נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן מסתמן כמנהיג שייזכר כמשפיע ביותר על עיצוב דמותה של טורקיה, אחרי מייסד הרפובליקה מוסטפא כמאל אטאטורק. הוא אמנם לא ביטל לחלוטין את מורשתו החילונית של אתאטורק, אבל במהלך שני העשורים האחרונים הוא בהחלט הצליח להפוך אותה לשמרנית יותר.
מדובר בתהליך הדרגתי שלא קרה בין לילה. באופן אירוני צבא טורקיה, שנתפס שם ככלב השמירה של החילוניות, הוא זה שהכין את הקרקע לעלייתו של ארדואן. הוא עשה זאת במהלך ימי המלחמה הקרה, במיוחד אחרי 1980, מתוך שאיפה לבלום את חדירת הקומוניזם לחברה הטורקית וללכד את העם המפולג סביב "ערכים לאומיים". בכך הצבא הגדיר מחדש את הדת כחלק מהגדרת זהותה הלאומית של טורקיה.
עם אימוץ האידאולוגיה המכונה "סינתזה של לאומיות טורקית ואסלאם" Türk-İslam Sentezi, הדת הפכה להיות חלק בלתי נפרד מהגדרת הלאום הטורקי. תפיסת עולם זה הונחלה לציבור, בין היתר באמצעות מערכת החינוך וספרי הלימוד. כך הועלו על נס מחדש פרקי ההיסטוריה של האימפריה העות'מנית, במקום לימוד ההיסטוריה הכללית של אירופה. נרטיב החדש זה הכין את הקרקע לעשיית שלום חברתי בין ה-"רפובליקה החילונית של מוסטפה כמאל" לבין האימפריה העות'מנית שהפכה לחרב של האסלאם הסוני. הנרטיב של האימפריה העות'מנית שנבנתה על בסיס הדת ורב-לאומיות , ככזו שהציעה את האסלאם כמכנה משותף, הוחלף בנרטיב החדש של האימפריה העות'מנית כ-"אימפריה לאומית טורקית". כך בהדרגה, אימפריה עות'מנית אשר פעם נתפסה כאנטי-תזה של הרפובליקה הטורקית החילונית הולבנה והפכה להיות סיבה לגאווה הלאומית הטורקית.
זה המקום להזכיר, כי תחילת השושלת העות'מנית אכן הייתה טורקית, אולם אימהותיהם של הסולטנים, מלבד של עות'מן הראשון ואורהאן, היו בכלל נוצריות, או יהודיות. שיטת הגיוס של העות'מאנים כונתה דוושירמה (Devşirme) – שיטה שהייתה נהוגה גם בקרב הממלוכים, לפיה הלא מוסלמים, כמו נוצרים, שחיו באימפריה היו מחויבים לספר לה מכסה של נערים ששועבדו להיות עבדים של הסולטאנים של האימפריה. לצורך כך גם דתם הומרה לאסלאם.
שכתוב ההיסטוריה באמצעות חינוך ותרבות
החל משנת 1999 שבה צוינה "חגיגות הקמתה ה-700 של האימפריה העות'מנית" – שלמעשה התמוטטה ב-1922, הנאו-עות'מניות פשתה גם מחוץ לכותלי בתי הספר ונכנסה לתרבות העממית. הסדרות הטורקיות, ובראשן "המאה המפוארת" ("הסולטן") תיארו את תקופת כהונתו של סולימן המפואר – מה שתרם משמעותית להשתרשות הרעיון הנאו-עות'מאני.
בדומה לספרי הלימוד, גם בסדרה "המאה המפוארת", ובעוד סרטים, סדרות טלוויזיה נוספות, האימפריה העות'מאנית הוצגה כישות פוליטית שהביאה רק צדק ושלווה לכל האזורים עליהם היא השתלטה. כך התפתחה האידיאולוגיה של "חזון הסדר העולמי" (Nizam-ı Alem Ülküsü). לפי השקפת עולם זו ניתן להשיג סדר, צדק ושלום עולמי רק באמצעות שליטה טורקית-מוסלמית. במילים אחרות, תפיסת העולם זו שואפת לעשות "תיקון עולם" באמצעות השכנת "שלום עות'מאני" ("Pax-0ttomana") נוסח "השלום הרומאי" בכל האזורים שנשלטו על ידה בעבר.
כך המלחמות, הניצחונות, והטריטוריות הנרחבות שנכבשו בשלוש היבשות הפכו להיות סיבה לגאווה לאומית של האזרחים הטורקיים מהשורה. באופן לא מפתיע האווירה הזו חיזקה את אידאולוגיית הנאו-עות'מניות.
כפוליטיקאי מוכשר שעוקב אחרי תהלכים חברתיים בארצו, בחר ארדואן לעלות על הסוס הזה וכך באמצעות נאומי הלל על האימפריה, הוא הצליח לאחד את הגוש השמרני-דתי עם הלאומנים הטורקים בכך שמצא להם מכנה משותף.
באמצעות המהלך הזה שנעשה במלאכת מחשבת של שילוב בין עשייה חינוכית וחברתית, אידאולוגיה וכריזמה הצליח ארדואן לשמר את שלטונו בשני העשורים האחרונים. אך כמובן כפי שניתן היה לראות בבחירות לרשויות המקומיות האחרונות, שנערכו ב-31 במרץ 2024, חלה שחיקה באהדת הציבור, במיוחד בקרב הצעירים שבחיים לא ראו ממשלה אחרת מאז נולדו. על מנת למשוך את תשומת ליבם ולגרום גם להם להתרגשות מסוימת, בינואר אשתקד במסגרת קמפיין הבחירות השיק הנשיא הטורקי חזון חדש-ישן בשם "המאה של טורקיה". השם הזה לא נבחר בכדי, הוא התחבר לסנטימנט של הסדרה המיתולוגית הנאו-עות'מנית "המאה המפוארת".
בנאום שנאם בפרלמנט הטורקי, הכריז ארדואן על החזון החדש לכאורה, כפרויקט העל שאמור להזניק את טורקיה לליגת מעצמות העל, או להחזיר עטרה ליושנה.
אולם מעיון באתר הרשמי של המיזם החדש, כביכול, ניתן לראות את אותם רעיונות ישנים של הנשיא באריזה חדשה.
אלא שמאז אי אפשר להבין את מדיניות החוץ של טורקיה במנותק מאותו חזון. בכל מערכות הבחירות בהן הוא התמודד, לרבות הבחירות האחרונות, ארדואן התשמש במדיניות החוץ ככלי ליחסי ציבור. במסגרת זאת הנשיא הטורקי העלה את המושג "מדיניות החוץ העצמאית" לראש סדר העדיפויות. כך, בניגוד לתקופה שלפניו, טורקיה כבר לא "חותמת הגומי" של המערב ושל ארה"ב בנושאי מדיניות החוץ. במילים אחרות, הלכה למעשה הוא מראה לאזרחיו שלטורקיה יש מדיניות חוץ עצמאית כיאה למדינה מ"ליגת מעצמות העל" – נוסח האימפריה העות'מאנית.
כמובן שלעצמאות הזאת יש השלכות מרחיקות לכת. כך למשל, בניגוד לארה"ב ושאר החברות בנאט"ו טורקיה אינה תומכת באוקראינה באופן חד משמעי, וממשיכה לקיים יחסים קרובים עם רוסיה. שיתוף הפעולה הרוסי-טורקי בתחום הגרעין, הגז, התיירות והתעופה הן הוכחות מוחשיות לאמביוולנטיות הטורקית – בין חברות בנאט"ו ובין המשחק באימפריה בפני עצמה. בנוסף לכך, למרות היותה חברה בנאט"ו, אותה טורקיה גם לא היססה להגיש בקשה רשמית בארגון ה-BRICS כדי להיות חברה מלאה בארגון לעומתי. שכן, ה-BRICS הוקם כדי לערער על עליונות המטבע האמריקאי בכלכלה העולמית – בקיצור, שותפות אנטי-מערבית.
מדיניות החוץ כמנוף הסברה
בהתחשב בתסכול של טורקיה מהמבוי הסתום בתהליך קבלתה לאיחוד האירופי ועקב אכזבתה של אנקרה מהמדיניות האמריקאית הפרו-כורדית בצפון סוריה, ניתן היה לשער כי המדיניות החוץ הטורקית אכן מונעת משיקולים אסטרטגיים לאומיים המבוססים על אינטרסים.
אלא שכאמור, מדיניות החוץ הטורקית מונחית מחזון "המאה של טורקיה" שהיא "דיפלומטיה פרטיזנית המבוססת על עקרונות יסוד" (İlkeli Taraflılık) ומוגדרת כמרכיב ראשי בעשייה של המדיניות החוץ טורקית. כך שטורקיה לא באמת יכולה להלין על הסירוב לקבלה לאיחוד האירופי ולא על מהמדיניות האמריקאית כלפיה.
בנאום שנאם ב-20 בספטמבר במכון המחקר המזוהה עם השלטון, שר החוץ הטורקי האקאן פידאן אפילו מתגאה במדיניות ה-"ייחודית" שלה. בנאום שמושפע עמוקות מחזון "תיקון העולם הטורקי", השר אמר מפורשות כי מדיניות החוץ הטורקית מושפעת מהערכים ועקרונות היסוד והאמונה הדתית שלה. לטענתו, כל המרכיבים האלה ממקמים את טורקיה במקום מסוים ומעצבים את השקפת עולמה מול הציוויליזציות והמדינות האחרות.
לאור האמירה החד משמעית של פידאן ניתן לקבוע כי רצון מעשיית צדק נוסח טורקי-אסלאמי וערכים פאן-אסלאמיים מהווים כיום את מרכיבי היסוד של מדיניות החוץ הטורקית.
הוכחה חותכת לכך ניתן למצוא בספרו של הנשיא הטורקי – "חזון שלום גלובלי". בספר ארדואן דורש רפורמה מקיפה בהרכב של מועצת הביטחון של האו"ם. במסגרת זו, לצד צירופן של מדינות אחרות שאינן נמצאות במועצת הביטחון כחברות קבועות, ארדואן גם מעלה את סוגיית חברותה של טורקיה במועצה כחברה קבועה על תקן "מדינה מוסלמית". כלומר כנאו-ע'ותאמני מובהק ארדואן רואה בטורקיה מדינה מובילה בקרב המדינות המוסלמיות וזועק "עשיית צדק" ו-"תיקון עולם" כנציג המוסלמים במועצת הביטחון.
זהו כמובן גם הקו המנחה של טורקיה במדיניות החוץ הטורקית מול ישראל. כזכור, מיד אחרי פרוץ המלחמה בעזה, טורקיה הציעה הקמת מנגנון ערבות משותף ביחד עם ארה"ב, במטרה להביא לסיום הלחימה בעזה. בכך למעשה טורקיה הדגימה את תפיסתה לפיה היא וארה"ב הן מעצמות שוות ערך. "ערבות" במונחים הטורקים היא "חסות" של מעצמה המקבלת סמכות ולגיטימציה בינלאומית להכיל פתרון על הצדדים כראות עיניה. כך הסכם הערבות שנחתם בעת הקמת רפוקבליקת קפריסין ב-1960, סלל את הדרך לכיבוש צפון האי על ידה ב-1974. זוהי למעשה מהות ההצעה שהציעה לפתרון הסכסוך בין עזה לישראל.
האשמות ברצח עם
לפי ההצעה הטורקית ארה"ב וטורקיה היו אמורות לתפקד כ"ערבות" לישראל ולפלסטינים בהתאמה. כך אם וכאשר ישראל הייתה מפרה על "הסכם השלום" שיוכתב לה, אזי בדומה לסכסוך בקפריסין, לטורקיה הייתה אמורה להיות הזכות להתערב צבאית לטובת הפלסטינים.
כמובן שההצעה הטורקית לא זכתה להתייחסות ישראלית-אמריקאית רשמית, אם כי סביר שהיא זיכתה את הנשיא הטורקי בנקודות זכות בדעת הקהל שלו. ככל הנראה טורקיה עדיין לא שמה לב לכך שה-"דיפלומטיה הפרטיזנית המבוססת על עקרונות היסוד" מהווה חסם עיקרי בעבורה להפוך להיות שחקנית מפתח בישוב הסכסוך הנוכחי ובכלל. וכך, בעוד מדינות ערביות – בשר מבשרם של הפלסטינים – לא מחריבות את יחסיהן עם ישראל וממלאות תפקיד בשיחות בין ישראל לבין חמאס וחיזבאללה, טורקיה כמנהיגת קו חד-צדדי נגד ישראל, נשארת לא רלבנטית – מחוץ למשחק הדיפלומטי הזה.
ההחלטה הטורקית לקחת חלק בתביעת דרום אפריקה בבית הדין הבינלאומי ה-ICJ, אשר מאשימה את ישראל בביצוע רצח עם נגד הפלסטינים, גם היא ללא ספק מנטרלת את יכולותיה של טורקיה להיות רלבנטית גם בטווח הארוך יותר.
ולמרות זאת אנקרה ממשיכה לדבוק במדיניותה והממשל של ארדואן ממשיך לנקוט באותה העמדה הלעומתית לישראל. שר החוץ פידאן, באותו הנאום שנאם במכון מחקר המזוהה עם השלטון, המשיך להאשים את ישראל בניסיון להוביל למלחמה אזורית, תוך שהוא התעלם לחלוטין מהרצח המתועב ב-7 באוקטובר נגד אזרחים ישראלים חפים מפשע. יתרה מזאת, השר גם דאג להתעלם מירי הבלתי פוסק של חיזבאללה שהחליט להזדהות עם חמאס, ותיאר את התגובה הישראלית הריבונית כצעד תוקפני כלפי אלה שפתחו נגדה במתקפה. ואם לא די בכך השר הטורקי עוד הוסיף כי ישראל מנסה לבסס את ביטחונה באזור אך ורק על מדיניות ביצוע "רצח עם" אשר בבוא היום תתפוצץ לה בפנים – לטענתו, או לאיומו.
באותו הנאום החריף, פידאן תיאר את ממשלת נתניהו כ-"ממשלה פונדמנטליסטית" אשר מהווה מכשול לפתרון דיפלומטי להשגת שלום באזור. הוא גם לא היסס למתוח ביקורת על המערב, בעיקר על ארה"ב וגרמניה, ותירץ את תמיכתן בישראל ב"שואה". הוא אף הוסיף, כי ישראל כבר לא ראויה "ליהנות" מהחסינות שהגיעה לה בגלל השואה שעבר העם היהודי, מכיוון שהיא עצמה מבצעת, לטענתו, רצח עם.
ובכן, טורקיה עשתה את הבחירה שלה באידיאליזם על פני ריאליזם – עובדה ההופכת אותה ללא רלבנטית לדיפלומטיה העולמית, אך ממלאת את הטורקים בגאווה לאומית ובכך משמרת את שלטונו של הנשיא, הרואה עצמו כמחייה האומה והאימפריה הגדולה. כמובן שגם בלי חזון העיוועים החדש אי אפשר היה לצפות מטורקיה להיות חובבת ציון, או תומכת ישראל במלחמה הזו, אך היא יכלה לשמור על זכות השתיקה, או אפילו לתמוך בפלסטינים להלכה ובכך לשמור על רלבנטיות של שחקן דיפלומטי במזרח התיכון.
אלא שבעקבות המדיניות הלעומתית העקבית, טורקיה חוזרת על אותן הטעויות שהרסו את היחסים עם ישראל בעשור האחרון – יחסים שנבנו מחדש אחרי עשור של נתק.
היחסים כעת הידרדרו לרמת שפל חדשה – הטיסות הישירות בין המדינות נעצרו, כמו גם היחסים הכלכליים בכלל, שהיו פוריים. הנזק כבר נגרם, כך שלא נראה שניתן יהיה לחזור לרמת הקשרים שהייתה בין המדינות בשנים הקרובות. יחסי מסחר, כמו גם המערכות הפיננסיות והדיפלומטיות נהרסו במהירות ולא יוכלו להיבנות באותה המהירות.
