שנה אחרי ה- 7 באוקטובר ניתן לומר שמעבר לפשעים נגד האנושות שביצע החמאס בדרום הארץ, הוא פגע בהרתעה של ישראל וחשף נקודות תורפה קריטיות בכושר המוכנות שלה וביכולת לספק הגנה על אזרחיה. בכך, כמובן, נפגעה תדמיתה של ישראל כמעצמה במזרח התיכון.
ברור מאליו שהסכמי השלום עליהם ישראל חתמה עד כה, כמו הסכמי אברהם, הם תולדה של התממשות חזון "קיר הברזל" של זאב ז'בוטינסקי. דהיינו, מדינות ערב אשר לא הצליחו למחוק את מדינת ישראל מן המפה, נאלצו להשלים עם קיומה וחתמו על הסכמי שלום עמה בזו אחרי זו לאורך השנים.
השינוי בעמדתן – מניסיון להשמיד את ישראל לרצון לחתום אתה על הסכמי שלום – לא נבע מחיבת ציון, אלא מקריאה מציאותית של מפת הכוחות בשטח וההבנה שאם אינך יכול לחסל אותה – הצטרף אליה. כמובן שמפת הכוחות בשטח אינה מורכבת רק מהתחזקות ישראל, אלא גם משינויים עולמיים רחבים יותר, כמו היעלמותה של ברית המועצות, האיום השיעי על המדינות הסוניות וחילופי מנהיגים בערב הסעודית ואיחוד האמירויות. אלה תרמו בצורה משמעותית מאוד לשינוי זה. אך כל אלה לא היו מספיקים, אלמלא העליונות הצבאית, האווירית והטכנולוגית של ישראל, שיצרה תדמית של מדינה בלתי מנוצחת.
ההבנה הכללית הזו חשובה גם כדי להבין את מדיניותה של טורקיה כלפי ישראל מאז ה-7 באוקטובר. חשוב לזכור שיחסי ישראל טורקיה נבנו בשיא המלחמה הקרה בין בריה"מ לארה"ב, מתוך כוונה ברורה של טורקיה לרצות את ארה"ב ולהתקרב למערב. ישראל, כקרובה לארה"ב נתפסה חזקה, בין היתר בשל הקשר הזה. בשורה התחתונה, למרות שהאינטרסים של מדינות ערב בקרבה לישראל שונים, הרי שהמכנה המשותף ביניהן הוא ההכרה שלהן שישראל היא מדינה חזקה.
עם פרוץ המלחמה בעזה התדמית הזאת ניזוקה קשות. בעקבות הכרזת המלחמה של ישראל ורף האלימות שהלך והחריף, כל תהליכי הנרמול עם העולם הערבי, כגון הרחבת הסכמי אברהם -הוקפאו. ובעוד העולם הערבי "הקפיא" את ההסכמים ואת היחסים בכלל, טורקיה בחרה לדרדר את היחסים לשפל חסר תקדים.
כזכור חודש לפני ה-7 באוקטובר, במסגרת נרמול היחסים עם ישראל, נשיא ארדואן אירח את ראש הממשלה נתניהו ב-"בית הטורקי" מול בניין האו"ם. שני המנהיגים חייכו מול המצלמות ודיברו על אפשרויות לשיתוף פעולה בעיקר בתחום האנרגיה, אך לא רק. ה-7 באוקטובר גרם לניתוק היחסים באבחה אחת ובהמשך גם לדרדורם.
כאסלאמיסט מובהק האמפטיה של הנשיא ארדואן למאבק הפלסטיני לא הפתיעה את ישראל. אולם נכונה לה אכזבה כבר ב-25 באוקטובר, כשארדואן הכריז על החמאס כ-"ארגון לוחמי חופש אשר מנסה לשחרר את האדמות הכבושות" – כך הוא הכריז מעל דוכן הנואמים בפרלמנט שלו. מאוחר יותר ארדואן אף הרחיק לכת כאשר השווה את החמאס ללוחמי המיליציה הטורקית במהלך מלחמת העצמאות הטורקית נגד יוון.
כאמור, ההכרזות פרו-פלסטיניות שלו היו צפויות, אך בעבור ירושלים המעבר החד של ארדואן מפרו-פלסטיני לפרו-חמאסי הייתה בלתי נסבלת. ב-28 באוקטובר, בעת "עצרת פלסטין הגדולה" באיסטנבול, ארדואן הכריז על ישראל "כחייל חסר משמעות, שניתן לוותר עליו, בלוח השחמט המזרח תיכוני". בעקבות האמירה הזו ואמירות קשות נוספות באותו הנאום, ישראל החליטה להחזיר את השגרירה שלה באנקרה. מבחינת טורקיה, הפרשנות שלה לאירועי ה-7 באוקטובר הייתה ברורה – ישראל חלשה וככזו אין שום סיבה ליחסים תקינים אתה.
להעניש את בעלי האזרחות הכפולה
אחרי קריסה הגלויה של הנורמליזציה, המפנה של אנקרה התבטא בהצעתה ל"מתן ערבות" בסכסוך ישראלי-פלסטיני, לטובת הפלסטינים כמובן. בשפתה הדיפלומטית מדובר בבקשה לקבלת לגיטימציה בינלאומית לשמור לעצמה את הזכות להתערב בסכסוך הישראלי-פלסטיני באופן צבאי לטובת הפלסטינים. מדובר בכוונה אמיתית וגם ברצון להשפיל את מדינת ישראל, מעצם ההצעה לפיה ארה"ב תערוב לישראל – נוסח רפובליקת קפריסין. לצד הקטנת ישראל, היא כמובן הציגה עצמה כמעצמה מסדר גודל של ארה"ב, שעומדת מולה בכפיית פתרון לסכסוך של "שתי ישויות מסדר גודל דומה" – ישראל ופלסטין.
ההידרדרות ביחסים הלכה והתעמקה אחרי הבחירות לרשויות המקומיות שם, שנערכו ב-31 במרץ. אחרי התבוסה חסרת התקדים בערים הגדולות ובמעוזים השמרניים בפריפריה, מול האופוזיציה שקראה להקשחת העמדות מול ישראל, לארדואן לא נותר מרחב תמרון והוא החליט להשתמש במדיניות החוץ כדי לזכות באהדת הציבור. כך בחודש אפריל טורקיה הקפיאה את היצוא לישראל של 54 מוצרים וביניהם מלט ופלדה. בחודש מאי טורקיה כבר הודיעה על הפסקה מוחלטת של יחסי המסחר עם ישראל. בהתחשב בעובדה שקו התעופה בין תל אביב לאיסטנבול כבר הופסק מיד אחרי פרוץ המלחמה, הרי שהצעד הזה סתם את הגולל על היחסים בין המדינות.
לטורקיה היו ניסיונות נוספים לדרדור היחסים עם ישראל: באותה תקופה, בחודש אפריל, החלו להגיע ידיעות משם על כוונה לשיגור משט "המרמרה 2" לישראל. ככל הנראה רק הלחץ המדיני שהופעל מצד ארה"ב מנע את המהלך, לפחות עד להודעה החדשה. בסוף אותו החודש נרשמה תקרית חריגה בעיר העתיקה בירושלים כאשר אימאם טורקי דקר ופצע שוטר ונורה למוות.
באותה העת טורקיה דחתה בקשה ממטוס אל על לתדלק באנטליה, לאחר שביצע שם נחיתת חרום. המטוס הישראלי נאלץ לעזוב את השדה ולתדלק ביוון. המקרה הזה תיאר גם את "תמונת בעלות ברית" במזרח הים התיכון. בעקבות ההחלטות העוינות שטורקיה נקטה בעקביות, לא הותירה ברירה לישראל אלא להדק את שיתופי הפעולה עם יוון וקפריסין בתחומים רבים שטורקיה מילאה עד אז, כמו תיירות ומסחר.
אך גם שלל הצעדים הללו לא מיצו את יחסי העוינות שטורקיה פיתחה כלפי ישראל. ב-10 ביולי "מפלגת המאבק החופשי", הידועה גם כ-"חיזבאללה הטורקי", הגישה הצעת חוק לפרלמנט הטורקי נגד בעלי אזרחות כפולה – ישראלים-טורקים – במטרה להענישם בשל "תרומתם לרצח העם שמתרחש בעזה". באותו היום ההצעה עברה בקריאה הראשונה. אך כדי להשלים את החקיקה הזו על הפרלמנט לאשר את ההצעה בשתי קריאות נוספות. בהתחשב בכוחה של המפלגה לגייס רוב, ככל הנראה הפרלמנט יצליח להשלים גם את החקיקה הזו. יצוין שאם אכן חקיקת החוק הזו תושלם, יגרום נזק בלתי הפיך לא רק ליחסי ישראל טורקיה, אלא גם ליהודים שעדין חיים שם.
האם טורקיה תתקוף את ישראל
ארדואן לא הפסיק לסחוט את המהלך הזה עד תום, שרוכב על גל האנטי ישראלי וב-28 ביולי השנה, ביום גיבוש מפלגתי בעיר ריזה שבצפון טורקיה, הוא אף איים על ישראל באופן צבאי כשהזכיר את מעשיה של טורקיה בזירות שונות כגון לוב ונגורנו קרבאך. הדוגמאות הללו מלמדות על הכוונה שמאחורי דבריו: הוא אולי לא מתכוון לשלוח כוח צבאי להילחם נגד ישראל, אך לא מן הנמנע שהוא התכוון לכך שטורקיה עלולה לכל הפחות לספק אמל"ח וכטב"מים לאויבי ישראל.
כמובן שארדואן הוא לא היחידי בצמרת הטורקית שמוביל את השיח הלוחמני נגד ישראל. הדוגמה הבולטת ביותר היא שר החוץ האקאן פידאן, שאחרי ההשתלטות של ישראל על ציר פילדלפי וחיסולו המוצלח של איסמעיל הנייה בטהראן, פידאן אמר לעיני המצלמות בעת ביקורו במצריים, כי "הבעלים של ישראל" חייבת למשוך אותה מהקולר" – כמובן שהכוונה היא לארה"ב. בכך הוא המשיך ביחס המזלזל לישראל, כ"בת חסות של ארה"ב" – יחס המזלזל בריבונותה, בדומה ליחס שטורקיה טיפחה כלפי קפריסין, שהוביל בסופו של דבר לכיבוש חלקה הצפוני על ידי טורקיה.
השיח הזה נמשך כל עוד ישראל נתפסה חלשה במלחמה, אפילו אחרי החיסול המתוחכם של הנייה בטהראן. אולם כל זה השתנתה מקצה לקצה אחרי "מבצע הביפרים", שלמרות שישראל לא לקחה עליו אחריות הוא נתפס כהצלחה של "המוסד" הישראלי. בזכות ההצלחה המסחררת, התעוזה והתחכום הקיברנטי, שהשבית מאות מחבלי חיזבאללה בלחיצת כפתור, ישראל החזירה משהו מההילה שלה. כמובן שגם חיסול כל בכירי ארגון הטרור והחיסול המרשים שביצע חיל האוויר הישראלי בלב ביירות, באמצעות טילים חודרי בונקר, נגד ארכי-טרוריסט חסן נסראללה שינו את כל התמונה שנראתה באנקרה.
כמו האייתולות בטהראן שלא יכלו לעכל את ה-"סדר החדש" שצה"ל הנחיל במזרח התיכון, גם טורקיה לא יכלה שלא להתרשם מהמהלך. אם לא די בכך, הרי שישראל הפגינה יכולות אדירות גם בהגנה, כשב-1 בספטמבר הצליחה להדוף את המתקפה של מאות טילים וכטב"מים ויצאה מהם ללא אבדות בנפש. אמנם בצמרת השלטון שם יודעים את האמת, אך ברחוב הטורקי רבים קנו את הידיעות השקריות בתקשורת המקומית, לפיהן חלק מהטילים פגעו בערי ישראל וגרמו לנזקים ולאבדות.
ההצלחות הישראליות הללו והאיומים הישירים שנלוו להן כלפי איראן שיקמו את כושר ההרתעה של ישראל, אחרי חודשים ארוכים בהם "ההצלחה" של ארגוני הטרור בדרום ובצפון הדהדה, תוך שהיא גימדה את יכולותיה של ישראל. אולם מאז התמונה התהפכה וישראל שבה להיתפס כחזקה, אולי אפילו עוד יותר מכפי שהיא נתפסה לפני המלחמה.
תמונת המצב החדשה מצביעה על כך שלא רק ששוב התגלה שישראל היא השחקן החזק באזור, שמאיים גם על איראן, היא אף נתפסה בעיני אנקרה כשחקנית פוטנציאלית שעלולה להעפיל גם על טורקיה – עובדה שעשויה להשפיע בכיוון ההפוך על המדיניות שלה.
למרות העובדה הידועה, כי לישראל אין שום כוונות לאיים על טורקיה, או לערער על שלמותה הטריטוריאלית, צריך להכיר בכך שיש גורמים בטורקיה המקדמים רטוריקה לפיה ישראל החזקה מאיימת עליה. לפי אותה רטוריקה ישראל מחזיקה בחזון "הארץ המובטחת", הכוללת את דרום מזרח טורקיה ואת צפון קפריסין ולמעשה לצד כל המזרח התיכון – מעזה ועד ללבנון וסוריה. לפי אותם גורמים שני הפסים בדגלה של ישראל מסמלים את אותו החזון של "ישראל הגדולה". דהיינו הפס העליון לכאורה מסמל את הנהר פרת – שנמצא בטורקיה – והפס התחתון את הנהר נילוס. אם לא די בכך, הרי ש"המפה המיתולוגית של הארץ המובטחת" אפילו מוטבעת בחלק האחורי של המטבע "10 אגורות". מה שנתפס אצלנו הישראלים כסמל שלטוני, קרי מנורה חקוקה על הסלע, נתפס אצל מאמיני תאוריית הקונספירציה הזאת כ"גבולות העתידיים" של "מדינת ישראל הגדולה".
התפיסה ההזויה הזו, הנתפסת בעיני הישראלי הממוצע כפרי דמיון מפותח עד אבסורד, היא אמת בסיסית בעבור רבים מהטורקים מהשורה. וכמובן שהתפיסה הזו מונבטת ומושרשת במתכוון על ידי מנהיגים טורקים שגוזרים קופון מליבוי השנאה בדרך זו. לפי הסקר שנערך על ידי חברת Areda הטורקית ב-3 באוקטובר, 89.4% מכלל אזרחי טורקיה סבורים כי לישראל יש "תוכניות על" לכבוש חלקים מטורקיה.
התפיסה הרחבה הזו שהושרשה בציבור שם הביאה את הפרלמנט הטורקי לקיים דיון סגור, ב-8 באוקטובר האחרון, על ה"איום הישראלי על טורקיה", שיכלול תדרוך של שרי החוץ וההגנה. הפרוטוקול של הדיון הזה יותר לפרסום רק בחלוף 10 שנים.
בשורה התחתונה
ובכן, לרשימת הפגיעות בישראל בעקבות הכשלים המודיעיניים והצבאיים ב-7 באוקטובר, ניתן להוסיף את הפגיעה הקשה בכושר ההרתעה של ישראל, שאחד ממשמעויותיו המיידיות הוא ניתוק היחסים עם טורקיה – גם אם לא מוחלט – והקפאת היחסים עם העולם הערבי בכלל. בחודשים הראשונים של המלחמה אי יכולת של ישראל לעצור את האיום הרקטי מעזה וחוסר התגובה בחזית הלבנונית, שהובילה לפינוי חסר תקדים של רבבות ישראלים מבתיהם, נתפסו כהוכחה ניצחת לחולשה הישראלית בעיני אנקרה, ולא רק בעיניה.
אולם המהלכים הנועזים שהושגו בהמשך, כגון ההשתלטות על ציר פילדלפי, בניגוד לעמדתה של ארה"ב, חיסול הנייה בטהראן וחיסולו של נסראללה, לצד "מבצע הביפרים" המיוחס לישראל, שפגע קשות ביכולותיו של חיזבאללה, ישראל שיקמה את תדמיתה כמדינה חזקה. אולם לא רק שטורקיה לא חזרה בה ממדיניותה העוינת, היא ניצלה את חוזקה המופגן של ישראל כדי לטפח תחושה לפיה טורקיה היא היעד הבא של ישראל, בדרך להגשמת "חזון ארץ ישראל הגדולה". הרטוריקה הזו הובילה את טורקיה לקיום דיון סגור בפרלמנט שלה על האיום, כביכול, של ישראל כלפיה – דיון שאת תוצאותיו וההחלטות האופרטיביות שלו לא פורסמו ולא יפורסמו בעשור הקרוב.
בשלב זה קשה לחזות את מהלכיה העתידיים של טורקיה כלפי ישראל – מהלכים שיושפעו מהמשך התפתחויות המלחמה, בעיקר מול איראן ותוצאות הבחירות בארה"ב וטיב היחסים של ישראל עם ארה"ב אחריהן. עד אז, למרות ההתגרויות הבלתי פוסקות של טורקיה כלפי ישראל, כדאי לישראל לא להיגרר לתגובות לא הכרחיות מולה ולהמשיך לנהל דיפלומטיה חכמה, כיאה למעצמה אזורית.
