טורקיה ואיראן נחשבות כיריבות היסטוריות, כהמשך דרכן של שתי האימפריות המפוארות – האימפריה העות'מנית והאימפריה הספווית (האימפריה הספווית הוקמה על ידי שושלת איראנית שיעית ושלטה במרבית שטחי איראן של ימינו מתחילת המאה ה-16 ועד 1722. האימפריה החזירה את עצמאות איראן המוסלמית, תחת שליטים ילידי המקום).
המאבק הצבאי בין השתיים החל באופן גלוי ב-1514 במלחמת צ'אלדיראן. אז, כתוצאה מניצחון עות'מני מוחץ, האיראנים לא הורשו להפיץ את השיעה באנטוליה וגם לא יכלו לחדור לעומק המזרח התיכון.
לאורך השנים המלחמות החוזרות בין המדינות הגיעו לסיומן עם החתימה על הסכם זוהאב (Zuhab) שנחתם בשנת 1639. חשיבות ההסכם נבעה מעצם ההצלחה בסיום המלחמה הקונבנציונאלית בין השתיים ובעיקר הצלחתו בקביעת הגבול בין טורקיה לבין איראן של ימינו. למעשה, בניגוד לכל הגבולות במזרח התיכון, ששורטטו על ידי הקולוניאליסטים הבריטים והצרפתיים, הרי שהגבול הזה הוא היחידי שהוסכם בין המדינות עצמן ולכן הוא הפך למוסכמה הלאומית הבלתי מעורערת בשני הצדדים.
כך עד לסוף מלחמת עולם הראשונה הטורקים שמרו על ההגמוניה העות'מנית תוך שהם מגינים על האסלאם הסוני מפני השיעה.
אך ההיסטוריה של המדינות, גם אחרי הסכם זוהאב, לא הייתה סוגה בשושנים. אחרי המהפכה האסלאמית באיראן בשנת 1979, טורקיה ראתה באיראן איום על המשטר החילוני שלה. והיא אכן הייתה כזו. זה בא לידי ביטוי בניסיונות האיראנים להרחיב את המהפכה לטורקיה וכן בהתנקשויות נגד אינטלקטואלים חילונים – פעולות שהפכו את איראן לאיום אסטרטגי בעבורה.
השינוי בעוינות בין המדינות הגיע רק ב-2010. במסגרת דוקטרינת "אפס בעיות עם השכנות" שהוביל שר החוץ הטורקי דאז אחמט דאבוטאולו, טורקיה הכריזה על ביטול מדיניות החוץ הקודמת ובאופן רשמי ופומבי איראן הוכרזה מדינה ידידותית, שלא מהווה איום על טורקיה. מהלך זה אפשר לשתי המדינות להתמקד באויב המשותף: התנועה הכורדית. שתי המדינות החלו להיאבק בארגונים כורדים חמושים. מצד אחד איראן נלחמת בארגון PJAK הכורדי ומצד שני טורקיה נלחמת בארגון PKK, הנחשב ארגון טרור גם על ידי המערב. כך האויב המשותף תרם להתקרבותן.
דוגמה נוספת לשינוי המדיניות היא התגייסותה של טורקיה למעט איראן, כשעל זו הוטלו עיצומים על ידי רבות ממדינות העולם, בהובלת ארצות הברית. באותה העת טורקיה וברזיל היו חברות זמניות במועצת הביטחון באו"ם וכך בסיוע ברזיל, בהנהגת לולה דה סילבה גם היא אימצה מדיניות אנטי מערבית ועמדה לצדה של איראן של אחמדינג׳אד. כך טורקיה ברזיל ואיראן חתמו על הסכם והכריזו כי טורקיה תאגור את האורניום האיראני. כמובן שלא מדובר רק בסנטימנטים של טורקיה כלפי איראן, אלא באינטרס ברור שהשכנה שלה לא תיפול ושהיחסים הכלכליים ביניהן ישרתו גם על האינטרסים הטורקים. לאורך כל הדרך אנקרה המשיכה לסייע לטהרן במניעת השלכות החרם שהוטל עליה. כך גם הבנק הטורקי הממלכתי האלקבנק Halkbank הואשם ישירות בהפרת הסנקציות והוגשה נגדו תביעה שעדיין מתנהלת בארה"ב.
המעבר המהיר – מאוהב לאוייב
ה-7 באוקטובר היא נקודת מפנה לא רק בתפיסת הביטחון ומדיניות החוץ הישראלית, אלא גם בתפיסתן של כל מדינות האזור. כזכור, לפני שהמלחמה בעזה ישראל הייתה בתנופה של הסכמי שלום ונרמול היחסים ממדינות המפרץ ועד אנטוליה. המהלך הזה היה עשוי להיטיב עם כל המדינות המתונות באזור, כמו ערב הסעודית, האמירויות, מצריים ואף טורקיה, שכולן היו מתמקדות בשגשוג, יציבות ושיתוף פעולה האזורי. טורקיה לא רק נרמלה את יחסיה עם ישראל, אלא גם פתחה דף חדש ביחסיה עם אותן המדינית הערביות שהביעו נכונות לקדם שלום עם ישראל. אותן מדינות אשר קודם לכן היו בקשרים גרועים עם אנקרה בעקבות אירועים דיפלומטיים ואחרים, כגון פרשת רצח העיתונאי הסעודי ג'מאל ח'אשוקג'י על אדמת טורקיה, ניסיון ההפיכה בטורקיה והפיכה הצבאית המוצלחת במצריים. אלא שהודות לאימוץ מדיניות חוץ ריאליסטית, כל המחלוקות בין מדינות הסוניות המתונות נדחקו הצדה. ההתקרבות הזו של אנקרה לישראל, במקביל להתקרבותה לשותפות החדשות של ישראל הביאו לבידודה של איראן באזור.
התמונה האידילית הזו שבישרה על מזרח תיכון חדש הפריעה מאוד לציר הרשע האיראני ואיימה עליו. כמשטר החושש מאזרחיו, האייתולות בטהראן ניזונים מסכסוכים ומלחמות. אויבים חיצוניים, אמיתיים או דמיוניים, מסייעים למשטר הדיכוי האיראני ללכד את העם סביבו.
ואכן נראו לא מעט סימנים להתערערות המשטר, כפי שניתן היה לראות כשנה לפני הטבח בשמחת תורה, בפרשת הריגתה של מהסה אמיני. אותה צעירה אומללה שעונתה למוות על ידי "סיירת ההדרכה" של המשטר, אחרי שאלה טענו שהיא לא חבשה את החג'אב כראוי, הביאה להפגנות אלימות בטהרן, ובסאקז, עיר הולדתה. נשים זעקו "נשים, חיים, חופש", מה שעלול היה לצאת מידי שליטה. אלא שאז הגיע ה-7 באוקטובר, שדחק את פסגת השלום שתוכננה בין ערב הסעודית לישראל ושמה קץ לנרמול היחסים העדין בין ישראל לטורקיה. איראן חזרה לסביבה הטבעית שלה.
מדינות ערב המתונות מודעות למשחק השחמט האיראני ולכן הן מנסות למזער את הנזקים, בעיקר מול ישראל. אולם, בניגוד לכך ולמרות כל האינטרסים המשותפים בעיקר במזרח ים התיכון, ארדואן העדיף להקריב את יחסיה השבריריים של טורקיה עם ישראל, לטובת האידאולוגיה הפן-אסלאמיסטית נוסח האחים המוסלמים, למרות שזו לא מקדמת אינטרס טורקי מיידי כלשהו. כמובן שטהרן היא המרוויחה הגדולה מהשינוי הזה.
ישראל – המכנה המשותף
ובכן, הקרע בין ישראל לטורקיה היה הזדמנות פז לאייתולות להידוק היחסים עם אנקרה. זאת אחרי שהיחסים בין השתיים הגיעו לשפל בעקבות שיתוף הפעולה בין המוסד לבין שירות הביון הטורקי, MIT, ביוני 2022, שהביא לסיכול פיגועים רבים נגד תיירים ישראלים על אדמת טורקיה. באותה עת המתיחות בין המדינות גברה גם בשל פעילות ה-MIT לניטור התאים של משמרות המהפכה האיראניים שריגלו אחר גולים שלהם באדמת טורקיה.
למרות כל זאת, חשוב להדגיש כי שתי המדינות פעלו למניעת הידרדרות היחסים מתחת לרף מסוים שעלול היה להפוך אותן לאויבות. לכן למרות הפרשיות הללו עדיין שר החוץ האיראני חוסיין אמיר-עבדאללהיאן ביקר באנקרה ב-27 ביוני 2022. עם נחיתת שר החוץ האיראני בטורקיה כל ערוצי הטלוויזיה הטורקיים מתחו ביקורת חריפה על איראן, בשל ניסיונותיה לפגוע בתיירים ישראליים בשטחה. אך גם בדיווחים אלה העיתונאים והפרשנים הטורקים דאגו להדגיש שהם אינם דואגים לחיי הישראלים, אלא לריבונותם. כך טורקיה הריחקה ממנה את הטענה שהיא מגנה על "הציונים" ובה בעת שמרה על הקו הדיפלומטי הפתוח עם ישראל.
על רקע זה, כששר החוץ הטורקי דאז מבלוט צ'אבושאולו קיבל את פניו של מקבילו האיראני באנקרה, כולם ציפו לראות ביטויים למתיחות הזו בין המדינות. אך ההפך קרה. אמיר-עבדאללהיאן התקבל בחום וזכה אפילו לכינוי "אח" מצדו של צ'אבושאולו. אם לא די בכך, מול המצלמות צ'אבושאולו הסתפק רק בהצהרת פרווה, כשהדגיש כי "על שתי המדינות לשתף פעולה בלוחמה נגד הטרור". כך למרות המתיחות הברורה שהייתה ביחסים בין המדינות, שר החוץ הטורקי נמנע מלמתוח ביקורת פומבית נגד טהראן והיא בחרה להעביר את המסרים הנדרשים בחדרי חדרים.
אחרי כחודש ימים, ב-19 ביולי אותה השנה הנשיא ארדואן ביקר בטהראן ופתח דף חדש ביחסים. במסגרת ביקורו הנשיא הטורקי לקח חלק בישיבה השביעית של "מועצה העליונה לשיתוף פעולה". מדובר בגוף שהוקם בשנת 2014 לשם העמקת הדיאלוג בין שתי המדינות. השיח האינטימי הזה נמשך גם בשנת 2023. בספטמבר באותה השנה שר החוץ הטורקי החדש האקאן פידאן ביקר באיראן, ולאחר מכן שוב כחודש אחרי פרוץ המלחמה בעזה בחודש נובמבר אמיר עבדאללהיאן ביקר באנקרה.
את הצעד הבא בהתקרבות בין המדינות תרם החמאס, שהביא לקריסת נרמול היחסים של טורקיה עם ישראל. מיד אחרי ביקורו של שר החוץ האיראני, ב-27 בנובמבר, נשיא טורקיה ארדואן טילפן לעמיתו האיראני אברהים ראיסי. לפי ההודעה הרשמית של בית הנשיא הטורקי שני הנשיאים דנו ב"מלחמה הלא חוקית של מדינת ישראל בעזה", בצורך באספקת סיוע הומניטרי לפלסטינים ובמאמצי השגת הפסקת אש. במילים אחרות, תמו המחלוקות בין שתי המדינות. לכן ארדואן אף הרשה לעצמו לקרוא לכל המדינות המוסלמיות להתלכד ולשדר עמדה משותפת מול "הטבח שעושה ישראל באדמות פלסטין".
כשהנשיא הטורקי ספג תבוסה היסטורית בבחירות לרשויות המקומיות, הוא ניסה כהרגלו להסית את תשומת הלב של הציבור מהסוגיות הבוערות במדינתו לעזה, במקום להתייחס לתוצאות הבחירות שלא החמיאו לו, בלשון המעטה. בהודעה הטלפונית שנמסרה לתקשורת, שני המנהיגים שוב הביעו נכונות להמשיך לפעול להשגת הפסקת אש, ואף הדגישו את רצונם לראות פיוס פלסטיני בין החמאס לפת"ח.
מתעמתים ומחייכים
למרות שיתוף הפעולה הזה חשוב גם להדגיש את האמביוולנטיות המתמשכת ביחסיהן. אמנם הגבול בין שתי המדינות ממשיך להיות שקט, אך המתיחות מורגשת בזירות שונות, כגון בסוריה, עיראק וקווקז. מדיניות החוץ הלעומתית של טורקיה כלפי משטר אסד והתערבותה הישירה של אנקרה במלחמת האזרחים בסוריה מנוגדת לאינטרסים האיראניים. גם הנוכחות הכלכלית הטורקית המתעמקת בשטח כורדיסטן מדאיגה את טהראן. לצד ההשפעה באמצעות הכוח הרך טורקיה גם פועלת בשטח באמצעות הכוח הקשה, קרי הצבא. מאז 2019 טורקיה הקימה 38 בסיסים צבאיים "זמניים" לאורך כל צפון עיראק. איראן חוששת כי הנוכחות של טורקיה היא לא באמת זמנית. באופן לא מפתיע איראן לא יושבת בחיבוק ידיים ובאמצעות המיליציות השיעיות איראן, כדרכה, מנהלת מלחמת פרוקסי מול טורקיה. מעת לעת מחבלי אל-חַשְׁד א-שַּׁעְבִּי ("הגיוס העממי", או "ההתגייסות העממית"), הידוע גם בשם "כוחות המוביליזציה העממית", או "ועד המוביליזציה העממית, משגרים טילים נגד בסיסים צבאיים של טורקיה באזור.
האינטרסים של השתיים מצטלבים בעיקר בקווקז. בשנת 2020, במסגרת מלחמת קרבאך השנייה, אזרבייג'ן הביסה את ארמניה והחזירה את שליטתה בחבל נגורנו קרבאך.
במהלך הלחימה טורקיה ואיראן נעמדו זו מול זו. טורקיה הסונית תמכה באזרבייג'ן השיעית. לעומת זאת איראן השיעית באופן מאוד אירוני תמכה בארמניה הנוצרית. בעיניים איראניות ניצחון אזרבייג'ן לא רק איים על שלמותה של איראן, בשל נוכחותם המכובדת של אזרבייג'נים בשטחה, אלא שגם הניצחון האזרבייג'ני בישר על החדירה הטורקית לקווקז. כיום, גם אחרי המלחמה, איראן דבקה בעמדתה ועדיין עומדת לצדה של ארמניה כדי שאיראן לא תסכים לפתוח מסדרון יבשתי בין טורקיה לבין אזרבייג'ן. חשוב לציין כי פתיחת מסדרון זה היה אחד התנאים של הפסקת האש בין אזרבייג'ן לבין ארמניה.
לצד הסוגיות שקשורות לאסטרטגיה צבאית ואזורי השפעה, גם סוגיית המים משחקת תפקיד מאוד משמעותי ביחסיהן. בעשור האחרון שתי המדינות סבלו מבצורת קשה. גם בטורקיה וגם באיראן אגמים ונהרות התייבשו ונעלמו. במטרה למקסם את ניצול משאבי המים שיש ברשותה, אנקרה בנתה ארבעה סכרי מים על הנהר אראס (Aras) שחוצה את הגבול לאיראן, ארמניה ואזרבייג'ן. בעקבות כך, בטענת הפחתת זרימת המים אל תוך איראן, טהראן מאשימה את טורקיה בגרימת בצורת מכוונת בתוך שטחה. טורקיה מסרבת לקבל אחריות על כך, אך יחד עם זאת אנקרה משאירה ערוצי הידברות תוך שהיא ממשיכה להאשים את טהראן בניהול כושל של תשתיות המים.
מס השפתיים של ארדואן נגד ישראל
עם סיום כתיבת המאמר הזה פרסם ארדואן "סנקציות" נגד ישראל, לפיהן הוא מגביל את הייצוא הטורקי לישראל. ההגבלות, לפי הודעתו יחולו על ייצוא מלט וחומרי גלם לבנייה ולתעשייה ויימשכו לדבריו עד שישראל תפסיק את המלחמה בעזה. מדובר בייצוא בהיקף של 3.5 מיליארד דולר בשנה. ארדואן לא מחיל את הסנקציות על ייצוא מזון ומוצרי צריכה אחרים, שעלולים להביא לנזק לכלכלת טורקיה לטווח הארוך. מדובר בעוד מהלך שנועד לספק את הנראות הדרושה לו כדי להראות הזדהות עם האינטרס הערבי במזרח התיכון.
כפי שניתן לראות, ואולי בניגוד למה שמייחסים להן במערב, טורקיה ואיראן לא מקבלות החלטות מהבטן. שתי המדינות עושות את המיטב כדי לא לשבור את הכלים וחשוב להן להמשיך לנהל יחסי שכנות טובים, לצד החיכוכים המשמעותיים ביניהן. הן משתפות פעולה ובו זמנית לא חוששות מעימותים. שתיהן מתאימות עצמן למצבים המשתנים וממשיכות לנסות לקדם את האינטרסים שלהן מבלי להגיע לעימותים פומביים. אחרי 7 באוקטובר דומה כי האווירה האנטי-ישראלית שנוצרה באזור ממשיכה לשרת את האינטרסים שלהם להציג חזית אחידה ושותפות, גם אם אין באמת כזו. אולם למרות ההתקרבות ביניהן הרי שגלוי וידוע שלקרע ביניהן יש עומק ושורשים דתיים. חברותה של טורקיה בנאט"ו ויריבותה ההיסטורית עם טהראן מורגשת היטב בזירות שונות לא ניתן לדבר על ברית אסטרטגית בין שתי המדינות. אלא שישראל לא יכולה לבנות על העובדה הזו ואל לה להיות שאננה למשמעויות הקשר ביניהן. על מדינת היהודים להיות ערנית לכל התקרבות פוטנציאלית בין טורקיה ובין מדינת הטרור ולהיערך בהתאם ובמיוחד להשקיע בהגברת ההשפעה הישראלית בנקודות החיכוך בין שתי המדינות, בעיקר באזרבייג'ן ובממשלת כורדיסטן האזורית.
