הסיפור של גרמניה והצחוק שהתגלגל באולם האו"ם ב-2018, כאשר דונלד טראמפ הזהיר מפני תלותה ברוסיה, הוא יותר מאנקדוטה דיפלומטית. הוא סמל למשבר עמוק יותר – תערובת של יהירות, תמימות ואידיאולוגיה שהובילה את גרמניה, ואיתה חלקים נרחבים מאירופה, לבור כלכלי, אנרגטי וגיאופוליטי. אותו צחוק, שנקלט במצלמות כששר החוץ הגרמני הייקו מאס וחברי המשלחת שלו חייכו בלעג, הפך תוך שנים ספורות למעין מראה שחשפה את חולשותיה של גרמניה.
מדיניות האנרגיה הירוקה, שהונעה על ידי אידיאולוגיה אקלימית קיצונית בניצוחן של דמויות כמו גרטה תונברג, הובילה את גרמניה להתפשר על עצמאותה האנרגטית, להגביר את תלותה ברוסיה ולשלם מחיר כלכלי ופוליטי כבד. יתרה מכך, הסתירות הפנימיות של התנועה הירוקה, שהתגלמו בדמותה של תונברג, התבררו כאשר היא חשפה תמיכה בחמאס ובקבוצות טרור אחרות, מה שהציג את האג’נדה הירוקה כחלק ממערך אידיאולוגי רחב יותר, לעיתים אנטי-מערבי. סיפור זה, יחד עם הגרעון המסחרי של ארה"ב מול אירופה והתסכול האמריקני ממחויבותה החלקית של אירופה לנאט"ו, ממחיש את המתיחות הפנימית הגוברת בתוך המערב, כאשר מדיניות טראמפ מנסה לכפות תיקון כואב אך הכרחי.
רגע של יהירות גרמנית
ב-25 בספטמבר 2018 עלה הנשיא טראמפ לנאום בפני העצרת הכללית של האו"ם, ופתח בהצהרה שהציתה גלי צחוק בקרב הנוכחים. "בתוך פחות משנתיים, הממשל שלי השיג יותר כמעט מכל ממשל אחר בהיסטוריה של ארצנו", אמר. הקהל, שכלל דיפלומטים ומנהיגים מכל העולם, פרץ בצחוק ספונטני וטראמפ, במבוכה קלה, הגיב: "לא ציפיתי לתגובה הזו, אבל זה בסדר". הרגע שהפך לסמלי באמת הגיע כאשר טראמפ פנה ישירות לגרמניה, והזהיר: "גרמניה תהפוך לתלויה לחלוטין באנרגיה רוסית אם לא תשנה את מסלולה באופן מיידי". המצלמות, כאמור, תפסו את החיוכים של המשלחת הגרמנית, בראשות השר מאס. האחרון, יחד עם עמיתיו, נראה כמי שמבטל את דברי טראמפ כהבל ריק. הצחוק הזה, שתועד והפך ויראלי, היה רגע מכונן – לא מפני שהוא הראה את חוסר הנימוס של הדיפלומטים הגרמנים, אלא מפני שחשף את עומק התמימות והיהירות של גרמניה באותה תקופה.
ההקשר של דברי טראמפ היה ברור. הוא התייחס לפרויקט נורד סטרים 2, צינור גז טבעי באורך 800 מייל מתחת לים הבלטי, שנועד להכפיל את אספקת הגז הרוסי לגרמניה. הגרמנים, בהובלת הקנצלרית אנגלה מרקל, טענו כי הפרויקט הוא כלכלי בלבד, ושמטרתו להוזיל את עלויות האנרגיה ולהבטיח אספקה יציבה. אלא שמדינות כמו פולין, אוקראינה וארה"ב ראו בו איום אסטרטגי. נורד סטרים 2 לא רק הגביר את תלותה של גרמניה ברוסיה, אלא גם נתן למוסקבה מנוף פוליטי על אירופה כולה. כבר ב-2014, כאשר רוסיה סיפחה את קרים וניתקה את אספקת הגז לאוקראינה, היא הוכיחה שהיא מוכנה להשתמש באנרגיה כנשק. טראמפ, בנאומו, ניסה להצביע על הסכנה הזו אך גרמניה, שקועה באופטימיות של עידן מרקל, בחרה לצחוק.
הצחוק הזה לא היה סתם תגובה רגעית. הוא שיקף תפיסת עולם שהתגבשה בגרמניה מאז סוף המלחמה הקרה: אמונה שרוסיה היא שותפה אמינה, וששיתוף פעולה כלכלי יביא ליציבות ולא לשלום. זו הייתה אותה תפיסה שהובילה את גרמניה להפוך לשוק הגדול ביותר של הגז הרוסי באירופה, כאשר כ-55% מצריכת הגז שלה ב-2018 הגיעו מרוסיה. הצינורות הקיימים, יחד עם נורד סטרים 2, הפכו את גרמניה למרכז חלוקת הגז של אירופה, אך גם לקשר החלש בשרשרת האנרגטית של היבשת. כאשר טראמפ הזהיר מפני התלות הזו, הוא לא דיבר בחלל ריק. הוא הצביע על סכנה ממשית שגרמניה, מתוך תערובת של תמימות וחישובים כלכליים קצרי טווח, התעלמה ממנה.
האג’נדה הירוקה: הדרך לבור אנרגטי
התלות ברוסיה לא הייתה תוצאה של חוסר תכנון, אלא של בחירה מודעת שנבעה מהאג’נדה האקלימית של גרמניה, הידועה בשם Energiewende – המעבר לאנרגיה מתחדשת. מאז תחילת שנות ה-2000, גרמניה התחייבה להפחית את פליטות הפחמן שלה ב-80% עד 2050, תוך סגירת תחנות כוח גרעיניות ופחמיות והשקעה מסיבית ברוח ושמש. הרעיון היה פשוט: להפוך את גרמניה למובילה עולמית באנרגיה ירוקה, תוך שמירה על מעמדה כמעצמה תעשייתית. אך בפועל, המדיניות הזו יצרה סתירות פנימיות שהובילו למשבר אנרגטי חסר תקדים.
לאחר אסון פוקושימה ב-2011, הודיעה מרקל על סגירת כל 17 הכורים הגרעיניים של גרמניה עד 2022, החלטה שהונעה על ידי לחץ ציבורי ופוליטי מהמפלגה הירוקה ומפגינים בהשראת דמויות כמו תונברג. הפעילת הסביבה השוודית, שהפכה לסמל המאבק האקלימי לאחר שביתת בית הספר שלה ב-2018, דחפה את אירופה לאמץ מדיניות אקלימית קיצונית, תוך האשמת מנהיגים ב"גניבת הילדות" של הדור הצעיר. ב-2019, נאומה הנרגש באו"ם, שבו האשימה את המנהיגים ב"מילים ריקות", זכה לתהודה עצומה בגרמניה, שראתה בה קול מוסרי. המפלגה הירוקה, שזכתה ל-20% מהקולות בבחירות 2019, הפכה את תונברג לסמל של חזון אקלימי חדש, והובילה להאצת סגירת תחנות כוח מסורתיות.
אך המעבר לאנרגיה מתחדשת נתקל במגבלות טכנולוגיות וכלכליות. אנרגיית רוח ושמש, למרות השקעות של 500 מיליארד אירו עד 2024, סיפקו רק 35% מצריכת החשמל של גרמניה והיו תלויות בתנאי מזג האוויר. וכך, בימים ללא רוח או שמש, גרמניה נאלצה להסתמך על גז טבעי, שהפך למקור האנרגיה הגמיש ביותר לגישור על הפערים. כאן נכנסה רוסיה לתמונה. הגז הרוסי, שהיה זול וזמין דרך צינורות כמו נורד סטרים 1 ו-2, הפך לפתרון המיידי של גרמניה. ב-2021 כ-40% מהגז של גרמניה הגיע מרוסיה, והצפי היה לעלייה עם הפעלת נורד סטרים 2. המדיניות הירוקה, שנועדה להפחית את התלות בדלקים מאובנים, הפכה באופן פרדוקסלי את גרמניה לתלויה יותר במשאב מאובן – הגז הרוסי.
המשבר הגיע לשיאו עם הפלישה הרוסית לאוקראינה בפברואר 2022. כאשר רוסיה הגבילה את אספקת הגז לגרמניה, תחילה בחצי ואחר כך כמעט לחלוטין, מחירי האנרגיה בגרמניה זינקו פי ארבעה. משקי בית שילמו בממוצע 2,000 אירו נוספים בשנה על חשמל וחימום ב-2022, לפי מכון Ifo. תעשיות כבדות, כמו BASF ו-ThyssenKrupp, שמעסיקות מיליוני עובדים, הודיעו על קיצוצים בייצור ועל העברת מפעלים למדינות כמו ארה"ב, שבהן מחירי האנרגיה נמוכים יותר. התמ"ג של גרמניה צנח ב-0.2% ב-2023, והכלכלה נכנסה למיתון טכני. הצחוק של 2018 הפך לבכי מר, כאשר גרמניה נאלצה להפעיל מחדש תחנות פחם, שהיו אמורות להיסגר במסגרת ה-Energiewende, כדי למנוע קריסה אנרגטית. ב-2023, פליטות הפחמן של גרמניה עלו ב-2%, מה שהפך את האג’נדה הירוקה ללעג בינלאומי.
דו קרב של מבטים וציוצים
תונברג, שהפכה לפנים של המאבק האקלימי, מילאה תפקיד מרכזי בהנעת האג’נדה הירוקה של גרמניה ואירופה. נאומיה, שהדגישו את "הדחיפות המוסרית" של משבר האקלים, עוררו מיליוני צעירים להפגין ברחובות, ודחפו ממשלות לאמץ יעדים שאפתניים מדי, לעיתים על חשבון מציאות כלכלית. בגרמניה זכתה תונברג למעמד של כמעט קדושה, כאשר עיתונים כמו Die Zeit כינו אותה "קול הדור" והיא השפיעה על החלטות כמו סגירת הכורים הגרעיניים והשקעה מסיבית ברוח ושמש. אך מעבר להשראה, היא גם הפכה לדמות שנויה במחלוקת, במיוחד בשל האיבה האישית שהפגינה כלפי דונלד טראמפ, שהגיעה לשיא ברגע ה"מבט הרצחני" באו"ם ב-2019.
הרגע הזה, שהפך לוויראלי ברשתות החברתיות, התרחש ב-23 בספטמבר 2019, כאשר תונברג וטראמפ נתקלו זה בזה במסדרונות האו"ם בניו יורק. השוודית הצעירה, שהגיעה לנאום בוועידת האקלים של האו"ם, סיימה נאום נרגש שבו האשימה את המנהיגים העולמיים בכישלון מול משבר האקלים: "איך אתם מעזים? גנבתם את החלומות שלי ואת ילדותי עם המילים הריקות שלכם". טראמפ, שהגיע במפתיע לוועידה ל-14 דקות בלבד לפני שפנה לאירוע בנושא חופש דת, עבר לידה כשצלמים תפסו את המבט שלה – קר, חודר – שזכה לכינוי "מבט המוות" ברשתות החברתיות. המבט הזה, שצבר מיליוני צפיות, הפך למם ויראלי, כאשר משתמשים כתבו "גרטה תונברג מסתכלת על טראמפ כמו שכולנו מרגישים" או "זה המבט שאתה נותן לאויב הגרוע ביותר שלך".
האיבה של תונברג לטראמפ לא הייתה סתם תגובה רגעית. היא נבעה מהתנגשות עמוקה בין השקפות עולם. טראמפ, שהכחיש את משבר האקלים וקרא לו "מתיחה סינית", יצא ב-2017 מהסכם פריז והפחית רגולציות סביבתיות, מה שהפך אותו לסמל של כל מה שתונברג התנגדה לו. היא, לעומת זאת, ראתה את עצמה כנציגת דור שנאלץ להתמודד עם השלכות הכישלון של המנהיגים. בראיון לתוכנית Skavlan השוודית, היא הסבירה כי המבט לא היה מתוכנן: "נעצרתי כי לפתע הוא הופיע, ואנשי הביטחון אמרו לי לעמוד בצד. הייתי המומה". היא הוסיפה כי לא הייתה טורחת לדבר איתו והסבירה: "הוא לא מקשיב למדענים, אז למה שיקשיב לי?".
המבט הזה לא היה רק סמל של מתח אישי. הוא הפך למטאפורה למאבק בין התנועה הירוקה לבין הממסד השמרני, ובמיוחד בין תונברג לטראמפ. הנשיא הגיב למבט ולנאום של תונברג בציוץ לעגני: "היא נראית כמו ילדה צעירה ומאושרת שמצפה לעתיד בהיר ונפלא. כל כך נחמד לראות!". תונברג, בתגובה, שינתה את הביוגרפיה שלה בטוויטר ל"ילדה צעירה ומאושרת שמצפה לעתיד בהיר ונפלא", והפכה את הלעג של טראמפ לנשק משלה. מאוחר יותר, כאשר זכתה בתואר "איש השנה" של Time ב-2019, טראמפ תקף אותה שוב וצייץ שהיא צריכה "לעבוד על בעיית ניהול הכעס שלה" וללכת "לסרט עם חבר". תונברג השיבה בציוץ משלה ב-2020, שצבר 452,000 לייקים תוך שעות: "דונלד צריך לעבוד על בעיית ניהול הכעס שלו. תירגע, דונלד, תירגע!".
האיבה הזו לא הייתה רק אישית. היא שיקפה קונפליקט רחב יותר בין תנועת האקלים, שהתמקדה בדחיפות המוסרית של משבר הסביבה, לבין מדיניות כלכלית לאומית שראתה באנרגיה זולה ובצמיחה כלכלית עדיפות עליונה. תונברג, עם המבט החודר שלה, הפכה לסמל של דור שדורש שינוי, אך גם לדמות שמייצגת את הקיצוניות של התנועה הירוקה, שדחפה מדיניות כמו ה-Energiewende ללא התחשבות במגבלות המציאות.
סדקים בחזון הירוק
האיבה של תונברג לטראמפ, שהתגלמה במבט הרצחני, הייתה רק ההתחלה של מחלוקות סביב דמותה. במהלך השנים היא חשפה עמדות שהרחיקו אותה מהמיינסטרים האירופי והציגו את התנועה הירוקה כחלק ממערך אידיאולוגי מורכב יותר.
באוקטובר 2023 עוררה תונברג סערה כאשר פרסמה ברשתות החברתיות תמיכה מפורשת בחמאס ובקבוצות פרו-פלסטיניות רדיקליות, תוך קריאה ל"צדק אקלימי בשטחים הכבושים". היא הצטרפה להפגנות באמסטרדם שבהן נשמעו קריאות אנטי-ישראליות, וסירבה לגנות את מתקפת חמאס על ישראל ב-7 באוקטובר שבה נרצחו 1,200 אזרחים. התמיכה הזו, שהתגלתה לאחר שנים שבהן תונברג הוצגה כסמל של טוהר מוסרי, זעזעה רבים באירופה. בגרמניה, שבה התמיכה בישראל היא עקרון מדיני בסיסי עקב ההיסטוריה של השואה, המפלגה הירוקה מיהרה להתנער מתונברג ושרת החוץ אנלנה ברבוק כינתה את עמדותיה "בלתי מקובלות".
התמיכה של תונברג בחמאס לא הייתה מקרית. היא חשפה את הקשר בין התנועה הירוקה לבין זרמים אנטי-מערביים רחבים יותר, שרואים במערב – ובמיוחד בישראל ובארה"ב – את מקור כל הרע. התנועה הירוקה, שהובילה את גרמניה לסגור כורים גרעיניים ולהסתמך על גז רוסי, התגלתה כחלק ממערך אידיאולוגי שמקדם לא רק אקטיביזם סביבתי, אלא גם עמדות אנטי-קפיטליסטיות ואנטי-ציוניות. תונברג, שהובילה את אירופה באף עם קריאותיה ל"צדק אקלימי", הפכה לסמל של סתירה: מצד אחד, היא דרשה פעולה נגד פליטות פחמן, ומצד שני, תמכה בקבוצות שמקדמות אלימות וערעור יציבות עולמית, שלא לדבר על האדישות של העלם המוסלמי ברובו מסוגיות אקלימיות.
גרעון הסחר והתסכול האמריקני
המשבר האנרגטי של גרמניה והצחוק באו"ם הם רק חלק ממערכת יחסים מורכבת יותר בין ארה"ב לבין אירופה, שבה טראמפ ושר האוצר שלו, סקוט בסנט, רואים את אירופה כמי שמנצלת את נדיבותה של אמריקה. גרעון הסחר של ארה"ב עם האיחוד האירופי, שהגיע ל-180 מיליארד דולר ב-2024, הוא מקור תסכול מרכזי. גרמניה, כמעצמה הכלכלית של אירופה, תורמת לכך באופן משמעותי, עם יצוא של מכוניות (60 מיליארד דולר בשנה, כ-40% משוק הרכב האמריקני), מכונות, ומוצרי יוקרה. חברות כמו BMW ומרצדס מכרו 1.2 מיליון רכבים בארה"ב ב-2024, בעוד יצרניות אמריקניות כמו ג’נרל מוטורס התקשו לחדור לשוק האירופי, שמוגן על ידי מכסים של 10% ותקנות סביבתיות מחמירות. צרפת, עם חברות כמו Sanofi שייצאה תרופות בשווי 5 מיליארד דולר, תורמת אף היא לגרעון, בעוד חברות אמריקניות כמו Merck מתמודדות עם מכשולים דומים.
התסכול האמריקני אינו מוגבל לסחר. ארה"ב מממנת כ-70% מתקציב נאט"ו, שהגיע ל-40 מיליארד דולר ב-2024, בעוד מדינות מערב אירופה – גרמניה (1.5% מהתמ"ג להגנה), צרפת (1.9%), ואיטליה (1.4%) – לא עומדות ביעד של 2% שהוסכם ב-2014. פולין, שמוציאה 4% מהתמ"ג, היא יוצאת דופן, אך המדינות הגדולות של מערב אירופה נהנות מהגנת הצבא האמריקני מבלי לשאת בנטל היחסי. סקר של Gallup מ-2025 הראה ש-62% מהאמריקנים רואים באירופה כמי שמנצלת את ארה"ב, תחושה שטראמפ ובסנט הפכו לקריאת קרב. "אירופה מוכרת לנו מיליארדים, אבל לא משלמת את חלקה בביטחון", אמר בסנט בראיון ל-Meet the Press, והוסיף כי המכסים הם "תיקון היסטורי" של חוסר האיזון הזה.
התגובות באירופה מגוונות, אך משקפות את המתח הגובר. הקנצלר הגרמני כריסטיאן לינדנר, שנכנס לתפקיד ב-2025, קרא ל"חזית מאוחדת" נגד המכסים של טראמפ, והציע להטיל מכסים על תוכנה ובשר אמריקני כתגובה. עמנואל מקרון, לעומת זו, בחר בדרך דיפלומטית, והציע משא ומתן דו-צדדי להפחתת מכסים בתמורה להגדלת תקציב ההגנה הצרפתי ב-10 מיליארד אירו ב-2026. מפלגות ימין, כמו "חלופה לגרמניה" (AfD) ו"ההתאחדות הלאומית" של מרין לה פן, הביעו תמיכה מסויגת בטראמפ, וראו במדיניותו השראה ללאומיות כלכלית. לעומת זאת, הירוקים והסוציאליסטים באירופה גינו את המכסים כ"הרסניים לסביבה ולסחר החופשי", והזהירו מפני מלחמת סחר שתפגע בצמיחה. דו"ח של ה-OECD מ-2025 מעריך כי מכסים הדדיים עלולים להפחית את התמ"ג של האיחוד האירופי ב-0.3% עד 2027, בעוד גרמניה, שתלויה בייצוא, צפויה לספוג מכה של 0.5%.
המערב מול עצמו: לקחים ותיקונים
הסיפור של גרמניה – הצחוק באו"ם, התלות ברוסיה, והמשבר האנרגטי – הוא משל למשבר רחב יותר של המערב. האג’נדה הירוקה, שהובלה על ידי דמויות כמו תונברג, הציגה חזון מוסרי מפתה, אך התעלמה ממציאות כלכלית וגיאופוליטית. גרמניה, שחשבה שהיא יכולה להוביל את העולם לאוטופיה ירוקה, מצאה את עצמה תלויה במשאבים של משטר אוטוקרטי, תוך שהיא מחלישה את כלכלתה ואת מעמדה. תונברג, שהפכה מסמל של תקווה לדמות שנויה במחלוקת, חשפה את הסכנות של אידיאולוגיה שמתעלמת מסתירות פנימיות. התמיכה שלה בחמאס, יחד עם הקריאות של התנועה הירוקה ל"צדק גלובלי", הראתה כיצד תנועות סביבתיות יכולות להפוך לכלי של אג’נדות אנטי-מערביות, שמסכנות את היציבות שהן מתיימרות לקדם.
מדיניות המכסים של טראמפ, שנתפסת באירופה כהרסנית, היא ניסיון לתקן את חוסר האיזון הזה. היא מבטאת תסכול עמוק מהגרעון המסחרי, מהתלות של אירופה בהגנה אמריקנית, ומהיהירות שגרמניה הפגינה ב-2018. אך התיקון הזה אינו חף מסיכונים. מלחמת סחר עם אירופה עלולה לפגוע בשני הצדדים, ולהחליש את הברית המערבית מול איומים כמו סין ורוסיה. גרמניה, שכבר ספגה את השלכות הבחירות האנרגטיות שלה, ניצבת כעת בפני בחירה: להמשיך באידיאולוגיה הירוקה ולשלם מחיר כלכלי כבד, או לאמץ גישה פרגמטית שתשלב אנרגיה ירוקה עם עצמאות אנרגטית. הסיפור הזה עדיין לא נגמר, אך הוא מזכיר לנו שצחוק רגעי יכול להפוך לבכי ממושך, ושאידיאולוגיה, ללא קרקע של מציאות, היא מתכון לאסון.
