי שיטתי, מה שהחליש את הקורסים בבית הספר לפיקוד ומטה שבהם נלמדה התורה הכתובה הקיימת.

2.2 מלחמת ההתשה: הפיכת אילוצי ביטחון שוטף לתורת לחימה (1970-1968)

מלחמת ההתשה, שהתלקחה לאורך תעלת סואץ בין ספטמבר 1968 לאוגוסט 1970, סימנה אף היא נקודת מפנה בהתפתחות תורת הלחימה של צה"ל, זאת מאחר שאילוצי הביטחון השוטף הוסבו למסגרת תורתית זמנית אך בעלת השלכות ארוכות טווח, תוך התמקדות בהגנה סטטית קשוחה ללא ויתור על שטח.

תהליך זה, שהחל כתגובה טקטית להפגזות המצריות, התגבש לשתי גישות סותרות: תוכנית "סלע" (חצרות), המבוססת על כוחות מילואים גדולים ומבנים מבוצרים מבוזרים ומרוחקים מקו התעלה, לעומת "מעוז" – קו בר-לב, בהובלת האלוף אברהם אדן – שכלל מעוזים קטנים (20–30 חיילים) על קו התעלה עם טנקים תומכים מאחור, כפי שתואר במסמכי אגף ההדרכה (אה"ד) משנת 1969.

הגישה הסטטית, שהושפעה מאילוץ מדיני להחזיק בקו המים, הזניחה את ניהול ההגנה הסדורה על פי התורה הצבאית והתמקדה בניהול מערך הגנה סטטי מבונקרים ומוצבים. בניית מערך ההגנה באופן לא תורתי ובהתעלם מהמקצוע הצבאי, הייתה בין גורמי הכשל הגדולים במלחמת יום הכיפורים. הפתרונות בשטח נותרו טקטיים ולא תורתיים והם שיקפו את "שכרון הניצחון" ממלחמת ששת הימים, תוך הסתמכות על ניסיון אישי על חשבון עדכון תורתי.

תופעה זו התחברה להתחזקות השריון על חשבון החילות האחרים. הוקמו אוגדות חד-חייליות בהרכב שלוש חטיבות טנקים, תוך הזנחת חיל הרגלים והארטילריה. במאמרו "האם הטנק מת?" (מערכות, גליון 224, 8.8.1972), ביקר אל"מ יהודה ואלך את הזלזול באיומי הנשק האנטי-טנקי וההתעלמות מפיתוחים טכנולוגיים, כמו רדאר וטילים מונחים. תהליך זה ממחיש כיצד אילוצים שוטפים יכולים להפוך לדוקטרינה, אך ללא עדכון שיטתי הם מובילים לשבר אסטרטגי.

מייד לאחר מלחמת ששת הימים הרחיב צה"ל את ההכשרות כדי להתמודד עם המציאות החדשה. עד אז, האימונים התמקדו במלחמת גרילה קצרה, בהשראת מלחמת העצמאות. הניצחון חיזק את האמון ביכולות השריון והוביל להשקעה באימוני החיל לצד תרגילים ברמת חטיבה ששילבו אוויר, שריון וחי"ר ובכלל זה אימון כוחות המילואים, כדי להבטיח מוכנות להתמודדות מול איומים במרחבים החדשים שצה"ל כבש.

מלחמת ההתשה שבאה בעקבות מלחמת ששת הימים, האיצה שינויים בהכשרות לאימונים גם בהגנה ניידת ובניווט בחצי האי סיני. אותה תקופה חשפה גם שיתוק מחשבתי כשצה"ל לא פיתח תגובה מספקת לטילי הנ"ט החדשים ומענה לקידום מערך טילי הנ"מ המצרי אל קו התעלה בסיום מלחמת ההתשה. בטווח הארוך, השינויים עיצבו מעבר מדוקטרינת בן-גוריון של "העברת הלחימה לשטח האויב" להגנה טריטוריאלית משולבת.

2.3 ירידת מעמד מחלקת ההדרכה ושינויים ארגוניים (1973-1950)

תחת הנהגת אלופים כמו לסקוב (1953–1958), ראש אה"ד והרמטכ"ל העתידי, ויצחק רבין (1964–1968), שהיה סגן הרמטכ"ל ומפקד בית הספר למפקדי גדודים, זכתה המחלקה למעמד בכיר במטה הכללי. לסקוב, בוגר הבריגדה היהודית, יזם את הקמת "צוות ההפעלה" להכשרת החטיבות לאחר סיום מלחמת העצמאות, ורבין הרחיב את ההכשרה לקורסי המג"דים. סמכויות המחלקה היו רבות ומעמדה בצבא בהתאם. אלא שאחרי עשור וחצי של התחזקות במעמד התורה בצה"ל, החלו שינויים ארגוניים שערערו זאת. לאחר מלחמת ששת הימים הועברו סמכויות הדרכת יחידות השריון למפקדת גיסות השריון תחת פיקודו של האלוף טל, שנתן דגש לאימונים עצמאיים של כוחות החיל שלא כחלק מהקרב המשולב.

3. מלחמת יום הכיפורים – שבר גדול והתאוששות ראשונית (1982-1973)

3.1 כישלון התורה שבעל-פה והפקת לקחים ראשוניים (1973)

מלחמת יום הכיפורים חשפה את כשלי תורת הלחימה של צה"ל ובמיוחד את ההישענות המוגזמת על "תורה שבעל-פה" המבוססת על ניסיון אישי של מפקדים כמו שרון וטל, על חשבון עדכון שיטתי של התורה הכתובה.

המתקפה המשולבת של מצרים וסוריה פרצה את קו בר-לב בתעלת סואץ ואת קו המוצבים ברמת הגולן, והובילה לשבר גדול. הזנחת התורה ובתוכה תורת קרב ההגנה, ותפיסת הלחימה החד-חיילית של יחידות השריון שהתפתחה בעקבות מלחמת ששת הימים, הביאו לכשלון מול נשק אנטי-טנק מתקדם כמו טילי הסאגר. הזלזול בפיתוחים טכנולוגיים הוביל לכשלון טקטי, שכן התמרון המהיר נבלם על ידי תעלות נגד טנקים, טילי נ"ט ומוקשים.

הכישלון נבע משילוב של "שכרון הניצחון", זלזול באויב ותפיסת "הגנה ניידת" מעוותת שלא התבססה על תורה כתובה וסדורה, והתוצאה הייתה קריסת מערכי ההגנה בסיני וברמת הגולן תוך שעות ספורות. הלקחים הראשוניים מהמלחמה הוטמעו בהכשרות הפיקוד: קורסי פו"ם ובית הספר למפקדים הורחבו, עם דגש על תכנון הגנתי, תרגילי הגנה עמוקה וסימולציות תוך-קרביות. עד 1975 נוספו תוכניות אימון משולבות, כולל תרגיל "גל השריון" (1976), ששילב רגלים עם שריון בלחימה נגד כוח אויב מצויד בנשק אנטי-טנקי.

כאמור, אחד מלקחי המלחמה היה עדכון הכשרת הקצונה, שנתפסה כחולשה מרכזית: חוסר בהכשרה תיאורטית מסודרת, תלות יתר בניסיון אישי/מעשי והיעדר דגש על חשיבה ביקורתית. עד המלחמה, הכשרת הקצינים התבססה על קורסים קצרים בבית הספר לקצינים (בה"ד 1), עם דגש על ניסיון שטח, בעוד ההשכלה התיאורטית נדחתה לשלבים מאוחרים יותר. הרפורמות, שיושמו תחת הרמטכ"ל מוטה גור, שינו את פני ההכשרה מקורסים קצרים ומעשיים למסלולים ארוכים ומקצועיים יותר, במטרה לבנות קצונה מוכנה טוב יותר למלחמות מורכבות.

מייד לאחר המלחמה הושם דגש על אימונים אינטנסיביים בכל יחידות השדה, כולל תרגילים ברמת חטיבה ואוגדה. גור הורה על תרגילים גדולים שמדמים תרחישי קרב אמיתיים, כולל תיאום בין חיילות וזרועות (שריון, חי"ר, חיל אוויר ויחידות מיוחדות), כדי לשפר כשירות מבצעית ולמנוע הפתעות. שינויים אלה כללו חידוש יסודות מקצועיים ותיאום הפעלת כוחות משולבים.

הקמת מפח"ש (מפקדת חילות השדה) ב-1984 איחדה את כוחות היבשה תחת פיקוד מרכזי, תוך פיצול חילות (שריון, רגלים, הנדסה) למסגרות גמישות יותר. הרפורמה, בהובלת שר הביטחון משה ארנס והרמטכ"ל משה לוי, שילבה את לקחי ועדת אגרנט והובילה להקמת אוגדות רב-חייליות, מה שבא לידי ביטוי במלחמת לבנון הראשונה (1982).

4. שלום הגליל והאינתיפאדות – דגש על לחימה בטרור (2005-1982)

4.1 מלחמת שלום הגליל: לקחי הלחימה העירונית והבנויה (1982)

המלחמה שפרצה ב-6 ביוני 1982 סימנה נקודת מפנה בתורת הלחימה של צה"ל, במיוחד בהתמודדות עם לחימה עירונית ובנויה – סביבה מורכבת שבה שילוב בין מבנים צפופים, אוכלוסייה אזרחית ומחבלים, יוצר אתגרים טקטיים ייחודיים. המבצע, שהחל כפשיטה ממוקדת להרחקת ארגוני טרור מטווח ירי על יישובי הצפון, התרחב במהירות לכיבוש דרום לבנון ולכניסה לביירות, שם נלחם צה"ל בקרבות אורבניים אינטנסיביים נגד מחבלי אש"ף.

הלקחים המרכזיים התמקדו בשילוב החילות: המלחמה חשפה את מגבלות "הלם השריון" (שריד ממלחמת ששת הימים) במרחב עירוני, כאשר טנקים נלכדו במארבים בביירות ובצידון. כתגובה, מפקדת חילות השדה פיתחה את תורת הלחימה המשולבת לשריון, רגלים, הנדסה ואוויר.

בהכשרה לקצונה שודרגה הגישה: קורסי פו"ם ובית הספר למפקדים הוסיפו מודולים על "מנהיגות בעיר" – הכשרה להתמודדות עם אש צולבת, זיהוי מארבים ואינטראקציה אזרחית, בהשראת קרבות ביירות. עד 1985 נוספו גם סימולציות בלחימה עירונית בבסיסי האימונים.

4.2 האינתיפאדה הראשונה: דיכוי טרור ושינויים בתורה (1993-1987)

האינתיפאדה שהחלה בדצמבר 1987 בעזה ויהודה ושומרון, סימנה מעבר דרמטי בתורת הלחימה של צה"ל מלחימה קונבנציונלית ל-LIC (Low-Intensity Conflict) – סכסוך בעצימות נמוכה המבוסס על דיכוי טרור א-סימטרי, הפגנות המוניות ומאבק אזרחי-צבאי. האירועים, שכללו זריקת אבנים, שריפת צמיגים ומעשי אלימות, אילצו את צה"ל להתמודד עם איום מסוג חדש ביהודה ושומרון ורצועת עזה, מה שחייב ביצוע שינויים עמוקים בתורה.

צה"ל עבר מ"ההגנה הניידת" התוקפנית (מלקחי ששת הימים) להגנה מותאמת, המדגישה הפעלת כוחות מבוזרים, שליטה מרכזית בפעולות הטקטיות ושילוב מודיעין טקטי. כפי שתיאר סטיוארט כהן במחקרו (Stuart A. Cohen, How Did the Intifada Affect the IDF?" (Conflict Quarterly, 1994 הסכסוך שינה את מבנה הכוחות, תוך שימוש נרחב ביחידות מיוחדות כמו ימ"מ ויחידות מסוערבות.

מדיניות "שבירת העצמות" של יצחק רבין (1988), שכללה שימוש בכוח פיזי להרתעה, עוררה ביקורת אתית אך חיזקה את הצורך בהכשרות חדשות: קורסי דיכוי טרור בהכשרות הקצונה, הדרכה באתיקה קרבית (כגון "שימוש בכוח מידתי") והטמעת נהלי פתיחה באש מותאמים לאוכלוסייה אזרחית. אגף ההדרכה עדכן את "תורת הקרב" (1989) להדגשת אופן השימוש במודיעין שטח, כולל פעולה בשיתוף עם שב"כ, מה שהפחית אבדות אזרחיות והוביל לירידה באלימות באופן מדורג, עד להסכמי אוסלו (1993).

האינתיפאדה השנייה (2005-2000), שהסלימה מהפגנות נרחבות וזריקות אבנים לירי על צירים וישובים, שיגור רקטות קסאם ופיגועי התאבדות, חשפה מגבלות נוספות והובילה לשינוי בהפעלת הכוח: שורת פשיטות ממוקדות ברחבי יהודה ושומרון ורצועת עזה שבשיאן מבצע "חומת מגן" (אפריל 2002) – תמרון מוגבל ביהודה ושומרון לכיבוש מרכזי הערים – הביאה ליצירת טכניקות קרביות חדשות, כמו מעבר דרך קירות בתים בלחימה במחנות הפליטים ועוד.

5. מלחמת לבנון השנייה: כשלון צבא היבשה

המלחמה שפרצה ביולי 2006 בעקבות חטיפתם של חיילי המילואים אילן גולדווסר ואלדד רגב, מצאה את צבא היבשה של צה"ל במצב כשירות נמוך. הוא היה שקוע בלחימה בטרור ביהודה ושומרון ורצועת עזה, סבל מסדרת קיצוצים תקציביים בהיקף גדול, מחוסר באימוני יחידות הסדיר והמילואים, מפערי ציוד בימ"חים ומחוסר מוכנות כללי ללחימה.

זניחת האימונים בסדיר ובמילואים והחלשת יחידות המילואים וכשירותן, באו לידי ביטוי בכשירות הכוחות. צה"ל התקשה בביצוע פעולות תמרון בסיסיות, לא הצליח להתקדם בשטח הבנוי והסבוך של דרום לבנון וספג פגיעה קשה מטילי הנ"ט הרוסיים המתקדמים שהפעיל חיזבאללה נגדו (ה"קורנט") בהתקדמות בצירים הרריים. ועדת וינוגרד, ועדת הבדיקה הממשלתית שקמה אחרי המלחמה, לצד צוותי תחקיר צה"ליים שמונו, הצביעו על הכשלים. יישום הלקחים בוצע על ידי הרמטכ"ל, רב אלוף גבי אשכנזי, שנכנס לתפקידו בפברואר 2007, בעקבות התפטרות הרמטכ"ל דן חלוץ.

לקחי המלחמה היו חיזוק מערך המילואים בציוד ובאימונים, הרחבת אימוני הצבא הסדיר והסדרת תהליך הכשרות הפיקוד בצה"ל בדגש על צבא היבשה. הוקם קורס רבי סרנים לכלל החילות, קורס פו"ם הפך לקורס חובה לקבלת דרגת סא"ל, מב"ל כתנאי לקבלת דרגת התא"ל וכך גם קורסים לאל"מים ותא"לים במטה הכללי. זאת, לצד מיסוד כלל הקורסים ביבשה, קורס מ"פים, קורס מג"דים, קורס מח"טים וקורס מפקדי אוגדות.

6. מבצעי עזה (2022-2006)

6.1 מבצע עופרת יצוקה (2009-2008)

המבצע בדצמבר 2008 יצא לדרך לאחר עלייה מתמשכת ברף הירי הרקטי לעבר יישובי עוטף עזה וערי הדרום. לאור הכשלים שהתגלו בהפעלת צבא היבשה בתמרון בלבנון במלחמת לבנון השנייה, התבצע תהליך של תיקון. חמאס, שהשתלט על רצועת עזה בהפיכה צבאית בשנת 2007, הלך וביסס את כוחו, תוך שהוא משתמש לצורך התעצמותו בגבול הפרוץ ברפיח.

צה"ל, מנגד, נערך לפעולה צבאית תוך שהוא מבצע תהליך ארוך של אימון הכוחות והכנתם ללחימה במתאר העזתי. כלל הכוחות שהיו מתוכננים להשתתף בתמרון הקרקעי ברצועה, צוותו לפי צוותי הקרב שלהם (חי"ר, שריון, הנדסה, ארטילריה ועוד) והכוחות ביצעו אימונים משולבים במרכז לאימוני היבשה בצאלים, כולל במרכז לאימוני לחימה אורבנית שהקמתו אך הושלמה ומדמה עיר פלסטינית. במסגרת התרגול, נבחנו כל תרחישי האיום, כולל ניסיונות לחטיפת חיילים ואימון מול כוח ביום אויב.

המפקדים עברו סדרת הדרכות והשתלמויות מקצועיות, הן בהכרת האויב ומאפייני פעילותו והן בהפעלת אש וסיוע אווירי. המבצע החל לאחר ביצוע הונאה ברמה הלאומית ותקיפה מקדימה של קורס שיטור של חמאס ומחסני הנשק הכבד שהיו לו באותה העת. שלב התמרון הקרקעי החל תוך ביצוע הטעיה ברמה הפיקודית והפעלת מסך אש מתגלגל לליווי כניסת הכוחות. ההישג המשמעותי ביותר של המבצע היה החזרת הביטחון לצה"ל ביכולת התמרון היבשתי לאחר מלחמת לבנון השנייה.

סביב תהליך האימונים והכנת הכוחות התפתחו טכניקות קרביות ומערכי הדרכה מקצועיים ללחימה בשטח אורבני, לחימה בשטחים צפופים והפעלת כוחות משולבים – סוגיות שהתגלו בהן פערים משמעותיים בלבנון. מצד שני, לא היה עיסוק מקצועי תורתי בלחימה תת-קרקעית, איום הולך ומתפתח שאליו נחשף צה"ל עוד בשנים לפני הנסיגה מעזה ובטח בעקבות אירוע חטיפתו של גלעד שליט ב-2006.

6.2 מבצע עמוד ענן – מבצע בהפתעה (2012)

מאחר ובתוך זמן קצר מאוד מתום מבצע עופרת יצוקה חזר חמאס לבצע ירי רקטי מרצועת עזה, התגבשה ההבנה שנדרש לתת מענה לאיום המתפתח. ברמה המדינית וברמה הצבאית היה רצון להימנע מכיבוש מחודש של רצועת עזה ושליטה באוכלוסייה, לצד הצורך לתת מענה לפגיעה המתמשכת בעורף. במטה הכללי ובפיקוד הדרום התבצעה למידה בסדרת מחשבים שהתרחשה ברובה במרכז דדו ובה התעצבה תפיסת מבצעי הרתעה – מערכות מתוחמות, שמטרתן לקנות באמצעות פגיעה באויב תקופות של שקט וזאת מבלי לכבוש ולהחזיק שטח ואוכלוסייה.

היה זה תהליך חשיבה ברמה האופרטיבית שדן לעומק בבעיה ובכיוונים למענה, והוא נמשך בפיקוד דרום מספר שנים, עוד בטרם מבצע עמוד ענן ולאחריו. במסגרת אותו תהליך התגבשה ההבנה שכדי להביא הישג מבצעי ניכר כבר במכת הפתיחה, נדרשת הפתעה, סוגייה בעייתית למול הצורך לפעול מתוך לגיטימציה בינלאומית ופנימית. דהיינו, בשביל לייצר מערכה קצרה, נדרש להביא הישג גבוה במכת הפתיחה, תוך מזעור הנזק ללגיטימציה הפנימית והחיצונית מעובדת היותנו התוקפים.

במסגרת תפיסתית זאת התגבשו ההכנות למבצע עמוד ענן ולאחר עלייה מתמשכת בהיקף הירי הרקטי, התקבלה החלטה על מבצע יזום. המבצע נפתח בתקיפה וסיכול של רמטכ"ל חמאס, אחמד ג'עברי, והשמדת כלל הרקטות ארוכות הטווח שהיו אז בידי חמאס. במהלך המבצע, שנמשך כשבוע, התבצעו תקיפות רבות מהאוויר אולם הכוח הקרקעי שגויס והוצב סביב הרצועה לא הופעל. המבצע הסתיים תוך זמן קצר בהפסקת אש, כשישראל זוקפת לזכותה הישגים מבצעיים שרובם הושגו במכת הפתיחה וחמאס זוקף לזכותו את יכולתו לשמר ירי רקטי רציף עד הרגע האחרון, כולל, לראשונה, לאזור המרכז.

6.3 מבצע צוק איתן – אתגר תת הקרקע (2014)

גם אחרי מבצע עמוד ענן חזר הירי הרקטי לעוטף עזה ולערי הדרום, גם אם במה שזכה לכינוי "טפטופים". במקביל, נחשפה הפעילות הנרחבת של חמאס בבניין הכוח ובדגש לחפירת המנהרות ההתקפיות החודרות לשטח ישראל. פיקוד הדרום סבל אז מחוסר במודיעין ומהעדר יכולת לגילוי מנהרות ושיטת הפעולה הייתה קידוח בורות לאורך קו הגבול, מתוך רצון לפגוע במקרה בתוואי המנהרה, שיטה שהייתה פרימיטיבית ולא יעילה.

לאחר גילוי מספר מנהרות חוצות לשטחנו, עלתה ההבנה הכללית באשר להיקף האיום (יותר משלושים תוואי מנהור חוצים לשטחנו). לקראת המבצע, התפתחו כלים טקטיים מרמת השטח, כגון "השועל הסגול" שפיתחה חטיבת גבעתי לאיתור פירי מנהרות, אולם לא היה מענה מערכתי, לא בתורה ולא באמצעי לחימה (שי לוי, אלתור גאוני: כך גבעתי חיסלו עשרות מנהרות, מאקו, 5.8.2014).

בתחילת הלחימה, כאשר התקבלה כבר החלטה לפעול מול צירי המנהור החודרים, הובא לפיקוד הדרום מענה טכנולוגי שמאפשר לאתר את תוואי המנהרה, אשר היה קיים בצה"ל במערך המבצעים המיוחדים ולא היה חשוף לכלל הצבא. המענה הגיע רק בזכות קשרים אישיים וידע מוקדם של מפקד חטיבת הנח"ל, אורי גורדין, שהגיע מתפקיד בסיירת מטכ"ל.

הן בתקופה שלפני המבצע והן בתקופה שלאחריו, לא ניתן מענה תורתי ומענה של אמצעי לחימה לבעיית התת-קרקע. כיווני המענה שקיבלו ביטוי משמעותי לאחר המלחמה היו תוצאה של מחקר שהתחיל עוד מלקחי אירוע שליט ב-2006 ובא לידי ביטוי בעיקר ביצירת מכשול תת קרקעי, המונע את יכולת השימוש במנהרות חוצות לשטחנו. לקח נוסף של מפקד פיקוד הדרום שנכנס אז לתפקידו, אייל זמיר, היה מיקוד העיסוק האופרטיבי בעזה בתוכנית לכיבוש והכרעת חמאס – לא עוד תוכניות בעלות מאפייני הרתעה, אלא הכרעה, אם וכאשר יחזור ארגון הטרור להתעצם. עם זאת, מאחר וההבנה בדרגי הצבא השונים הייתה שאין כוונה – לא בדרג המדיני ולא בצבאי – לממש את כיבוש עזה והכרעת חמאס, ההתייחסות לתוכנית ולהיערכות לביצועה הייתה בהתאם.

6.4 מבצע מגן צפוני (2018)

לאחר מעקב מודיעיני מתמשך והיערכות הנדסית ולוגיסטית, חשף צה"ל והשמיד תשתית מנהרות חודרות של חיזבאללה בגבול הצפון. מדובר בפרויקט שעליו עבד הארגון במשך שנים ארוכות והיה חלק מתשתית התקפית שהוכנה על ידו ליום פקודה. בכך עשה צה"ל שימוש ביכולות שנבנו לשם איתור והשמדת המנהרות בעזה לטובת השמדת המנהרות בגבול הצפון.

6.5 שומר החומות – חמאס מורתע ומרוסן (2021)

אחרי מבצע צוק איתן, התקיימו מספר תהליכים מקבילים המשפיעים על מוכנות צה"ל למערכה בעזה. ראשית, הצבא בראשותו של הרמטכ"ל גדי איזנקוט, הסיט משאבים לשיפור האחיזה המודיעינית בעזה. שנית, חיל האוויר פיתח יכולת לתקיפה ופגיעה בתווך התת-קרקעי מהאוויר. שלישית, הוקם מכשול חדש בגבול הרצועה, אשר בראש ובראשונה חסם את התווך התת-קרקעי לחפירה ללא התרעה.

בפיקוד הדרום התבצע תהליך חשיבה שתוצאתו בנייה של תוכנית הרתעתית חדשה, בעלת פוטנציאל פגיעה ניכרת בחמאס. התוכנית התבססה על מודיעין איכותי, יכולות טכנולוגיות ומבצעיות של חיל האוויר ושילוב של תמרון קרקעי מוגבל. סדר הכוחות המצומצם של התמרון אפשר התמקדות במספר צוותי קרב חטיבתיים סדירים, שבהם ירוכזו מיטב היכולות של צבא היבשה.

עיקר בניין הכוח של צה"ל בתקופה זו התמקד בפיקוד הצפון ובהכנות ללחימה בחיזבאללה, כך באימונים וכך בתוכניות האופרטיביות. לצד זאת, גם בפיקוד הדרום הוכנה תוכנית אופרטיבית ובוצעו הכנות בהתאם. התוכנית תורגלה והמוכנות להפעלתה הייתה גבוה, אולם הערכת המודיעין הייתה שחמאס מורתע ומחפש הסדרה עם ישראל – הערכה שהתנפצה עם הירי לירושלים.

מפקד הפיקוד הנכנס, אליעזר טולדנו, שלא לקח חלק ישיר בהכנת התוכנית בשנים שלפני המבצע, לא הבין עד הסוף את הגיון הפעלתה ואת התלות הקיימת בין שלביה ומרכיביה. התוכנית הופעלה בהתעלם מאילוצי הביצוע שהוכנו בתפיסה המבצעית, תוך היעדר שיח מספק בין המדרגים – פיקוד ומטכ"ל – והתוצאה הייתה נמוכה במידה ניכרת מכפי שתוכנן. חלק מהכישלון התבטא בחשש מתמרון קרקעי, שהיה חלק מהתוכנית הכוללת למשיכת מחבלי חמאס להיכנס לתת הקרקע ואז לתקוף אותם. חשש משתק זה הביא לביטול התמרון המתוכנן ולביצוע אקט של תנועה לעבר המכשול מבלי לחצות אותו. חמאס הבין את המתרחש, לא מיהר להיכנס למנהרות וכך לא נפגע בתקיפה. צה"ל, מצידו, לא הפעיל את ההפתעה האופרטיבית שתכנן בדמות ההתקפה על ה"מטרו".

7. מלחמת התקומה (2025-2023)

המלחמה האחרונה כללה למעשה מספר מערכות. המערכה בעזה, בצפון מול חיזבאללה, בסוריה, מול איראן, מול החות'ים וכנגד הטרור ביהודה ושומרון. ניתן לומר כי לרוב המערכות הללו (פרט אולי לזו מול איראן), הגיע צה"ל ללא תפיסת פעולה מוסדרת. כך גם הכשרת הקצונה והפיקוד היו חסרות מאוד. התפרקות צה"ל מפיתוח התורה במהלך השנים, הובילה למצב שבו הקצונה הבכירה אינה מבינה את יסודות המקצוע הצבאי והדברים נוגעים למספר מושכלות יסוד כדלהלן:

המלחמה חשפה את חולשת התכנון להפעלת כוח במפקדה הכללית. התכנון הכולל להפעלת הכוח הנמצא לכאורה בידי אמ"ץ, נוגע להיבטי התכנון האופרטיבי של המבצעים ואילו המרכיב האסטרטגי נמצא בסמכות אגף התכנון (אג"ת). מצב זה גרם להיעדרה של שפה משותפת ולקשיים וחיכוך בתהליכי התכנון במהלך המלחמה, בשילוש שבין השגת היעדים האסטרטגיים לבין אלה האופרטיביים והטקטיים. כתוצאה מכך, נאלץ פיקוד הדרום לגבש לעצמו אסטרטגיה פיקודית ולפעול להנחלתה במפקדה הכללית.

עקרונות התכנון הצבאי להפעלת הכוח בצה"ל מחייבים קיומו של תהליך הערכת מצב שיטתי וסדור – מצב המוביל לגיבוש תוכנית מבצעית. תוכניות מבצעיות יכולות להיות מגובשות מראש לתרחישים שונים ומנוסחות כפקודות אופרטיביות, או לחילופין מנוסחות כפקודת מבצע המחייבת ביצוע בפועל. יסודות אלה מתקיימים בצורה הדוקה במפקדות המבצעיות הראשיות של צה"ל, דוגמת הפיקודים המרחביים.

חטיבת המבצעים, שהייתה צריכה להיות ה"קמב"ץ" של הצבא ומי שמתמקדת בשליטה, בבקרה, בסנכרון ובניהול המבצעים בפועל – תוך וידוא שמִבצעי המִפקדות הראשיות מנוהלים לאור התוכניות והפקודות ולאור המטרות האסטרטגיות שנקבעו – מצאה עצמה מתמסרת גם לתהליכי התכנון המבצעי. כך צה"ל מצא עצמו קירח מכאן ומכאן.

פער נוסף בפיתוח התורה נגע לכשלון ההגנה בדרום ובצפון. תורת הלחימה בהגנה עומדת על מספר עקרונות שחלק גדול מהן לא מומש לפני המלחמה: ראשית, צה"ל התמקם לעיתים בעורף השטחים החיוניים (בעיקר ריכוזי האוכלוסייה והיישובים) באופן שלא ניתן היה להגן על היישובים מפני מתקפה של האויב. בהינתן שהיה זה אילוץ מדיני, הרי שלא ניתן מענה למגבלה זו כשמאחזי צה"ל נבנו יותר כמחנות שגרה מאשר כמוצבים להגנה. לא נבנו גם מתחמי לחימה שיאויישו במקרה של מתקפת האויב. לא היו כוחות עתודה שתפקידם לתת מענה לפריצת קו המגע ולהפתעה מצד האויב.

דוגמה נוספת הייתה הבנייה של מפקדת אוגדה 91 בבירנית ממש על קו הגבול, כשברור היה לכולם שמפקדה זו לא תוכל לתפקד בלחימה וכך גם בניית מפקדת אוגדת עזה ומפקדות שתי החטיבות המרחביות שלה במחנה אחד בדרום הגזרה, מחנה שאף הוא לא היה ערוך להגנה.

טעות נוספת נוגעת להתבססות על מכשול טכנולוגי ללא בנייה של יכולות חיפוי הדדי בתצפית ואש. כך, נדמה היה שתורת ההגנה הבסיסית של צה"ל נשכחה כשנבנה המכשול הטכנולוגי לאורך הגבול. למגן יש אמנם יתרון באופן ההיערכות הסדורה ובהכרת המרחב, אולם על אף זאת הנחת היסוד הינה ש"קו ההגנה לעולם יפרץ", והנחה זו לא חלחלה למפקדיו הבכירים של הצבא.

נדמה שגם בתורת ההתקפה התגלעו פערים במלחמה. לדוגמה, התקיפה הקרקעית בלבנון בוצעה מהחזית, פעולה שהיא בניגוד גמור לתורת הלחימה. הרעיון לחדור לעומק המרחב ומשם לטהר לאחור – לא נשקל באופן רציני. להבנתנו, הבסיס לכשל הינו בהעדר ההכשרה ואימונים של כוחות היבשה וחוסר אמון ביכולתם לפעול באופן אפקטיבי. תופעה דומה ראינו גם טרם התמרון בעזה בתחילת המלחמה, כאשר רבים בפיקוד הבכיר לא האמינו ביכולתו של מערך היבשה לפעול אפקטיבית בעזה.

למותר לציין שלצה"ל לא הייתה תוכנית אופרטיבית מעשית לכיבוש הרצועה והכרעת חמאס והתוכנית הקיימת לא תורגלה במשך מספר שנים ולא היה אמון של המפקדים בה.

ככלל, נדמה שעקרונות הפעולה היבשתית הכוללים כיבוש, טיהור ושליטה, לא הוטמעו בצה"ל, וכך מצאנו עצמנו במלחמה נמנעים מלכבוש שטח ולשלוט בו באמצעות ממשל צבאי. המעבר לשיטת לחימה שהתבססה על פשיטות, גרמה לחוסר אפקטיביות בפעולה של צה"ל ולבזבוז משאבים יקרים. כניסה ויציאה משטחים שהותקפו ונכבשו אפשרו לחמאס להשתקם בכל פעם מחדש ושיטה זו גבתה מלוחמי צה"ל מחיר כבד וחייבה חזרה פעם אחר פעם לאותם שטחים. גישת הפשיטות שהובלה על ידי הרמטכ"ל הקודם, הרצי הלוי, והמשכה ברעיונות לפעול באופן דומה גם בסוף המלחמה כגישה המובילה במסגרת "מרכבות גדעון ב'", הראתה עד כמה נמצא הפיקוד הבכיר של צה"ל באובדן דרך תורתי ובחוסר הבנה של המקצוע הצבאי.

כך גם משימת הפרדת האוכלוסייה ממחבלי חמאס לא התקדמה כלל – חלק מתוך אותו חוסר רתימה וניהול של צה"ל ופיקוד הדרום את המאמץ, וחלק בשל קשיים משפטיים לכאורה שהערימה הפרקליטה הצבאית הראשית ומתאם פעולות הממשלה בשטחים. הדרג המדיני הנחה את צה"ל להקים "עיר הומניטרית" במרחב שטוהר על ידי כוחותינו ברפיח, ובתגובה, כמו בעניין הממשל הצבאי, הודלפה מצגת הפחדות שהציגה צורך בסדר כוחות גדול, בעלות של עשרים מיליארד שקלים ובחודשים ארוכים לביצוע. ניתוח העלות והזמן הנדרש באמת למשימה, בוצע במסגרת העבודה להקמת הקרן האמריקנית ובמקביל על ידי גופים אזרחיים נוספים, על בסיס תקן להשוואה מפעילויות דומות ברחבי העולם.

ההמנעות משליטה בסיוע ההומניטרי והחלת ממשל צבאי זמני וחלקי, החלה מהשלבים הראשונים לחזרה ללחימה לאחר הפסקת האש הראשונה בדצמבר 2023, וביתר שאת לאחר סיום הפסקת האש השנייה במרץ 2025. נדגיש כאן גם את המנעות צה"ל מהטלה של מצור אפקטיבי על מרחבים שחמאס שולט בהם, תוך מתן אפשרות לאוכלוסייה לקבל סיוע מחוץ למרחבי הלחימה. בנוגע לשליטה באוכלוסייה הוצגו פתרונות בדמות ממשל צבאי וחלופותיו כפי שפורט לעיל, אולם אלה נתקלו בהתנגדות נחרצת מצד המטה הכללי והרמטכ"לים, התנגדות שאינה על בסיס מקצועי (גבי סיבוני וארז וינר, עזה עד מתי, JISS, 6.10.2025).

8. מסקנות והמלצות

מדינת ישראל הוקמה מתוך סערת מלחמה. מנהיגי המדינה וראשי מערכת הביטחון, בראשותו של דוד בן גוריון, השכילו לייצר מסגרת מסודרת של צבא לוחם מתוך לוחמי המחתרות ובוגרי הצבאות הסדירים. במקביל להקמת הצבא, התקיים תהליך מרשים של התפתחות התורה הצבאית ומערך ההכשרות בצה"ל. צוות ההפעלה, התמרונים הגדולים, הקמת בית הספר לפיקוד ומטה וכתיבת ספרות התו"ל הצבאית – הכל התרחש בשנים הראשונות בבחינת יצירת יש מאין.

בהתאם, התקבלו התוצאות המבצעיות במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים. "שכרון הניצחון" שפגע בהנהגת הצבא לאחר אותה מלחמה מוצלחת, לצד "האנשת התורה", הביא ליצירת היסט. למרות שינויים משמעותיים באיום ובסביבה, דוגמת יצירת עומק אסטרטגי למדינה בסיני, ברמת הגולן וביהודה ושומרון, לא התבצע עדכון בתפיסות ובתורת הלחימה. מערך ההגנה בסיני הוקם ללא התאמה לתורת קרב ההגנה והתוצאות במלחמת יום הכיפורים בהתאם.

הסכמי השלום עם מצרים ובהמשך עם ירדן, התפתחות איום הטרור הפלסטיני והאינתיפאדה, לא קיבלו מענה תורתי הולם. צה"ל המשיך להתאמן ביעדים מבוצרים ובכיבוש "פיתות סוריות", כשהאיום הוא בלחימה בשטחים בנויים ולחימה בסבך. תורת הלחימה כנגד טרור וגרילה לא התפתחה ובמקום זאת הונהגו תורות שונות במקומות שונים בצבא, ללא אחידות וקוהרנטיות בין הנלמד בקורסים ובהכשרות השונות.

גם מאוחר יותר, עם התפתחות האיום התת-קרקעי, לא ניכרה התפתחות תורתית והדרכתית שתיתן מענה גנרי לבעיה ההולכת ומתעצמת. צה"ל עסק ברעיונות ובטכנולוגיות אך חסר את העיסוק בתורה הבסיסית.

גם בעולם ההכשרות הצבאיות הורגש חוסר המקצועיות והעדר הסדרה ארגונית. חלק מההכשרות בוצעו בסוג של מיקור חוץ, במדריכים ובתכנים. שינויים תכופים בוצעו בתכנים ונעשו ניסיונות לחקות מגמות חדשות בעולם העסקי/כלכלי. בכלל, המקצוע הצבאי לא נתפס כאטרקטיבי דיו ומפקדים העדיפו לימודים מקצועיים בתחומים שונים, על פני לימוד התורה הצבאית.

בעבודה שנערכה בוועדת המשנה לתפיסת הביטחון ובניין הכוח בראשות חה"כ עמית הלוי, עלו ממצאים חמורים בנושא ההכשרות וניתנו בהקשר זה גם המלצות חשובות (הכשרות מפקדים בצבא היבשה הלוחם, דו״ח ועדת המשנה לתפיסת הביטחון ובניין הכוח, דו"ח גלוי, תשפ"ה, 2025). ההפרדה שנעשתה בדיוני הוועדה בין הכשרה “לתפקיד” לבין הכשרה “לדרג”, בניסיון להצדיק את המבנה המסורבל של מדרג ההכשרות בצה"ל, התבררה כמלאכותית.

כך גם לדוגמה, שילוב הלימודים האקדמיים במסלול ההכשרה לא מעניק לקצינים, כולל אלו שמקבלים הכשרה אקדמית, השכלה צבאית בסיסית, כנדרש בצבאות רבים בעולם. אלה משקיעים זמן רב ואנרגיה בתחומים שאינם חלק מהמקצוע הצבאי כמו מדע המדינה, סוציולוגיה, כלכלה ועוד. במקום לרכז את מאמציהם והתפתחותם האינטלקטואליים במקצוע הצבאי, הם מבזבזים את רוב הזמן הקצר המוקדש להכשרת הקצין בתחומים אחרים.

הוועדה גם ביצעה השוואה עם צבאות זרים כשהראתה חוסר משמעותי בתקופת ההכשרה בצה"ל של הקצונה הקרבית. מדוח הוועדה עולה שמסלול ההכשרות בצה”ל התפתח באופן שיש בו מקריות ותגובות לאילוצים נקודתיים, עם מעט מדי תכנון ומחשבה על הכשרות לאורך השירות כולו.

עוד מעלה דוח הוועדה כי פו”ם הוא ההכשרה הצבאית המקצועית האחרונה בצה”ל. כלומר, אחרי דרגת סא”ל ניכרת בעיה חמורה של שיבוש תפיסת התפקיד הצבאי והכנסת תחומים ושיקולים זרים בקרב הפיקוד הבכיר.

להבנתנו, בנושא התורה וההכשרות נדרשת בחינה מחודשת והסדרה מלמעלה למטה, החל מעדכון תפיסת הביטחון הלאומית, דרך אסטרטגיית צה"ל, תפיסת ההפעלה הרב-זרועית ועד לתורת הלחימה של הזרועות והחילות. כדי לתת לנושא חשוב זה את המקום הראוי, צריך לתת עדיפות והכוונה ללימודים צבאיים, כחלק ממסלול קידום המפקדים, לשלב תפקידי הדרכה כתפקידי ליבה ולהאריך משך קדנציות בצורה גורפת.

יש מקום להחזיר עטרה ליושנה בעניין ההכשרות וההדרכה. להקים מחדש את אה"ד – אגף ההדרכה – ולהסדיר את כל מערך ההכשרות בצה"ל מטוראי ועד רב אלוף באופן קוהרנטי, תוך בחינת התכנים הנלמדים, מניעת חפיפות וחזרתיות ובעיקר מניעת סתירות. התורה הצבאית צריכה לחזור ולקבל מקום של כבוד בעשייה הצבאית. מפקדים צריכים להיבחן עליה, קידומם צריך להיות תלוי בתפקידי הדרכה שיבצעו ובכתיבה צבאית שייקחו בה חלק.

על צה"ל לזנוח אופנות חיצוניות ומיקור חוץ של הכשרות הפיקוד שלו ולעסוק בנושא בתוך הבית פנימה. כשיהיה כדאי יותר במערכת להיות בוגר המכללה לביטחון לאומי מלהיות בוגר קרן וקסנר, נדע שאנחנו על דרך המלך. ההכשרות בצה"ל חייבות לקבל שדרוג משמעותי, הן בהיבט התכנים, הן בהיבט הפיקודי הדרכתי והן בהיבט ההסתכלות הכוללת על עולם ההכשרות בצבא מקצה לקצה.

המשנה במסכת אבות אומרת: "אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח". יש וחייב להיות קשר הדדי בין החומר לבין הרוח. חשוב שנצטייד באמצעי לחימה חדשים ומספקים, אבל אם לא תהיה תורה – הכשרה צבאית וספרות רלוונטית – לא יעזרו אמצעי הלחימה.