המאבק בטרור הפלשתיני הוא אתגר מרכזי לישראל מזה עשרות שנים לפני הקמת המדינה, אך בשנים האחרונות הוא התעצם ולבש פנים חדשות בעידן הדיגיטלי טרור יחידים. כיום, מסרים מסיתים וסרטונים אלימים מתפשטים במהירות באמצעות המכשירים הניידים שלנו ובכל הפלטפורמות הדיגיטליות. ארגוני הטרור ממשיכים להיות פעילים במתכונתם המסורתית המרושעת, אך בנוסף הם מעודדים את המפגעים הבודדים לפגוע באופן ספונטני ולא מאורגן בישראלים – חיילים ואזרחים, ובכך הם משיגים מכפיל כוח בהשקעה מינימלית.
מדובר באתגר חדש, שמטבעו עלול לייצר מבוכה ואפילו חוסר אונים – אתגר המעלה את השאלה מה ניתן לעשות מולו?
המפגע הבודד על פי כוחות הביטחון הוא מפגע שמבצע פיגוע באופן עצמאי, ללא השתייכות או קשר לארגון טרור מסויים, ופועל ללא הנחיות או מימון מגורמים חיצוניים. בניגוד לחוליות, או תאי טרור שמשאירים אחריהם "חתימה מדיעינית" שמאפשרת לעקוב אחרי פעולותיהם, המפגע הבודד פועל ללא כל התרעות מוקדמות. דוגמה לכך היא ארגון הטרור "גוב האריות" שהיה פעיל מאוד בשכם במהלך השנתיים האחרונות, עם יותר מ-250 אלף עוקבים בטלגרם. צה"ל הצליח במאמץ ממושך לחסל את כל ראשי הארגון, דבר שהוביל בסופו של דבר להפסקת פעילותו.
המפגע הבודד בדרך כלל מצויד בחפצים ברי השגה כמו גרזן, סכין או מספריים, ולא בנשק חם. הוא פועל בהפתעה, ומצליח לפגוע ולעיתים אף להרוג לפני שיינוטרל על ידי איש ביטחון, או אזרח חמוש. בפיגוע מסוג זה, כוחות הביטחון לרוב מסבירים את כישלונם בכך שלא הייתה להם התרעה מוקדמת. בכירים במשטרה נוהגים לטעון במקרים כאלה, כי לא הייתה כל אינדיקציה מוקדמת לכוונותיו של המפגע.
חשוב לציין שהמפגע הבודד אינו תופעה ייחודית לאזורנו או לזמננו. במהלך ההיסטוריה התרחשו מעשי רצח שנעשו על ידי מפגעים בודדים, נגד דמויות מפורסמות. דוגמאות בולטות לכך כוללות את רצח הנשיא האמריקני אברהם לינקולן במאה ה-19, ובמאה ה- 20 רצח הנשיא ג'ון קנדי ואחיו הסנטור בובי קנדי, רצח מרטין לותר קינג, וכן הרציחות של אינדירה ורג'יב גאנדי. גם ניסיונות הרצח של הנשיא רייגן והאפיפיור פאולוס השני ורצח ג'ון לנון ועד לרצח ראש הממשלה יצחק רבין. עד היום, לא הוכח שהמפגעים במקרים אלו קיבלו הנחיות או תגמולים מגורם כלשהו, ואף לא הוכחה השתייכותם לארגון, מפלגה או כת מסוימת.
הסימנים המקדימים
המפגע הפוטנציאלי מודע היטב לכך שקיימת סבירות שהוא לא יחזור חי מהפעולה שהוא מתכנן, ולכן מבחינת המפגע המוסלמי מדובר בפעולה של הקרבה (אסתשהאד), שתהפוך אותו לשהיד. גם אם לא הייתה לו כוונה מראש למות או להתאבד, ברור לכל כי ביצוע פיגוע כזה כרוך בסיכון גבוה למות, או לכל הפחות להיתפס. השאלה המתבקשת היא האם יש סימנים מקדימים שמצביעים על כך שמישהו עתיד לבצע פיגוע? האם ניתן לזהות מפגעים פוטנציאליים לפני שהם פועלים? למעשה, לעיתים קרובות המפגעים מבצעים פעולות מסוימות לפני ביצוע הפיגוע. כך למשל, במקרים רבים המפגע מתכונן לפעילותו על ידי בקשת סליחה, בדרך כלל מאמו ולעיתים גם מקרובי משפחה וחברים. על פי הצוואות של עשרות מחבלים, רוב המפגעים מבקשים סליחה מאמא שלהם לפני הפעולה, משום שהוא למעשה בחר לעזוב אותה בדרך זו. בנוסף, חלק מהמפגעים דואגים להסדיר את חובותיהם הכספיים, מתוך אמונה שהם עומדים למות "מות קדושים" ולכן הם יידרשו לתת דין וחשבון אחרי מותם.
תופעה נוספת שניתן לזהות היא כתיבת מסרים של נקמה, שבהם המפגעים מביעים רצון לנקום בישראל על מעשיה, או על מה שהם רואים כפגיעות באיסלאם, כמו חילול מסגד אלאקצא. פעמים רבות, לפני הפיגוע, מחבלים כותבים פוסטים ברשתות החברתיות ומאיימים לנקום על מה שישראל כביכול עשתה להם או לעם הפלשטיני. נוסף על כך, חלק מהמפגעים משאירים צוואות, שבהן הם מתארים את עצמם כשהידים ומביעים את אמונתם לפיה הם ייכנסו לגן עדן, חלקם אף מתגאים בכך שהם יפגשו את הנביא מוחמד. אחרים מנמקים את החלטתם לבצע את פיגוע ההקרבה במטרה להגן על ירושלים ולמען מסגד אלאקצא, על האיסלאם והמוסלמים או למען מדינת "פלסטין". צוואות אלו, שנמסרות לעיתים לקרוביהם טרם מותם, עשויות להעיד על כך שהמפגע, אף אם פעל באופן עצמאי בתכנון ובביצוע, לא היה לגמרי מבודד בתהליך ההכנה.
מניעים ומטרות: הפרסים לטרור
ניתן למנות חמישה מניעים מרכזיים לביצוע פיגועי יחיד, שהם בדרך כלל פיגועי התאבדות מבחינת מבצעיהם: הראשון הוא המניע הדתי, הרצון להפוך לשהיד ולזכות בגן עדן, הוא המניע המרכזי והשכיח ביותר. מדובר בשאיפה גרנדיוזית למות כלוחם כדי להגן על המקומות הקדושים, כגון מסגד אלאקצא וירושלים, במאבק נגד היהודים. השני הוא מניע לאומני: הרצון למות למען המולדת "פלסטין". השלישי הוא מניע אישי – רגשי נקמה. מחבלים רבים ביצעו פעולות תגמול על קרוב משפחה שנהרג על ידי צה"ל.
הרביעי הוא מניע נפשי – על רקע של מצוקה נפשית, או משבר אישי. חווינו בשנים האחרונות מקרים של נשים "שחטאו" לתפיסתן, כאשר פעולה של הקרבה נראתה להן הדרך להיטהר מחטאיהן. גם מחבלים שביצעו פיגועים בעקבות ריב אישי, למשל מחבל שביצע פיגוע בגלל ריב עם אשתו שנטשה אותו והפיגוע הוא מוצא של כבוד בעבורו. יש גם מבין הנרדפים על ידי כוחות הביטחון, שנשברים מהמתח של חיים בסתר ובפחד, נשברים ומחליטים לשים קץ לחייהם הקשים תוך ביצוע פיגוע נגד יהודים.
והמניע החמישי הוא הכלכלי – מניע הנובע ממדיניות הרשות הפלסטינית לתגמל מחבלים ואת בני משפחותיהם. הרשות מספקת משכורות חודשיות וקצבאות למחבלים שנכלאו, או לבני משפחותיהם, לאחר מותם. ככל שהפיגוע חמור יותר, או שתקופת המאסר ארוכה יותר, הקצבה שתינתן לו גבוהה יותר. מחמוד עבאס, אבו מאזן יו"ר הרש"פ, מעניק חשיבות רבה לפיגועים נגד ישראל, לא רק שהוא אף פעם לא מגנה אף פיגוע, להיפך. לפעמים הוא מהלל את המחבלים ומצטלם איתם, מה שמעודד צעירים פלסטינים לבצע פיגועים. חלק נכבד מתקציב הרשות מוקדש למימון המחבלים, והציבור הפלשתיני תומך בסוגיית המחבלים בבתי הכלא בישראל ובמימונם ולא יאפשר לאבו מאזן לוותר עליו. הסוגיה הזו נטועה היטב בתרבות הפלסטינית. אבו מאזן גם מאמין שהטרור יכול לשמש ככלי לחץ על ישראל לשוב ולוותר על שטחים ולהגיע להסכמות. ישראל הודיעה למדינות המערב על התשלומים ואף ניסתה להפסיק את תשלומי הכספים למחבלים ולבני משפחותיהם על ידי חקיקת חוק לקיזוז הסכומים מתקציבי הרשות, אך המאמצים הללו לא הוכיחו את עצמם. אבו מאזן הצהיר בבירור: "גם אם יישאר לנו גרוש אחד – נשלם אותו למשפחות השהידים והאסירים". ניתן להעריך בוודאות שהעידוד הכספי למחבלים מהווה עידוד לבצע פיגועים נגד יהודים וישראלים בכלל.
דמות השהיד – בניית המפגע
הג'יהאד, שמשמעותו מלחמת קודש, מתאר את חובתו של כל מוסלמי להילחם להפצת האסלאם, או לכיבוש מחדש של שטחים שהיו תחת שלטון איסלאמי. הכוונה היא מאבק נגד "כופרים", כגון משטרים לא אסלאמיים – בעיקר מערביים. הג'יהאד אינו מוגבל ללחימה אקטיבית בלבד; הוא יכול להתבטא גם בצורות אחרות כמו מלחמה באמצעות התקשורת, מערכות המשפט, ואף פעולה מינית למען הלוחמים (המוג'אהדין) הזכרים. המוג'אהדון הם הלוחמים שביצעו מלחמת קודש – אנחנו נתמקד בג'יהאד הלוחמני.
דאע"ש, למשל, הכריז על מלחמה בסוריה ובעיראק בטענה שהמנהיגים המקומיים הם כופרים, גם אם הם מוסלמים. בשנות ה-80, הלוחמים האפגנים שתפסו חלק במאבק נגד השלטון הסובייטי הוגדרו כמוג'אהדין. כל מי שמת במהלך ביצוע ג'יהאד נחשב לשהיד, כי הוא מת למען קידוש אללה.
תואר השהיד מוענק בדרך כלל לחיילים במדינות ערב שנהרגים במהלך מילוי תפקידם, אך ארגוני הטרור עושים שימוש רחב במונח הזה, גם במקרים של מי שנהרג מאש צה"ל במסגרת הסכסוך הפלסטיני-ישראלי . בחברה הפלסטינית, השהיד נחשב לתואר הנעלה והנחשק ביותר. לפי התפיסה האסלאמית, השהיד מגיע מייד לגן עדן לאחר מותו ופוגש את בוראו. לכן, בתפיסה האיסלאמית אסור לרחוץ אותו, כנהוג על ידי המוסלמים וכן על יד היהודים – כחלק מכבוד המת. השהיד נקבר בדיוק כפי שהוא עם בגדיו ואף עם נעליו, ללא טקסי רחצה. לא עושים שום שינוי בגופו או בבגדיו, בכדי שגופתו של השהיד תישאר "בקדושתה". אמונות עממיות רבות נקשרות עם גורלו של השהיד לאחר מותו, למשל שגופו אינו מתקרר ואינו נרקב, ולעיתים אף נפלט ממנו ניחוח של מושק ארומטי. בקוראן, שמבחינת המוסלמים הינו דבר אללה, מוקדש פסוק שעוסק במעמד השהיד:
"אל תחשב כי הנהרגים לשם אלוהים מתים. לא. כי חיים הם ואצל אלוהים פרנסתם. הם שמחים בברכה אשר הרעיף אלוהים עליהם ויגילו באלה אשר טרם חברו להם ונותרו מאחור, ביודעים כי לא ייפול פחד עליהם ולא יצטערו. הם שמחים בחסד אלוהים ובברכתו ובכך אלוהים לא יגרע משכר המאמינים. אשר נענו לקריאת אלוהים ושליחו לאחר שכבר נפצעו. שכר כביר שמור לעושה הטוב וליראים אשר בהם". (סורת אל עמראן – آل عمران, פסוק 169).
כדי לעודד צעירים לבצע פיגועים ולמות למען אללה, ארגוני הטרור מבצעים מניפולציות על גופות המחבלים ההרוגים ומשתמשים בפוטושופ כדי להציגם בצורה אטרקטיבית. הם מפיצים שמועות וחומרים תעמולתיים כדי לחזק את האמונה בגן עדן ובתופעת השהיד. לדוגמה, תועדו מקרים בהם שופצו תמונות של מפגעים שנהרגו, והוספו להן חיוכים כדי להציג את השהידים כמסופקים ומאושרים. תופעה נוספת שראינו במלחמת חרבות ברזל כוללת דיווחים על כך שהגופות פולטות ריחות מיוחדים של מושק, שעל פי אמונתם מיחדות את השהיד הנמצא בגן עדן.
טיפוח הבטחת גן עדן
באסלאם, בדומה ליהדות, יש עקרונות של שכר ועונש בעולם הבא. עם זאת, בעוד שהיהודים מקדשים את ערך חיי האדם והשמירה עליהם, כולל שמירה על הנפש, בעבור מוסלמים רבים החיים בעולם הזה הם רק תחנה זמנית בדרך לחיים האמיתיים בעולם הבא. בעולם הבא, התגמול, או העונש, מחכים בגן עדן או בגיהינום. לפי התאולוגיה האיסלאמית, הצדיקים והמאמינים ששמרו על המצוות מקבלים את מקומם בגן עדן, ולא פחות חשוב מכך, גם לשהידים מובטחת כניסה לגן עדן. האמונה בגן עדן כוללת את התיאוריה שמקום זה הוא עולם של עונג ושפע ושם ממתינות לשהידים 72 בתולות. אמונה זו מקורה בתורה שבעל פה, הלכה לא כתובה שנמסרה על ידי אנשי דת מוסלמים, אשר ציטטו את הנביא מוחמד.
על פי האיסלאם, בגן עדן אין יום ולילה, אין שמש ואין ירח. תושבי גן עדן נעים על סוסים ממקום למקום. גן עדן מתואר כעולם של יופי וטוהר, מלא בעצים ירוקים, פירות טעימים וריחות נעימים שמעולם לא נרקחו. המקום מאפשר כל פעילות שנאסרה על פני האדמה, כגון שתיית אלכוהול, ואין בו איסורים. גן עדן גם מתאפיין בנהרות של יין וחלב ייחודי, כפי שמתואר בקוראן:
"זה משל גן עדן אשר הובטח ליראים: בתוכו נהרות של מים אשר לא ייערכו לעולם ונהרות של חלב אשר לעולם לא יחמיץ ונהרות של יין ערב לחך השותים ונהרות של דבש טהור ומזומן להם בו כל פרי למינו ומחילה מריבונם. השוו לאלה השוהים לנצח באש ואשר יושקו בה מי רותחין שיקרעו את מעשיהם לגזרים? (סורת מוחמד – محمد , פסוק 15).
אז מה עושים?
כוחות המודיעין בישראל עומדים בפני אתגר מורכב בסיכול פיגועים, במיוחד כאשר מדובר בפעולות המבוצעות על ידי מפגע יחיד. ארגוני המודיעין טוענים שקשה לצפות את הפיגועים הללו מראש, בשל העובדה שהמחבלים פועלים באופן עצמאי, מבלי לשתף את תכניותיהם עם גורמים אחרים. עם זאת, פעמים רבות לאחר הפיגוע מתברר שהיו רמזים מודיעיניים, כמו רשומות (פוסטים) חשודות ברשתות החברתיות שיכלו להעיד על כוונות המחבל. כיום בעזרת תוכנות ניטור מבוססות בינה מלאכותית ניתן לאתר פרופילים מועדים, באמצעות מילות מפתח ברשתות החברתיות.
למעשה, "המפגע הבודד" אינו באמת בודד, או מנותק מהסביבה. גם אם התכנון והביצוע של המפגע נעשה ללא שיתוף גורמים אחרים הרי הממסד של הרשות וגם של החברה הפלסטינית מעניקים מעטפת תמיכה רחבה לאותם מחבלים – החל מחינוך לערכי רצח יהודים והקרבה – ממערכת החינוך ועד להסתה ברשתות וכלה בהכרה ותגמול כספי של המבצעים. כך שהמחבל היחיד אינו באמת מנותק, או בודד ולכן זו טעות להתייחס לפיגועים אלה בצורה שכזו, שמראש מסירה אחריות ממערכת הביטחון, או אפשרות להתמודד עם התופעה. עובדה היא שמייד אחרי פיגועים מעין אלה הארגונים מפרסמים את תמונת המפגע ברקע מסגד אל אקצה – אל לנו לשתף פעולה עם הפרסומים האלה, שזוכים לאהדה רבה בקרבם ומעודדים מפגעים נוספים. עובדה נוספת היא שארגוני הטרור מתחרים לא פעם ביניהם על ייחוס המפגע אליהם – הפרסומים שלנו מסייעים להם בפיאור שמם בקרב הציבור שלהם.
טעות נוספת שנעשית כיום בתחום זה היא של הדרג המדיני המחזיר את גופות המחבלים לקבורה על ידי משפחותיהם. אסור להחזיר את גופותיהם ללא תמורה. טעות נוספת, והפעם של כוחות הביטחון, היא פרסום מיידי ומפורט של פרטי האירועים בהם מעורבים מחבלים בודדים. פרסום כזה שמש מודל לחיקוי בעבור מחבלים נוספים. התיעוד המצולם של המחבל, כמו גם פרסום צוואתו או דבריו האחרונים, מעניקים לו הכרה ציבורית ובכך מנציחים את שמו ואת פועלו. פרסום תמונות מפגעים שלא נתפסו אף מסייע לסביבת החשוד לגונן עליו ולהקשות על כוחות הביטחון, כפי שנעשה בפיגוע בשועפאט (15.10.2022) בו נהרגה נועה לזר הי"ד וחבריו של המפגע, יחד אתו, גילחו את ראשיהם כדי להקשות על זיהויו. פרסום סרטון המחבל הזה העניק לו יוקרה רבה והפך אותו לגיבור. גם סרטון החיסול שלו אשר פורסם על ידי ישראל הפך את המחבל לגיבור על ומודל לחיקוי בחברה הפלסטינית.
לכן, טוב יעשו מערכת הביטחון והדרג המדיני אם יימנעו מפרסום פרטי המפגעים, שיקשו על הפיכתם לגיבורים בסביבתם. במקביל, על מערכת הביטחון להתמקד בסיכול קמפיינים אינטרנטיים של הסתה לפיגועים וניטור מתמיד לאיתור פוטנציאלים למפגעים.
הטרור הפלסטיני הוא חלק מתרבות ותיקה מאוד – עוד קודם הקמת המדינה והוא לא ייפסק בקרוב. מבחינתם הוא הדרך היחידה להגיע להישגים, כפי שאוסלו הגיע אחרי האנתפאדה הראשונה, ההתנתקות אחרי ירי לעבר גוש קטיף וכדומה.
