על רקע הפסקת האש בצפון והאפשרות להסלמה מחודשת מול חיזבאללה וציר ההתנגדות, השיח הציבורי מתמקד בעיקר במאזן הכוחות, ביכולת ההרתעה של ישראל ובשאלת העיתוי הנכון. אלא שמעבר לכל אלה חשוב להבין את התשתית האידאולוגית העמוקה, שמעצבת את דפוסי הפעולה של האויב ואת גבולות האפשרי. התבוננות בה מזווית היסטורית מאפשרת להרחיב את ההבנה של האיום מעבר לממד הצבאי – שצריך להיגזר מאותה ההבנה.
בין מכונת התעמולה של גבלס לערוץ אל-מנאר, בין נוער היטלר לצופי אל-מהדי, ניתוח השוואתי של תשתית אידאולוגית משותפת הוא זה שהוביל לטבח ה-7 באוקטובר והדגים את הפער הקצר שבין רטוריקה ג'נוסידלית לבין הוצאתה לפועל. ההשוואה בין תנועות פוליטיות ודתיות בנות זמננו לבין התנועה הנאצית נחשבת לאחת הסוגיות הרגישות והמורכבות ביותר בשיח האקדמי המודרני. חוקרים רבים מסתייגים מהשוואה כזו, ובצדק, מחשש לטריוויאליזציה של השואה, אירוע שהיה חסר תקדים בהיקפו, באופיו ובשיטתיותו. אך יחד עם זאת, ניתוח מבני והשוואתי של מאפיינים אידאולוגיים, ארגוניים ותעמולתיים מהווה כלי מחקר לגיטימי, המאפשר לזהות דפוסים חוזרים של תנועות קיצוניות לאורך ההיסטוריה.
במוקד הדיון ניצב "ציר ההתנגדות" – קואליציה אידאולוגית-צבאית בהובלת הרפובליקה האסלאמית של איראן, הכוללת את חיזבאללה בלבנון, חמאס והג’יהאד האסלאמי ברצועת עזה, ושלוחות נוספות בעיראק ובתימן. חרף השסעים התאולוגיים העמוקים בין הזרם השיעי לסוני, גופים אלו חולקים תשתית אידאולוגית משותפת המבוססת על אנטישמיות קיצונית, שאיפה להשמדת ישראל וכמיהה לכינון סדר עולמי חלופי שבו האסלאם הפונדמליסטי יחליף את הסדר הליברלי-מערבי.
נבחן בקצרה את נקודות הדמיון והשוני בין גופים אלו לתנועה הנאצית באמצעות תשעה ממדים: מנגנוני התעמולה; האינדוקטרינציה של הנוער; המבנה הצבאי-מדינתי הטוטליטרי ותרבות המוות וההקרבה. מבלי לטשטש את ההבדלים המהותיים – ובראשם התיעוש השיטתי של הרצח ההמוני שביצעו הנאצים – נבחן באופן ביקורתי מה ניתן ללמוד מההיסטוריה על האיום שמציב הציר האסלאמיסטי במאה ה-21, במיוחד לאחר שהטבח ב-7 באוקטובר 2023 המחיש כיצד רטוריקה ג'נוסייידית הופכת למציאות.
שורשי האנטישמיות
הזיקה בין הנאציזם לאסלאם הפונדמליסטי המודרני אינה רעיונית בלבד, היא נשענת על תשתית היסטורית מוחשית ומתועדת. הדמות המרכזית המגלמת קשר זה היא חאג’ אמין אל-חוסייני, המופתי הגדול של ירושלים, שפעל כבן ברית מוצהר של הצורר אדולף היטלר. במהלך שהותו בגרמניה הנאצית כאורח הרייך, אל-חוסייני לא רק הפיץ תעמולה אנטישמית בערבית, אלא אף סייע באופן פעיל בגיוס יחידות מוסלמיות לוואפן אס-אס ותמך במדיניות ההשמדה הנאצית.
גנאלוגיה רעיונית זו מדגישה כי האנטישמיות של חמאס, חיזבאללה ואיראן היא תערובת של מסורות אנטי-יהודיות אסלאמיות עתיקות עם אידאולוגיה נאצית קיצונית. החוקרים ג’פרי הרף ומתיאס קונצל מצביעים על המשכיות ברורה בין שתי התנועות, כאשר האסלאם המודרני משמש כמזיגה של אנטישמיות אירופית לרבות רעיונות מ"הפרוטוקולים של זקני ציון" עם רכיבים דתיים מקומיים. בדומה לנאציזם שביסס את שנאתו על תורה גזענית-ביולוגית, הציר האסלאמיסטי מפתח שיח המציג את היהודים כ"אויבי האנושות" בעלי תוכניות שטניות.
מרכזיותה של האנטישמיות בציר זה מקבלת ביטוי רטורי ומדינתי מובהק. חסן נסראללה כינה את היהודים "צאצאי הקופים והחזירים" והדהד את דפוס החשיבה הנאצי בטענה כי ריכוזם בישראל מקל על השמדתם. באיראן, השנאה ממוסדת ברמה המדינתית, החל מחומייני שתיאר את היהודים כמתנגדי האסלאם השואפים לשליטה עולמית, ועד לעלי ח’אמנאי המפיץ תיאוריות קונספירציה והכחשת שואה, ומציב שעון ספירה לאחור להשמדת ישראל בלב טהראן. ממצאים אלו מלמדים כי האנטישמיות אינה תופעת לוואי של הסכסוך, אלא עמוד תווך אידאולוגי המלכד את "ציר ההתנגדות".
אינדוקטרינציה של נוער
מנגנוני השליטה וההשפעה של הציר האסלאמיסטי משקפים נאמנה את מודל התעמולה שפיתח המשטר הנאצי בראשות יוזף גבלס. בדומה למכונת התעמולה של הרייך השלישי, שהשתמשה בדה-הומניזציה שיטתית של היהודים לצורך הצדקת אלימות כ"הגנה עצמית", גופי הציר מפעילים רשתות תקשורת רחבות היקף לצורך זה. ערוץ "אל-מנאר" של חיזבאללה ורשת "אל-אקצא" של חמאס משדרים תכנים אנטישמיים בוטים, הכוללים סדרות דרמה המבוססות על “הפרוטוקולים של זקני ציון” ותוכניות ילדים המטיפות לשנאת יהודים מגיל צעיר.
היבט מטריד במיוחד הוא האינדוקטרינציה המערכתית של הדור הצעיר, המהווה מקבילה מבנית לארגון "נוער היטלר". חיזבאללה מפעילה את "צופי אל-מהדי", ארגון המונה עשרות אלפי נערים העוברים הכשרה צבאית לצד הטמעת ערכי ה"שהאדה" (מוות קדושים) ונאמנות מוחלטת למנהיג העליון. במקביל, חמאס בנתה ברצועת עזה מערכת חינוך ומחנות קיץ צבאיים שבהם ילדים מתאמנים בנשק חם ובתרגילי חטיפה, בעוד איראן מפעילה את מיליציית ה”בסיג’” הנוכחת בכל מוסדות החינוך והחברה. מטרת מנגנונים אלו היא ליצור דור של לוחמים המנותקים מערכים אלטרנטיביים וחדורי נכונות להקרבה עצמית.
תהליך זה מוביל לכינונה של "תרבות מוות" ייחודית, המקדשת את המוות למען הרעיון – לא כטרגדיה, אלא כהגשמה עליונה. בעוד הנאציזם רומם את המוות למען הרייך והפיהרר באמצעות טקסים ומיתוסים של “מלחמה טוטאלית”, הציר האסלאמי הזה עוטף את האידיאולוגיה בתאולוגיה של הבטחה לגן עדן. באיראן, פולחן זה הגיע לשיאו במלחמת איראן-עיראק, כאשר נערים נשלחו לשדות מוקשים עם "מפתחות גן עדן" על צווארם. כיום, הציר ממשיך לייצר תעשייה שלמה של האדרת "שהידים" באמצעות אנדרטאות, סרטים וקצבאות למשפחות הרוצחים-המתאבדים. דפוס זה מייצר חברה שבה המוות הופך למרכיב מרכזי בזהות הקולקטיבית, בדומה לאסתטיקה המקאברית שאפיינה את יחידות ה-SS וטקסי הלפידים הנאציים.
פולחן המנהיג העליון
המבנה הארגוני של "ציר ההתנגדות" משקף את המודל הטוטליטרי הנאצי של המפלגה-מדינה (Parteistaat), שבו המנגנון המפלגתי חודר לכל רובדי השלטון והחברה. כפי שה-SS תפקד כ"מדינה בתוך מדינה" ברייך השלישי, עם מערכות כלכלה, משפט וביטחון עצמאיות, כך בנו גופי הציר ישויות מקבילות לריבונות המדינתית. חיזבאללה מפעילה בלבנון צבא עצמאי החזק מהצבא הסדיר, לצד מערכת רווחה ומשפט נפרדת; בעוד חמאס כוננה ברצועת עזה ממשל ריבוני המבוסס על מנגנוני אלימות ממוסדים. באיראן, משמרות המהפכה (IRGC) שולטים בנתחים נרחבים מהכלכלה ומפעילים כוח צבאי מקביל לצבא המדינה, הכפוף ישירות להנהגה האידאולוגית.
במרכזו של מבנה זה ניצב פולחן אישיות המהווה מקבילה מובהקת לעקרון המנהיג העליון ה-Führerprinzip הנאצי, לפיו החלטותיו של היטלר נחשבו למקור הסמכות העליון, מעל הפרלמנט, בתי המשפט והממשלה.
כך גם נאמנותם של חברי הציר אינה נתונה לחוקה או למוסדות דמוקרטיים, אלא היא אישית וכמעט דתית באופייה. איראן מגלמת זאת דרך דוקטרינת "ולאית אל-פקיה" (שלטון המשפטן), המעניקה למנהיג העליון סמכות אלוהית ופוליטית בלתי מעורערת.
דמותו של חסן נסראללה, עד לחיסולו, נהנתה ממעמד של מנהיג כריזמטי שגורלו שזור בגורל העדה והאומה, בדומה לאופן שבו היטלר הוצג כהתגלמות רצון העם הגרמני. בשני המקרים, המנהיג נתפס כבלתי טועה בעליל, וכל פגיעה בו נחשבת לעבירה מטפיזית. מבנה היררכי זה מאפשר לציר לגייס המונים למאבק קיומי וחסר פשרות, המוזן משאיפות להגמוניה עולמית ולמיגור ה"אויב" היהודי והמערבי.
7 באוקטובר: רטוריקה מתורגמת למעשים
טבח ה-7 באוקטובר 2023 מהווה נקודת ציון קריטית הממחישה את הפוטנציאל של רטוריקת שנאה להפוך למציאות רצחנית. באותו יום, כ-3,000 פעילי חמאס חצו את הגבול לישראל וביצעו רצח המוני בכ-1,200 בני אדם, רובם אזרחים, תוך הפגנת סדיזם קיצוני שכלל פשעי מין שיטתיים, עינויים ושריפת משפחות בבתיהן. חוקרי שואה בכירים, דוגמת דבורה ליפשטדט ויהודה באואר, הצביעו על קווי דמיון מובהקים בין שיטות הפעולה של חמאס לאלו של הנאצים, ובפרט בדה-הומניזציה של הקורבנות ובתיעוד המכוון של הזוועות לצרכי תעמולה ואימה.
האירוע אינו מקרי, אלא תוצאה ישירה של אינדוקטרינציה ממושכת של דור שלם שחונך תחת שלטון חמאס ברצועת עזה. תחת מטרייה זו, אידאולוגיה הקוראת להשמדת יהודים המעוגנת באמנת חמאס המקורית הפכה לתוכנית פעולה אופרטיבית. דמיון זה בא לידי ביטוי במטרה המוצהרת של רצח עם, הגם שהיקפו היה מוגבל בהשוואה לשואה, אך רק בשל יכולותיה הצבאיות של מדינת ישראל מול מגבלות יכולת של האויב. אך כפי שלימדה ההיסטוריה הנאצית, המרחק בין הצהרות ג'נוסידליות לבין מימושן עלול להיות קצר ביותר כאשר הן מקבלות גיבוי של צבא ומדינה.
הטבח המחיש כיצד תנועה טוטליטרית המטפחת תרבות מוות ושנאה מסוגלת להוציא אל הפועל מעשי זוועה המזכירים את פעולות ה"איינזצגרופן". הוא חשף את הסכנה שבהתעלמות מרטוריקה קיצונית של "ציר ההתנגדות", המונע משאיפה עולמית ומתפיסת המאבק כקיומי-מהותי שבו אין מקום להידברות או לפשרה פוליטית. 7 באוקטובר היה, לפיכך, התפרצות של שנאה גולמית שאומנה והוכשרה במשך עשורים תחת חסות איראנית ואידאולוגיה של אסלאם רדיקלי.
הלקח ההיסטורי
הניתוח ההשוואתי בין הציר האסלאמיסטי לנאציזם חושף מקבילות מבניות עמוקות, אך מחייב גם הכרה בהבדלים מהותיים. הנאציזם היתה תנועה גזענית-חילונית שביצעה רצח עם בהיקף תעשייתי חסר תקדים, בעוד הציר האסלאמיסטי נשען על תיאולוגיה דתית ופועל במרחב גאופוליטי שונה. בעוד הנאציזם פועל מתוך אמונה גזעית הרואה בגזע הארי גזע עליון ואילו הגזע היהודי גזע נחות שיש להשמידו. השנאה של הציר האיסלאמיסטי מבוססת על אמונה דתית והיא מנסה לבסס על כך שנאה שהצידוק שלה, לכאורה, כמבוססת על הסכסוך הישראל פלסטינאי, או הסכסוך הערבי ישראלי. עם זאת הזיקה ההיסטורית הישירה והדמיון במנגנוני התעמולה, האינדוקטרינציה ופולחן המנהיג מלמדים על איום אידאולוגי משותף ועל מטרה משותפת והיא השמדת ישראל והיהודים באשר הם יהודים.
הלקח המרכזי מהמאה ה-20, כפי שהוכח בטבח ה-7 באוקטובר, הוא שאין להתייחס בביטול להצהרות על רצח עם. כאשר תנועה טוטליטרית משקיעה משאבים בבניית יכולת צבאית ובחינוך דור שלם לשנאה, יש להאמין לכוונותיה המוצהרות. השימוש בכלי ההשוואה אינו נועד לניכוס זיכרון השואה, אלא לזיהוי דפוסים מסוכנים בזמן אמת. במאה ה-21, מול תנועות המקדשות את המוות ושואפות להשמדה, התמודדות מוקדמת ומכרעת היא הדרך היחידה לוודא שההיסטוריה לא תחזור על עצמה בלבוש חדש.
