בשנה החולפת בשקט כמעט מבלי שהרגשנו ירדן הוציאה מחוץ לחוק את תנועת "האחים המוסלמים" – צעד שמסמן לא רק עימות פנימי בין המשטר לזרם האסלאמי המאורגן מזה שנים רבות ביותר במדינה (1945), אלא גם ניסיון להוות סמן לנקודת מפנה עמוקה במאזן הכוחות האזורי. ההחלטה של ירדן אינה מתקבלת בחלל ריק; היא משתלבת במאבקי השפעה רחבים במזרח התיכון, ובראשם ניסיונו של ארדואן לבסס מחדש השפעה אזורית באמצעות רשתות אידיאולוגיות ותנועות המזוהות עם האסלאם הפוליטי, תחת המטרייה האסטרטגית של טורקיה ובמרכזה אנקרה.
מנקודת מבטה של עמאן, המהלך נועד לייצר חיץ ברור בין המדינה לבין מוקדי כוח חוץ־ממסדיים המאיימים על לכידותה הפנימית ועל יציבותה הפוליטית. אולם במבט אזורי רחב יותר, מדובר גם במסר פוליטי: ניסיון של המשטר ההאשמי להבהיר כי ריבונותו אינה נתונה למשא ומתן – לא מול תנועות אידיאולוגיות חוצות גבולות ולא מול מעצמות אזוריות המבקשות להשפיע על סדר היום הפנימי של הממלכה. בכך, ההכרזה אינה רק מהלך פנים-ביטחוני, אלא חוליה נוספת במאבק על דמותו של המזרח התיכון: בין מדינות לאום המבקשות לשמר יציבות וריבונות, לבין צירים אידיאולוגיים אזוריים השואפים לעצב מחדש את המרחב הפוליטי, דרך תנועות חברתיות ופוליטיות חוצות גבולות. טורקיה בראשותו של ארדואן נמצאת בתהליך מתמשך של התעצמות מטרידה עם שאיפות של התפרסות אימפריאליסטית במזה"ת כוח עולה מול איראן.
שינוי כמיקרוקוסמוס למראה אזורית
שינוי משפטי או הוצאת תנועה מחוץ לחוק אינם רק מהלך טכני בזירה הפנים־מדינתית; הם משמשים פעמים רבות כמראה לשינויים עמוקים יותר במזרח התיכון כולו. כאשר שלטון בוחר להגביל או לאסור פעילות של תנועה אידיאולוגית – דוגמת האחים המוסלמים – הוא מאותת על תפיסת איום מחודשת, על שינוי במאזן הכוחות הפנימי ועל ניסיון לשרטט מחדש את גבולות הלגיטימיות הפוליטית. מאחורי הצעד המשפטי מסתתר תהליך רחב יותר: חשש מהתעצמות כוחות אופוזיציוניים, לחץ כלכלי וביטחוני גובר, והבנה כי יציבות המשטר הירדני תלויה לא רק בכוח צבאי אלא גם בשליטה בנרטיב הציבורי. כך, מהלך שנראה נקודתי בזירה המקומית הופך במהרה לסמן אזורי – עדות לכך שמדינות האזור עוברות כל אחת בדרכה שינויי עומק המשלבים הכלה זהירה של תנועות אידיאולוגיות ועד לשלב של בלימה אקטיבית, כחלק ממאבק רחב על דמותו הפוליטית והאסטרטגית של המזרח התיכון.
אירוע קונקרטי שמצביע על שינוי מגמה
בחודש אפריל בשנה שעברה פרסם "אל-ערביה", כי "נחשפו הודאות של חברי חוליות הטרור בירדן; המעורבים הודו בשיוך לאחים המוסלמים. ערוץ "אל-ערביה" שידר הודאות מצולמות של נאשמים בפרשות ייצור טילים בירדן, גיוס, אימון והפעלת כטב"מים. בתיעוד הודו הנאשמים בפעילותם הבלתי חוקית ובתוכניות שנועדו לפגוע בביטחון הלאומי, ואישרו את שיוכם לתנועה. ההודאות שפורסמו על ידי המודיעין הירדני כללו שמונה נאשמים מרכזיים: שלושה בפרשת ייצור הטילים, נאשם אחד בפרשת הגיוס הראשונה, שניים בפרשת הגיוס השנייה ושניים נוספים בפרשת ייצור הכטב"מים.
פרשת ייצור הטילים: הנאשם עבדאללה הישאם אחמד עבד אל-רחמן (יליד 1989) סיפר כי הקשר שלו עם תנועת האחים המוסלמים, שהוצאה מחוץ לחוק בירדן, החל בשנת 2002. לדבריו, אדם בשם איברהים הציע לו בשנת 2021 להקים תשתית לייצור טילים בתוך ירדן. הוא התבקש לנסוע ללבנון, שם עבר בדיקת פוליגרף ביטחונית על ידי "אחראי ארגוני" בביירות ולאחר מכן עבר הכשרה טכנית בחרטות וייצור רכיבי טילים במוסך מוסווה. עבדאללה הוסיף כי הם שכרו מחסנים בירדן, רכשו מכונות לעיבוד שבבי (CNC) והחלו בניסיונות לייצור שלדות טילים. הוא אף רכש קרקע באזור א-נקירה להקמת האנגר מוסווה עם דלתות בטון שנראות כחלק מהמבנה, כדי להגביר את החשאיות.
נאשם נוסף, מועאז אל-ע'אנם, יליד 1990, העיד כי הוא חבר ב"תא" של האחים המוסלמים מאז 2010. נאשם שלישי, מוחסן אל-ע'אנם, יליד 1972, הודה כי הוא חבר בארגון מאז 1994 וכי שימש כבלדר להעברת עשרות אלפי דולרים ממדינה זרה למימון הפרויקט הסודי.
חדר עבד אל-עזיז, המכהן כראש הלשכה המינהלית של האחים המוסלמים בזרקא, הודה בגיוס צעירים באמצעות קורסים "רעיוניים" ושיעורי ביטחון. פרשת הגיוס השנייה: מרואן אל-חוואמדה הודה בגיוסו של אנס אבו עואד. אבו עואד סיפר כי קיבל מכשיר טלפון מוצפן ו"דיסק און קי" עם שמות וסיסמאות, והונחה לבדוק "נקודות מתות" (סליקים) בבתי קברות בירדן להטמנת ציוד וחומרים אסורים.
הנאשמים עלי קאסם ועבד אל-עזיז הארון, מהנדס תעופה, הודו כי ניסו לייצר כטב"מים מחומרים נגישים. הארון סיפר כי בחן שימוש ב"קרטון דחוס", בהשראת השימוש האוקראיני, וביצע ניסויי טיסה מוצלחים בדגמים ראשוניים, מתוך כוונה להסתייע באביו, לו קשרים עם סוחרי נשק, להשגת רכיבים נוספים. תגובת השלטונות והארגון היו כי המודיעין הירדני הודיע כי נעצרו בסך הכל 16 מעורבים בתוכניות הללו, שנמצאו תחת מעקב מודיעיני הדוק מאז 2021. התיקים הועברו לבית הדין לביטחון המדינה. מנגד, תנועת האחים המוסלמים בירדן הכחישה כל קשר לנאשמים או לתוכנית החבלה, וכינתה את המעשים "פעולות פרטיות". בהודעתה הדגישה התנועה, כי היא "חלק בלתי נפרד מרקמת המולדת" ומעדיפה תמיד את האינטרס הירדני.
הממלכה הירדנית מול מחתרת במסווה פוליטי
אלא שהלילה שבו ניסו פעילי "האחים המוסלמים" להבריח ולהשמיד מסמכים ממשרדיהם בלב עמאן, לא היה רק רגע של פאניקה לוגיסטית; זה היה הרגע שבו הוסרה סופית המסכה האידיאולוגית של התנועה. במשך עשורים ביקשה הקבוצה להיתפס כלגיטימית, הן דתית וחברתית כחלק מהפסיפס שמרכיב את החברה הירדנית, אך חשיפת שר הפנים, מאזן אל-פריה, ציירה תמונה של מנגנון חתרני משומן הפועל בצללים. כאשר "פעילות פוליטית" מוחלפת בייצור חומרי נפץ ובניסויים במטענים שנועדו לפגוע במתקנים אסטרטגיים, הדיון עובר משאלות של מהו המנעד שניתן לאפשר תחת חופש הביטוי אל מול שאלות של הישרדות לאומית. הניסיון הנואש לטשטש את עקבות הקשרים החשודים רק מאשש את מה שהוכח בחקירות: הקבוצה המפורקת בחרה להמיר את המרחב האזרחי שניתן לה במעבדה חשאית במטרה לערער את יציבות בית המלוכה. לא מדובר ב"עשבים שוטים", אלא בתשתית שנועדה להכות בלב מנגנוני הביטחון הלאומי.
שר הפנים הירדני הודיע כי גורמי תנועת האחים המוסלמים פעלו מתחת לרדאר וביצעו פעילויות שעשויות לערער את היציבות השלטונית.
הכרזתו של שר הפנים על איסור מוחלט של כל פעילות מטעם "האחים המוסלמים" והגדרתם כאגודה בלתי חוקית, איננה רק צעד משפטי – אלא מהלך של חיסון חברתי הכרחי. על ידי האצת פירוק הנכסים, סגירת המטות ואיטום צינורות הפרסום, המדינה הירדנית משרטטת קו אדום ובלתי עביר בין מונרכיה מתגוננת לבין אנרכיה בהתהוות. הממלכה, שאפשרה היסטורית מנעד של פלורליזם והקמת מפלגות, מבהירה כעת כי חופש הביטוי אינו מהווה רישיון לפגיעה באחדות הלאומית או להקמת מיליציות צבאיות. האחריות המשפטית שתחול מעתה על כל זיקה לזרוע המפורקת מבקשת לנתק את השלוחות שחדרו לחברה, ולהבטיח שסדר היום הפוליטי לא יכופף על ידי איומים פליליים. זהו קרב על דמותה של המערכת הפוליטית התקינה, שבו המדינה נאלצת להשתמש בכוח החוק בכדי לשמור על הסטטוס קוו מפני אלו שראו בביטחונה מטרה לגיטימית לניסויים בנפץ.
הציר הטורקי נבלם בגבול הירדני
המהלך הירדני אינו עומד לבדו; הוא מהווה קו הגנה אחרון מול הניסיונות של מעצמות אזוריות, ובראשן טורקיה תחת הנהגת ארדואן, להשתמש בתנועות האסלאם הפוליטי כ"סוס טרויאני" לעומק הריבונות הערבית. אם בעבר נתפסו האחים המוסלמים כגורם חברתי לגיטימי המתווך בין השלטון לעם, הרי שחשיפת התשתיות הצבאיות והקשרים המסתוריים בביירות מוכיחה כי התנועה הפכה לזרוע ביצועית בשירותם של אינטרסים זרים. עבור עמאן, הוצאת התנועה אל מחוץ לחוק היא מסר ישיר לאנקרה: ירדן אינה עוד זירה להפצת חזון האימפריה העות'מאנית המתחדשת, או רשת אידיאולוגית המופעלת מרחוק. בבלימת האחים המוסלמים, ירדן למעשה "מייבשת את הביצה" שדרכה מבקשות מעצמות אזוריות לערער את מודל מדינת הלאום הערבית ולהחליפו בסדר יום על-לאומי שסופו הידוע מראש הוא כאוס.
בין פטיש הריבונות לסדן האזורי
לסיכומו של עניין, הפיכתם של "האחים המוסלמים" לאגודה בלתי חוקית בירדן היא נקודת אל-חזור בהיסטוריה המודרנית של הממלכה ההאשמית. אולם המבחן האמיתי של עמאן ב"יום שאחרי" אינו רק ביטחוני, אלא אסטרטגי ותודעתי: מהי היכולת של מלך ירדן למנוע מארדואן לנצל את הוואקום שנוצר? בזמן שהפעילים המקומיים נדחקים למחתרת, אנקרה אורבת בפתח, מוכנה לשאוב אותם אל תוך רשת ההשפעה הניאו-עות'מאנית שלה ולהפוך אותם לזרוע המבצעת של שאיפותיה האימפריאליסטיות.
מהלך זה מקבל משנה תוקף כאשר בוחנים את המפה האזורית הרחבה: בזמן שישראל ניצבת בחזית מול איום מיידי וקיומי מצד איראן וגרורותיה, יציבותה של ירדן הופכת לקו הגנה קריטי עבור הציר המתון כולו. בבחירתה ב"קץ העמימות", ירדן מבהירה כי לא תאפשר למדינה שלישית – בין אם זו טורקיה המבקשת להשתלט על נרטיב האסלאם הפוליטי ובין אם זו איראן המבקשת לערער את הגבולות – להפוך את שטחה למגרש משחקים. האורות שכבו במשרדי התנועה בעמאן הם סופו של פרק היסטורי, אך הם מסמנים את תחילתו של מאבק עיקש על זהותו של המזרח התיכון: מרחב שבו הריבונות והביטחון הלאומי חייבים לנצח את המחתרות במסווה של מפלגות, לפני שייבלעו בשאיפות ההתפשטות של המעצמות האזוריות.
