סוריה היא המדינה היחידה במזרח התיכון שניצחה את האביב הערבי ואת הטלטלה האזורית שפקדה את המזרח-התיכון באותה התקופה. החל מינואר 2011, מיליוני סורים יצאו לרחובות בדרישה לחירות ולדמוקרטיה. הם זעמו על השחיתות השלטונית. ההפגנות, שתחילה יצאו מהדרום והתרחבו לכל רחבי המדינה, הפכו במהרה לסכסוך מזוין ולמלחמת אזרחים שנמשכה שנים רבות. מלחמה זו גבתה מחיר כבד: לפי ההערכות ממיליון הרוגים ומיליוני פליטים סורים שהיגרו לאירופה. הסיבות לפריצת המלחמה והשלכותיה הן מורכבות, אך חשוב לציין כי המלחמה הסתיימה עם המעורבות הרוסית ותמיכה מאיראן וחזבאללה. כך משטר אסד ניצח ושרד את ההפיכה.
סוריה, שהייתה מדינה יציבה בעידן אביו של בשאר, איבדה את יציבותה. כיום, המדינה נתונה למצוקה כלכלית שלא נראתה כמותה בתולדות המדינה וכן למתיחות ולמחאות כמעט בכל אזוריה: בדרום, בקרב הדרוזים; בצפון, בשטחים הנכבשים על ידי טורקיה; ואף בקרב הכוחות הכורדיים. רק הבירה דמשק נותרה יציבה, הודות לשליטה הביטחונית החזקה וההגנה מפני התקפות ישראליות.
סוריה אינה מדינה עצמאית, ובטח שלא חופשית. יש בה נוכחות צבאית זרה נרחבת הכוללת צבאות מארצות הברית, רוסיה וטורקיה, כמו גם נוכחות של מאות מיליציות שיעיות, כורדיות ופלשתיניות, שחלקן נלחמות זו בזו. למרות זאת, בשאר אסד מנסה לשדר מראית עין של יציבות ודמוקרטיה, במטרה לזכות בלגיטימציה ערבית ובינלאומית.
לאחרונה, ב-15 ביולי 2024, נערכו בחירות לפרלמנט הסורי. אך בסוריה, כמו בכל מדינה ערבית, הפרלמנט אינו אלא כלי שולי. המנהיג – בין אם זה המלך או הנשיא, הוא שקובע את כל המדיניות. הבחירות, שמתקיימות בכל ארבע שנים בסוריה, נועדו לספק מראית עין של דמוקרטיה. בפועל, כל ענייני המדינה מנוהלים על ידי הנשיא בשאר אסד. בבחירות האחרונות זכתה מפלגת הבעת' של הנשיא ברוב מוחץ של 169 מתוך 250 מושבים בפרלמנט. מתוך 19 מיליון בעלי זכות הצבעה, שבעה מיליון בחרו בנציגיהם. כצפוי, מפלגת הבעת' זכתה ברוב מוחץ של מעל לשני שליש, מה שמעיד על שליטה מוחלטת – רוב המצוי בידי הנשיא. ראוי לציין שמבוקשים, פושעי מלחמה, ראשי מיליציות וקצינים מהעבר זכו במושבים בבחירות שאינן הוגנות ואינן חופשיות.
כדי להבין מה קורה כיום בסוריה ומה התרחש בשנים האחרונות ובכלל כיצד הצליח המשטר הסורי להימנע מהדחה, חשוב להתעמק באופייה של המשפחה השלטת ובעלי בריתה. הבנת מבנה השלטון והשפעתם של השותפים המרכזיים חשובה להבנת ההשפעה והשליטה הצבאית והגיאופוליטית שם. למעשה, הישרדות המשטר הסורי לא נובעת מכוחו הצבאי, אלא מהאכזריות והמסוכנות שזוהו עמו. כוחו של המשטר אינו טמון רק בצבא של השלטון, אלא בקשרים ההיסטוריים העמוקים עם רוסיה ואיראן ובמיקומה האסטרטגי -בקרבה לעיראק וללבנון. קשרים אלו אפשרו לאסד לתמרן ולשרוד חרף כל האתגרים והאיומים.
הצבא העלווי מגן על המשטר
סוריה היא מדינה הנשלטת על ידי משפחה אחת בלבד: משפחת אסד. שלטון המשפחה החל עם חאפז אסד בתחילת שנות השבעים ונמשך עד היום, כאשר בנו בשאר ירש אותו. יותר מ-54 שנה שהדיקטטורה נמשכת ללא שינוי. חאפז אסד, אביו של הנשיא הנוכחי, הקים את הממסד הסורי בצורה מסודרת ומחושבת. כמעט כל המדינה נשענת על העדה העלווית, עדת מיעוט, שהיא עדתו של משפחת אסד. המשטר הסורי ניצל את העוני ואת המצב הסוציו-אקונומי של העלווים כדי להעניק להם את המשרות הממשלתיות הנחשקות ביותר, במיוחד משרות ביטחוניות בצבא ובמערכת הביטחון. רוב בכירי הצבא הם עלווים, נאמנים למשטר ולעדה. העדה העלווית ניצבת מעל לכל, לפעמים אף מעל למדינה עצמה, וכך מוקדי הביטחון והכוח הצבאי מרוכזים בידיה של העדה ושל המנהיג הכל יכול של סוריה ומשפחתו.
אנשי הביטחון העלווים חיים בעושר ובשגשוג, נהנים מחופש מוחלט ומחסינות מלאה. הם מרגישים בעלי הבית, מרוויחים מהשחיתות ומהשררה שבידיהם. אך כדי להשיג את מעמדם הנוכחי, הם נאלצו לשלם מחיר. לאורך השנים, רבים מהם עזבו את כפריהם והיגרו לדמשק, שם גויסו לשירות הביטחון. המשטר ריכז אותם והקים להם שכונות יוקרה סביב הבירה, ליד ארמונו של המנהיג. למעשה, השכונות הסמוכות לארמון מאוכלסות בעיקר על ידי עלווים, והאזור כולו נמצא תחת שליטה ביטחונית מוחלטת של העדה, שמשמשת כמגן וחומה.
הקולונל מאהר אסד, אחיו של בשאר אסד, עומד בראש המשמר הרפובליקני, חטיבה 4, דיוויזיה האחראית על הגנת דמשק והמוסדות הממשלתיים, ובמיוחד על ארמונו של האח. המשמר נחשב ליחידה הנאמנה והאיכותית ביותר בצבא הסורי, ורוב אנשיה הם עלווים. רק אנשי המשמר הרפובליקני מורשים לנוע ברחבי דמשק, מה שמסביר למה רוב הערים האחרות נפלו במהלך ההפיכה של 2011, אך דמשק נותרה מחוץ למאבק. הביטוי הידוע בסוריה "דין העדה כדין משפחת אסד", מלמד על הקשר העמוק בין גורל העדה למשטר. זו אחת הסיבות לכך שהעדה העלווית לא הצטרפה להפיכה, למרות הלחצים והפיתויים שהופעלו על מנהיגיה.
ניתן לומר בוודאות שההפיכה הסורית נכשלה במידה רבה בזכות העלווים וחוסר רצונם להדיח את המנהיג שמגן עליהם. הם עמדו כחומת מגן ונלחמו לשמור על נשיאם, לא מתוך אהבה אליו, אלא מתוך רצון להגן על עצמם. כל סורי יודע שאם ההפיכה הייתה מצליחה ושלטונו של אסד היה נופל, היו מתבצעים מעשי טבח נגד העדה העלווית בכל סוריה, בכדי לנקום על יותר מ-50 שנת דיכוי ואפליה של המשטר כנגד האוכלסיות האחרות, בעיקר הסונית, המהווה את הרוב הגדול בסוריה. העלווים והמשטר חולקים אינטרסים חופפים, או במילים אחרות, העלווים מקבלים פריביליגיות על חשבון הסונים ושומרים על עצמם וגם על הנשיא. גורלם של העלווים, המהוים כ-10 אחוז מהאוכלוסיה בלבד, נקשר יותר מכל בגורלו של בשאר אסד ומשטרו. כדי להבהיר זאת, משטרו של אסד ניסה במשך שנים להעמיק את השסע בין הסונים לבין העלווים, כדי לזכות באמונם של האחרונים. סרטוני הפחדה וזוועה רבים התפרסמו על ידי המשטר בשנים האחרונות נועדו להפחיד את העלווים כדי לגרום להם להבין שאין מנוס מלשתף פעולה עם המשטר ובכך להזהיר אותם לבל ישתפו פעולה עם אלה שרוצים להפיל אותו.
סוריה התחלקה לאזורי שליטה
1. אזורי השליטה של המשטר הסורי משקפים את נוכחות הרוסים והאיראנים במדינה. כיום, יותר מ-60% משטח סוריה נמצא בידיו של המשטר, לאחר שניצח בשנים האחרונות את דאע"ש ואת הפלגים האסלאמיים הקיצוניים. אזורי מישור החוף, מרכז המדינה והדרום נמצאים בשליטת סוריה, כמו גם המזרח, חלק מחלב, חומס ומחוזות נוספים. עם זאת, במחוז הדרום, במיוחד באזור הסווידא, שבו יש רוב דרוזי, המשטר מתחיל לאבד את אחיזתו. בימים אלו, ניתן לראות הפגנות ומחאות גוברות בשל יוקר המחיה והמצב הכלכלי הקשה.
2. חיזבאללה שומרת על נוכחות בולטת בסוריה, במיוחד בעיר אלקוסייר. העיר, שנמצאת כ-30 קילומטרים מדרום לחומס ובגובה של 500 מטר מעל פני הים, משקיפה על גבול סוריה-לבנון. המיקום האסטרטגי של אלקוסייר, הממוקמת על הדרך המחברת בין דמשק לחוף הים התיכון וקרובה לגבול עם לבנון, מעניק לה חשיבות רבה. בעיר זו ממוקמים גם מחסני הנשק של חיזבאללה, המגיעים ישירות מהים, מה שמחזק את הנוכחות והשליטה של הארגון באזור.
3. לרוסים יש עשרות בסיסים, מחסומים ועמדות צבאיות בסוריה. רובם ממוקמים באזורים אסטרטגיים כמו חמה, אל-חסכה, ועיר הנמל אל-לטקיה, שבהם נמצא גם בסיס חיל האוויר הרוסי, בסיס חמיימים ובסיסים קבועים נוספים. בנוסף לכך, בעיר הנמל טרטוס נמצא בסיס חיל הים הרוסי, המספק תמיכה ימית לפעילות הצבאית שלהם בסוריה.
4. בשנת 2018 כבשו כוחות טורקיים אזורים נרחבים בצפון סוריה במטרה להילחם בדאע"ש ובמפלגת הפועלים של כורדיסטן (P.K.K). הטורקים ניצלו את המלחמה כדי לבסס שליטה באזורים אלו וליצור אזורי השפעה, בשיתוף פעולה עם מיליציות סוריות המתנגדות למשטר הסורי, הכוללות חילוניים ואחים מוסלמים. כך מצאה טורקיה תירוץ לגיטימי לכבוש את האזורים האלה, בהם עפרין, אדלב, צפון חלב ועד למחוז אל-רקה ואל-חסכה. באזורים אלה יש עשרות בסיסים תורכיים, מחסומים ומוצבים צבאיים אחרים, שנועדו להקים שטח סטרילי שישמש כרצועת ביטחון בין סוריה לטורקיה.
5. המנהל האוטונומי של צפון ומזרח סוריה, הידוע גם ככורדיסטן הסורית, הוא חבל אוטונומי רב-לאומי בצפון ובמזרח סוריה. האוטונומיה הוכרזה באופן חד-צדדי בשנת 2013 במהלך מלחמת האזרחים בסוריה. בירת החבל היא העיר קמשלו הכורדית, והשטחים הללו נמצאים תחת שליטת המפלגה הדמוקרטית המאוחדת (K.D.P).
6. לארה"ב יש יותר מ-30 בסיסים צבאיים ואלפי חיילים אמריקנים בסוריה, שמטרתם למנוע מדאע"ש להשתלט מחדש על אזורי הכורדים. ארה"ב עומדת בראש הקואליציה הבינלאומית בשיתוף עם המפלגה הדמוקרטית הכורדית, והיא הקימה רצועת ביטחון בצפון סוריה, בסמוך לגבולות טורקיה ועיראק, עם כוחות בינלאומיים וכורדיים.
ההשתלטות האיראנית על חלקים מסוריה
אחרי שהצליחה להשתלט על לבנון באמצעות חיזבאללה, איראן מנסה לשמר את הישגיה בים התיכון, כדי להשפיע על ירדן ולעמוד מול השאיפות של טורקיה. בראש ובראשונה, מטרתה היא לאפשר לפרוזדור השיעי להתקיים מאיראן דרך עיראק וסוריה ועד ללבנון. באמצעות הפרוקסיות שלה, איראן מעמיקה את אחיזתה במזרח התיכון כולו.
לפני ה-7 באוקטובר, גם עזה הייתה תחת השפעתה, ויש הטוענים שאיראן יזמה את הטבח נגד ישראל. רק ירדן עומדת כיום איתנה מול הרצון השיעי להשתלט על כל המזרח התיכון וליצור מצור יבשתי על ישראל מכל הכיוונים – מצד לבנון באמצעות חזבאללה ומצד סוריה באמצעות המיליציות שלה.
המשטר האיראני לא יוותר על סוריה, כפי שהודיע לכל העולם הערבי. האיראנים השקיעו מיליארדים בכדי לשמור על שלטונו של אסד. יש הטוענים שאיראן אף שילמה לרוסיה על הנזקים שנגרמו לה בלחימה נגד דאע"ש והמורדים. במילים אחרות, איראן מימנה חלקית את המלחמה להצלת בעל בריתה, בשאר אסד. נפילת סוריה בידי ארה"ב והמערב משמעותה קטיעת הרצף של הפרוזדור השיעי וסיכון משמעותי לחיזבאללה, היהלום שבכתר האיראני במזרח התיכון. רוב משלוחי הנשק לחיזבאללה מגיעים דרך האוויר מאיראן לסוריה, או ביבשה מעיראק לסוריה ומשם ללבנון. סוריה היא החמצן של חיזבאללה.
איראן הקימה מיליציות רבות בסוריה, מליציות שיעיות הכוללות לוחמים פקיסטנים ואפגנים, כמו חטיבת אבו פצ'ל אלעבאס, חטיבת ד'ו אלפקאר, חטיבת הפאטמיין האפגנית ועוד. לפני 2011, תפקידם היה לשמור על המקומות הקדושים לשיעים בסוריה, כמו קברה של זינב בתו של עלי, האבא הרוחני של השיעים ומוסדות שיעים אחרים. אך עם השנים הם סייעו למשטר במלחמתו נגד דאע"ש. בנוסף, איראן מממנת ומחמשת עשרות מיליציות סוניות פלשתיניות בתוך סוריה. עשרות אלפי לוחמים חמושים נלחמו לטובת המשטר בשנים האחרונות. המיליציות השיעיות והסוניות, לצד חיזבאללה, ממשמרות המהפכה האיראניות, וכמובן חיל האוויר של צבא רוסיה, הצטרפו לחזית אחת שהכריעה את ההפיכה בסוריה וחיסלה את כל מתנגדי המשטר, בין אם היו מדאע"ש או מורדים אחרים ממתנגדי המשטר. ניתן להצביע על כמה מהמליציות הפלשתיניות החשובות שפועלות בסוריה גם בימים אלה:
1 החזית העממית לשחררו פלשתין – המפקדה הכללית
2. הצבא לשחרור פלשתין
3. כוחות אלצאעקה ("הרעם")
4. כוחות הגליל
5. תנועת פלשתין החופשית
כפי שחיזבאללה שולט בשדה התעופה של ביירות, גם פקידים ואנשי צבא ממשמרות המהפכה האיראניות נמצאים בכמה שדות תעופה בסוריה, הן אזרחיים והן צבאיים, בדמשק ובחלב. הם אחראים לפיקוח על משלוחי הנשק הרבים הנשלחים לחיזבאללה ולתיאום חלוקת הנשק והאמל"ח למיליציות האיראניות והפרו-איראניות בסוריה ובלבנון.
בעשור האחרון, ישראל ביצעה יותר מ-400 תקיפות והפגזות לעבר סוריה, כולן במטרה להכשיל הברחות אמל"ח לחיזבאללה, שמגיעות מאיראן או מעיראק. גם משאיות הופגזו בגבול העיראקי הסורי כדי למנוע הגעת האמל"ח לסוריה וללבנון. מאות איראנים ממשמרות המהפכה חוסלו, חלקם היו יועצים, כפי שהשלטון באיראן הודה. יועצים אלו נמצאים בדרך כלל בחמ"לים ובמטה הכללי של צבא סוריה, ותיאמו פעולות של המיליציות בעיראק, בתימן ובלבנון, ובעבר גם ברצועת עזה.
בנוסף לכך, בניסיון להגדיל את השפעתם, האיראנים מגייסים מקומיים סוריים, משחדים אנשי צבא, מפעילים מרגלים ומפיצים את הדת השיעית בקרב הסורים העניים, ללא ידיעת המשטר. הפצת השיעה נועדה לקבל תמיכה באיראן ונאמנות לשלטון חכמי הדת של עלי ח'אמינאי, מנהיג המהפכה השיעית. פעולות אלה שינו את הדמוגרפיה של כמה אזורים בסוריה, במיוחד בדמשק, שכיום נראית בכמה שכונות כמחוז איראני לכל דבר.
כישלון ההסדר עם ישראל
תיווכים ומסרים רבים הועברו בין ישראל וסוריה, במיוחד בתקופות כהונתם של יצחק רבין ובנימין נתניהו, כלומר בין השנים 1998-1993. חלקם היו ישירים, חלקם חשאיים, או דרך אישים ומדינות, ומטרתם הייתה למצוא דרך לכונן יחסי שלום ושכנות בין סוריה לישראל. הניסיון האחרון והפומבי נעשה בינואר 2000, כאשר בתיווך ארה"ב, ראש ממשלת ישראל אהוד ברק נפגש עם שר החוץ הסורי פארוק אלשרע, שליחו של הנשיא חאפז אל-אסד, בעיר שפרדסטאון במסגרת ועידת השלום שנערכה שם. הוועידה נכשלה בשל שתי סיבות עיקריות: מחלוקת על מיקום הגבול בין ישראל לסוריה, וחוסר הגמישות של הנשיא הסורי, שהתעקש על ניהול המשא ומתן מהנקודה בה הוא הופסק מול ממשלת רבין באמצע שנות ה-90. עם מותו של הנשיא הסורי ביוני 2000, נסתם הגולל להמשך המגעים.
חוץ מאחיזת הגולן בעת כיבושו מסוריה בעקבות מלחמת ששת הימים, כמובן שלישראל אין שאיפות טריטוריאליות או כלכליות בסוריה, ואין לה ציפיות ממשטר אסד, אלא לשמור על השקט בגבולות עם ישראל ולמנוע מחיזבאללה או מכל מיליציה אחרת לשלוח טילים או לחדור לישראל. לכן, לישראל יש אינטרס שסוריה תהיה תחת נשיא חזק שישלוט על הגבולות וישמור על השקט, כפי שעשה האב, חאפז אל-אסד. ואכן, משנת 1967 ועד למותו בשנת 2000, לא נורתה ירייה אחת מהגבול הסורי לעבר ישראל.
במהלך מלחמת האזרחים בסוריה, המערב דרש את הפלתו של אסד. צווי מעצר הוצאו נגדו בשל השימוש בנשק כימי נגד אזרחיו, וסנקציות אמריקניות ובינלאומיות הוטלו על הנשיא, על מקורביו ועל הממסד הסורי. בשנת 2019, האמריקנים חוקקו את "חוק קיסר" כדי לפגוע בממסד הסורי וכדי לשפוט את פושעי המלחמה הסורים. בשנים האחרונות, כל זה התפוגג. לא רק שהקריאות הבינלאומיות להפלתו של אסד פסקו, אלא שסוריה חזרה לחיק העולם הערבי. הליגה הערבית צירפה מחדש את סוריה, וביטלה את כל הסנקציות נגדה. מדינות המפרץ, בעיקר איחוד האמירויות וסעודיה, העניקו לאסד לגיטימציה ואף נרמלו את היחסים הדיפלומטיים עם סוריה, שגרירות רבות שלהן נפתחו מחדש אחרי שנסגרו לאחר שניתקו את הקשרים במהלך המלחמה. כיום, בשאר אסד נחשב לכשר ואף כשר למהדרין בעיני העולם הערבי, שלא לדבר על הרוסים, אשר במהלך כל השנים שמרו עליו והצביעו נגד כל החלטה של מועצת הביטחון נגדו. הוכחה נוספת ללגיטימיות של אסד בקרב העולם היא הכוונה הנרקמת למפגש בינו לבין אויבו המושבע, נשיא טורקיה רג'ב טאיפ ארדואן.
למרות הנאמר לעיל, העמדה הישראלית לא השתנתה עם השנים ועדיין קיימת עמימות מוחלטת לגבי יחסה של ישראל לאסד. במערכת הביטחון הישראלית הייתה מחלוקת בנוגע לשאלה אם אסד טוב לישראל או לא. הממסד הישראלי תמך בהשארתו של אסד, מתוך חשש מפני "לבנוניזציה" של סוריה וחלוקתה לאזורי שליטה רבים, כאשר כל אזור עלול להישלט על ידי מיליציה אחרת שהמכנה המשותף להן הוא השנאה לישראל. אי לכך, ישראל לא מיהרה לשתף פעולה נגד הפלתו של אסד, למרות כל הניסיונות של האופוזיציה הסורית לגרור את ישראל למלחמה נגד סוריה. ישראל הצהירה כמה פעמים שזאת לא מלחמתה. יחד עם זאת, אנשי ביטחון אחרים סבורים שאסד הוא הבעיה ולכן יש להפילו כדי לשים קץ לנוכחות האיראנית הגוברת בסוריה ולחימוש החיזבאללה.
החלופה האפשרית לאסד
מאז 1967 ועד 2012, לא נרשמו אירועים חריגים מהגזרה הסורית, ולכן ישראל קיוותה שהמצב יימשך כך. עם פרוץ מלחמת האזרחים וריבוי המיליציות, לרבות מעורבות איראן וחיזבאללה, החלו להתרחש מאות אירועי פח"ע וירי לישראל. הדוקטרינה הישראלית כיום ממשיכה לדבוק בהשארתו של בשאר אל-אסד בשלטון. אולם, בדיעבד, דוקטרינה זו מתבררת כלא נכונה ומזיקה יותר מאשר מועילה. העובדה שצבאו של אסד לא מגיב לתקיפות הישראליות מחזקת את הדוקטרינה הזו. ישראל אינה מעורבת צבאית בסוריה פרט לתקיפות נגד משלוחי נשק מאיראן או עיראק, ונגד מצבורי נשק ומחסני תחמושת בסוריה.
באופן שיטתי ומכוון, ישראל כמעט שלא פגעה בצבא סוריה או בבסיסי הצבא הסורי. מומחים רבים טוענים שבשאר לא מגיב כי הוא חלש, ואם היה מונע את משלוחי הנשק האיראניים מלכתחילה, ישראל לא הייתה תוקפת את סוריה. הדעה הרווחת היא שבשאר שבוי בידי האיראנים אשר עשו הכל למענו ולהישרדותו, ולכן הוא אינו יכול להתנגד להם. אחרים טוענים שהוא חושש מהם ולכן אין לו את האופציה למנוע מהם לפעול בתוך סוריה או לשמש כתחנת מעבר ללבנון.
שאלה נוספת שעמדה בפני מערכת הביטחון הישראלית היא מי יחליף את אסד. במשך השנים צצו עשרות אישים, חלקם אנשי ביטחון סורים לשעבר, חלקם נתמכו על ידי קטאר וסעודיה, וחלקם נתמכו על ידי בשאר עצמו לצרכי הונאה. אולם איש מהם לא הצליח להוכיח את מסוגלותו להחליף את הדיקטטור .סוריה זקוקה לנשיא נקי כפיים, איש ללא רבב ורחוק מהשחיתות, סוני ולא עלווי, פטריוט סורי שלא יהיה נגד ישראל ובד בבד יהיה נגד איראן, חיזבאללה והארגונים הפלשתינים. אחד האנשים שעונים לתיאור הזה הוא הגולה הסורי פאהד אלמסרי, ראש חזית ההצלה הלאומית הסורית, שמתגורר בצרפת מזה שלושה עשורים. בשנת 2016, הוא פנה לעם בישראל וביקש לעשות שלום.
איש כמו אלמסרי יכול להביא לרגיעה במזרח התיכון, שכן הוא זוכה לקונצנזוס ברחוב הסורי, הוא נחשב מתון ואינו נשלט על ידי מדינה כזו או אחרת. הוא נגד אסד ונגד איראן. עם נשיא כזה, לא יהיה צורך לתקוף בסוריה, משום שהוא לא ירשה מעורבות איראנית ואף ידרוש את הפסקת כל משלוחי הנשק. בריאיונות שנתן לתקשורת, הוא אף התחייב לפרק את כל המיליציות השיעיות והפלשתיניות במידה וייבחר לנשיא. שלטונו של בשאר גורם יותר נזק לישראל מאשר תועלת. הפלתו של הדיקטטור של דמשק והחלפתו לנשיא כמו פהד אלמצרי תביא לרגיעה בגזרה הסורית ואולי אף לקשרי שלום וידידות, למרות העבר וסכסוכי הגבול.
