בתום 12 ימי לחימה עצימה במבצע "עם כלביא", רשמה ישראל ניצחון היסטורי ומוחץ על משטר האייתוללות באיראן וכבר עכשיו ברור כי הישג זה חולל שינויים טקטוניים משמעותיים במאזן הכוחות במזרח התיכון.
בתקופה שקדמה למלחמה נתפסו איראן ו"ציר ההתנגדות" שבשליטתה – בעזה, בלבנון ובתימן – בעיקר ככוח בעל יכולת הרתעה משמעותית. תפיסה זו רווחה לא רק בישראל, אלא בכל רחבי המזרח התיכון ומחוצה לו. אולם תמונה זו השתנתה מקצה לקצה הודות לביצועים המרשימים מאוד של חיל האוויר והמודיעין הישראלי. כאשר אבק המלחמה התחיל להתפזר התברר לכל השחקניות מסביב ללוח השחמט המזרח תיכוני כי טהרן אכן איבדה את מעמדה המרתיע. כעת, בהתחשב במאזן הכוחות החדש אשר התגבש אחרי המלחמה, ניתן לומר כי הוואקום שנוצר אחרי המכה האנושה שספגה איראן התמלא על ידי שתי מעצמות אזוריות עולות: ישראל וטורקיה.
כמדינה הגובלת באיראן ובמובן מסוים גם בישראל – דרך סוריה ובמזרח הים התיכון – עקבה טורקיה בעניין רב אחר ההתפתחויות במלחמה. מנקודת מבטה של אנקרה, אף על פי שלכאורה נקטה מדיניות פרו-איראנית מרגע תחילת המלחמה, הרי שבפועל, השפלתה הצבאית המשמעותית ואובדן היכולות הצבאיות של איראן היוו התפתחות משמחת עבור הטורקים.
עם ירידת מעמדה של איראן, החלה טורקיה "לשחק" באופן גלוי יותר בהתמודדות על הנהגת העולם האסלאמי. אין זה מקרי שהנשיא, רג'פ טאיפ ארדואן, אמר בנאומו בפסגת הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי באיסטנבול, ב-21 ביוני, כי "גורלה של איסטנבול אינו יכול להיות מופרד מגורלה של טהרן ואף לא מגורלן של עזה, צנעא, דמשק, קהיר, ירושלים, מכה ואל-מדינה". באותה נשימה דרש ארדואן להפוך את הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי לאקטיבי יותר ככוח חד-קוטבי מרתיע.
על רקע נאומו של הנשיא הטורקי, ניתן להסיק כי בהשוואה לתקופה שקדמה למלחמה, אנקרה נמצאת כיום בעמדה פוליטית חזקה יותר. עם זאת, בזכות המלחמה התוודעה אנקרה גם לחסרונותיה ולכן כעת היא מעוניינת לשפר את יכולותיה האסטרטגיות באמצעות הלקחים שהפיקה ממנה.
בשלב זה, ניתן לומר שטורקיה תתמקד בשלושה נושאים מרכזיים מבחינתה. הראשון שבהם הוא תיקון חולשות מודיעיניות. העובדה שישראל הצליחה לנטרל יותר משלושים בכירים איראנים במנגנוני קבלת ההחלטות של המשטר מיד במכת הפתיחה של המלחמה, נתפסת באנקרה כלקח חשוב שיש ללמוד ממנו. כפי שמשתקף בתקשורת הטורקית, הוחלט כי לאור הלקחים מהמלחמה יחוזק מעגל האבטחה סביב מקבלי ההחלטות, ובמקביל יינקטו צעדי הגנה פאסיביים חשובים כמו בניית מקלטים ובונקרים.
בנוסף, מלחמת ישראל-איראן הראשונה חשפה את החשיבות העצומה של מערכות הגנה אוויריות. טורקיה כבר עמלה על פיתוח מערכות דומות ל"כיפת ברזל", "קלע דוד" ו"חץ" הישראליות, תחת השם "כיפת פלדה". ברור כי לאחר המלחמה יושקעו מאמצים ומשאבים נוספים בפיתוחים אלו.
בעוד ששני הנושאים הראשונים התמקדו בעיקר בחולשותיה של טהרן, המסקנה השלישית של טורקיה מתמקדת בנושא הטילים הבליסטיים, והיא זוכה לעדיפות על ידי מקבלי ההחלטות הטורקים, תוך התחשבות בהרס שאיראן גרמה לעורף הישראלי.
בניגוד לאיראן, למרות קיומם של צי ימי וחיל אווירי חזק, אנקרה קיבלה החלטה לפתח טילים בליסטיים עוד לפני המלחמה. אף על פי שעדיין לא החל ייצור סדרתי שלהם, ברור כי יוקצו זמן ומשאבים נוספים לטילים הבליסטיים הקיימים ע"ש "טייפון" (Tayfun) בעל טווח של 560 ק"מ, ו"ג'נק" (Cenk) המתוכנן לטווח של 3,000 ק"מ, הנמצאים עדיין בתהליכי פיתוח. ללא ספק ההחלטות הנ"ל יגבירו את כוח ההרתעה הטורקי אף יותר בהשוואה להיום.
בין "איום בטחוני" ל"מדינת אויב פוטנציאלית"
אף על פי שטורקיה צופה בהנאה בהיחלשות הצבאית של איראן, היא גם חוששת מקריסה מוחלטת של המשטר. מקור החשש הזה אינו אידיאולוגי, והסיבה העיקרית לו היא החשש שאם המשטר יפול, אזי איראן עלולה להתפרק בין קבוצות אתניות שונות. במקרה כזה, קיים חשש באנקרה כי הכורדים אשר חיים באיראן ינסו להקים מחדש את הרפובליקה ההיסטורית הכורדית ע"ש מהאבאד (Mahabad), שתפקדה כמדינה העצמאית הכורדית הראשונה והאחרונה בהיסטוריה המודרנית. ללא ספק מהלך כזה עלול ליצור גל בדלני-לאומי בקרב האוכלוסייה הכורדית בטורקיה.
עם זאת, לא יהיה נכון לומר שכל ההתפתחויות בתרחיש כזה יהיו לרעת טורקיה. ידוע שמיליוני אזרחים ממוצא אזרבייג'ני – שנתפסים כחלק בלתי נפרד ממשפחת העמים הטורקית – חיים בצפון-מערב איראן. במקרה של קריסת המשטר, ניתן להניח שקבוצה אתנית זו תרצה להתאחד עם הרפובליקה העצמאית של אזרבייג'ן בצפון, שהיא מדינת אחות של טורקיה. חשוב להדגיש כי למרות היתרונות הטמונים מבחינתה בתרחיש זה, טורקיה עדיין לא תהיה מעוניינת בהתפרקותה של איראן, ובכך ניתן להסיק כי קיים פער משמעותי בהבנת מדיניות החוץ בין אנקרה לבין באקו, הבירה האזרית.
לצד אזרבייג'ן, ישראל תהיה המרוויחה הגדולה ביותר מחוסר היציבות שייווצר במקרה של קריסת המשטר האיראני. כיוון שקריסה כזו תקטין את הלחץ האסטרטגי על הביטחון הלאומי הישראלי, סביר מאוד להניח כי טורקיה שוב לא תהיה מעוניינת בהיעלמות מוחלטת של המשטר באיראן.
עם פרוץ המלחמה שיזם חמאס נגד ישראל ב-7 באוקטובר, שינתה טורקיה את מדיניותה הפרו-פלסטינית למדיניות פרו-חמאסית, והחלה לנקוט עמדה מאוד לעומתית כלפי ירושלים. באוקטובר 2024 נרשם שפל חדש ביחסים כאשר טורקיה הכריזה על ישראל כאיום ביטחוני, בישיבה חשאית היסטורית בפרלמנט הטורקי. מאוחר יותר, בחודש ינואר השנה, הצהרה זו הוזכרה במפורש גם ב"מסמך מדיניות הביטחון הלאומי", הידוע גם בשם "הספר האדום", המגדיר את האיומים החיצוניים על טורקיה. אם לא די בכך, ניתן לראות הצהרות דומות גם מפיו של משרד החוץ הטורקי ובכירים טורקים נוספים.
ישראל, מצידה, הגיבה למתרחש והעבירה לצד הטורקי את אי-נוחותה מהמעמד החדש שרכשה אנקרה בסוריה אחרי נפילתו של הרודן הסורי בשאר אל-אסד. הדלפת "דו"ח נגל", אשר הציע לממשלת ישראל לשנות את תפיסת הביטחון שלה כלפי טורקיה ולהגדירה כ"מדינת אויב פוטנציאלית'" שיחק תפקיד מאוד משמעותי בהעברת המסרים לאנקרה.
טורקיה "מבריחה" את סוריה להסכמי אברהם
לאור כל הנאמר, ובהתחשב בכך שטורקיה וישראל נותרו לבדן בצמרת המזרח התיכון לאחר מלחמת "עם כלביא", ניתן לומר שהיריבות בין שתי המדינות תעמיק יותר. עם זאת, למרות המתיחות הזאת, חשוב גם להדגיש כי שתי המדינות עדיין מקיימות יחסים דיפלומטיים מלאים – מאז 1949 – ומצב זה מונע מירושלים ואנקרה לנקוט בצעדים עוינים פעילים זו כלפי זו.
בעוד "המלחמה הקרה" הזו נמשכת בין ירושלים לאנקרה, לאחרונה מדווח בתקשורת כי רוח של הסכמי אברהם נוספים נושבת במזרח התיכון. במילים אחרות, ירושלים עומדת להשלים את ניצחונה הצבאי נגד איראן ו"ציר ההתנגדות" שהקימה, בהשגת שלום עם מדינות ערביות מתונות. בנקודה זו, עולות ידיעות על אפשרות שגם סוריה תצטרף לשיירת השלום.
רוח השלום הזו אינה מתקבלת בעין יפה באנקרה. באופן אירוני, אף על פי שטורקיה הייתה המדינה המוסלמית הראשונה שהכירה במדינת ישראל בשנת 1949, היא אינה תומכת בשלום בין ישראל לבין מדינות ערביות אחרות. במילים אחרות, אנקרה מעדיפה את ישראל מבודדת. ההוכחה לכך היא הסכמי אברהם משנת 2020. בדומה להיום גם אז טורקיה הייתה לעומתית ליוזמה, כאשר מתחה ביקורת חריפה על איחוד האמירויות והאשימה אותה בבגידה במאבק הפלסטיני.
גם היום ניתן לשער כי טורקיה תנקוט עמדה דומה, במיוחד בכל הנוגע לסוריה, שלפי הדיווחים האחרונים יש כוונה לצרפה להסכמי אברהם בדרך כזו או אחרת. גם אחרי נפילתו של אסד נמשך הכיבוש הטורקי הצבאי בצפון סוריה, לאחר שבאמצעות פרויקטים מגוונים בתחום הלוגיסטיקה והתשתיות, אנקרה יצרה אצל דמשק תלות רצינית לטובתה. במילים אחרות – טורקיה לא תהיה מוכנה לאבד את השפעתה בגלל הצטרפותה של סוריה לציר הסכמי אברהם.
דומה כי מנקודת מבט סורית מצב התלות הזה הגיע לרמה כה גבוהה, עד שאנו רואים את סוריה, בהנהגת אחמד א-שרע, מתקרבת לישראל ולארה"ב כדי לא לאבד את עצמאותה לידיים טורקיות. כך במודע דמשק נסחפת לכיוון "ציר הסכמי אברהם", הכולל את ערב הסעודית, האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן, ונתמך מבחוץ על ידי מצרים וירדן. כל הצעדים האלה נבנו צעד אחר צעד על בסיס "ריאליזם" כאילו נכתבו בספר מבוא לתאוריות של מדע המדינה.
לסיכום, מלחמת "עם כלביא" לא הייתה רק עימות צבאי בין ישראל לבין איראן, אלא היוותה נקודת מפנה היסטורית שהובילה לשינויים מרעידים במפת הכוחות של המזרח התיכון. בזכות רשת המודיעין המתוחכמת וכוחה האווירי, ישראל הנחיתה מכות קשות על היכולות הגרעיניות והבליסטיות של איראן ובכך, הודות ל"זרועה הארוכה", הגדילה המדינה הקטנה מהמזרח התיכון משמעותית את כושר ההרתעה האזורי שלה. מנגד, כישלונה של איראן בהגנה ובהוצאת מתקפה בהיקפים גדולים החליש את מעמדה באזור.
התפתחות דרמטית זו יצרה ואקום אזורי חדש, שהפך את ישראל וטורקיה לשחקניות מרכזיות במילוי הפער שנוצר. טורקיה, שעקבה אחר המלחמה בקשב רב, הפיקה לקחים אסטרטגיים, במיוחד בתחומי המודיעין, ההגנה האווירית ופיתוח טילים בליסטיים, ובכך נכנסה לתהליך של בנייה מחדש של יכולותיה הצבאיות.
אך התמונה שלאחר המלחמה אינה מוגבלת לממדים טכניים או צבאיים בלבד. השלכות המלחמה חשפו את היריבות המעמיקה בין טורקיה לבין ישראל. ככל ששתי המדינות הולכות ומתבודדות בפסגת המזרח התיכון, הן הפכו לשני קטבים שנמנעים מעימות ישיר וגם מנסים להקיף את השפעת האחר. בעוד שישראל מנסה להשלים את ניצחונה הצבאי בצעדי שלום חדשים בעולם הערבי, טורקיה ניגשת לתהליך נורמליזציה זה בספקנות ואף בחשדנות.
האפשרות שסוריה תצטרף להסכמי אברהם עומדת בניגוד גמור לסדרי העדיפויות של אנקרה באזור. כתוצאה מכך, המשוואה החדשה שנוצרה לאחר "עם כלביא" פותחת פתח לתקופה חדשה במזרח התיכון, המעמיקה הן את הקיטוב והן את המאבק על ההנהגה האזורית, שיוצרים את המלחמה הקרה בין ירושלים לבין אנקרה.
