הצבעה אתנית אינה רק דפוס אלקטורלי. כאשר היא מלווה בריכוז גיאוגרפי, במוסדות קהילתיים נפרדים ובנאמנות זהותית חזקה יותר מהזהות האזרחית של המדינה, היא עלולה לסמן תהליך של כישלון באינטגרציה. במקרים כאלה, הקהילה אינה מצטרפת לחברה הפוליטית הרחבה, אלא מקיימת מערכת נאמנויות, נורמות ומטרות פוליטיות מקבילות, שלמעשה יוצרות "מדינה בתוך מדינה" – מרחב שבו הזהות האתנית, או הדתית, דוחה את הזהות האזרחית הלאומית.

בספרות מדע המדינה, הצבעה הומוגנית של קבוצת מהגרים מצביעה לעיתים קרובות על כך שהזהות הקבוצתית נותרת דומיננטית על פני הזהות האזרחית של מדינתם החדשה. כאשר הם מצביעים באופן כמעט אחיד למועמד ממוצאם, לא בשל מדיניותו הכללית אלא בשל השתייכותו האתנית, הדבר מעיד על כך שלמעשה אין אינטגרציה פוליטית. במקום לאמץ את כללי המשחק האזרחיים – שבהם הנאמנות הראשית היא למדינה ולאינטרס הציבורי – נשמרת נאמנות ראשונית לקהילה או לדת או לשבט. הדבר בולט במיוחד כאשר הקהילה מרוכזת גיאוגרפית, מקיימת מוסדות דתיים וחברתיים נפרדים, ומשתמשת בשפה, בתרבות ובנורמות המקור. במצב כזה, הפוליטיקה המקומית הופכת להמשך של הפוליטיקה הקהילתית, ולא לחלק מהפוליטיקה הלאומית.

״אל-סייד לא נבחר רק בזכות מצע פרוגרסיבי כללי. חלק משמעותי מהמוביליזציה שלו התבסס על פנייה ישירה לקהילות מוסלמיות וערביות-אמריקאיות, תוך הדגשת זהותו כמוסלמי ושימוש ברטוריקה פופוליסטית חריפה, לרבות התקפות חוזרות ונשנות על ישראל״

המקרה של הקהילה הסומלית ואיילהאן עומר

הקהילה הסומלית-אמריקאית במינסוטה מספקת דוגמה מובהקת לכך. הקהילה משמשת כבלוק טכני פוליטי מלוכד. התמיכה באיילהאן עומר אינה נובעת בעיקר מהערכת מדיניותה כלפי כלל תושבי מינסוטה או ארצות הברית; להפף, היא תוקפת ומשמיצה את ארה"ב ואת הנשיא באופן קבוע. היא נבחרת רק בגלל היותה נציגה של הקהילה הסומלית. היא נבחרה מחדש חמש פעמים ברוב גדול, גם בתקופות של ביקורת ציבורית נרחבת על עמדותיה. במילים אחרות לא משנה מה היא תעשה איש מבוחריה לא יטען נגדה דבר. במילים אחרות הצבעה אתנית, כאשר היא הופכת לגורם הדומיננטי, עלולה לפגוע באחד מעקרונות היסוד של הדמוקרטיה הייצוגית – עקרון האחריותיות.

במקום שהבוחרים הסומלים ישקלו מועמדים לפי תרומתם לאינטרס האמריקאי הכללי, שאמור להיות האינטרס שלהם ביום יום, הם מעניקים נאמנות כמעט אוטומטית לנציגה ממוצאם. התוצאה היא שהקהילה פועלת כגוש פוליטי עצמאי, עם סדר יום משלה, ולא כחלק מהציבור האמריקאי הרחב. כאשר נאמנות זו חזקה מספיק, נוצרים תנאים למדינה בתוך מדינה: מרחב שבו הנורמות, העדיפויות והייצוג הפוליטי נקבעים על ידי הקהילה ולא על ידי המסגרת האזרחית הלאומית. שלא לדבר על השחיתות הגואה ועל הנפוטיזם. רק לפני כמה חודשים נחשפו תוכניות הונאה העיקרית שנחשפה במינסוטה בקשר לקהילה הסומלית בתוכנית תזונה פדרלית לילדים בתקופת הקורונה בהיקף של כ-300 מיליון דולר. רוב המעורבים הידועים הם ממוצא סומלי, מה שעורר ביקורת על ריכוז ההונאות בקהילה ועל כשלים בפיקוח.

איילהאן עומר | ״נראה כי לא משנה מה תעשה, איש מבוחריה לא יטען נגדה דבר״

עבדול אל-סייד מוביל מדיניות אנטי ישראלית

עבדול אל-סייד מהווה דוגמה נוספת לאופן שבו מועמד מוסלמי יכול לנצל סולידריות דתית ואתנית כדי לבנות בסיס תמיכה יציב, במיוחד בקרב צעירים. כמי שנבחר לסנאט האמריקאי ממישיגן לאחרונה (כ-52.5% מהקולות), אל-סייד לא נבחר רק בזכות מצע פרוגרסיבי כללי. חלק משמעותי מהמוביליזציה שלו התבסס על פנייה ישירה לקהילות מוסלמיות וערביות-אמריקאיות, תוך הדגשת זהותו כבן מהגרים ממצרים ומוסלמי, ושימוש ברטוריקה פופוליסטית חדה – לרבות התקפות חוזרות ונשנות על ישראל.

בקרב צעירים מוסלמים, התמיכה באל-סייד שיקפה במידה רבה הצבעה זהותית ולא הערכה מדיניותית מפורטת. כאשר מועמד נתפס כ"אחד משלנו", הביקורת על עמדותיו, על ישימותן או על השלכותיהן על האינטרס האמריקאי הכללי נחלשת. התקפות על ישראל משמשות במקרים רבים כסימן זהותי מובהק: הן מסמנות את המועמד כנאמן לקהילה, ומאפשרות לו לגייס תמיכה רגשית ואידיאולוגית גם כאשר שאר מצעו אינו נבחן לעומק. התוצאה היא הצבעה פופוליסטית – תמיכה כמעט אוטומטית כל עוד המועמד ממשיך לדבר בשפה הקהילתית ולתקוף את היעד הנתפס כעוין.

דפוס זה מחזק את בעיית הנציגים של המהגרים. כאשר מוסלמים צעירים מצביעים למועמד בעיקר בגלל זהותו וביקורתו על ישראל, ולא בגלל ביצועיו או תרומתו לאינטרס הציבורי הרחב במדינה בה מתבצעות הבחירות, נחלשת האחריותיות. המועמד יודע שחלק ניכר מבסיס התמיכה שלו יישאר נאמן כל עוד הוא שומר על הסמלים והרטוריקה הנכונים. במקביל, נוצר תמריץ להעמיק את הקיטוב: במקום לגשר בין הקהילה לחברה האמריקאית הרחבה, המועמד מחזק את הגבולות הזהותיים.

עבדול אל-סייד | ״בקרב צעירים מוסלמים, התמיכה באל-סייד שיקפה הצבעה זהותית״

מקרי רשידה טליב וז'אן-לוק מלנשון (LFI)

המקרים הבאים ממחישים כיצד מועמדים ומפלגות מנצלים סולידריות מוסלמית ואתנית כדי לבנות בסיס תמיכה יציב, לעיתים תוך דחיקה של זהות אזרחית משותפת, או של נורמות ליברליות-חילוניות. הם מתאימים לדפוסים שתוארו קודם: הצבעה מרוכזת לפי זהות, החלשת אחריותיות, ותמריץ לפוליטיקה פופוליסטית המכוונת לקהילה ולא לציבור הרחב.

רשידה טליב, ממישיגן, ארצות הברית, היא אמריקאית ממוצא פלסטיני, מייצגת את המחוז ה-12 של מישיגן, הכולל את דירבורן ואזורים עם ריכוז גבוה של אוכלוסייה ערבית-אמריקאית ומוסלמית. היא נבחרת מחדש ברוב גדול באופן עקבי כחברת קונגרס פרוגרסיבית דמוקרטית, והיא אחת הקולות הבולטים ביותר בקונגרס נגד ישראל ובזכות העניין הפלסטיני.

בבחירות 2024, בעוד שקמלה האריס איבדה תמיכה משמעותית בערים ערביות-מוסלמיות במישיגן (דירבורן, האמטאראמק ואחרות), טליב שמרה על ביצועים חזקים באזורים אלה. בדירבורן, למשל, היא קיבלה כ-62% מהקולות – פי שניים בערך מהאריס. הדבר מצביע על הצבעה זהותית מובהקת: הקהילה מעדיפה את הנציגה המזוהה עם מוצאה ועם סדר היום הפלסטיני, גם כאשר המועמד הדמוקרטי הכללי מאבד תמיכה. המחוז עצמו הוא דמוקרטי בטוח עם אוכלוסייה מיעוטית משמעותית, מה שמאפשר לה להיבחר מחדש בלי תלות רבה בביצועיה בעיני הציבור הרחב או בביקורת על עמדותיה.

זהו מקרה מקביל לאיילהאן עומר: ייצוג תיאורי חזק, תמיכה קהילתית מרוכזת, ובידוד יחסי מפני ענישה אלקטורלית. כאשר הבוחרים מצביעים בעיקר בגלל הזהות והעמדות בנושא פלסטין, ולא בגלל מדיניות פנים או אחריות כללית, נחלשת האחריותיות והאינטגרציה האזרחית.

דוגמה בולטת נוספת היא ז'אן-לוק מלנשון ומפלגת La France Insoumise (LFI) בצרפת. מלנשון, מנהיג LFI הפך לאחד הפוליטיקאים השמאליים החזקים בצרפת במידה רבה בשל התמיכה המסיבית של הבוחרים המוסלמים. לפי סקרים שנערכו כ-70% מהבוחרים המוסלמים הצביעו בעבורו בסיבוב הראשון של הבחירות לנשיאות ב-2022, וכ-62% בחרו ברשימת LFI בבחירות לפרלמנט האירופי ב-2024. התמיכה מרוכזת במיוחד באזורים עירוניים עם ריכוז מוסלמי גבוה. מלנשון עבר שינוי בעמדותיו כלפי האסלאם והחילוניות – בעבר הוא הגן על חוקים המגבילים סמלים דתיים בבתי ספר והתנגד לשימוש במושג "איסלאמופוביה" ככלי פוליטי; בהמשך אימץ שפה המדגישה מאבק ב"איסלאמופוביה", הגן על זכות ללבוש דתי במרחב הציבורי, והעמיד את העניין הפלסטיני במרכז קמפיין הבחירות שלו.

המפלגה זוכה לביקורת על כך שהיא מגייסת בוחרים מוסלמים באמצעות פנייה זהותית, לעיתים תוך ריכוך עמדות חילוניות מסורתיות של השמאל הצרפתי, ומנצחת באופן עקבי באזורים שבהם המוסלמים מיוצגים ביתר.

גם במקרה זה מדובר בדפוס דומה: הצבעה כמעט בלוקית לפי זהות דתית ואתנית, תמריץ למועמד לדבר בשפה הקהילתית (כולל ביקורת חריפה על ישראל), והעדפת סולידריות קבוצתית על פני זהות אזרחית צרפתית משותפת. כאשר מפלגה בונה את כוחה על בסיס כזה, נוצר סיכון לקיטוב ולהחלשת הנורמות החילוניות והליברליות המשותפות. לציין כי בנאומו האחרון של מלנשון איים להתערב צבאית כנגד ישראל אם ייבחר.

ז'אן-לוק מלנשון | ״התמיכה בו מרוכזת במיוחד באזורים עירוניים עם ריכוז מוסלמי גבוה״

מבלוק הצבעה למדינה בתוך מדינה

כאשר הצבעה אתנית מלווה בריכוז דמוגרפי, במוסדות קהילתיים אוטונומיים ובדחייה של נורמות הרוב, מתפתחת דינמיקה של מקביליות. הקהילה מקיימת מערכת משפטית-חברתית לא פורמלית משלה, מערכת חינוך דתית נפרדת, ופוליטיקה המכוונת כלפי פנים. הנציג הנבחר הופך לשליח של הקהילה כלפי המדינה, ולא לנציג המדינה כלפי הקהילה.

במצב כזה, האינטגרציה נכשלת לא רק ברמה התרבותית, אלא גם ברמה הפוליטית. המדינה מאבדת את היכולת לדרוש נאמנות אזרחית מלאה, והקהילה שומרת על אוטונומיה דה-פקטו. דוגמאות היסטוריות והשוואתיות מראות שכאשר תהליך זה מתקדם, נוצרים אזורים שבהם סמכות המדינה נחלשת, והזהות הקבוצתית מכתיבה את סדר היום הפוליטי.

סכנת האיסלאמיזציה

זהות דתית, ובפרט זהות מוסלמית, יכולה לשמש בסיס להצבעת בלוק דומה להצבעה אתנית. במקרים מסוימים, מועמדים מוסלמים עשויים לנצל סולידריות דתית או קהילתית כדי לבסס תמיכה יציבה, גם כאשר עמדותיהם או מדיניותם מעוררות ביקורת רחבה מצד הציבור הכללי. התופעה אינה ייחודית למוסלמים, אך היא זוכה לתשומת לב מחקרית בשל מאפיינים דמוגרפיים, דפוסי הגירה ופוליטיקה של זהות במדינות מערביות. כך למשל, מה יקרה עם מועמד יבקש למנוע מכירת חזיר בעיירה שלו בניגוד לערכי המדינה? כאן תהיה התנגשות בין הזהות הדתית ללאומית.

מחקרים על הצבעה דתית ואתנית במערב מצביעים על כך שקהילות מוסלמיות נוטות לעיתים להצביע בריכוז גבוה למפלגות שמאל או למועמדים הנתפסים כמייצגים את האינטרסים הקהילתיים שלהן (בנושאי הגירה, אנטי-אפליה או מדיניות חוץ). מועמדים יכולים לנצל זאת באמצעות פנייה ממוקדת לקהילה, הדגשת זהות משותפת, או הבטחות הנוגעות לנושאים מגזריים. כאשר התמיכה מבוססת בעיקר על סולידריות דתית ולא על ביצועים כלליים, נוצר סיכון להחלשת האחריותיות: נציג עשוי לקדם עמדות שנתפסות כמנוגדות לערכים ליברליים רווחים (למשל בנושאי חופש ביטוי, שוויון מגדרי או מדיניות חוץ) מבלי לאבד את בסיס התמיכה הקהילתי.

״מלנשון עבר שינוי בעמדותיו כלפי האסלאם והחילוניות: בעבר הגן על חוקים המגבילים סמלים דתיים בבתי ספר, ובהמשך אימץ שפה המדגישה את המאבק באסלאמופוביה, הגן על לבוש דתי במרחב הציבורי והעמיד את העניין הפלסטיני במרכז קמפיין הבחירות שלו״

בשורה התחתונה

הצבעה אתנית מרוכזת של קהילות מהגרים, כפי שמתבטאת בתמיכה העקבית באיילהאן עומר ובמועמדים מוסלמים נוספים אינה רק תופעה אלקטורלית. היא סימן לכישלון אינטגרציה ולעדיפות של הזהות הקהילתית על פני הזהות האזרחית של המדינה. כאשר דפוס זה מתקבע, הוא יוצר את התנאים למדינה בתוך מדינה – מרחב שבו הנאמנות, הנורמות והייצוג הפוליטי נפרדים מאלה של החברה הרחבה. דמוקרטיה ליברלית אינה יכולה להתקיים לאורך זמן כאשר חלקים משמעותיים מאוכלוסייתה מוותרים על האינטגרציה ובוחרים בנאמנות זהותית על פני אזרחות משותפת.

הדוגמאות שהוצגו לעיל ממחישות שתי פנים של אותה תופעה. אצל עומר מדובר בבלוק מרוכז גיאוגרפית שמעניק נאמנות כמעט אוטומטית לנציגה ממוצא הקהילה הסומלית. אצל אל-סייד מדובר במוביליזציה רחבה יותר של צעירים מוסלמים באמצעות רטוריקה פופוליסטית וזהותית, ובפרט באמצעות התקפות על ישראל. בשני המקרים, ההצבעה מבוססת במידה רבה על סולידריות קבוצתית ולא על הערכה של תרומה לאינטרס האמריקאי הכללי. כאשר דפוס זה מתקבע, הוא מחליש את האינטגרציה, פוגע באחריותיות הדמוקרטית ויוצר תנאים למציאות של נאמנויות פוליטיות מקבילות – מדינה בתוך מדינה. באשר למועמד מלנשון הדבר מעיד על החיזור אחרי הקול הערבי תוך ניצול ציני לסוגיה הפלשתינית אשר עולה ממנו ארומה של אנטישמיות טהורה. המשותף מבין 4 הנבחרים שהזרו במאמר הזה הוא אחד כולם אנטיישראלים ומחזרים אחרי קולותיהם של הערבים.

״הצבעה אתנית מרוכזת של קהילות מהגרים, אינה רק תופעה אלקטורלית. היא סימן לכישלון אינטגרציה״