ערב מלחמת יום הכיפורים הצטבר בידי המודיעין הישראלי מידע רב על הכנות מצרים וסוריה למתקפה. סוכנים התריעו, צילומי אוויר חשפו ריכוזי כוחות חריגים וקציני מודיעין הצביעו על סכנת המלחמה המתקרבת. ובכל זאת, עד לשעות ספורות לפני פרוץ הקרבות, נותרה בעינה ההערכה הרשמית כי הסבירות למלחמה נמוכה. כיצד הפכו שפע המידע וההתרעות לכישלון מודיעיני כה חמור, ומה אפשר ללמוד ממנו גם כיום?
"וְהַצֹּפֶה כִּי יִרְאֶה אֶת הַחֶרֶב בָּאָה וְלֹא תָקַע בַּשּׁוֹפָר וְהָעָם לֹא נִזְהָר וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקַּח מֵהֶם נָפֶשׁ הוּא בַּעֲוֹנוֹ נִלְקָח וְדָמוֹ מִיַּד הַצֹּפֶה אֶדְרֹשׁ" (יחזקאל ל"ג, ו').
דברי הנביא יחזקאל מגדירים בחדות את אחריותו של הצופה: לא די לראות את הסכנה המתקרבת. עלינו להבין את משמעותה, להתריע עליה ולהביא לכך שהאחראים לביטחון הציבור יוכלו להיערך לקראתה.
זהו תפקידו של המודיעין. עליו לאסוף מידע, לזהות סימנים מעידים, להעריך את משמעותם ולהתריע בפני המפקדים ומקבלי ההחלטות. מידע המצטבר מבלי שהוא מתורגם להתרעה אפקטיבית הוא למעשה מידע חסר ערך.
מלחמת יום הכיפורים היא אחת הדוגמאות הבולטות בתולדות ישראל לפער שבין היקף המידע המודיעיני לבין היכולת להבין את משמעותו בזמן אמת וכפי שלמדנו 50 שנה אחריה, הטעות הזו לא חיסנה אותנו מפניה.
בחינת החומר שהצטבר ערב המלחמה מלמדת כי בידי ישראל היו ידיעות רבות על היערכות מצרים וסוריה למתקפה. לוועדת אגרנט, שהוקמה לאחר המלחמה, הוגשו בין היתר 131 ידיעות מיחידת ההאזנה של אמ"ן, אז יחידה 848, ו-120 ידיעות שהתקבלו מ-15 סוכנים של יחידה 504. לכך נוספו עשרות דיווחים ממקורות המוסד, ידיעות משירותי מודיעין זרים, דוחות תצפית, צילומי אוויר ומידע גלוי.
אלא ששפע המידע לא הביא לשינוי ההערכה המרכזית של אמ"ן, שלפיה מצרים וסוריה אינן צפויות לפתוח במלחמה. הערכה זו, שהובילו ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא, ובכירי מחלקת המחקר, נשענה על תפיסה מגובשת באשר לתנאים שבהם יהיו מדינות ערב מוכנות לצאת למלחמה.
גם כאשר הצטברו ידיעות שסתרו אותה, המשיכה התפיסה לשלוט בהערכת המצב. כדי להבין כיצד התפתח הכשל, יש לחזור אל האירועים המרכזיים שקדמו למלחמה ולבחון כיצד התקבלו הידיעות, כיצד פורשו ומדוע לא הצליחו לשנות את הערכת המודיעין.
הדרך למלחמה: סאדאת משנה את כללי המשחק
באוקטובר 1970, לאחר מותו של נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר, עלה לשלטון סגנו, אנואר סאדאת. בישראל ובמצרים כאחד נתפס סאדאת בתחילת דרכו כמנהיג אפור יחסית לקודמו, אך הוא החל לפעול לביסוס שלטונו ולהכנת האפשרות הצבאית מול ישראל.
בשנת 1971 הכריז סאדאת על "שנת ההכרעה". במסגרת הדיונים שקיים עם בכירי צבאו הבהיר כי אין הכרח להמתין ליכולת לכבוש מחדש את כל חצי האי סיני. גם הישג צבאי מוגבל, דוגמת חציית התעלה ותפיסת רצועת שטח מצומצמת, עשוי לשרת את יעדיו.
גישה זו הייתה בעלת משמעות מכרעת: היא אפשרה למצרים לתכנן מלחמה מוגבלת, מבלי להמתין להשגת עליונות אווירית וליכולת להתמודד עם ישראל בכל עומק סיני.
באוקטובר 1972 התקבלה ממקור הצמרת של המוסד במצרים, שנודע לימים בכינוי "המלאך", ידיעה שלפיה סאדאת החליט לצאת למלחמה גם ללא השלמת התנאים הצבאיים שנחשבו בישראל להכרחיים.
בתחילת 1973 התקבלו דיווחים נוספים על חילופי בכירים בצבא המצרי ועל הנחיית סאדאת להכין את הצבא למלחמה מבלי להמתין לאמצעי לחימה נוספים מברית המועצות.
במקביל המשיך סאדאת לפעול בערוצים מדיניים, לרבות באמצעות ארצות הברית והאו"ם. שילוב המהלכים המדיניים והצבאיים הקשה על פענוח כוונותיו, אך גם אפשר לו לקדם את ההכנות למלחמה מבלי לחשוף את מועד פתיחתה.
באביב 1973 התקבלו ידיעות על תיאום בין מצרים לסוריה ועל כוונה לפתוח במלחמה משותפת. לאחר פגישה חשאית בין סאדאת לנשיא סוריה חאפז אל-אסד באפריל, נדחה מועד המתקפה המתוכנן לסוף הקיץ, בשל הצורך בהשלמת ההכנות הסוריות.
גם מידע זה הגיע למודיעין הישראלי.
כוננות "כחול לבן": ההתרעה שלא התממשה
במאי 1973 הובילו הידיעות על האפשרות למלחמה למחלוקת משמעותית בצמרת הביטחונית בישראל. הרמטכ"ל, רב-אלוף דוד אלעזר, העריך כי יש להתייחס ברצינות למידע ולהיערך לאפשרות של מלחמה. שר הביטחון משה דיין וראש המוסד צבי זמיר היו שותפים להערכתו.
מנגד, ראש אמ"ן אלי זעירא סבר כי הסבירות למלחמה נמוכה, בין היתר בשל מגבלות היכולת הצבאית של מצרים וסוריה. ב-17 במאי, באישור שר הביטחון, הכריז הרמטכ"ל על כוננות "כחול לבן". במסגרת הכוננות ננקטו צעדים להגברת מוכנות צה"ל, לרבות גיוס כוחות מילואים והקצאת משאבים לחיזוק היערכות הצבא.
אלא שהמלחמה לא פרצה.
באוגוסט בוטלה הכוננות, והעובדה שההתרעות לא התממשו חיזקה את מעמדו של ראש אמ"ן ואת האמון בהערכתו. בדיעבד, הייתה לכך משמעות מרחיקת לכת. הידיעות על האפשרות למלחמה באביב ובקיץ לא היו בהכרח חסרות בסיס, אך אי-התממשותן במועד הצפוי תרמה להתפתחות דפוס של התייחסות ספקנית להתרעות נוספות.
כך נוצר מצב שבו גם מידע חדש, שהצביע על הכנות חריגות למלחמה, נבחן דרך הפריזמה של ההערכה הקודמת.
ספטמבר 1973: הסימנים המעידים הולכים ומתרבים
באוגוסט ובספטמבר החלו להצטבר סימנים נוספים להיערכות צבאית חריגה, בעיקר בחזית הסורית. הסורים פרסו סוללות טילי קרקע-אוויר ברמת הגולן, תגברו את כוחותיהם בחזית והעבירו יחידות משוריינות לעמדות קדמיות. קצין המודיעין של פיקוד הצפון, סגן-אלוף חגי מן, התריע כי ההיערכות הסורית עשויה להעיד על כוונה התקפית. הערכתו עמדה בניגוד לעמדת מחלקת המחקר של אמ"ן, שנטתה לפרש את המהלכים כהיערכות הגנתית. גם מפקד פיקוד הצפון, האלוף יצחק חופי, הביע דאגה לנוכח התגבור הסורי וביקש לחזק את כוחות צה"ל ברמת הגולן.
ב-25 בספטמבר התקבלה התרעה ממקור בלתי שגרתי: חוסיין מלך ירדן הגיע לפגישה חשאית עם ראש הממשלה גולדה מאיר והזהיר מפני האפשרות שמצרים וסוריה יפתחו במתקפה. המידע הועבר בתפוצה מצומצמת, בשל רגישות המקור. גם התרעה זו לא הביאה לשינוי מהותי בהערכת אמ"ן. למחרת, בדיון בפורום המטכ"ל, ביקש אלוף פיקוד הצפון תגבור כוחות מיידי. בעקבות זאת הועלו לרמת הגולן כוחות מחטיבה 7, ובהם שתי פלוגות מגדוד 77. בהמשך הגיעו כוחות נוספים.
נוכחותם של הטנקים הללו בגולן עם פרוץ המלחמה התבררה כבעלת חשיבות רבה ליכולת הבלימה של צה"ל בחזית הצפונית. בסוף ספטמבר התקבלה גם ידיעה משירות מודיעין זר על אפשרות למתקפה סורית לכיבוש רמת הגולן, שכללה פרטים על תוכנית התקיפה וההכנות לקראתה.
למרות הצטברות המידע, נותרה הערכת אמ"ן בעינה.
קולות אחרים בתוך מערכת המודיעין
אחד המאפיינים הבולטים של התקופה שקדמה למלחמה היה קיומן של הערכות שונות בתוך מערכת המודיעין עצמה. ב-30 בספטמבר הציג ראש מחלקת המחקר בחיל הים, אלוף-משנה רמי לונץ, הערכה שלפיה מלחמה עומדת לפרוץ וכי התרגיל המצרי המתוכנן משמש מסווה להכנות למתקפה. הערכתו נדחתה על ידי ראש אמ"ן, אך בחיל הים הוחלט להיערך לאפשרות של מלחמה. ההתרעה הועברה ליחידות החיל, שהגבירו את מוכנותן לקראת העימות.
גם בפיקוד הצפון ובחיל הקשר ננקטו צעדי היערכות לנוכח המידע שהצטבר. הדבר ממחיש כי הבעיה לא הייתה היעדר מוחלט של יכולת לזהות את הסכנה. בתוך המערכת היו קצינים שפירשו את המידע באופן שונה, הציגו הערכות מחמירות יותר ופעלו להגברת המוכנות.
אלא שהערכותיהם לא הצליחו לשנות את עמדתה של צמרת המודיעין.
"הכול תרגיל": הימים הראשונים של אוקטובר
ב-1 באוקטובר פתח הצבא המצרי בתרגיל "תחריר 41". התרגיל סיפק מסגרת לכאורה שגרתית לריכוז הכוחות, להעברת ציוד הצליחה ולהיערכות הצבא המצרי לאורך תעלת סואץ. באמ"ן המשיכו להעריך כי מדובר בתרגיל, גם כאשר התקבלו דיווחים על פעילות חריגה.
באותם ימים זיהה סגן בנימין סימן טוב, קצין במודיעין פיקוד הדרום, כי היקף ההיערכות המצרית חורג מהנדרש לתרגיל רגיל. ב-1 וב-3 באוקטובר כתב סימן טוב מסמכים שהצביעו על האפשרות שהתרגיל משמש מסווה להכנות למלחמה. קצין המודיעין של הפיקוד, סגן-אלוף דוד גדליה, לא קיבל את הערכתו, והמסמכים לא הופצו בנוסחם המקורי. המקרה הפך לאחת הדוגמאות הבולטות לקושי של הערכת מיעוט לחדור את מסגרת החשיבה המקובלת.
במקביל, בפיקוד הצפון המשיכו להתקבל דיווחים על תגבור הכוחות הסוריים, לרבות העברת יחידות משוריינות וציוד גישור. גם מידע זה לא הביא לשינוי בהערכת המודיעין המרכזית. ב-3 באוקטובר הוצגה לממשלה הערכת אמ"ן שלפיה הסבירות למלחמה בטווח הקרוב נמוכה, אף שהוחלט לתגבר כוחות בצפון ובדרום בהתאם לצורך.
הפער בין ההיערכות הצבאית החריגה לבין ההערכה המרגיעה הלך והתרחב.
4 באוקטובר: הסימנים כבר אינם שגרתיים
ב-4 באוקטובר התקבלו ידיעות על פינוי מואץ של משפחות היועצים הסובייטיים ממצרים ומסוריה. מדובר היה באירוע חריג, שהתרחש במקביל להיערכות הצבאית בשתי החזיתות. באותו יום בוצעה גיחת צילום לאורך תעלת סואץ. פענוח הצילומים חשף ריכוזי כוחות ואמצעי לחימה בהיקפים חריגים. הממצאים הועברו לצמרת הצבא ולשר הביטחון.
משה דיין, שנחשף לתמונת ריכוזי הכוחות, צוטט בדיון למחרת כמי שאמר כי די בקריאת הנתונים על כמויות אמצעי הלחימה שהצטברו לאורך התעלה כדי להבין את חומרת המצב. ובכל זאת, הערכת המודיעין לא השתנתה באופן מהותי. במקביל התקבלה בקשה דחופה לפגישה עם ראש המוסד מצד מקור הצמרת במצרים, "המלאך", בצירוף מילת קוד הקשורה למלחמה. המידע הועבר לראש אמ"ן ולבכירים נוספים.
כעת כבר לא היה מדובר בסימן בודד או בידיעה אחת שניתן היה לפרשה בכמה דרכים. לפניהם ניצב צירוף חריג של היערכות צבאית, פינוי אזרחים סובייטים, מידע ממקורות אנושיים והתרעות של קציני מודיעין. אולם גם בשלב זה לא ניתנה התרעה חד-משמעית על מלחמה קרובה.
5 באוקטובר: ההערכה נותרת בעינה
בצהרי 5 באוקטובר, פחות מיממה לפני פרוץ המלחמה, המשיך ראש אמ"ן להעריך כי הסבירות למלחמה ביוזמת מצרים וסוריה נמוכה. באותו יום הופץ לקט מודיעיני שכלל שורה ארוכה של ממצאים חריגים שהצביעו על הכנות אפשריות למלחמה. אלא שבסעיף ההערכה המסכם, סעיף 40, נקבע כי לא חל שינוי בהערכת המודיעין וכי הסבירות לחידוש הלחימה מצד מצרים נמוכה. זהו אחד הביטויים המובהקים ביותר לכשל: המסמך עצמו הציג מידע שהצביע על אפשרות למלחמה, אך מסקנתו הסופית נותרה מרגיעה.
באותו יום התקבלה גם ידיעה ממקור מהימן של יחידת ההאזנה, שלפיה פינוי משפחות היועצים הסובייטיים נובע מהכנות למלחמה. מפקד היחידה, יואל בן פורת, העביר את המידע אישית לראש אמ"ן והדגיש את משמעותו. אך גם ידיעה זו לא הביאה להתרעה מיידית של צמרת המודיעין בפני הרמטכ"ל ושר הביטחון. במקביל, קציני מודיעין נוספים, ובהם אלברט סודאי ממחלקת המחקר, המשיכו להצביע על הצטברות הסימנים המעידים.
אולם בשעות הקריטיות שלפני המלחמה נותרה ההערכה הרשמית כמעט ללא שינוי.
6 באוקטובר: ההתרעה מגיעה, המלחמה פורצת
בלילה שבין 5 ל-6 באוקטובר נפגש ראש המוסד צבי זמיר בלונדון עם מקור הצמרת המצרי. המקור מסר כי מצרים וסוריה עומדות לפתוח במלחמה באותו יום, לקראת ערב.
הידיעה הועברה בשעות הלילה המאוחרות ובשעות הבוקר המוקדמות לראש הממשלה, לשר הביטחון ולראש אמ"ן באמצעות לשכותיהם.
בשעה 05:00 לערך שינה ראש אמ"ן את הערכתו וקבע כי הסבירות למלחמה גבוהה. בשעה 07:30 הופץ לקט בהול שהתריע על כוונת מצרים לחדש את הלחימה באותו יום.
אלא שהזמן שנותר להיערכות היה קצר ביותר. בשעה 13:55, בעיצומו של יום הכיפורים, החלו ההפגזות וההפצצות המצריות והסוריות לאורך תעלת סואץ וברמת הגולן.
מלחמת יום הכיפורים פרצה.
הצבאות המצרי והסורי פתחו במתקפה מתואמת בשתי החזיתות, וצה"ל נאלץ להתמודד עם הלחימה כאשר חלק ניכר מכוחות המילואים טרם השלים את גיוסו ואת היערכותו. הימים הראשונים התאפיינו בקרבות בלימה קשים ובאבדות כבדות. ב-7 באוקטובר נפל מוצב החרמון בידי הסורים, ובין החיילים שנפלו בשבי היו גם אנשי מודיעין ששירתו במקום. בהמשך הצליח צה"ל לבלום את המתקפות, לעבור למתקפת נגד ולחדור לשטחי סוריה ולמערב תעלת סואץ.
אולם הישגי צה"ל בהמשך המלחמה לא יכלו למחוק את המחיר הכבד של ההפתעה ואת השאלות שהתעוררו באשר לכשל המודיעיני שקדם לה.
ועדת אגרנט: האחריות לכישלון ההתרעה
לאחר המלחמה גברה המחאה הציבורית בדרישה לחקור את נסיבות ההפתעה ואת אחריות הדרג הצבאי והמדיני. ב-25 בנובמבר 1973 החליטה הממשלה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית בראשות נשיא בית המשפט העליון שמעון אגרנט. הוועדה בחנה את תפקוד המערכות הצבאיות והמודיעיניות בתקופה שקדמה למלחמה ובימיה הראשונים.
בדוח הביניים שפרסמה ב-1 באפריל 1974 קבעה הוועדה כי אמ"ן כשל בהערכת כוונות מצרים וסוריה ובמתן התרעה על המלחמה, למרות המידע שהיה ברשותו. הוועדה המליצה על צעדים אישיים נגד בכירים בצה"ל ובמערכת המודיעין, ובהם ראש אמ"ן אלי זעירא.
בעקבות מסקנותיה סיים זעירא את תפקידו, ובמקומו מונה האלוף שלמה גזית, שנדרש להוביל את שיקום אגף המודיעין. מסקנות הוועדה חידדו את ההבחנה בין עצם קיומו של מידע מודיעיני לבין היכולת להפיק ממנו הערכה נכונה ולהעבירה בזמן למקבלי ההחלטות.
הלקח שלא איבד מתוקפו
בחינה מחודשת של הדרך למלחמת יום הכיפורים מלמדת כי הכשל לא נבע ממחסור במידע בלבד. המידע היה רב, מגוון והגיע ממקורות שונים. היו בו ידיעות על כוונות מדיניות וצבאיות, דיווחים על תנועות כוחות, ממצאי צילום, התרעות של סוכנים והערכות של קציני מודיעין שהבינו כי המתרחש בשטח אינו מתיישב עם ההסברים המקובלים.
אלא שהמידע נבחן שוב ושוב באמצעות תפיסה מוקדמת, שהגדירה את התנאים שבהם מצרים וסוריה יהיו מוכנות לצאת למלחמה. כאשר הממצאים לא תאמו את התפיסה, נמצאו להם הסברים חלופיים. תנועות כוחות הוסברו כתרגיל, היערכות התקפית פורשה כמגננה, והתרעות חוזרות איבדו ממשקלן משום שהתרעות קודמות לא התממשו.
גם קיומן של הערכות אחרות בתוך מערכת המודיעין לא הספיק כדי לערער את עמדת הצמרת. הבעיה לא הייתה רק בתהליך ניתוח המידע, אלא גם ביכולת להעביר התרעות חריגות בין יחידות המודיעין, הפיקודים והדרגים המחליטים, ולהעניק להן את המשקל הראוי.
הלקח המרכזי אינו שאפשר תמיד לחזות מלחמה או שכל התרעה מחייבת גיוס מילואים. מודיעין פועל מטבעו בתנאי אי-ודאות, ומידע חלקי עשוי לתמוך לעיתים בהערכות שונות. אולם דווקא משום כך, מערכת מודיעין נדרשת לבחון ללא הרף את הנחות היסוד שלה, לאפשר ביטוי להערכות חולקות ולהבטיח שמידע הסותר את ההערכה המקובלת יגיע למקבלי ההחלטות במלוא משמעותו.
הצופה אינו נדרש רק לראות את החרב המתקרבת. עליו להיות מסוגל לזהות את הסכנה גם כאשר היא אינה מתיישבת עם מה שציפה לראות, ולהשמיע את קולו גם כאשר סביבתו משוכנעת שאין סיבה לדאגה.
זהו לקח מרכזי ממלחמת יום הכיפורים, והוא ראוי לבחינה מחודשת גם לנוכח אירועי 7 באוקטובר 2023.
האתגר אינו רק לדעת יותר. הוא להבין טוב יותר את מה שכבר ידוע, ולפעול בזמן.
——
המאמר של סא"ל (מיל') גדעון מיטשניק, מתבסס על מחקרי מלחמת יום הכיפורים, יומני המלחמה, עדויות אנשי מודיעין ומקורות היסטוריים נוספים, ובהם ספריהם של ד"ר שמעון גולן ואלחנן אורן.
