מבצע "שאגת הארי", שהחל ב-2 במרץ 2026 והסתיים, לפחות זמנית, בהפסקת אש ב-16 באפריל 2026, הוא אמנם פרק נוסף במלחמה המתמשכת בין ישראל לארגון הטרור חיזבאללה, אך הפעם הוא בהקשר אזורי רחב יותר, כחלק ממלחמת איראן 2026. ההסכם הראשוני, שהושג ל-10 ימים, באפריל 2026, בתיווך אמריקני, נועד לאפשר משא ומתן ישיר ראשון מזה עשרות שנים בין ישראל ללבנון. כמובן שמדובר בהסכם שברירי, מלא בסייגים ומשקף אינטרסים מורכבים של כל הצדדים.
ממלחמת התמיכה בעזה למלחמת התמיכה באיראן
לפני כשנתיים וחצי פרצה הלחימה בחזית הצפונית ב-8 באוקטובר 2023, יום אחרי טבח 7 באוקטובר ("חרבות ברזל"), כשחיזבאללה הצטרף כחלק מה"חזית התמיכה" בחמאס ובעזה. היא הסלימה ונמשכה זמן רב ואף כללה כניסה קרקעית לדרום לבנון. נזכיר שהסכם הפסקת האש שהושג כשנתיים קודם לכן, בנובמבר 2024, בהתבסס על החלטת 1701 של מועצת הביטחון, הביא להפסקת אש זמנית, נסיגה הדרגתית של צה"ל, שלא הושלמה במלואה, ופריסה חלקית של צבא לבנון בכמה אזורים בדרום לבנון, תוך התחייבות לפירוק חיזבאללה מנשקו ונסיגתו עד הליטני. אולם, חיזבאללה לא התפרק מנשקו ולא נסוג לצפון הליטאני כפי שההסכם קבע. כאילו לא היה דיו לחיזבאללה אחרי שאיבד אלפים מלוחמיו והביא להרס של כמעט כל דרום לבנון, הוא פתח שוב לאחרונה במלחמה נגד ישראל. האמתלה הפעם הייתה נקמה על מותו של המנהיג העליון של איראן עלי ח'אמינאי אשר חוסל על ידי ישראל בהפצצה אווירית. ובכן, מדובר בעוד מלחמת תמיכה והפעם מלחמת התמיכה באיראן.
למעשה בסןף פברואר 2026 פרצה מלחמת איראן: ארצות הברית וישראל תקפו יעדים איראניים, כולל כאמור חיסול המנהיג ח'אמנאי. חיזבאללה, כפרוקסי איראני, כמי שהוקם ומומן וחומש ונתמך על ידי איראן, נכנס לזירה ב-2 במרץ 2026 וירה 6 רקטות וכטב"מים לעבר ישראל. הייתה זו הפעם הראשונה מאז נובמבר 2024 כנקמה על החיסול. ישראל הגיבה במבצע אווירי נרחב, תקיפות בביירות, בעמק הבקע ובדרום, וכן בפלישה קרקעית לדרום לבנון – עד בנת ג'ביל. ישראל הצהירה כי מטרותיה הן יצירת "אזור ביטחון" (buffer zone) הרס תשתיות חיזבאללה והכרעת יכולותיו הצבאיות. חיזבאללה לא הסתיר את מניעיו וטען שהפעולה היא "הגנה על לבנון" ונקמה על חיסול ח'אמנאי וכן תגובה על ההפרות שביצעה ישראל במהלך הפסקת האש הארוכה.
הדרישה האיראנית להפסקת האש
הפסקת האש שהושגה בלבנון מקורה בלחץ שהאיראנים הפעליו על נשיא ארה"ב דונלד טרמפ. איראן מודעת היטב לנזק שגרם חיזבאללה ללבנון ופעלה במהירות להצילו. לכן היא קשרה את המשא ומתן שהיא ניהלה עם טרמפ בעניין הגרעין ומיצרי הורמוז להפסקת האש בלבנון; ואכן טרמפ נכנע לדרישה זו. למעשה שוב הוכרזה הפסקת אש והפעם ההפסקה הזמנית (cessation of hostilities) אשר נכנסה לתוקף ב-16 באפריל 2026, בשעה 17:00 (שעון ארה"ב), ל-10 ימים ראשונים – כמחווה של רצון טוב. היא הוכרזה על ידי נשיא ארה"ב לאחר שיחות ישירות ראשונות זה עשרות שנים בין נציגי ישראל ולבנון בוושינגטון (14 באפריל). ההסכם כלל:
- הפסקת הדדית של פעולות צבאיות.
- מחויבות לשיחות ישירות על הסדר ביטחוני קבוע, ריבונות וגבולות.
- שמירה על זכות ההגנה העצמית של ישראל.
- אפשרות להארכת הפסקת האש, אם המשא ומתן יתקדם באופן חיובי.
ממשלת לבנון החדשה, בראשות הנשיא ג'וזף עאון וראש הממשלה נוואף סלאם, החלה בשיקום לבנון אחרי הבחירות והתחייבה לחזק את ריבונותה ולהגביל את הנשק לידי המדינה בלבד. אך מהר מאוד היא מצאה עצמה בין הפטיש והסדן: לחץ פנימי מחיזבאללה מחד, ולחץ בינלאומי להסדרה מאידך. חשוב לציין כי כבר בתחילת מרץ, שבועות ספורים אחרי המלחמה, הביעו הלבנונים נכונות לנהל משא ומתן ישיר עם ישראל, אלא שזו לא נענתה להצעה.
דיפלומטיה במקום תותחים
המשא ומתן הישיר בין ישראל ללבנון התקיים לראשונה זה יותר מ-40 שנה – מאז כישלון הסכם 17 במאי 1983. השיחות התקיימו בארה"ב ונפתחו על רקע מלחמת לבנון 2026 והיו תוצאה של לחץ אמריקני כבד מצד ממשל טראמפ, שראה בהן דרך להשיג הפסקת אש ולקדם הסדר ביטחוני רחב יותר במפרץ. מצד ישראל השתתף יחיאל (מייקל) לייטר, שגריר ישראל בארה"ב, שהוביל את המשלחת הישראלית בפגישה בוושינגטון. מצד לבנון השתתפה נדה חמאדה מועווד (Nada Hamadeh Moawad), שגרירת לבנון בארה"ב, שהובילה את המשלחת הלבנונית; השיחות נוהלו בתיווכו של מרקו רוביו, מזכיר המדינה האמריקני אשר אירח את הפגישה בוושינגטון.
הנושאים העיקריים שנדונו בשיחות:
- פירוק חיזבאללה מנשקו: הדרישה הישראלית המרכזית והקשה ביותר. ישראל דורשת פירוק מלא של הכוח הצבאי של חיזבאללה מדרום לליטני, כולל הרס והשמדת טילים ארוכי הטווח ומחסני הנשק של ארגון הטרור.
- סימון גבולות קרקעיים והסדרת הגבול, כולל 13 נקודות מחלוקת בגבול -בעיקר באזורי הר דב וראש הנקרה.
- נסיגת צה"ל מדרום לבנון. ישראל מוכנה לנסיגה הדרגתית רק בתמורה לפריסה מלאה של צבא לבנון ל"אזור ביטחון" (buffer zone) שיישאר תחת פיקוח בינלאומי/אמריקני זמני".
- השבת העקורים. החזרת כמיליון עקורים לבנונים מדרום לבנון, שברחו עם תחילת המלחמה לבירות ולצפון לבנון.
- פריסת צבא לבנון והגברת ריבונות. לבנון מתחייבת להציב 15,000–20,000 חיילים בדרום ולמנוע כל נוכחות חיזבאללה באזור.
- כינון הסכם שלום כולל. זהו הנושא השאפתני יותר, שכולל יחסי דיפלומטיה מלאים וסיום מצב המלחמה, בדומה להסכמי אברהם.
מהם מניעי הצדדים?
אין ספק ששיראל הסכימה על הפסקת אש הזמנית ועל התחלת המשא ומתן הישיר עם לבנון כתוצאה מלחץ אמרקיני שהפעיל עליה הנשיא טרמפ. הרצון בישראל, במיוחד בקרב תושבי הצפון, הוא לשים קץ לסבבי הלחימה מול חיזבאללה והתקפותיו, ולהשמידו פעם אחת ולתמיד, לרבות כניסה עד לנהר הליטאני כדי למנוע ממנו לבצע ירי נ"ט על ישובי הצפון.
באשר ללבנון, הרי ההלבנונים היו הראושנים שביקשו לנהל משא ומתן ישיר. המטרה מבחינתם היא ברורה – להשיג הפסקת אש שתשים קץ להפגזות של ישראל. מראות של הריסת בנינים בבירות והאיומים של ישראל לתקוף מתקנים אסטרטגיים עשו את שלהם.
חיזבאללה רצה את הפסקת האש כאוויר לנשימה. כארגון מוכה ונחלש בעוד שעשרות מלוחמיו מכותרים בבנת ג'ביל הפסקת האש היא הצלה של ממש בעבורו. אלא שכמובן שבאופן פומבי עמדת חיזבאללה שונה – כדרכם של איראן וארגוני הטרור שבחסותה, באופן רשמי הוא מתנגד בתוקף לשיחות הישירות ולא רואה בהן לגיטימיות. כך למשל, נעים קאסם, מזכ"ל חיזבאללה, כינה את המשא ומתן "כניעה מבישה" ו"מתנה חינם לישראל". הוא קרא לממשלת לבנון לבטל את השיחות מיד והזהיר שהן "יעמיקו את הפילוג הלבנוני". ארגון הטרור טוען שההפסקת אש היא "ניצחון" שלו, בזכות "ההתנגדות", ולא כתוצאה מהמשא ומתן. חיזבאללה הודיע שלא יכבד שום הסכם שלא כולל נסיגה מלאה ומיידית של צה"ל ו"שקט מוחלט" בגבול. באופן מעשי, הארגון המשיך בתקיפות מוגבלות גם בימים הראשונים להפסקת האש ואיים שהוא "מוכן לחזור למלחמה בכל רגע".
המשא ומתן הישיר בשנת 1983
כאמור, המשא ומתן הישיר בין לבנון לישראל אינו דבר חדש. בעבר התקיימו סדרות של מפגשים בין שני הצדדים ואף הושג הסכם היסטורי שנקרא "הסכם ה-17 במאי", על שם מועד חתימתו. אותו הסכם הוא פרי שיחות שהחלו ב-28 בדצמבר 1982, בהשתתפותה ובתיווכה של ארה"ב. מלכתחילה היו הדעות חלוקות בנושאים רבים: לבנון התעקשה על כך שהשיחות יישאו אופי צבאי, ולא מדיני, ואילו ישראל דרשה שיהיה מדיני. ישראל רצתה שהשיחות יתקיימו בירושלים, במעמד שרי החוץ של שתי המדינות, ולבנון ביקשה שהן יהיו ברמת מפקדי הצבא. לבנון ביקשה כי ההסכם העתידי יתבסס על הסכם הפסקת האש בין לבנון לישראל, שנחתם ב-23 במרץ 1949, בעוד ישראל דרשה את ביטולו של הסכם זה וכינון יחסים דיפלומטיים בין המדינות – הסכם שלום של ממש, כפי שנחתם עם מצרים ב-1979.
הממשל האמריקני שלח למזרח התיכון שני שליחים שיעקבו אחר השיחות ויסייעו בהן: המתווך פיליפ חבּיבּ ועוזרו מוריס דרייפר, ובסיועם הושגה פשרה, לפיה השיחות יתנהלו בו-זמנית בח'לדה, באחד המלונות בפרברי דרום בירות ובקריית שמונה, וזאת בהשתתפות בכירים במשרדי החוץ, הביטחון והצבא. המשלחת הלבנונית, שבראשה עמד השגריר אנטואן פתאל, מומחה לבנוני בעל שם עולמי למשפט בינלאומי, כללה את השופט אנטואן בארוד, השגריר אבראהים ח'רמא, הגנרל עבאס חמדאן, סגן אלוף סעיד קעקור וסגן אלוף מניר רחים. דוד קמחי, לשעבר בכיר במוסד ומנכ"ל משרד החוץ באותה עת, עמד בראש המשלחת הישראלית, שכללה את אליקים רובינשטיין, השגריר שמואל דיבון, אברשה תמיר ומפקדי צבא נוספים. מוריס דרייפר עמד בראש המשלחת האמריקנית, שכללה את כריסטופר רוס (Christopher Ross) ועוזרים נוספים.
עיקר הנושאים הבוערים שנדונו היו סיום מצב המלחמה בין שני הצדדים, קביעת הסדרים ביטחוניים, היחסים הבילטראליים והערבויות ההדדיות.
"הסכם ה-17 במאי 1983"
עשרות סבבים של שיחות המשא ומתן התקיימו בין שני הצדדים, אך הסיבוב ה-34 בין ישראל ללבנון הביא לסיום ההליך הקשה והסבוך שנמשך כחצי שנה. בסופו של דבר לבנון וישראל נחתם הסכם בין שתי המדינות. ב-17 במאי 1983 נפגשו נציגי שלושת הצדדים – ארה"ב, ישראל ולבנון – באווירה חגיגית בח'לדה, ובהמשך בקרית שמונה, כדי לחתום על המסמך שהיה אמור להביא לביטחון ולמראית עין של נורמליזציה ביחסים בין לבנון לישראל ולהוביל בסופו של דבר, בתוך שלושה חודשים, לנסיגה של ישראל מלבנון.
ההסכם החדש, שכותרתו "הסכם בין ממשלת ישראל לממשלת הרפובליקה הלבנונית", אושר על-ידי המוסדות הלבנונים. למעשה ב-13 במאי התקיימה הפגישה האחרונה במסגרת המשא ומתן בין הצדדים, ב-14 בו עודכנה ממשלת לבנון באופן חשאי בתוכן ההסכם וב-16 בו הובא ההסכם בפני הפרלמנט הלבנוני ואושרר על ידי רוב של 80 חברי פרלמנט. אישור ההסכם ללא קשיים התאפשר הודות לשיתוף הפעולה יוצא-הדופן בין יו"ר הפרלמנט הלבנוני כאמל אסעד לבין אמין ג'מיל. על אסעד, שהוא מוסלמי שיעי, נמתחו ביקורות חריפות בשל שיתוף הפעולה הזה, אשר עורר ללא ספק את זעמם של סוריה ושל גורמים אסלאמיים בבירות. המחנה הנוצרי כולו, שכלל בין היתר את פייר ג'מיל, כמיל שמעון, אטיאן צקר, פאדי פרים ועוד רבים אחרים, תמך ובירך על ההסכם. עיתון אלעמל של ה"פלנגות" בירך על ההסכם "ההיסטורי", כפי שכינה אותו, ומתח ביקורת חריפה על מדינות ערב שלא עשו די כדי לסייע ללבנון.
בנוסף לאישורו של ההסכם על-ידי לבנון, אישרה אותו גם כנסת ישראל ברוב גדול. הסכם השלום עם ישראל היה במהותו יותר מהסכם ביטחוני ופחות מהסכם שלום מלא, כך שהוא היווה פשרה ואִפשר איזון עדין בין השאיפות והאילוצים של שני הצדדים. תכניו המדיניים של ההסכם ביטאו שינוי מהותי באופי היחסים בין ישראל ללבנון, אף כי אופי היחסים ביניהם לא תואר באופן רשמי כ"שלום", והמילה "הכרה" לא נכללה בתוכו, אולם מצב המלחמה בין ישראל ללבנון הסתיים. ההסכם כלל את המרכיבים הבאים: התחייבות לכיבוד הריבונות, העצמאות והגבולות; הכרזה משותפת על תום מצב המלחמה; התחייבות לאיסור ולמניעת טרור והסתה, ועוד שורת הסדרים לקראת נִרמול היחסים האזרחיים, התרבותיים והכלכליים בין שתי המדינות. ההסכם מיסד הסדרי ביטחון עם לבנון באזור שמדרום לנהר האולי, אזור שהוגדר כ"אזור ביטחון", וסוכם כי ייעשה בו מאמץ מיוחד למניעת טרור על ידי שתי חטיבות של צבא לבנון: "חטיבה טריטוריאלית" שתפעל מהגבול הבינלאומי ועד נהר הזהראני, וישולבו בה כוחותיו של רס"ן חדאד, וחטיבה רגילה שתיערך מנהר הזהראני ועד נהר הליטאני. הסדרי ביטחון אלו היו אמורים לאפשר את נסיגת צה"ל מלבנון יחד עם יציאת כל הכוחות הזרים האחרים – סוריה ו"האלמנטים המזוינים" של אש"ף.
"נקודת התורפה" המרכזית בהסכם הייתה בכך שלא נלקחו בחשבון האינטרסים הסוריים, עמדת הכוח הסורית בזירה הלבנונית וההשפעה הסורית החזקה על משטרו של אמין ג'מיל. "נקודת תורפה" זו היא שעמדה ביסוד כניעתו של אמין ג'מיל ללחצים הסוריים הכבדים. למעשה הוא סירב לאשרר את ההסכם בסופו של דבר. בנוסף, ממשלת לבנון הודיעה חד-צדדית ב-5 במרס 1984, על ביטול ההסכם, עשרה חודשים בלבד לאחר שנחתם. צה"ל מצא את עצמו "תקוע" בלבנון, נתון ללחצי טרור מתגברים, שהופעלו בעידוד סורי, וללא הסכם פוליטי שילווה את סיום המלחמה.
סיכום ומסקנות
לבנון מאז 1975 הייתה נתונה לתכתיבים של זרים על אדמתה. תחילה על ידי ערפאת והפלגים הפלשתינים. לאחר מכן על ידי סוריה שכבשה את רוב שטחי לבנון ובעשורים האחרונים לבנון נשלטה על ידי חזבאללה שמקבל הוראותיו מאיראן. כך לא ברור אם הלבנונים כיום יכולים לקבל על עצמם החלטות גורליות כמו לפרק את חיזבאללה מנשקו, או לחתום על הסכם עם ישראל, אפילו הסכם ביטחוני בלבד, שלא לדבר על נורמליזציה ושלום בנוסח הסכמי אברהם.
מהצד הישראלי שמענו את נאום ראש הממשלה, אשר בישר על פתיחת המשא ומתן ואף דבר על הסכם שלום נוסח הסכמי אברהם. בצד הלבנוני שמענו את נאומו של נשיא לבנון ב-17 באפריל, שדיבר על הסכם הפסקת אש ועל נסיגה ישראלית. כאן למעשה טמונים הבדלי הגישות בין שני הצדדים.
כך או כך הסכם הפסקת האש שנכפתה על ישראל מצד טרמפ היא "נקודת הכניסה" לשיחות ישירות בין ישראל לבין לבנון. האיראנים קשרו את גורל הפרוקסי שלהם בגורלם במלחמה עם ארה"ב. ההסכם הוא שברירי ובינתיים לא מדובר על נסיגה. ישראל ממשיכה להחזיק בעמדות ומוצבים בדרום לבנון, אך יחד עם זאת חיזבאללה לא התפרק ולא נכנע. יתרה מזאת, ההערכה היא שהוא ישיג שוב אמל"ח וטילים ויתחזק במהלך הפסקת האש כפי שעשה לאחרונה. המתח הפנימי בלבנון, בין תומכי חיזבאללה למתנגדיו, עלול להתפוצץ. גורלם של מאות אלפי העקורים עדיין לא הוכרע. חלקם התחילו לשוב לדרום למרות אזהרות צה"ל שלא יעשו כן.
אם המשא ומתן יצליח הוא עשוי להוביל להסדר היסטורי בין ישראל ללבנון. אם לא, סביר שתהיה הסלמה מחודשת שתגיע עד נהר הליטאני. מלחמת לבנון האחרונה מדגישה שוב: האיום מחיזבאללה אינו נעלם עם הפסקת האש, אלא דורש אכיפה ביטחונית נחושה שתכלול פירוק אמיתי של חזבאללה, תמיכה בינלאומית וריבונות לבנונית אמיתית. כרגע, ההפוגה נותנת תקווה קטנה, אך המציאות בשטח תכתיב את המשך הדרך.
