גם לאחר יותר משנה לאחר חתימת ההסכם בין ישראל לחמאס ב־9 באוקטובר 2025, רצועת עזה נותרה זירה בלתי יציבה. ההסכם, שנחתם בשארם א־שייח׳ בתיווך ארצות הברית, מצרים, קטאר וטורקיה, הביא לסיום מלחמת ״חרבות ברזל״ ולהחזרת החטופים הישראלים שנותרו בשבי. אך למרות זאת, העימות בין הצדדים נמשך, גם אם בעוצמה ובהיקף מוגבלים.
כוחות צה״ל פועלים בקווי המגע למניעת התקפות ולהגנה על הכוחות. במקביל נמשכים סיכולים ממוקדים של בכירים ופעילים בחמאס, במיוחד מי שהיו מעורבים במתקפת הטרור ב־7 באוקטובר 2023. הפעילות מתבצעת בשיתוף פעולה מבצעי ומודיעיני עם שירות הביטחון הכללי.
לאחר הבחירות לכנסת, שנערכו ב־27 באוקטובר 2026, וכשתורכב ממשלה חדשה, היא תידרש להכריע בין שני כיווני פעולה מרכזיים. האחד הוא קידום תוכנית 20 הנקודות של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. האחר, אם המאמצים להסדרה ייכשלו, הוא חידוש המהלך הצבאי נגד חמאס. מטרתו תהיה להשלים את יעדי המלחמה שהגדירה ישראל: מיטוט כוחו הצבאי ושלטונו האזרחי של הארגון ומניעת איום ביטחוני עתידי מרצועת עזה.
ברקע ניצבת שאלה מרכזית: מי בחמאס מוסמך לקבל את ההחלטות הנדרשות להסדרה, ומי מסוגל להוציאן לפועל?
תוכנית טראמפ: מנגנונים הוקמו, היישום מתעכב
״מועצת השלום״ של הנשיא טראמפ, שמנכ״לה ניקולאי מלאדנוב, מנהלת מאמץ דיפלומטי וכלכלי ליישום תוכנית רב־שלבית לשיקום הרצועה. המועצה הציגה תקציב ראשוני של 2.45 מיליארד דולר למימון 66 פרויקטים דחופים. אלה כוללים פינוי הריסות, הקמת דיור זמני, שיקום בתי חולים וצעדים להתאוששות כלכלית. הנזק הכולל ארוך הטווח ברצועה מוערך ביותר מ־35 מיליארד דולר.
במסגרת התוכנית הוקמה הוועדה הלאומית הטכנוקרטית לניהול עזה (NCAG), בראשות עלי שעת׳, מהנדס אזרחי שכיהן בעבר בתפקידים ברשות הפלסטינית. הוועדה נועדה להחליף את חמאס בניהול הרצועה. מלאדנוב אישר כי הרשות הפלסטינית תהיה מעורבת בפעילות המנגנון החדש.
מועצת השלום גובשה כישות משפטית בינלאומית בחסות החלטה 2803 של מועצת הביטחון של האו״ם. היא זוכה לתמיכת עשרות מדינות, ובהן מדינות ערביות ומוסלמיות. בשטח אמור להיפרס כוח ייצוב בינלאומי חמוש (ISF), שיאבטח את מרחבי השיקום. בשלב הראשון צפויות להשתתף בו, בין היתר, מרוקו וקוסובו.
בקיץ 2026 פרסמה המועצה תוכנית בת 15 נקודות, שנועדה לפרט את יישום השלב השני בתוכניתו הרחבה של טראמפ. התוכנית כוללת כמה מרכיבים מרכזיים:
- הסדרת חובות חמאס, עד לסכום של 400 מיליון דולר.
- פירוק הארגון מנשקו ומתן תמריצים כספיים למי שיניחו את נשקם ויימנעו מפעילות טרור.
- העברת סמכויות לממשל טכנוקרטי מקומי, בפיקוח מועצת השלום.
- פריסת כוח ייצוב בינלאומי ומשטרה פלסטינית חדשה, לצד נסיגת כוחות צה״ל.
- הקמת ועדת אימות בינלאומית (IVC), שתנטר הפרות ותאשר את המעבר בין שלבי ההסכם.
התוכנית כוללת גם מפת דרכים לפירוק חמאס מנשקו בשיתוף מדינות באזור, ובהן מצרים, טורקיה וקטאר. ואולם, יישומה מתקדם באיטיות, בין היתר בשל התנגדות ישראל לחלק ממרכיביה.
באוגוסט 2026 הצהיר ראש הממשלה בנימין נתניהו כי ישראל שוללת את תוכנית 15 הנקודות. הוא הדגיש שצה״ל לא ייסוג באופן שיפגע בחופש הפעולה הביטחוני שלו. ישראל מבקשת למנוע כפיית הסדר ופריסת כוח רב־לאומי בתנאים שאינם מקובלים עליה. לשם כך היא מעכבת את פתיחת הגבולות ומגבילה הכנסת ציוד כבד ומשאיות. בשבועות האחרונים הואטו השיחות על קידום התוכנית, וחלקן אף הוקפאו, על רקע ההסלמה במתיחות בין ארצות הברית לאיראן. כך נותר פער בין התוכניות והתקציבים שמקדם המנגנון הבינלאומי לבין יכולתו לממשם בשטח.
קבלת ההחלטות בחמאס: מחלוקות ללא פיצול
מעקב רב־שנים של מחבר המאמר אחר חמאס מלמד כי בין הנהגת ה״פנים״ להנהגת ה״חוץ״ לא שררה תמיד תמימות דעים. לאורך השנים התגלעו ביניהן מחלוקות מהותיות וטקטיות על הדרך להשגת יעדי הארגון. למרות זאת, המתחים לא הבשילו לקרע בלתי ניתן לגישור, וכלפי חוץ חמאס ממשיך להציג עמדה מאוחדת.
היחסים בין שתי ההנהגות מבוססים על חלוקת תפקידים, תלות הדדית ומאזן כוחות משתנה. הנהגת החוץ, הפועלת כיום בקטאר ובטורקיה, עוסקת באסטרטגיה המדינית, בגיוס כספים ובניהול קשרי החוץ. היא מקיימת את הקשרים עם איראן, קטאר ומדינות נוספות ומנהלת את המגעים הדיפלומטיים. הנהגת הפנים ברצועה אחראית לשליטה בשטח, לניהול הממשל האזרחי ולמעקב אחר מוקדי כוח וארגונים אחרים. היא גם מנווטת את הפעילות הצבאית באמצעות גדודי עז א־דין אל־קסאם. שליטתה בכוח המבצעי מעניקה לה משקל עודף בהחלטות הנוגעות לביצוע בשטח.
מסינוואר להנהגה משותפת
עד 2017 נחשבה הנהגת החוץ לדומיננטית בהובלת חמאס, בעיקר בזכות שליטתה בתקציב וביחסי החוץ. בחירת יחיא א־סינוואר למנהיג הארגון בעזה באותה שנה חיזקה מאוד את הנהגת הפנים. מרכז הכובד עבר לרצועה, במיוחד בכל הנוגע לעימות עם ישראל. מעמדו של סינוואר אפשר לו להוביל קו עצמאי ולקבל החלטות אופרטיביות מכריעות. כך נוצר פער בין ההנהגה הרשמית שישבה מחוץ לרצועה לבין ההנהגה שקבעה את מהלכי הארגון בשטח.
ההחלטה לצאת למתקפת הטרור ב־7 באוקטובר 2023 התקבלה במידה רבה במעגל המקומי בעזה. בכירי החוץ עודכנו והיו שותפים לתיאום בהיקף חלקי בלבד. במהלך המלחמה הבהירה הנהגת החוץ למתווכים שכל הסכם עם ישראל מחייב את אישורם של ״אלה שנלחמים בשטח״. חלוקת התפקידים הזאת חידדה את המתח בין ההנהגות. אנשי החוץ ניהלו את המגעים עם המתווכים, אך הנהגת הרצועה החזיקה בסמכות להכריע בענייני הלחימה ובסוגיית החטופים שהוחזקו בעזה.
חיסול סגן ראש הלשכה המדינית צאלח אל־עארורי בביירות בינואר 2024, וחיסול ראש הלשכה איסמאעיל הנייה בטהרן ביולי אותה שנה, שינו את מאזן הכוחות. באוגוסט נבחר סינוואר ליורשו של הנייה. סביבו פעלה הנהגה מקומית שכללה בכירים מעזה, שהיו ככל הנראה שותפים לתכנון מתקפת אוקטובר 2023 ולהוצאתה לפועל. חיסול סינוואר ב־16 באוקטובר 2024 חולל שינוי נוסף. בראשית 2025 התחזק משקלה של הנהגת החוץ, במיוחד בניהול השיחות להפסקת אש. ח׳ליל אל־חיה ובכירים נוספים ניהלו את המשא ומתן, תוך תיאום עם הגורמים שנותרו ברצועה. הפגיעה המתמשכת בשדרת הפיקוד בעזה ובחו״ל עודדה מעבר לניהול משותף. בהנהגה הקולקטיבית בלטו אל־חיה, ח׳אלד משעל וזאהר ג׳בארין, המחזיק בתיקי הכספים והגדה. לצידם פעלו בכירי הפנים וחברי מועצת השורא.
למרות התחזקות החוץ, הנהגת השטח לא איבדה את השפעתה. להערכתי, היא עדיין מחזיקה במעין זכות וטו על החלטות מרכזיות. הנהגת החוץ יכולה לנהל משא ומתן, אך מתקשה לכפות על המפקדים בעזה הפסקת אש, פירוק מנשק או ויתור על שליטה ללא הסכמתם. מנגד, הנהגת הפנים תלויה בתמיכה המדינית, הכספית והלוגיסטית שמספק החוץ.
בחירת אל־חיה ומעמדו של הזרם העזתי
מאבקי הכוח קיבלו ביטוי בתהליך בחירת יורשו של סינוואר לראשות הלשכה המדינית ב־2026. שני המועמדים הבולטים היו ח׳אלד משעל וח׳ליל אל־חיה. משעל תמך בקשרים קרובים יותר עם המשטרים הערביים הסוניים, ואילו אל־חיה צידד בשימור הזיקה ההדוקה לאיראן. עם זאת, אין להפריז במשמעות ההבדלים ביניהם בכל הנוגע להמשך העימות עם ישראל.
ב־20 ביולי 2026 הודיע חמאס על בחירת אל־חיה לראש הלשכה המדינית. ימים לאחר מכן דווח כי ניצח בהפרש של קול אחד: 35 תומכים מול 34 למשעל. לפי הדיווחים, תמיכת נציגי עזה הכריעה את ההתמודדות. בחירת אל־חיה, המזוהה עם הציר האיראני ועם מורשת סינוואר, המחישה את כוחו של הזרם העזתי גם בהנהגה הפועלת מחוץ לרצועה. היא מלמדת שמיקומם הגאוגרפי של הבכירים אינו משקף בהכרח את השתייכותם ואת תפיסתם האסטרטגית. אולם ההכרעה בשאלת המנהיגות לא פתרה את הדילמות של הארגון. חמאס נתון ללחץ להתפרק מנשקו ולהסכים לחלופה לשלטונו בעזה. המשא ומתן על עתידו מתקדם באיטיות, והפערים העמוקים בין הצדדים טרם גושרו.
החורף ככלי להגברת הלחץ על ישראל
לפי דיווחים שפורסמו לאחרונה בתקשורת, בכירים בחמאס בעזה גיבשו תוכנית לניצול מצוקת האוכלוסייה בחורף כדי להגביר את הלחץ הבינלאומי על ישראל. על פי אותם דיווחים, המידע הובא לידיעת הדרג המדיני והביטחוני הבכיר. מטרת התוכנית, לפי הגורמים שדיווחו עליה, היא לייחס לישראל את האחריות להידרדרות ההומניטרית. בכך מבקש חמאס לפגוע בלגיטימציה לחידוש הלחימה ולהרוויח זמן להתעצמות כלכלית וצבאית. תמונות של אוהלים מוצפים ומחסות שנפגעו ממזג האוויר אמורות לשמש מרכיב מרכזי במאמץ ההסברתי.
לפי הערכות האו״ם וארגונים בינלאומיים, כ־1.3 מיליון מתושבי הרצועה מתגוררים באוהלים. מנגד, לפי נתוני מתאם פעולות הממשלה בשטחים, בחודשים האחרונים הוכנסו לרצועה יותר מ־85 אלף אוהלים, נוסף על אלה שהועברו במהלך המלחמה. עוד נמסר כי נכנסו יותר מ־8,000 משאיות ובהן יריעות ברזנט, שמיכות, ביגוד חורף וציוד נוסף.
גורם ביטחוני ישראלי שתדרך לאחרונה את התקשורת טען כי חמאס מבקש לשחזר את ההישג התודעתי שהוא מייחס ל״קמפיין ההרעבה״ מיולי 2025. לפי הערכה זו, הארגון זיהה אז פגיעה בלגיטימציה הבינלאומית של ישראל ומבקש להשיג תוצאה דומה באמצעות תיעוד מצוקת החורף. היעד הוא להגביל את חופש הפעולה הישראלי, בעוד חמאס ממשיך לסרב להתפרק מנשקו ולוותר על שליטתו. אותו גורם הדגיש כי תנאי ההיערכות לחורף השתפרו לעומת השנים הקודמות. לדבריו, ״בכל הנוגע למזון, למחסות ולציוד חורף, המצב ברצועה טוב משמעותית מאשר בחורפים הקודמים מאז תחילת המלחמה״. הוא הוסיף: ״זה לא ימנע מחמאס לנסות להפוך כל תמונה של אוהל מוצף לקמפיין נגד ישראל״.
בתדרוך הובהר גם כי ישראל קושרת בין שיקום הרצועה לפירוק חמאס מנשקו. הגורם אמר שישראל לא תאפשר הכנסת ציוד שהארגון עלול לנצל לשיקום מנהרות ולייצור אמצעי לחימה. ״כל עוד חמאס נשאר חמוש, עזה לא תשוקם ותושביה ימשיכו לחיות באוהלים״, אמר. לדבריו, עמדה זו חלה גם על הכנסת קרוואנים וציוד נוסף שדורשים גורמים בקהילה הבינלאומית.
תלות הדדית שמגבילה את ההסדרה
שלוש שנים לאחר מתקפת 7 באוקטובר, אין סימנים ברורים לפיצול מבני בין הנהגות הפנים והחוץ בחמאס. הארגון ממשיך לפעול במסגרת משותפת, למרות המתחים ומאבקי הכוח. בהחלטותיו האסטרטגיות משתתפות ארבע זירות מרכזיות: עזה, יהודה ושומרון, בתי הסוהר והנהגת החוץ. מאזן הכוחות השתנה לאורך השנים. סינוואר חיזק את הדומיננטיות של עזה, ואילו חיסולו והפגיעה בבכירים נוספים הגדילו מחדש את השפעת אנשי החוץ. בחירת אל־חיה המחישה כי גם לאחר השינוי נותר לזרם העזתי משקל מכריע.
התלות ההדדית מוסיפה לעצב את קבלת ההחלטות: אנשי החוץ מחזיקים בערוצים המדיניים והכספיים, ואנשי הפנים מחזיקים בכוח וביכולת היישום בשטח. לכן, הסכמה המושגת במשא ומתן מחייבת גם את הסכמת המפקדים ברצועה. מנגד, שליטת הפנים אינה יכולה להתקיים לאורך זמן בלי המשאבים והקשרים שמעמיד לרשותה החוץ.
במצב זה, זהות העומד בראש הלשכה המדינית היא רק חלק משאלת ההנהגה. חשובה לא פחות היא יכולתו לגבש הסכמה בין מוקדי הכוח ולתרגם אותה לפעולה. לפי שעה, חמאס דבק בסירובו להתפרק מנשקו, במחויבותו למאבק המזוין נגד ישראל ובקשריו עם איראן. עמדה זו, לצד הפערים בין ישראל לבין המנגנון הבינלאומי, מוסיפה להקשות על קידום סדר חדש ברצועה.
