בליל ה-4 ביולי 1976 נחתו ארבעה מטוסי "הרקולס" של חיל האוויר הישראלי בשדה התעופה באנטבה שבאוגנדה. המטוסים נשאו כ-200 לוחמי סיירות מטכ"ל, צנחנים וגולני. היה זה "מבצע יונתן" לחילוץ חטופי טיסת איר פראנס 139, שהפך לאבן דרך עולמית במאבק בטרור.
ב־8 ביוני 2024, ארבעים ושמונה שנים אחרי, פשטו כוחות מיוחדים של שב"כ וימ"מ של מג"ב, עם מעטפת רחבה של כוחות צה"ל, על שני מבנים בלב מחנה נוסיראת ברצועת עזה וחילצו ארבעה חטופים ישראלים במבצע שנקרא "מבצע ארנון".
הדמיון הסמלי והטרגי בין שני המבצעים הוא ששניהם הצליחו ובשניהם המפקדים שלהם נהרגו והמבצעים נשאו את שמותיהם: המבצע על שם סא"ל יוני נתניהו ז"ל, שהיה גם מפקד סיירת מטכ"ל ונפצע קשה ומת מפצעיו; ובשני, על שם, פקד ארנון זמורה ז"ל, מפקד צוות הימ"מ, שנפצע אנושות במהלך הפעולה ואף הוא נפטר מפצעיו.
קשה לראות את הדמיון בין המבצעים, בהתחשב בכך שהראשון התרחש במרחק של כ־3,800 ק"מ מישראל, מול מדינה ריבונית שמנהיגה, אידי אמין, שיתף פעולה עם המחבלים; ואילו השני התרחש בלב זירת לחימה פעילה הנשלטת על-ידי ארגון טרור, בתוך מרחב אזרחי צפוף של מאות אלפי פלסטינים בגזרה הסמוכה ורבים יותר ברצועה כולה.
ההשוואה בין מבצע "יונתן" למבצע "ארנון" לא נועדה לקבוע איזה מהם היה מסוכן, מורכב או נועז יותר. ספק אם בכלל ניתן להכריע בכך. אלא שההשוואה חשובה לגיבוש אסטרטגיה: על אופן קבלת ההחלטות הרצוי בתנאי אי ודאות קיצוניים; ההתמודדות עם לחצים של משפחות החטופים וההכרח במודיעין איכותי, תכנון קפדני ויכולת מבצעית גבוהה. עד כמה דומים ועד כמה שונים שני המבצעים? האם ועד כמה השתנו, או נותרו על כנם העקרונות המנחים לשיח עם טרוריסטים על שחרור חטופים?
מבחינה מבצעית מדובר בשוני מובהק בין המבצעים, בעיקר בשל המרחק: בין 3800 ק"מ לבין קרוב ל-0. בראשון מדובר באתגר אדיר של חשאיות, במבצע בו הצבא נדרש להפעיל כוח גדול במדינה ריבונית מרוחקת: לתכנן נתיבי טיסה רחוקה, לתדלק מטוסים ולהבטיח יכולת ביצוע מדויקת ומהירה, מבלי שהייתה אפשרות להסתמך על סיוע בזמן אמת של כוחות נוספים במקרה של הסתבכות – לא רק מול צבא אוגנדה, אלא גם מול מדינות אפריקניות נוספות.
במבצע בנוסיראת המרחק היה קטן יחסית, אך המורכבות הייתה מסוג אחר. הכוחות פעלו בתוך זירת לחימה פעילה בקרב אוכלוסייה אזרחית גדולה ועוינת עם אלפי טרוריסטים חמושים כאשר האיומים והסיכונים אינם רק על החטופים אלא גם על כוח החילוץ. אנטבה הייתה שילוב מאתגר של מרחק והיבטים מבצעיים; נוסיראת, הקרובה יותר, היוותה אתגר של עומק מבצעי בתוך שטח אויב.
מודיעין בספריה ציבורית וסוכנות נסיעותֿ
הבדל משמעותי בולט נוסף בין שני המבצעים הוא האתגר המודיעיני – הן באמצעים ובאיכות והן בפרק הזמן שעמד לרשות הכוחות לאיסוף "מודיעין למבצע" (מל"מ). במבצע יונתן האתגר היה איסוף מודיעין יש מאין – גופי המודיעין לא עסקו באיסוף על אוגנדה ואנטבה לא היה יעד מוכר כלל ועיקר.
"איפה זה לעזאזל אנטבה?" הגיב רע"ן הטרור של חטיבת המחקר של אמ"ן, גדי זוהר, בליל ה-27 ביוני 1976, כשנודע על נחיתת המטוס באנטבה. צריך לזכור שבאותה עת זמינות המידע הייתה אחרת לגמרי מזו העומדת לרשותנו כיום – לא היה האינטרנט המוכר לנו, לא גוגל ובוודאי שלא צ'ט בוטים של בינה מלאכותית. גם לוויינים ומזל"טים ורחפנים לא היו אז ולכן האתגר היה איך בכלל מתחילים את איסוף המודיעין?
ובכן, חיילים בלבוש אזרחי נשלחו לספריות באוניברסיטאות, לחנויות ספרים ולסוכנויות נסיעות כדי לאסוף מידע – לחפש ולאתר ספרים ומפות. בהמשך נזכרו במערכת הביטחון שישראלים רבים ביקרו באפריקה ואפילו משלחת צבאית גדולה יצאה ליבשת. לכן החלו לתחקר אותם וגילו ש"סולל בונה" הקימה את שדה התעופה באנטבה, וכך נאספו תמונות וסרטוני 8 מ"מ שצולמו בנמל התעופה.
אלא שכל המידע היה עדכני ל-1972 – מועד ניתוק היחסים עם אוגנדה – וארבע שנים לפני החטיפה. בהמשך המודיעין העמיק באמצעות ראש המשלחת הצבאית לשעבר, שניהל שיחות ישירות עם אידי אמין וכן תחקור בפריז של בני הערובה הזרים ששוחררו. האירוע המודיעיני המשמעותי ביותר היה איסוף מידע באמצעות מבצע של המוסד ששיגר 5 ימים אחרי חטיפת המטוס ויממה לפני המבצע, לוחם מתנדב של המוסד בעל רישיון טיס שטס מלונדון לקניה, שכר שם מטוס קל וטס לאנט-בה. הלוחם צילם מהאוויר והעביר דיווח קריטי על היעדר הגנ"א בנמל התעופה – מידע שאפשר הגעת צילומי אוויר לכוחות ברגע האחרון.
ועדיין נותרו פערים מודיעניים משמעותיים, או "ערפל מודיעיני" כפי שהעיד הרמטכ"ל אז מוטה גור. כך המודיעין לא ידע אם ברשות המחבלים יש חומרי נפץ, למשל. "מודיעין מחורר כמו גבינה שוויצרית" יעידו מפקדים וגם אנשי מודיעין על המידע טרום המבצע. בדיעבד, השאלה המרכזית הייתה האם עם מודיעין כזה נכון לצאת למבצע?
חודשים מול שעות
אם לא די במודיעין החלקי שהיה הרי שהזמן שעמד לרשות מערכת הביטחון היה אפסי. מרגע החטיפה ב-27 ביוני בצהריים ועד למבצע החילוץ בליל ה-4 ביולי, היה לכאורה שבוע, אך ההחלטה על המבצע התקבלה רק יומיים לפני כן. כך שבפועל עמדו לרשות מערכת הביטחון פחות מ-48 שעות להיערכות מודיעינית ופחות מ-36 שעות להיערכות מבצעית. מבחינה זו ההבדל בין מבצע אנטבה למבצע ארנון הוא הבדל תהומי ולא רק בשל היכולות הטכנולוגיות שהתפתחו ב-50 השנים המפרידות בין השניים.
כאשר ב-12 במאי 2024 נודע שארבעת החטופים נמצאים במחנה נוסיראת, הופעלו כל יכולות האיסוף המודיעיני. אלה כללו האזנה, תפציות ומודיעין אנושי – יומינט, שכלל כוח מסתערבים של השב"כ שנכנס למחנה.
גם מרחב הזמן במבצע ארנון היה רחב הרבה יותר. מאז ה-7 באוקטובר 2023 – שמונה חודשים לפני המבצע – החל איסוף אינטנסיבי של מודיעין בכל הרמות לאיתור החטופים. המודיעין הצליח לאתר רבים מהם אך במקרים רבים הבעיה הייתה ההיתכנות המבצעית להגיע אליהם מבלי לסכן את חייהם.
מרגע פריצת הדרך המודיעינית שהביאה לאיתור ארבעת החטופים, ב-12 במאי, המאמצים התמקדו באזור המסוים בנוסיראת. למסתערבים הייתה תרומה מכרעת באיסוף המודיעין שטח והם אלה שאפשרו גיבוש תמונת מודיעין ברורה יותר על מיקום החטופים, היקפי הכוחות של המחבלים והאיומים בדרך אליהם ובדירות בהן הוחזקו.
ככל שההכנות התקדמו התהדק הסנכרון בין גופי המודיעין לכוחות המבצעיים. הסנכרון הזה נדרש להמשך העבודה המשותפת בזמן אמת ולהתאים את התוכנית לשינויים בשטח.
התעוזה המדינית ולקיחת האחריות
בשני המקרים, כמו בכל המבצעים, ברור שמודיעין טוב מקל על מקבלי ההחלטות והוא חיוני להצלחת המבצע. בשני המקרים מקבלי ההחלטות עמדו בפני דילמה גורלית – האם לנהל משא ומתן לשחרור החטופים, או לצאת למבצע צבאי, על כל הסיכונים שבו. בדילמות מעין אלה המידע העומד בפני מקבלי ההחלטות הוא תמיד חלקי והוא קריטי לקבלת החלטות, כך שלמעשה זוהי שעת מבחן למנהיגות.
כפי שהודה ראש הממשלה, בנימין נתניהו בעת פתיחת תערוכת מבצע יונתן במרכז רבין ב-2015: "…המבצע דרש גם תעוזת מנהיגים: של שר הביטחון, שמעון פרס, שחתר לפעולה; של שרי הממשלה שאישרו אותה, ומעל הכל, של ראש הממשלה, יצחק רבין, שקיבל את ההחלטה המכרעת. בלעדי נחישותו ועוז רוחו ומנהיגותו לא היה מתקיים המבצע". את הדברים הללו הוא אמר לאחר ששיבח והצדיע ללוחמים, למפקדים, לטייסים, לאנשי המודיעין ולכל המעורבים בדרג המבצעי.
ועוד בהקשר זה מעיד עמוס ערן, מנהל לשכתו ויועצו המדיני של ראש הממשלה יצחק רבין, שבבוקר שבת ה-3 ביולי, מספר שעות לפני שהממשלה עמדה להחליט על אישור המבצע, הינחה אותו רבין לכתוב טיוטה של מכתב התפטרות. רבין, שקיווה שהמבצע יצליח, חשש מאד מכישלון ומרצח של עשרות בני ערובה ונפילה של לוחמים. היה חשש גם לפגיעה במטוסים.
לכן הוא גם דרש מראש המוסד להשיג מודיעין עדכני ומדויק על נמל התעופה אנטבה; הוא דרש במיוחד לברר אם יש מערכות הגנה בנמל התעופה והאם יש שם טילי נ"מ שעלולים לסכן את מטוסי חה"א, את כוחותינו ואת החטופים?
המידע מהמבצע יוצא הדופן של המוסד הגיע כאמור רק ברגע האחרון, פחות מ-24 שעות לפני המראת המטוסים. הצילומים האוויריים מאותו מבצע הגיעו רק בבוקר המבצע, זמן קצר לפני הדיון המכריע.
לעומת זאת, בנוסיראת, ב-2024, נדרשה החלטה לפעול בלב אזור לחימה, כאשר החטופים מוחזקים בתוך מרחב שורץ מחבלים ובקרבת אוכלוסייה אזרחית עוינת. במבצע ארנון האתגר של החתירה למגע היה פשוט יותר, אך הצד השני היה מוכן יותר להתקפה.
גורם ההפתעה
הבדל משמעותי נוסף בין המבצעים היה גם בכך שבנוסיראת היה מדובר בשני יעדים, שתי דירות, ואילו באנטבה היה מדובר ביעד אחד לחילוץ החטופים – הטרמינל המרכזי בו הוחזקו בני הערובה.
במבצע "ארנון" נדרשו שני מבצעי חילוץ במקביל בשני מבנים נפרדים. המשמעות היא צורך בתיאום וסנכרון מדויקים ברמה של שנייה, כדי לשמור על אלמנט ההפתעה. לשם כך נדרשה יכולת ניהול מספר זירות במקביל והבנה שכל שינוי באחד היעדים עלול להשפיע על האחר. וכמובן שנדרשה גם תכניות חילוץ למקרה של שיבוש התוכנית ואכן זו נדרשה והופעלה במבצע.
מורכבות זו חייבה שילוב בין תכנון מוקדם לבין יכולת התאמה מהירה למציאות משתנה.
גם באנטבה וגם בנוסיראת מרכיב ההפתעה היה הכרחי. בשני המקרים ההפתעה, מהירות הפעולה וההלם הראשוני אפשרו לכוח להשיג יתרון משמעותי.
בה בשעה שבאנטבה אלמנט ההפתעה הספיק הן לחיסול המחבלים והן לחילוץ 103 החטופים בחיים, כששלושה מהם נהרגו, הרי שבנוסיראת, לאחר החדירה נדרשו הכוחות להתמודד עם התנגדות עזה של מאות ואלפים, עם מטחי אש על הכח והחטופים וכלי הרכב ועם צורך לפנות בתוך זמן קצר את החטופים והכח מתוך מרחב עוין. במיוחד בלט הסיכון במהלך החילוץ מהמבנה שבו הוחזקו שלושת החטופים, כאשר הכוח נדרש לשלב בין לחימה והגנה ותוך חילוץ פקד ארנון זמורה וטיפול בו תוך פינויו. גורם ההצלחה במבצע נבע מהתכנון המוקדם ומהיקפי הכוחות המשולבים – יבשה, ים אוויר שנפרסו בתכנון מוקדם.
בשורה התחתונה
חמישים השנים שבין אנטבה לנוסיראת משקפות מהפכה באופן שבו ישראל מפעילה כוח: הטכנולוגיה השתנתה, יכולות המודיעין התפתחו לאין ערוך, אמצעי השליטה והבקרה השתכללו ובעיקקר בלטו שיתוף הפעולה והסנכרון בין כל השותפים.
אולם לצד כל השינויים, בולט הדמיון בין תהליכי קבלת ההחלטות ולקיחת האחריות, התעוזה והמקצועיות של הכוחות והיכולת של מפקדים לפעול בתנאי לחץ ואי־ודאות. מבצע "יונתן" ומבצע "ארנון" הם שני ציוני דרך שונים בזמן, אך הם משקפים תפיסה דומה, שבבסיסה המחויבות של מדינת ישראל שלאזרחיה. במצב שכזה הכרחיים השילוב בין מודיעין איכותי, תכנון מוקפד שלוקח בחשבון תרחישי קיצון, יכולת מבצעית גבוהה ומנהיגות המוכנה לקבל החלטות בתנאי אי־ודאות ולקחת אחריות במקרה של תקלות.
בפרספקטיבה של יובל שנים בולט המרכיב הדומה, לצד התמורות האדירות ביכולות המבצעיות והטכנולוגיות – המחויבות לשלום האזרחים והחיילים שמאחוריה רוח לחימה בלתי מתפשרת, הכוללת נכונות להקרבה.
