אקט מחאה פרובוקטיבי של שפיכת צבע אדום מול בית הרמטכ"ל, "ימי זעם", "ימי עצירה" וחסימות כבישים מצפון ועד דרום – נדמה כי אופי המחאות, הן מצד אלו היוצאים לרחובות למען החטופים, נגד הממשלה ובקריאה לעצירת המלחמה, והן מצד החרדים הזועקים כנגד כל אפשרות לגייסם לצה"ל, נתפס אצל רבים בציבור כחציית גבולות.
חסימות הכבישים לא רק גורמות לפקקי תנועה ולתסכול אצל מיליוני אזרחים ישראלים, אלא מבססות תחושה וסחף של "הכל מותר" וממחישות גם את קריסת גבולות המשחק הדמוקרטי. הממשלה, המשטרה, היועצת המשפטית ומערכת המשפט חייבים להתעורר, בטרם המחאה תדרדר את המדינה לכאוס מוחלט.
שפיכת הצבע האדום מול בית הרמטכ"ל בידי פעילים למען החטופים, במסגרת הפגנה מקוממת ובלתי נתפסת, באה בהמשך להפגנה מול בית מפקד חיל האוויר והאשמת מפקד פקמ"ז על ידי מו"ל "הארץ" כ"פושע מלחמה". נוסיף אליהם את חסימות הכבישים הפרועות, קריאות "נאצים" מצד החרדים כמחאה על חלוקת צווי הגיוס ומעצר העריקים, וההתקפה הפרועה של "נוער הגבעות" ואחרים על בסיס צה"ל בשומרון תוך פגיעה באמצעים ביטחוניים – ונבין מדוע ישראלים רבים מוטרדים מכך שהמדינה מתקרבת בצעדי ענק אל עבר אנרכיה, ויש שיאמרו כבר שקועה בתוכה.
גם מי שיחלוק עלי כי אנרכיה היא הביטוי הנכון, יסכים בוודאי שקווים רבים נחצו, שהמדינה כבר מתקשה להגן על האזרחים וכי אוזלת היד של גורמי אכיפת החוק כבר הפכה לדבר שבשגרה.
התמונה של מפגינים שופכים מכלי צבע אדום מול ביתו של הקצין הבכיר ביותר בצה"ל אינה עוד מחאה סמלית או סתם פרובוקציה – היא ביטוי לשבר חברתי עמוק, להיעדר כבוד, לאובדן גבולות ולאיום ממשי על הלכידות הלאומית. וזה בעיקר מסוכן, כי האירועים הללו, שלא נבלמים בידי המשטרה וגורמי אכיפת החוק, משדרים לכאורה מסר ברור: "הכל מותר בשם זכות ההפגנה והבעת הדעה". וככל שאירועים קיצוניים כאלו עוברים ללא תגובה משמעותית של המשטרה מתחדד המסר הזה יותר ויותר בקרב הציבור.
באותה נשימה, מה הפלא שמנהיג חרדי הזהיר לפני תקופת החגים כי אם לא יאפשרו למשתמטים חרדים לצאת לאומן ולניו יורק יחסמו חבריהם את שדה התעופה וימנעו מאחרים יציאה לחו"ל?
הפגן ותן לחיות
זכות ההפגנה היא מאבני היסוד של כל דמוקרטיה. בלעדיה, חברה חופשית אינה מתקיימת. עם זאת, גם הזכות הזו חייבת להיות תחומה בתוך גבולות הסדר הציבורי. כאשר הפגנה הופכת לחסימת עורקי תחבורה מרכזיים, כאשר היא גולשת לפגיעה ברכוש או לאיומים על מנהיגים ואנשי ביטחון – או חלילה התרת דמם, פיזית או מילולית – היא חוצה את הקו הדק שבין מחאה לגיטימית לבין ערעור יסודות השלטון.
במציאות הישראלית הנוכחית נדמה כי גבול זה מיטשטש יותר ויותר. המפגינים בעד החטופים נואשים להביא את זעקתם לאוזני הממשלה, אך שימוש באמצעים פרובוקטיביים ואלימים והפיכת המאבק הקדוש לפוליטי ואישי פוגע ומכרסם במחאתם הצודקת. במקביל, מחאות החרדים נגד הגיוס מאתגרות גם הן את יסוד זכות ההפגנה, תוך התעלמות בוטה מהחוק ובמטרה מוצהרת לשתק את חיי היומיום של מאות אלפי אזרחים, וכל זאת תוך הבעת בוז ללובשי המדים באשר הם וקללות ברוח "נאצים" "מי אתם?" וכדומה.
למען הסר ספק: אני בעד חופש הביטוי, הדעה וההפגנה וסבור שהמחאות לגיטימיות. על החלטות ומהלכי הממשלה – גם אם נבחרה בבחירות דמוקרטיות – אפשר, חשוב ואף הכרחי למתוח ביקורת, כל עוד היא מכבדת לא רק את כללי הדמוקרטיה אלא גם את הכלל הבסיסי של "הפגן ותן לחיות" ולא הופכת למפגני שטנה.
אובדן הריבונות הציבורית
כאשר קבוצות שונות בחברה בוחרות באסטרטגיה של חסימות, אלימות ופרובוקציות, וכשהמטרה היא מראש לשבש – ולא משנה מה העילה למחאה – והמשטרה מאפשרת זאת, המסר הוא ברור והרסני: למדינה אין עוד מונופול על הסדר הציבורי. זהו סימן מובהק לתהליך של הידרדרות לאנרכיה, שבו כל קבוצה לוקחת את החוק לידיים ומציבה את דעותיה ודרישותיה מעל הציבור ובכל מחיר.
במדינות מתוקנות, מצב כזה מזוהה כמדרון חלקלק שעלול להוביל להתפוררות שלטונית. אם המדינה אינה מצליחה להשליט סדר, אם המשטרה אינה אוכפת את החוק ואם האזרחים חשים שהרחוב נשלט על ידי מי שחזק או קולני יותר – האמון במערכת כולה מתמוטט.
במקום שבו הגבולות מיטשטשים, נדרשת יד תקיפה וברורה מצד הרשויות. המשטרה, שמצויה כבר שנים בהתמודדות עם גל מחאות שהולך ומחריף, נדרשת לאכוף את החוק באופן שוויוני ועקבי. לא מתקבל על הדעת שמפגינים חרדים יחסמו כבישים במשך שעות ויתעמתו באלימות עם שוטרים מבלי לשאת באחריות, כשם שלא סביר להבעיר צמיגים ולחסום – לא לחמש דקות ולא לשעה – את כביש 4, את דרך בגין בסמוך לקריה או את נתיבי אילון.
כאן נבחנת גם הנהגת המדינה ועל הממשלה לשדר מסר אחיד ונחרץ: המחאה היא זכות, אנרכיה היא סכנה. כל פגיעה בסדר הציבורי, בין אם היא באה מצד ימין או שמאל, מחילונים או מחרדים, חייבת להיענות בתגובה מיידית וברורה.
הגיע הזמן להציב גבולות
אחת הסוגיות המרכזיות נוגעת לשאלה מדוע זכות ההפגנה גוברת בשלוש השנים האחרונות על זכות הציבור לחיות חיים נורמליים ללא חסימות, ימי זעם או שיבושי תנועה.
בתי המשפט והיועצת המשפטית לממשלה מבססים זאת על עיקרון יסוד דמוקרטי: חופש ההפגנה הוא זכות־על, כלי כמעט יחיד בידי אזרחים מול מנגנוני השלטון. לכן נקבע בפסיקה כי פגיעה זמנית בסדר הציבורי, כמו עיכובי תנועה, היא נסבלת כל עוד היא מידתית. אלא שכבר שלוש שנים לא מדובר על פגיעה "זמנית" או מידתית אלא על שיבוש מוחלט שהולך ומחריף.
מדוע, אם כן, היועצת המשפטית ובית המשפט העליון אינם מגיבים לכדור השלג ההולך וגדל מאז אותן הנחיות ראשוניות, ואינם מבינים שחסימות כבישים ממושכות יוצרות פקקים נוראיים, מעכבות אמבולנסים בדרכם לבתי חולים, מונעות מחיילים להגיע לבסיס, מעובדים (כולל רופאים ואחיות) להגיע למקום עבודתם, מאזרחים להגיע לאירועים כאלו ואחרים או אפילו לשוב לביתם? מדוע מה שמהווה סכנה בריאותית וגורם להפסדים כספיים לאדם הפרטי ולפגיעה כלכלית במשק, עדיין נתפס כ"מחאה מחאה לגיטימית" ולא כאירוע שמהווה פגיעה חמורה בזכויות הציבור?
היעדר קביעה מתקנת והצבת גבולות בין חופש הבעת הדעה והמחאה לבין "חופש השיבוש", יוצרים מצב פרדוקסלי: אזרחים רבים חשים שהמדינה חוטאת להם ומגוננת יותר על זכות המפגינים להפריע – גם אם זו פרובוקציה מכוונת – מאשר על זכותם הבסיסית של מיליונים לנהל אורח חיים נורמטיבי ולנוע בחופשיות. התחושה הזו, כאמור, מערערת את אמון הציבור במערכת המשפט ובשלטון החוק ובמדינה כריבון.
במקום להציב ולקבוע גבולות מחמירים וברורים בין מחאה לגיטימית לבין אנרכיה ברחובות ולתת למשטרה את הסמכות ואת הרוח הגבית להגן קודם כל על האזרחים, נראה שהיועצת המשפטית ובתי המשפט מותירים מרחב עצום להמשך השיבוש – לא רק של החיים אלא גם של הדמוקרטיה. התוצאה המתמשכת היא ניצול לרעה של חופש הבעת הדעה, ההפגנה והמחאה, עד כדי כך שהחיים עצמם – תפקוד המשק, בריאות הציבור, השגרה האזרחית – הופכים בני ערובה של המחאה ומלווים כל העת בחוסר ודאות מתמשך בנוגע לשאלה "האם גם היום כדאי להישאר בבית?".
וכמובן שאי־אפשר לנתק את האירועים הללו מהקונטקסט הרחב: ישראל בעיצומה של מלחמה ממושכת, עשרות חטופים עדיין בעזה והחברה כולה מצויה במשבר אמון עמוק מול ההנהגה. הכאב, התסכול וחוסר האמון במערכת הפוליטית מתפרצים אל הרחוב והמחאות משקפות ייאוש אמיתי, אך גם חושפות את הסכנה שטמונה בו.
דווקא בעת כזו האחריות של מנהיגים, מחוקקים, מערכת המשפט ואנשי ביטחון היא כפולה: להרגיע את השטח, לקיים שיח ציבורי מכבד ובעיקר לשמור על גבולות המשחק הדמוקרטי.
האחריות האזרחית, רגע לפני התהום
התחושה שאנו ניצבים על סף אנרכיה אינה רק דימוי ספרותי. כאשר אזרחי ישראל רואים יום אחר יום חסימות פראיות, התפרעויות ליד בתים פרטיים, כתובות שטנה מבזות נגד מנהיגים ואנשי בטחון, צבע אדום על קירות ותנועה משותקת, הם לא רק שואלים "מי שומר עלינו? איפה המדינה?", הם גם מוטרדים מאד ותוהים לאן כל זה הולך.
וכשהציבור מאבד אמון בכך שמערכת החוק והסדר מגנה עליו, עלול להתחיל תהליך של פירוק פנימי, אשר קיים חשש כי יהיה מלווה גם בהחרפת האלימות.
האחריות לפתרון המצב אינה מוטלת רק על השלטון או על גורמי החוק והאכיפה. גם האזרחים עצמם וגם מנהיגי המחאות והמפלגות חייבים לשאול ולבחון עצמם: האם המאבק שלנו צודק מספיק כדי להצדיק פגיעה בשכנינו, בהורים בדרך לעבודה, באמבולנס שמבקש לעבור, בחיילת או במפקדת שצריכים להגיע למשמרת? האם המטרה באמת מקדשת את כל האמצעים? מחאה יכולה להיות נחושה, יצירתית ואפילו חריפה גם מבלי להידרדר לאנרכיה. ההיסטוריה הישראלית מלאה בדוגמאות למחאות שהצליחו להשפיע ולשנות מציאות מבלי לערער את יציבות המדינה.
האירועים שציינתי מתווספים לרבים אחרים וכולם הם תמרורי אזהרה. לא מדובר במקרים חד פעמיים אלא בחלק מדפוס מסוכן שהפך לתופעת קבע מתמשכת ואשר מאיים על עצם היכולת של ישראל להתנהל כמדינה דמוקרטית מתפקדת.
זהו הרגע שבו על הממשלה, על המשטרה, על מערכת המשפט ואכיפת החוק ועל הציבור ומנהיגיו להתעורר: לקבוע גבולות ברורים, לאכוף את החוק בצורה שוויונית, להבין שלקיחת החוק בידיים מסוכנת ובעיקר להבין שהאנרכיה היא סכנה קיומית לחברה שלנו. בימים קשים אלה, דווקא כאשר אנחנו מוקפים באיומים מבחוץ, אסור לנו להרשות לעצמנו להתפורר מבפנים.
