המלחמה בחיזבאללה לא תסתיים בהסכם

ביום 9.4.2026 הודיעה ממשלת ישראל על פתיחת משא ומתן ישיר מול ממשלת לבנון, במטרה מוצהרת היא הסדרת יחסי שלום בין המדינות ופירוק חיזבאללה מנשקו.

אלא שהמשא ומתן בין ישראל לממשלת לבנון דינו כישלון ידוע מראש – אין לו סיכוי להסתיים בעת הזאת בהצלחה. זאת משום שגם אם ממשלת לבנון הייתה משתוקקת לכך, וכפי שיובהר להלן היא לא באמת רוצה בכך, היא אינה מסוגלת לעשות זאת. מדינת לבנון איננה ריבונית בשטחה, היא אינה שולטת בכוחות המזוינים הפועלים מתוכה ואיננה יכולה לקבל החלטות אסטרטגיות ללא אישורו של ארגון חיזבאללה, שאותו היא מתבקשת לפרק.

חמש פעמים במהלך ארבעים השנים האחרונות דרשה הקהילה הבין-לאומית מלבנון לפרק את הארגון החמוש שפועל משטחה. חמש פעמים היא הסכימה לכך וחמש פעמים היא לא קיימה. כאשר הדפוס החוזר על עצמו בכל אותם פעמים מצביע על כך שלא מדובר בתקלה אלא בתכונה של המערכת.

כך, ב-17 במאי 1983, נחתם בין ישראל ללבנון הסכם שלום רשמי, שכלל פירוק מיליציות ופריסת הצבא הלבנוני בדרום. אלא שהפרלמנט הלבנוני סירב לאשר אותו, בלחץ סורי וכלל ערבי ובשנת 1987 הוא בוטל באופן רשמי. משנת 1989, בהסכם טאיף, נקבע כי כל המיליציות הלבנוניות יפרקו את נשקן. חיזבאללה טען שההסכם אינו חל עליו, בטענה שהוא אינו מיליציה אלא "תנועת התנגדות". ממשלת לבנון קיבלה את ההבחנה והותירה אותו חמוש.

בספטמבר 2004 קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 1559, שדרשה במפורש את פירוק כל המיליציות בלבנון ופריסת הצבא הלבנוני מנהר הליטני ועד לגבול הישראלי. לבנון הצביעה נגד, בלחץ סוריה. שנתיים לאחר מכן, לאחר מלחמת לבנון השנייה, התקבלה החלטה 1701 – ההחלטה המקיפה ביותר של הקהילה הבין-לאומית בפרשה זו. היא דרשה הפסקת אש מיידית, פריסת יוניפי"ל מוגברת ויישום מלא של 1559. שוב, ההחלטה כללה פריסת צבא לבנון מהגבול הישראלי עד הליטני ופירוק חיזבאללה עד לאותו קו וגם אותה החלטה, כצפוי, לא יושמה, תוך התעלמות מהחלטות האו"ם.

גם יוניפי"ל, שהוקם בעקבות החלטת האו"ם 425 בשנת 1978, מיד לאחר מבצע ליטני, ושכל תפקידו היה ליישם את החלטות האו"ם, לא דאג לאכוף אותן. חמור מכך, הוא ראה את חיזבאללה מתחמש ומתעצם בדרום לבנון ולא עשה דבר בעניין.

ייאמר כבר כאן כי הכישלון העיקרי באכיפת החלטות האו"ם 1559 ו-1701 היה של כל ממשלות ישראל, שהעדיפו לעצום עיניים, למרות שראו את ההתעצמות הצבאית של חיזבאללה ואת היעדר האכיפה מצד ממשלת לבנון.

יתר על כן, בשנת 2022 חתמה ממשלת ישראל עם ממשלת לבנון על הסכם הגז, אשר הסדיר את סכסוך הגבול הימי. ההסכם, שנחתם בתיווך ארה"ב, הסדיר גם את השליטה הישראלית על מאגר הגז כריש, וממשלת ישראל סברה כי ההסדר יסיר את האיום על אסדת הגז כריש ויחזק את היציבות בגבול הצפוני, שהיה מצוי במשבר עמוק. בפועל, חיזבאללה הציג לממשלת לבנון כי הסכם הגז הוא תוצאה של לחץ צבאי שהוא מפעיל, ובפועל ההסכם חיזק אותו פנימית ופוליטית.

ב-7 באוקטובר החלה המתקפה הרצחנית של חמאס ברצועת עזה. ממשלת ישראל חששה ממתקפה מתוכננת גם מהצפון ופינתה את כל יישובי הגבול הצפוני מבתיהם מחשש לחדירה גם משם ומירי טילים.

עד לחודש ספטמבר 2024, ביקשה ממשלת ישראל להתרכז במבצע בעזה ובהחזרת החטופים, ובפועל לא פעלה כלל נגד חיזבאללה, וזאת גם מחשש אמיתי למתקפה ולחדירה דומה לזו של חמאס בדרום, נגד תושבי הצפון.

ב-23.9.24 החלה המתקפה של ישראל נגד חיזבאללה, במבצע שכונה "חיצי הצפון". ב-27.9.24 חוסל חסן נסראללה, וב-1.10 באותה השנה החלה הכניסה הקרקעית של צה"ל ללבנון.

בסוף 2024, לאחר כ-34 ימי מלחמה בין חיזבאללה לישראל, נוצרו הבנות בתיווך ארה"ב וצרפת להפחתת הלחימה, ושוב על בסיס החלטות האו"ם 1701 ו-1559, ובכלל זה פריסת צבא לבנון דרומית לנהר הליטאני, פירוק תשתיות חיזבאללה ועצירת הברחת הנשק. בתוך פחות מחודשיים חיזבאללה הפר את ההסדר.

לבנון לא יכולה לתפקד ללא השיעים

באוגוסט 2025 יצא הגוש השיעי מהקבינט הלבנוני במחאה על עצם הדיון בפירוק חיזבאללה. הממשלה אמנם המשיכה לפעול, אך היא איבדה את המשמעות הפוליטית של כל החלטה שתתקבל בלי השיעים. כאשר חמישה שרים שיעים יצאו מהממשלה, לא נותרה ממשלה לבנונית – נותר מנגנון ביורוקרטי שממשיך לדון בנושא מבלי להכריע בו. זה בדיוק מה שחיזבאללה רצה.

המילים שחזרו שוב ושוב מפי הפוליטיקאים הלבנונים במהלך התקופה הזו היו "דיאלוג" ו"הסכמה לאומית". במערכת הפוליטית הלבנונית, אלו מילות קוד ל"אי-החלטה". דיאלוג משמעו דחייה אינסופית; הסכמה לאומית משמעה וטו לכל מפלגה. כאשר הנשיא החדש, יוסף עאוון, התעקש בינואר 2026 כי "לא תהיה מלחמת אזרחים בלבנון", הוא אמר את האמת. אבל בכך הוא גם הצהיר שחיזבאללה יישאר. כי חלופה אחרת לא קיימת ללא שימוש בכוח שאין לאיש נכונות להפעיל. ובפברואר 2026 הודיעה ממשלת לבנון כי אינה יכולה לעמוד בדרישה הישראלית לפרק את חיזבאללה בלוח הזמנים שנקבע. היה זה אקט נוסף בהצגה שחוזרת על עצמה כבר ארבעים שנה.

הבעיה היא שהפעם זה קרה לאחר שממשלת ישראל החזירה את תושבי הצפון לבתיהם, לאחר המלחמה הארוכה מאז ה-7 באוקטובר 2023, תוך הבטחה שעכשיו יהיה שקט בצפון. הבטחה זו לא קוימה, וחיזבאללה החל, מיד לאחר תחילת מבצע "עם כלביא", וכמובן בתיאום עם איראן, בירי מסיבי לעבר אזורים שונים בצפון, כולל חיפה, שגרם למיליוני תושבים להישאר במקלטים ובממ"דים במשך יותר מ-40 יום, עד להפסקת האש הנוכחית.

נוח היה להאשים את ממשלת לבנון בהיעדר רצון, בפחדנות או בחוסר אומץ. ההסבר המפויס הזה מטעה. הבעיה האמיתית היא שמרבים אנשי לבנון אינם רוצים לפרק את חיזבאללה. וגם אם הם רוצים, הם אינם יכולים. הסיבה טמונה בעצם המבנה החברתי והפוליטי המיוחד בלבנון.

אוכלוסיית לבנון מורכבת מכ-30% נוצרים, כ-30% מוסלמים סונים וכ-30% מוסלמים שיעים. ישנן עדות נוספות, כולל דרוזים, אך הן מיעוטים. המערכת הפוליטית הלבנונית בנויה על חלוקה עדתית (קונפסיונלית) שנקבעה בהסכם טאיף: הנשיא נוצרי מרוני, ראש הממשלה מוסלמי סוני, יו"ר הפרלמנט מוסלמי שיעי, והמושבים בפרלמנט מחולקים באופן שווה בין נוצרים למוסלמים – 64 לכל צד. בתוך המסגרת הזו, חיזבאללה היא לא רק ארגון חמוש, אלא מפלגה פוליטית חוקית, בעלת ייצוג פרלמנטרי משמעותי, ושותפה בכל ממשלה מאז 1992. בבחירות 2022 זכו היא ובעלת בריתה "אמל" ב-62 מתוך 128 מושבים. מאז 2005 יש לה לפחות שלושה שרים בכל ממשלה – מיעוט של שליש שמספיק, על פי הסכם טאיף לחסום כל החלטה. מה שמכונה "שליש חוסם“.

כלומר, על פי כללי המשחק של המדינה הלבנונית עצמה, כל החלטה על פירוק חיזבאללה דורשת את הסכמתו של חיזבאללה. זהו פרדוקס מבני שלא ניתן לעקוף באמצעות משא ומתן. ראש ממשלת לבנון רשאי לחתום על כל מסמך שיציעו לו האמריקאים או הישראלים, אך הוא אינו מוסמך ואינו מסוגל לבצע אותו.

בעיה שנייה ולא פחות קריטית, היא דמוגרפית. בדרום לבנון, האזור שממנו פועל חיזבאללה נגד ישראל – האזור בו אמור הצבא הלבנוני להיפרס – השיעים מהווים כ-94% מהאוכלוסייה. לא מדובר בתמיכה פוליטית בלבד, אלא בזהות עדתית-משפחתית עמוקה. חלק ניכר מחיילי הצבא הלבנוני עצמם הם שיעים מדרום לבנון. דו"ח פנימי לבנוני שפורסם ב-2023 העריך שכ-50% מכוחות הלחימה של הצבא הם שיעים, רבים מהם קרובי משפחה ישירים של פעילי חיזבאללה.

לכן, כאשר האמריקאים, הצרפתים, או הישראלים, דורשים שהצבא הלבנוני "יתעמת" עם חיזבאללה בדרום, הם דורשים, בפועל, מחיילים שיעים לפעול בכפייה מזוינת נגד אחיהם, בני דודיהם ושכניהם. המשמעות של התממשות תרחיש כזה היא קריסה של הצבא הלבנוני וחידוש מלחמת האזרחים. מפקד הצבא, הגנרל רודולף הייכל, הבהיר זאת במרץ 2026 כאשר סירב לאכוף את החלטות הממשלה הלבנונית לאחר שחיזבאללה גרר את לבנון חזרה למלחמה. הוא לא פעל מתוך מרדנות אישית. הוא פעל מתוך הבנה שהצבא, אם יופעל, פשוט יתפרק.

יתר על כן, הסכסוך העדתי הוא כה עמוק, שלמעשה הוא לא הסתיים משנת 1974, ואף התעצם לאחר הקמת חיזבאללה בשנת 1982. בהקשר זה חשוב לציין שבכל פעם שנשיא או גורם כלשהו ניסה להגיע להסדר מול ממשלת ישראל הוא חוסל. כך נרצחו הנשיאים הנוצרים בשיר ג'ומייל ורנה מעווד, וכן פייר ג'ומייל (נוצרי), שהיה באותה עת שר, דני שמעון (נוצרי), רפיק אל-חרירי (מוסלמי) וכמאל ג'ונבלאט (דרוזי). לא בכדי כיום הנשיא הלבנוני הנוצרי עאון מדבר בקול אחד על כך שהוא מעוניין להגיע להסדר שלום עם ממשלת ישראל, אך בו בזמן הוא מתעקש שלא לשוחח או להיפגש עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, שכן ברור לו שפגישה כזו תהיה גזר דין מוות על עצמו.

תקציב צבא לבנון נמוך מזה של חיזבאללה

מעבר למערכת הפוליטית ולצבא, לבנון עצמה היא מדינה קורסת. מאז משבר 2019 איבדה הלירה הלבנונית כ-98% מערכה, מערכת הבנקאות התמוטטה, אספקת החשמל, המים והתברואה קרסו, ופחות משליש מהאוכלוסייה נהנה מרצף שירותים בסיסיים מהמדינה. תקציב ההגנה הכולל של לבנון בשנת 2025 עמד על כ-800 מיליון דולר בלבד – עובדה שמותירה את הצבא הלבנוני תלוי לחלוטין בתרומות חיצוניות – 434 מיליון דולר מארה"ב, 60 מיליון מקטר, ומאות מיליוני דולרים נוספים מצרפת, בריטניה וממדינות ערביות.

לעומת זאת, חיזבאללה, המתוקצב ישירות מאיראן בסכום המוערך ב-700 מיליון דולר לשנה, ועם רשת כלכלה מקבילה ("קרן ג'יהאד הבנייה", "מוסד פצועים", מערך סיוע חברתי עצמאי), מפעיל תקציב עצמאי גבוה מזה של משרד ההגנה הלבנוני. זו כבר לא "מדינה בתוך מדינה", כפי שהורגלנו לומר. זוהי מדינה יעילה יותר מהמדינה שבה חיזבאללה יושב. לממשלה שכושלת לספק חשמל לחצי מאזרחיה אין כל סיכוי ריאלי לפרק גוף חמוש מצליח, המחזיק בכ-200,000 רקטות וטילים.

גם אם, בהנחה תיאורטית, היו ללבנון האמצעים לפרק את חיזבאללה, עדין איראן נושבת בעורפה. חיזבאללה אינו פרויקט לבנוני שהתגלגל לתלות חיצונית. הוא, מראשית דרכו ב-1982, מיזם של משמרות המהפכה האיראניים. איראן מספקת לו את רוב המימון, את כל הטכנולוגיה הצבאית, לרבות טילי קורנט, טילי שיוט ומל"טים, כמו גם את ההדרכה האסטרטגית ואת הלגיטימציה הדתית-פוליטית. כל עוד איראן קיימת ורוצה בקיומו של חיזבאללה, חיזבאללה קיים. זוהי אקסיומה שלא ניתן לעקוף בביירות.

המשא ומתן בין ישראל ללבנון התעלם מהעובדות הבסיסיות הללו. הוא התייחס לחיזבאללה כאילו מדובר בשחקן לבנוני פנימי שהמשטר בביירות יכול "לנהל", כאשר בפועל מדובר בזרוע קדמית של כוח חיצוני שהלבנונים עצמם חוששים ממנו. לדרוש מממשלת לבנון לפרק את חיזבאללה דומה לדרוש מעיריית לונדון להביס את חמאס. ייתכן שיש רצון טוב, אבל אין שום יכולת.

השהייה – לא הפסקה

הלקח שישראל חייבת להפיק אינו פסימי אלא מפוכח. המשא ומתן המדיני עם לבנון לא היה כלי אפקטיבי ב-1983, ולא ב-2004, ולא ב-2024, ולא ב-2026. הוא גם לא יהיה כזה ב-2030 או ב-2040, כל עוד המבנה הפנימי של לבנון יישאר כפי שהוא. הסכמים עם ביירות הם בגדר הצהרות כוונות של צד שלישי ולא התחייבויות מחייבות של הצד שמולנו. חיזבאללה אינו מתחייב, ולבנון אינה יכולה להתחייב בשמו. מה גם שהסכמים או הסדרים מול ארגוני טרור, בוודאי כאלה שמעוניינים להשמיד את ישראל אינם שווים את הדפים עליהם חותמים.

מי שמבין את העובדות הללו מבין שלא נכון להציג הסכם הפסקת אש עם לבנון כהישג מדיני. אלו הסכמי השהיה ותו לא. שנית, יש לייצר ציפיות ריאליות, לפיהן היעד הוא אינו "פירוק חיזבאללה בידי המדינה הלבנונית", שכן כל עוד יהיה חייל חיזבאללה אחד עם נשק חיזבאללה לא פורק מנשקו. לפיכך היעד הוא ביטחון מוחלט לתושבי הצפון והפסקת ירי של טילים מכל סוג לעבר ישראל.

ניתן לעשות זאת בשני שלבים, וזאת כמובן לאחר הכישלון הצפוי של המשא ומתן: נקדים ונזכיר שנוצר מצב היסטורי חסר תקדים לפיו ארה"ב ניצבת כתף אל כתף לצד ישראל במלחמה נגד איראן, כפי שראינו הן במבצע "עם כלביא" והן במבצע "שאגת הארי". במתקפות אלו חוסלו בפועל חיל האוויר וחיל הים של איראן, וכן הושמד חלק הארי של תעשיות ייצור הנשק והגרעין, ובמקביל נערפו ראשי ההנהגה וחוקרי הגרעין המרכזיים. בעקבות מבצעים אלו ברור לחלוטין שמצבה הכלכלי והצבאי של איראן נחלש באופן דרמטי. לנסיבות אלה יש השלכה ישירה לגבי הסכסוך עם חיזבאללה, לנוכח העובדה שחיזבאללה היא שלוחה של איראן בלבנון, ולמעשה היא זו שמממנת אותו ומזינה את האידיאולוגיה שלו.

יש מה לעשות

לכן בשלב ראשון חשוב שישראל תתפוס שטחים בלבנון לצורכי ביטחון ותפרז אותם מכל אדם. כך תיווצר רצועת ביטחון הדומה לקו הצהוב בעזה, במטרה למנוע את החיכוך עם האוכלוסייה ואת האיום המיידי על חייהם של חיילי צה"ל. הפירוז צריך להתבצע בשלב המקדמי על ידי חיל האוויר, כדי למנוע את סיכונם של חיילי צה"ל בפלישה קרקעית. השטח צריך להיות מפורז בשלב הראשון לפחות עד לקו הליטאני, כפי שהיה במסגרת החלטות האו"ם 1701 ו-1559.

לאחר מכן, ובהתאם למצב, יש להרחיב את רצועת הביטחון עד לקו הזהראני, וזאת על מנת למנוע הברחות נשק. המטרה כעת, להבדיל מבעבר, צריכה להיות תפיסת שטח לצורכי ביטחון תוך פירוז השטח לחלוטין מתושבים והריסת בתיהם בכל הכפרים השיעיים שבשליטת חיזבאללה. יש לשקול בכובד ראש את המדיניות כלפי הכפרים הנוצריים בין הגבול לקו הליטאני, שהם ברובם פרו-ישראליים, כגון העיירות רמיש, עין אבל, דבל ואחרים.

במקביל לשלב הראשון, יש צורך לחסל את מקורות המימון של חיזבאללה. מקורות אלו נחלשו באופן משמעותי בעקבות המלחמה עם איראן. אך כמו כל ארגון טרור, המלחמה מול חיזבאללה חייבת להתמקד גם במקורות הכספיים. בנוסף, במטרה למנוע הברחות נשק וטילים על ידי חיזבאללה ללבנון וברור שהיו הברחות משמעותיות של טילים ונשק על ידי חיזבאללה ללבנון גם בתקופה שלאחר הפסקת האש ב-2024 , חובה לפעול לסגר ימי ואווירי על לבנון ולנסות להגיע לשליטה יבשתית בגבול עם סוריה, או לכל הפחות לתיאום עם סוריה במטרה למנוע הברחות נשק לחיזבאללה.

בשלב השני נדרשת התערבות אמריקאית, בדומה למודל העזתי – לקבוע קו צהוב, שבו השטח מפורז כאמור, ויישום סמכויות המועצה הבין-לאומית בראשות טראמפ, כאשר המטרה המרכזית הינה הפסקת ירי טילים לעבר ישראל וחיסול הכוח הצבאי, הכלכלי והחברתי של חיזבאללה.

יש לומר בגלוי את מה שהוברר באפריל 2026 – מי שמכר לציבור הישראלי את הסכם הפסקת האש של נובמבר 2024 כפריצת דרך היסטורית טעה. לא בגלל שהתרחשו אירועים בלתי צפויים, אלא משום שהמשא ומתן בין ירושלים לביירות נכשל בדיוק משום שהשליחים מביירות לא ייצגו את ביירות; הם ייצגו הסכמה רחבה יותר, שכללה בתוכה גם את הווטו של חיזבאללה. ניסיון לגזור הסכם משליחים כאלה הוא בבסיסו תרגיל בחשיבה משאלתית; ובמקרה הרע, הוא מטעה את הציבור הישראלי ויוצר ציפיות שהכישלון בהתגשמותן יגרור ויכוחים פנימיים מיותרים.

השורה התחתונה

ההיסטוריה הראתה שש פעמים את אותה המציאות. אפריל 2026 היה הפעם השביעית וברור שגם זו לא תהיה הפעם האחרונה. נראה כי הפעם ישנה הזדמנות היסטורית שאין לדעת אם תחזור שוב, בדמות שיתוף הפעולה עם הצבא הגדול בעולם ועם ישראל. חייבים להפסיק להשלות את הציבור, ובעיקר את תושבי הצפון, שהסדר עם ממשלת לבנון הוא ישים ואפשרי; אמירות מסוג זה נועדו להרוויח עוד קצת זמן ושקט מדומה ומרמה. יש לנצל עד תום את הנסיבות המיוחדות וההיסטוריות, על מנת להכריע אחת ולתמיד את חיזבאללה ולהבטיח שקט אמיתי לתושבי הצפון ולישראל בכלל.