ב־77 השנים שחלפו מאז ערב הקמת המדינה ועד לאסון 7 באוקטובר, חלו תמורות רבות בחברה הישראלית. בצד השינויים הדמוגרפיים, המדיניים והביטחוניים, בולט גם השינוי התרבותי המתמשך והעמוק. בימיה הראשונים נשענה המדינה הצעירה על אתוס של "חלוציות והתיישבות", "חברה מגויסת" ו"צבא העם", ועל מיתוס של שיבת העם היהודי למולדתו הקדומה וסגירת מעגל של צדק היסטורי ואמוני, המגובה בדין הבינלאומי.
ברבות השנים חל סחף מתמשך בעמדות של חלק מהציבור הישראלי. במסגרת השיח הכללי הוחלף האידיאל של חברה מגויסת בדאגה לזכויות הפרט, וההתלכדות סביב "הקמת בית לאומי לעם היהודי" הומרה בפרגמטיזם מדיני ופוליטי, שאימץ חלק מהנרטיב הפלסטיני וכתוצאה מכך קרא להקמת "שתי מדינות לשני עמים".
התמורות התרבותיות ושינוי האתוס והמיתוס שעליהם הוקמה המדינה, באו לידי ביטוי בטרמינולוגיה שהתקבעה בחברה הישראלית ואף חלחלו לצה"ל ולגופי הביטחון. במקום לספר את הסיפור שלנו, התחלנו לדבר בשפה אוניברסלית ולעיתים אף לאמץ את הנרטיב הפלסטיני. תמורות אלו גם היוו במידה רבה את המצע שעליו צמחה הקונספציה אשר הביאה למחדל 7 באוקטובר.
הטבח באוקטובר 2023 גרם לשבר גדול בחברה הישראלית ובמובנים רבים ניפץ את התקווה של חלקים בחברה כי ניתן להגיע לתום הסכסוך והסכם לשלום עם התושבים הערבים של יהודה, שומרון ועזה. חמור מכך, הטבח ערער את התחושה של מרבית העם כי צה"ל יהיה בכל זמן, בכל מקום ובכל מצב כדי להגן עלינו. השבר הזה מחייב אותנו לעדכן את תפיסת המציאות ואת הערכים שעליהם בנויה החברה ובמידה רבה גם לשנות את הטרמינולוגיה שבה אנחנו משתמשים, על מנת שנוכל לחזור לנקודה האחרונה שבה היתה מדינת ישראל מחוברת לאתוס הציוני, לפני שהתברברנו.
בין תהילת הצבא לאימוץ הנרטיב הפלסטיני
הכרזת העצמאות ב־15 במאי 1948 קיפלה בתוכה את הרקע ההיסטורי, הלאומי והתרבותי של העם היהודי השב להקים את מדינתו במולדתו ההיסטורית. על אף היותו אדם חילוני, הקפיד ראש הממשלה דוד בן גוריון לשלב בהכרזתו מוטיבים יהודיים רבים ובהם אזכור ספר הספרים, חזונם של נביאי ישראל והקשר המיוחד של העם היהודי לארצו. המילה "יהודי", על הטיותיה השונות, מופיעה בהכרזת העצמאות לא פחות מ־18 פעמים.
בשנות החמישים והשישים רווח בחברה הישראלית שיח המדגיש את הקולקטיביות, את המוטיבים הציוניים ואת האינטרסים המשותפים. כך למשל התבטא בן גוריון: "עלינו לבנות חברה מופתית, חברה צודקת, חברה שבה כל אדם ירגיש שהוא שייך, שהוא תורם, שהוא מקבל". גולדה מאיר אמרה אז: "במקום שבו נשפך דם יהודי – תצמח מולדת". הקשר הבלתי ניתן לניתוק בין העם לבין מולדתו התבטא גם בדברי משוררים ואנשי רוח, כמו למשל בשירו הידוע של נתן אלתרמן: "אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת".
ישראל של שנות החמישים הונעה על ידי תחושת צדקת הדרך של המפעל הציוני והבינה את ההשלכות של תחושה זו על תפיסת הביטחון. דברים אלה באו לביטוי בהספדו האייקוני של משה דיין על רועי רוטברג ז"ל ב-1956. רוטברג, רכז הביטחון של נחל עוז, נרצח על ידי מחבלים מעזה, אשר התעללו בגופתו וגררו אותה מעבר לגבול. "דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית", ספד לו דיין, "לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו".
החיבור בין הלאומיות ההיסטורית מימי המקרא, זיכרון הטראומה הטרי של רצח העם היהודי בשואה והמלחמה הקיומית היומיומית מול האויב הערבי, נצרבו בתודעתו של דור המייסדים וסייעו לגיבוש כוח צבאי משמעותי המבין את חיוניותו ונשען על מודל צבא העם.
מודל זה, שגובש על ידי בן גוריון בראשית ימי המדינה, התבסס על חובת כל האזרחים לשירות סדיר ועל מערך מילואים שיהווה מרכיב מרכזי והכרחי בעוצמתו של צה"ל. הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים והרחבת גבולותיה של מדינת ישראל סייעו בחיזוקו של האתוס הציוני ובהעצמת הכבוד שרחש הציבור לצה"ל ולמפקדיו. בה בעת, השליטה על מאות אלפי תושבים ערבים ביהודה ושומרון, היוותה ראשיתו של שיח ציבורי שלימים הפך לנקודת המחלוקת העיקרית בחברה הישראלית ולקו פרשת המים בין שני המחנות הפוליטיים.
האתוס הפלסטיני המבוסס על התפיסה שישראל הינה מדינה קולוניאליסטית, אשר גירשה את ילידיה המקוריים של הארץ הזאת, החל לחלחל בהדרגה לתוך השיח, אל מערכת החינוך ולתקשורת הישראלית, תוך שחלקים ממנה מאמצים את הנרטיב הזה ואת פתרונו באמצעות חלוקת הארץ, כאמור, ל"שתי מדינות לשני עמים". הטרמינולוגיה הזו, שאימצה לתוך השיח הישראלי מילים כגון "נכבה" ו"הודנה", מצאה לימים את ביטוייה גם בצה"ל ותרמה להחלשת יכולתו להתמודד עם חלק מתרחישי האיום האפשריים.
מעצבים את ההיסטוריה
בשנות השמונים והתשעים התפתחה בישראל אסכולה של "היסטוריונים חדשים", שהחלו לערער גם הם על הנרטיב הציוני המסורתי. חוקרים כמו בני מוריס, אילן פפה ואבי שליים ביקשו לבחון מחדש את אירועי 1948 ואת הנרטיב הציוני המקובל. מוריס, בספרו "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, 1947-1949", כתב בין היתר: "הציונות באה לבנות מדינה יהודית בארץ מיושבת בערבים. בהכרח הייתה כאן התנגשות. השאלה היא לא אם היה גירוש, אלא מה היה היקפו ומי נתן את ההוראות".
ההיסטוריונים החדשים ערערו על מיתוסים מכוננים בסיפור הציוני, וטענו כי הנרטיב שהיה מקובל עד אז היה מגמתי ולא שיקף את המציאות ההיסטורית במלואה. פפה הרחיק לכת אף יותר בספרו "הטיהור האתני של פלסטין" וכתב כי "מה שהתרחש ב-1948 היה טיהור אתני מובהק על פי כל הגדרה אפשרית של המושג. טיהור אתני הוא פעולה שנועדה להפוך אזור הטרוגני מבחינה אתנית להומוגני".
במקביל, המגמה של ניסיון לשקף את המציאות מזווית הראייה של הנרטיב הפלסטיני, החלה לתת את ביטוייה בהדרגה גם במערכת החינוך. כך למשל התעוררה סערה מהטקסט שנכתב בספר גיאוגרפיה לכיתות ג', "לחיות יחד בישראל", שאושר להוראה בתשס"ח במהדורה עברית וערבית. בגרסה הערבית שלו נכתב: "המלחמה נסתיימה בניצחון היהודים ונחתמה בהסכמי שביתת נשק בין מדינת ישראל לשכנותיה. הערבים מכנים את המלחמה נכבה, כלומר מלחמת אסון ואובדן, ואילו היהודים מכנים אותה מלחמת העצמאות". המלים "מלחמת אסון ואובדן" נעדרו מהגרסה העברית.
ילדי ישראל כבר לא חונכו על אתוס ציוני מובהק, אלא על תפיסת מציאות מורכבת, המציגה את כל העמדות של הצדדים לסכסוך, מתוך הבנה של הנרטיב הפלסטיני ובמקרים רבים אף מתוך אימוצו.
מהפך בייצוג הסכסוך
התקשורת הישראלית עברה אף היא שינוי משמעותי באופן שבו היא מסקרת את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. במקום סיקור פטריוטי המזוהה עם העמדה הישראלית הרשמית – סיקור מורכב יותר, המביא בחשבון גם את נקודת המבט הפלסטינית. דניאל דור, חוקר תקשורת, כתב כי "בשנות התשעים חל מהפך בתקשורת הישראלית. מתקשורת מגויסת שראתה את תפקידה בחיזוק הנרטיב הציוני, היא הפכה לביקורתית יותר, פתוחה יותר לקולות שונים ולנקודות מבט אלטרנטיביות, כולל הפלסטינית" ("עיתונות תחת השפעה", הוצאת בבל, 2001, עמ' 124).
פרופ' תמר ליבס, חוקרת תקשורת מובילה, התייחסה לתופעה זו וקבעה כי "התקשורת הישראלית עברה מהפך מבחינת הנכונות לשמוע את 'הצד השני'. מה שנתפס בעבר כבגידה – השמעת הקול הפלסטיני – הפך לחלק מהנורמה העיתונאית. זהו תהליך חיובי מבחינת הפלורליזם, אבל יש מי שטוענים שהוא מחליש את הנרטיב הציוני" ("תקשורת ישראלית בתקופת השלום", הוצאת רמות, 2000, עמ' 67).
המגמה החדשה באה לידי ביטוי גם באקדמיה הישראלית, שבה התפתחו זרמים פוסט-ציוניים שהשפיעו רבות על שיח הזהות והלאומיות. החוקר פרופ' אורן יפתחאל כתב: "מדינת ישראל נבנתה על בסיס מפעל קולוניאלי של התיישבות, וההיסטוריה הרשמית שלה מדחיקה את המחיר ששילמו הפלסטינים. אנחנו חייבים להכיר בכך כבסיס לכל דיון אמיתי על עתידה של המדינה" ("אתנוקרטיה: פוליטיקה של קרקע וזהות בישראל", אוניברסיטת בן גוריון, 2010, עמ' 42). פרופ' שלמה זנד, בספרו המרכזי "המצאת העם היהודי", הציג תזה שערערה על יסודות הנרטיב הציוני: "הלאומיות היהודית המודרנית היא תוצר של המאה ה-19, ולא המשך רציף של היסטוריה יהודית קדומה כפי שטוען הנרטיב הציוני. העם היהודי, במובן של קבוצה אתנית-לאומית, הוא המצאה" (הוצאת רסלינג, 2008, עמ' 18).
נדמה לי שכיום ניתן לומר ביושר שמרבית האקדמיה הישראלית מזוהה עם צד פוליטי אחד שבחלקו הקיצוני התרחק מהאתוס הציוני ואימץ במלואו את הנרטיב הפלסטיני. הדברים הגיעו עד כדי כך שד"ר ענת מטר מאוניברסיטת תל אביב, התייחסה לתליית דגלי המדינה באוניברסיטה לרגל יום העצמאות במילים "ככה נראית מחלה".
תחום נוסף שעבר שינוי משמעותי הוא התרבות על רבדיה השונים בספרות, בקולנוע ובאמנות הישראלית. סרטים מקומיים הרבו לעסוק בסכסוך וכמעט כולם מזווית הראייה של הסבל הפלסטיני, ורק לאחרונה זכה הסרט "אין ארץ אחרת", פרויקט ישראלי-פלסטיני, בפרס האוסקר. הספרות הישראלית הדגימה פעמים רבות את הרצון להפגין נאורות והכרה במורכבות הסכסוך ובזווית הראייה הפלסטינית ולא פעם על ידי הנחשבים ביותר מקרב הסופרים המקומיים. כך למשל כתב דויד גרוסמן, בספרו "הזמן הצהוב": "אנחנו, הישראלים, צריכים להכיר בכך שהפלסטינים חווים את נוכחותנו כאן כקטסטרופה. אין זה אומר שעלינו לקבל את הנרטיב שלהם, אבל עלינו להכיר בו ולהבין אותו אם ברצוננו להגיע לפתרון" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1987, עמ' 93).
אחרי אוסלו – התפתחות הדיסוננס
שנות התשעים היוו את הקרקע לתהליך המשמעותי ביותר בתולדות הסכסוך – חתימת הסכמי אוסלו. המהלך שהחל מאחורי הקלעים ואומץ בהמשך על ידי ממשלת רבין, קרא לפיוס היסטורי בין ישראל לבין הפלסטינים. יישומם של ההסכמים התבטא בנסיגות מדורגות של ישראל משטחים ביהודה, שומרון ועזה וכן במיסוד נהלים של פעילות ביטחונית משותפת לצה"ל ולמשטרה הפלסטינית שהוקמה באותם ימים.
היוזמה אשר אומצה בהתלהבות על ידי חלק מהציבור בישראל ובאופן גורף על ידי התקשורת המקומית, נתקלה במציאות יומיומית של פיגועים בלתי פוסקים מצדם של ארגוני הטרור. ההנהגה הישראלית נמנעה מלעצור את המהלכים המדיניים, או לקבוע סנקציות להפרת הסיכומים ולהימנעות ערפאת מלפעול לעצירת הטרור.
הפער הבלתי נתפס בין "יוזמת שלום" לבין המשך הטרור הפלסטיני, חייב את מנהיגי הציבור ואת התקשורת המגויסת לתמיכה בלתי מסויגת בתהליך, לפתור את הדיסוננס באמצעות יצירת נרטיב חדש. תפיסת העולם החדשה גרסה שלתהליך שלום יש באופן טבעי מתנגדים בשני המחנות, וכך נולדו מושגי "אויבי השלום" ו"קורבנות השלום".
ההשלכות של המציאות על צה"ל ועל מערכת הביטחון היתה, לטעמי, דרמטית בחשיבותה באותם ימים, ולא פחות מכך – להתפתחות תפיסות שגויות, אלה שבעקבות 7 באוקטובר זכו לשם "הקונספציה".
בימי אוסלו מצא עצמו כותב שורות אלה מפקד על גדוד מילואים ברצועת עזה. במהלך התעסוקה זימן אותי מפקד הגזרה והנחה אותי לתאם את המארבים על ציר "פילדלפי" עם ה"מקבילים". התמיהה מיהם אותם מקבילים זכתה לתשובה הלא פחות מפתיעה – המשטרה הפלסטינית (הודעתי אז כי אין בכוונתי לעדכן את המשטרה הפלסטינית במיקום כוחותינו).
וכך צה"ל, האמון על הגנת ריבונותה של מדינת ישראל ועל בניית כוחו לאור האיומים הפוטנציאליים, מצא עצמו מממש מדיניות אשר חייבה אותו להתעלם מחלק מאותם איומים ואף לשתף פעולה עם גורמים עוינים.
אחת הדוגמאות הבולטות יותר לאימוץ טרמינולוגיה ותפיסת עולם שגויה, מקופלת בתוך המושג "הודנה". במסגרת סבבי הלחימה של ישראל מול חמאס, הגענו מספר פעמים להפסקת לחימה תוך שימוש במושג המבטא, על פי האיסלאם, מתן אפשרות ללוחם הג'יהאד להפסיק את הלחימה כדי להתחמש ולגבור על אויבו.
אבל צבא אינו יכול לפעול מתוך בלבול מושגי. המשך הטרור הפלסטיני, המונע על ידי אג'נדות רדיקליות המוצאות את ביטויין באמנת חמאס ובאמנה הלאומית הפלסטינית, חייב את צה"ל ואת שב"כ לראות בפלסטינים אויב, או לכל הפחות איום, ולבנות את כוחו ותוכניותיו בהתאם. מנגד, אותם אויבים פוטנציאליים, או ממשיים, הפכו להיות גם אותם גורמים שאיתם הצבא נדרש לתאם שיתוף פעולה והעברת מידע.
הרעיון הדיאלקטי הזה מנוגד למהותו של צבא האמור לנטרל איומים. הוא מתקשה לעשות זאת כאשר יד אחת שלו קשורה מאחור וכאשר השיח מתחיל להיות לא צבאי במהותו. מושגים כמו "הכלה" ו"הרתעה" אינם צבאיים והשימוש בהם היווה גם חלק מנטישת המושגים הצבאיים המקוריים, דוגמת "התקפה", "הכרעה" ו"ניצחון".
משינוי טרמינולוגיה ועד 7 באוקטובר
הטרנספורמציה ההדרגתית מחברה הנבנית על אתוס ציוני, מחוברת לשורשיה היהודיים ומתגייסת לשמירת בטחונה, לחברה שבעה, עייפה ממלחמות ומקדשת את זכויות הפרט, מצאה את ביטויה המזוקק בשם של תנועת המחאה "חופשי בארצנו". השמטת החוליה החסרה בשם – המילה "עם" – משקפת, אולי יותר מכל, את שינוי האתוס בחברה הישראלית.
המנון "התקווה", הכולל את השורה "להיות עם חופשי בארצנו", שם את הדגש על הקולקטיב, על השאיפה ההיסטורית להיות עם חופשי בארצו, חופשי משעבוד הגויים, חופשי להגשים את מאווייו הלאומיים. להיות "חופשי בארצנו" משקף רצון אינדיבידואליסטי המדגיש רק את זכויות האדם. הנטישה ההדרגתית, של חלקים מהחברה הישראלית, את הזהות המקורית שעל בסיסה הוקמה מדינת ישראל, החלישה את כוח העמידה של המדינה מול אויביה.
צה"ל הוא צבא העם וככזה אינו יכול להיות מנותק מהמגמות המוצאות ביטויין בחברה הישראלית. מערך המילואים החזק הוא חלק הכרחי בחוסנו של צה"ל אולם גיוסם של אנשי מילואים, אזרחים, בכל ימות השנה לשורותיו של צה"ל, מחייב את הצבא לייצר קו ברור, המפריד בין אפשרות השיח והבעת הדעות, גם על מדים, לבין השפעה של אג'נדות פוליטיות על כשירותו של הבא.
כאמור, בשנים האחרונות חל במידה רבה בלבול מושגי בצה"ל. תפיסת תהליך השלום, הבנת הצד האחר וחלחול השיח הפוליטי לתוך גופי הבטחון, ערערו במידה לא מבוטלת את יכולתם לנתח את האיום הקיים מצד הפלסטינים בעזה וביו"ש.
שיאם של התהליכים מצא את ביטויו בתקופת המחאה שקדמה למלחמה. תפיסת "חופשי בארצנו" הביאה חלק מתומכיה לפגוע גם בקודש הקודשים של קיום המדינה – השירות בצה"ל. תופעת הסרבנות היתה שיאו של תהליך התפרקות חלקים מהחברה מהאתוס המקורי הציוני.
לטעמי, כמדינה חפצת חיים, בסביבת המזרח התיכון העוינת, חייבת ישראל לחשב את מסלולה מחדש. קיומה מותנה בחזרה לסיפור המשותף, הנשען על האדנים שהונחו במגילת העצמאות. ביטחונה מותנה בקיום גופי ביטחון חזקים, החוסמים שיח פוליטי בתוכם ויודעים לזהות בבהירות את אויבי המדינה.
