מדיניות החוץ של הנשיא דונלד טראמפ חוזרת ל"דוקטרינת מונרו", לפיה יש להתייחס לגיאופוליטיקה בצורה ריאליסטית יותר ופחות אידיאולוגית. זאת אחרי שבמשך עשרות שנים, מדיניות החוץ של ארה"ב הייתה כלואה באשליה של "חד-קוטביות", שהתגבשה לאחר המלחמה הקרה, מתוך תפיסה מוטעית שהמצב יימשך לנצח; שוושינגטון תוכל לעצב מחדש את העולם באמצעות קידום הדמוקרטיה והתערבות הומניטרית וצבאית אדירה ומתמשכת.
הגישה של טראמפ, על-אף הרטוריקה הרבה הנלווית לה, מכירה במה שכל חוקר רציני של יחסים בינלאומיים מבין: למעצמות גדולות יש אינטרסים ביטחוניים לגיטימיים באזור הקרוב להן, וניסיון להכחיש את המציאות הזו מייצר קונפליקט במקום למנוע אותו.
סוף ההגמוניה הליברלית
הממסד, המנהל מדיניות חוץ דו-מפלגתית, נאחז בתפיסה לפיה אמריקה חייבת לשמור על עליונות בכל מקום, כל הזמן. החזון המקסימליסטי הזה הוליד שורה של כישלונות יקרים – מעיראק ולוב ועד לניסיון הכושל לשלב את אוקראינה במסגרת נאט"ו, שתרם לאסון המלחמה בין רוסיה לאוקראינה. מסגרת תחומי ההשפעה מציעה אלטרנטיבה: להכיר בכך שלרוסיה יש אינטרסים ביטחוניים במזרח אירופה, שלסין יש אינטרסים במזרח אסיה ושלאמריקה יש אינטרסים בחצי הכדור המערבי.
אדגיש, מדובר בפיוס, לא בזהירות. חשוב להבין שמדיניות מתונה, או זהירה, כלפי יריבים אינה דומה לפיוס (Appeasement); היא אינה דומה, למשל, לכניעה המסוכנת כלפי גרמניה הנאצית בשנות ה-30, אלא היא מדיניות של זהירות אסטרטגית מחושבת ולכן היא אינה בגדר הבעת חולשה. מדיניות הבלימה (Containment) של ג'ורג' פ. קנן היא המדיניות הרצויה: לא לנסות להפיל את בריה"מ; לא לכבוש אותה; לא לצאת במסע צלב אידיאולוגי, אלא להסתפק בבלימת התפשטותה עד שבמילא היא תיחלש מבפנים, כפי שקרה.
"הפרויקט הניאו שמרני של טרנספורמציה גלובלית" במדיניות החוץ האמריקאית, במיוחד משנות ה-90 ואילך, התבטא בניסיון להפיץ את הדמוקרטיה, גם בכוח אם צריך – להפיל משטרים עוינים; לשנות אזורים נרחבים, כמו עיראק – גישה שבלטה במיוחד בתקופת נשיאותו של ג'ורג' וו. בוש, כפי שראינו במלחמת עיראק. זוהי גישה אקטיביסטית, אידיאולוגית, ומרחיקת לכת הרבה יותר מהבלימה של קנן. כעת ברור שהדוקטרינה העדיפה היא דוקטרינת מונרו, זו שלמעשה הוכרזה ב-1823 על ידי הנשיא ג'ימס מונרו, שסבר שאירופה לא צריכה להתערב באמריקה וארה"ב רואה בחצי הכדור המערבי כתחום ההשפעה שלה. זוהי דוקטרינה של השפעה אזורית ולא ניסיון לשלוט בעולם כולו. במילים אחרות, ריאליזם זהיר עדיף על מיסיונריות גלובלית.
השאלה האוקראינית
מבקרים יצביעו מיד על אוקראינה, בטענה שהכרה בתחומי השפעה פירושה נטישת דמוקרטיות והזנחתן לשכנים אוטוקרטיים. אולם הטענה הזו חוטאת להבנת הקונספט והמשמעות. תחומי השפעה לא מבטלים ריבונות; הם מכירים בכך שגיאוגרפיה חשובה ושמעצמות גדולות יפעלו כדי למנוע בריתות צבאיות עוינות על גבולותיהן. האם אמריקה הייתה סובלת בסיסים צבאיים סיניים במקסיקו? השאלה עונה על עצמה.
הטרגדיה של אוקראינה נובעת בחלקה מסירובו של המערב להכיר במציאות הזו. הבטחת חברות בנאט"ו ללא האמצעים או הרצון להגן עליה יצרה את הגרוע מכל – פרובוקציה ללא הרתעה. מדיניות מסגרת תחומי השפעה מחייבת משא ומתן שיביא לניטרליות אוקראינית; מדיניות כזו הייתה אולי מונעת את שפיכות הדמים הנוכחית תוך שמירה על עצמאות אוקראינית בדרכים החשובות ביותר לאוקראינים עצמם.
סין והאיזון הפסיפי
באסיה, תפיסת תחומי ההשפעה יכולה הייתה לספק בסיס לתחרות יציבה עם סין. לפי אותה תפיסה בייג'ינג רשאית לשלוט בימיה הקרובים; התעלמות מהמציאות הזו היא פשוט פנטזיה. חשוב להבין ששליטה בים הסיני הדרומי לא חייבת להתפרש כהגמוניה סינית על יפן, דרום קוריאה או האזור הפסיפי הרחב יותר. מסגרת הבנות כזו מאפשרת לנהל משא ומתן לאור הבנת האינטרסים הליבתיים שבמסגרתם ניתן להגיע לפשרות.
האלטרנטיבה לכך היא התייחסות לכל פעולה של סין כהקדמה לכיבוש עולמי והיא מובילה בהכרח לעימות שלא משרת את האינטרסים של אף צד ואף מסכן את שלום העולם בכך שחישוב מוטעה עלול להתדרדר לקטסטרופה.
המסורת הריאליסטית
האינטואיציות של דונלד טראמפ במדיניות חוץ, גם אם סגנונו בוטה ולא דיפלומטי, משתייכות למסורת ריאליסטית ארוכה ומכובדת ביחסים בינלאומיים. כלומר, גישה שמעדיפה אינטרסים לאומיים, מאזן כוחות וזהירות אסטרטגית על פני אידיאולוגיה אוניברסלית או “הפצת ערכים”.
דוגמאות למסורת הזו כוללות את נאום הפרידה של ג’ורג’ וושינגטון ב-1796, בו הוא הזהיר מפני בריתות קבועות ומעורבות עמוקה בסכסוכים אירופיים. הוא הדגיש שמדינה צעירה צריכה להימנע מהסתבכויות מיותרות ולהגן על האינטרס הלאומי שלה. זו אבן יסוד של מסורת בדלנית-ריאליסטית אמריקאית. דוגמה נוספת היא "קונצרט אירופה, במאה ה-19, לאחר נפוליאון, המעצמות האירופיות יצרו מנגנון של איזון כוחות ותיאום ביניהן כדי למנוע מלחמות גדולות. זה היה מודל קלאסי של ריאליזם: שמירה על יציבות באמצעות הכרה בתחומי השפעה ומאזן עוצמה. וכך גם הפתיחות שגילה ניקסון ב-1972 לסין: ניקסון וקיסינג’ר יצרו קשר עם סין הקומוניסטית כדי לאזן את ברית המועצות. זה לא נבע מקרבה אידיאולוגית, אלא משיקול אסטרטגי קר של מאזן כוחות.
טראמפ משתלב במסורת הזו: פחות דגש על “בניית אומות” או הפצת דמוקרטיה בכוח, ויותר על עסקאות, תחומי השפעה ואינטרסים לאומיים – גם אם הוא מציג זאת בשפה ישירה ולעיתים מתריסה.
הפרויקט הליברלי, הבינלאומי, הבטיח שלום נצחי באמצעות התערבות נצחית. הוא לא סיפק לא שלום ולא דמוקרטיה, אלא דווקא מיצה את הכוח והאמינות האמריקאיים. גישת תחומי ההשפעה מציעה משהו צנוע יותר אבל בר השגה: עולם של תחרות מנוהלת בין מעצמות גדולות, כל אחת מאובטחת באינטרסים הליבה שלה, כל אחת מרוסנת משאיפות בלתי מוגבלות.
אתגרים וסיכונים
כל זה לא נטול קושי, כי הרי גם הגדרת תחומי ההשפעה שנויה במחלוקת. מדינות קטנות יותר חוששות להינטש. התפיסה הזו עלולה להיות מנוצלת לרעה – תפיסת תחום ההשפעה של רוסיה של פוטין כמעט ואין לה דמיון לאינטרס ביטחון סביר. ובעלות הברית של אמריקה באירופה ובאסיה יצטרכו לקבל את זה שתחומי השפעה לא מחייבים נסיגה אמריקאית מהתחייבויות שחשובות באמת.
אבל אלה בעיות שצריך לנהל, לא סיבות לדחות את המסגרת לחלוטין. האלטרנטיבה הנוכחית – להעמיד פנים שגיאוגרפיה לא משנה, שנאט"ו יכול להתרחב ללא הגבלה, שאמריקה יכולה לשמור על כל גבול ולהבטיח כל מדינה – נחלה כישלון חרוץ.
לקראת סדר בר-קיימא
חשיבת תחומי ההשפעה של טראמפ, מופשטת מהבומבסטיות שלה, מצביעה לעבר סדר בינלאומי בר-קיימא. אחד שבו הכוח האמריקאי מתמקד באינטרסי ליבה במקום להתפזר בין קונפליקטים פריפריאליים, שבו דיפלומטיה מכירה בדאגות הביטחוניות של מעצמות גדולות אחרות במקום לדחות אותן כלא לגיטימיות; שבו המטרה היא יציבות בין מעצמות מרכזיות, במקום טרנספורמציה של המערכת הבינלאומית.
זה לא יספק את אלה שמאמינים שמדיניות החוץ האמריקאית צריכה להיות תרגיל במסע צלבני אידיאולוגי. אבל זה עשוי לייצר מה שעשרות שנים של הגמוניה ליברלית נכשלו לספק: סדר בינלאומי שלא דורש התערבות אמריקאית אינסופית כדי לקיים אותו; כזה שמצמצם במקום להכפיל את הסיכון למלחמת מעצמות גדולה.
השאלה איננה האם תחומי השפעה קיימים – הם תמיד היו קיימים. השאלה היא האם אנו מכירים בהם ומנהלים אותם בצורה הגיונית, או ממשיכים להכחיש את המציאות עד שהיא תיכפה את עצמה עלינו בצורה קטסטרופלית. טראמפ, עם כל הפגמים שלו, לפחות שואל את השאלות הנכונות.
