כמדינאי מנוסה ששולט בצמרת קבלת החלטות באנקרה כבר יותר משני העשורים, נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן הבין את כללי המשחק: כשבעיה פנים-טורקית מבעבעת הוא שולף את קלף יחסי החוץ ומכסה עליה. נתוני האבטלה גואים? הכלכלה מתרסקת? הכורדים לוחצים? עזבו את זה – יש בעיה בוערת יותר ביחסי החוץ! וגם הפעם הבעיה המדומיינת שארדואן מציף היא אנחנו.
התופעה הסוציולוגית הזו כנראה ייחודית לטורקיה, שחיה עדיין על אדי התהילה של האימפריה העות'מנית. למרות כל הבעיות הכלכליות אזרחים טורקים מן השורה עדיין מיחסים חשיבות רבה לתדמיתה של טורקיה בזירה הבינלאומית ומבקשים לראותה כ-"שחקנית על" – כטורקיה של ימי הסולטן סולימאן המפואר. אם לא במעשים אז לפחות באופן מילולי הנשיא הטורקי מספק את משאלת ליבם. כמי שהפנים את השיטה הזו, ארדואן דואג להתבטא בכל סוגייה בינלאומית כאילו מדובר בעניין המשפיע ביותר על חיי האזרח הטורקיה ביום יום. וכמובן שהסוגיות האלה – ממש לא.
כך גם קרה ב-13 בנובמבר. בעת חזרתו מפסגת האקלים באזרבייג'ן: ארדואן שוחח עם עיתונאים המקורבים אליו במטוס הנשיאותי. באופן יזום, "נשאל" על מספר שאלות לגבי עמדתו בשלל נושאים. כצפוי באותה המסגרת וכחלק מאותה האסטרטגיה, ישראל ככבה בתשובות. כמו טייס אוטומטי ארדואן חזר על אותן אמירות תוקפניות מוכרות נגד ממשלת ישראל ואיים עליה במאבק משפטי בבית המשפט הבינ"ל בהאג ה-ICJ. ואכן, בתחילת אוגוסט האחרון טורקיה לקחה חלק בתביעת דרום אפריקה את ישראל בהאג באשמת "רצח עם" שכביכול ישראל מבצעת.
בריאיון שהעניק לעיתון הנחשב שופר של השלטון – יני שאפאק Yeni Şafak נשאל ארדואן על עמדתו בעניין יחסי המסחר עם ישראל והוא השיב, כי אין לו כוונה לשפר את היחסים והפטיר, כי "טורקיה ניתקה את היחסים עם ישראל". במתכוון, או שלא במתכוון, ארדואן, שהתייחס לשאלה על יחסי המסחר עם ישראל השיב שהיחסים נותקו, מבלי להגיד מפורשות שמדובר ביחסים המסחריים. באופן לא מפתיע, רבים מהפרשנים ציטטו את התשובה הזו במנותק מהקשרה והבינו מכך שכל היחסים נותקו בין המדינות, לרבות היחסים הדיפלומטיים.
נזכיר, כי היחסים המסחריים בין המדינות נותקו בהדרגה בהחלטה חד צדדית של טורקיה בחודש אפריל האחרון, שהחלה בהטלת מגבלות סחר על 54 מוצרים שטורקיה ייצאה לישראל, לרבות מלט ופלדה. בחודש מאי יחסי המסחר בין המדינות, שעמדו באותה העת על 9.5 מיליארד דולר, נותקו לחלוטין.
טריקת הדלק הראשית ופתיחת חלון
במקביל, יחסי המסחר בין טורקיה למה שהיא מכנה "פלסטין" זינקו ב-180% – כך פרסם העיתונאי דין שמואל אלמס ב"גלובס". במילים אחרות – הסחורה נשלחת למדינה שלא קיימת, לחברות קש, ואחרי טופס טיולים בנמל מגיעה ליעדה המקורי – הישראלי. כך ארדואן מספק את הסיפור לעמו ובאותה העת לא פוגע בייצוא.
האופוזיציה ניסתה לפוצץ את העניין ולחשוף את הבלוף, אך ב-1 בנובמבר שר הכלכלה הטורקי עומר בולאט דחה את כל הטענות על קיום יחסי מסחר עם ישראל. בנוסף לכך, ככל הנראה אנקרה ביקשה מהרשות הפלסטינית להתבטא בסוגיה וב-4 בנובמבר שר הכלכלה הפלסטיני מוחמד אל-עמור יצא לתקשורת ואמר כי הרשות "אסירת תודה" לטורקיה על קיום יחסי המסחר עמה דרך נמלי ישראל.
מכאן אנחנו למדים, כי טורקיה בכלל לא מעוניינת לאבד את יכולת הגישה שלה לרשות הפלסטינית. הרי בניגוד לאיראן ובזכות היחסים הדיפלומטיים המלאים עם ישראל, טורקיה מפגינה נוכחות בשטחי הרשות וגם במזרח ירושלים, באמצעות ארגונים לא ממשלתיים וגם ממשלתיים כגון TIKA, סהר האדום ורשות לענייני הדת ה-Diyanet. באמצעות הערוצים אלה ארדואן מגדיל את "הכוח הרך" הטורקי אשר מתורגם בפוליטיקה הטורקית הפנימית כ"פעילות יחסי ציבור" ממדרגה ראשונה. כ"בן של הסולטנים העות'מנים", האידאולוגיה הניאו-עות'מנית דורשת ממנו לפעול לטובת "העשוקים" בשטחים, שבעבר נשלטו על ידי האימפריה.
לצד יו"ש וירושלים, לארדואן יש גם כוונות להגיע לרצועת עזה. לפני פרוץ המלחמה טורקיה יכלה להכניס סיוע הומניטרי דרך נמל אשדוד. השליטה הישראלית בציר פילדלפי מגבילה את האפשרות של טורקיה ליצור מגע עם עזה דרך מצריים מבלי לעבור דרך ישראל. טורקיה ודאי מעוניינת לקחת חלק בבנייה מחדש של עזה ביום שאחרי ולכן ברור לה שניתוק מוחלט של היחסים עם ישראל מנתק אותה למעשה גם מעזה ומהפלסטינים בכלל.
קשר הוא שליטה ועל שליטה לא מוותרים
לצד האינטרסים הללו חשוב לציין גם כי ניתוק יחסים דיפלומטיים הוא לא צעד אופייני לסגנון עשיית הדיפלומטיה הטורקית. בניגוד לאיראן, טורקיה לא מנתקת יחסים באופן מלא. הדוגמה הבולטת ביותר היא רפובליקת קפריסין. מאז הפלישה הטורקית לאי בשנת 1974 טורקיה מסרבת להכיר ברפובליקת קפריסין כמדינה ריבונית באי. אנקרה קוראת לחלוקת האי בין הטורקים ששוכנים בצפון האי לבין היוונים ששוכנים בדרום. על כן על הנייר אנקרה לא מכירה בניקוסיה. אלא שיש פער גדול בין ההצהרות הפומביות הללו לבין הנעשה בשטח, שכן למרות אי ההכרה הטורקית, אנקרה לא נוקטת בעמדה נחרצת. לכאורה היא נמצאת בנתק דיפלומטי עם קפריסין, אך בפועל היא מנהלת עם ניקוסיה דיאלוג באמצעות הישות שהיא בעצמה הקימה – "הרפובליקה הטורקית צפון קפריסין". כך למשל, אנקרה מנפיקה אשרות כניסה בשדה תעופה למחזיקי דרכון של המדינה "הלא מוכרת" הזאת, שהיא מכנה בשם "הישות היוונית הדרומית הקפריסאית". אם לא די בכך היא גם מאפשרת לקבוצות הספורט שלה להתמודד מול הקבוצות הקפריסאיות, כולל תחרויות בקפריסין. זוהי מהות הדיפלומטיה הטורקית – קשר הוא שליטה ולכן היא לא מוכנה לנתק קשר.
באופן דומה טורקיה משתמשת ברפובליקה הטורקית הצפון קפריסאית לקיום יחסי מסחר עם קפריסין וכעת היא מקיימת יחסי מסחר עם ישראל באמצעות הרשות הפלסטינית.
"הניתוק" בין טורקיה לקפריסין מאפשר לה נגישות לקפריסין, אך ניתוק עם ישראל יהיה בעבורה ניתוק מוחלט לגישה לרשות הפלסטינית ולא פחות חשוב – למקומות הקדושים בירושלים. את זה אנקרה לא תוכל להרשות לעצמה. מעבר לאינטרסים של שליטה והשפעה באמצעות הפלסטינים והמקומות הקדושים לחלקים גדולים באסלאם, טורקיה ודאי לא מזלזלת במיליארדי הדולרים שהיא מרוויחה מהקשר המסחרי העקיף עם ישראל, המתאפשר בשל הקשר שעדיין קיים עם הרשות.
כך שלמרות כל ההצהרות החריפות וניתוק היחסים המסחריים הפורמלי, על הנייר, טורקיה לא תוכל להרשות לעצמה לנתק את הקשרים הדיפלומטיים עם ישראל. צעד כזה לא רק יגביל את יכולותיה של טורקיה במזרח התיכון, אלא כעת גם יסבך את יחסיה עם ארה"ב בתקופה הקרובה מול הנשיא דונלד טראמפ.
