ב-12 בינואר 1955, סיימה ועדת אולשן-דורי את דיוניה בפרשת "עסק הביש" והגישה את מסקנותיה לראש הממשלה, משה שרת. ועדה זו, שהוקמה עוד בטרם חוק ועדות החקירה, היתה אמורה לכאורה להוות נקודת מפנה חשובה בתולדות מדינת ישראל הצעירה וצומת חשוב ורב השלכות, לא רק בשל ממצאיה אלא גם בשל האופן שבו השפיעה על יחסי הדרג המדיני והביטחוני, ועל השיח הציבורי סביב אחריות אישית וממלכתית. אבל האם אכן היתה זו נקודת מפנה?

רק 14 שנה לאחר מכן חוקק חוק ועדות חקירה להסדרת אופן המינוי, הרכב ופעילות ועדות חקירה. כיום, 70 שנה אחרי ועדת אולשן-דורי ושנה וחצי לאחר שהחלה מלחמת "חרבות ברזל", עדיין ניטש ויכוח אם להקים ועדת חקירה ואיזו, מי יהיו חבריה ומי ימנה אותם. מה השתנה מאז ועד היום?

נחזור תחילה ל"עסק הביש" ולוועדה שקמה בעקבותיו. בקיץ 1954 נעצרו במצרים חברי רשת "מבצע סוזנה", קבוצת צעירים יהודים שפעלה בשליחות יחידה 131 של אגף המודיעין (אמ"ן) – יחידה חשאית למבצעים מיוחדים שהקים בנימין גיבלי שעמד אז בראש המודיעין הצבאי. גל המעצרים והחקירות הביא לחשיפת הרשת, העצורים עברו חקירות ועינויים קשים ובדצמבר 1954 נפתח בקהיר משפט ראווה שבו הועמדו לדין. לצד חברי הרשת נעצר והועמד לדין גם מקס מאיר בינט, לוחם סתר שנשלח מטעם אמ"ן למשימה אחרת במצרים. ב-29 בדצמבר 1954, בעיצומו של המשפט בקהיר, הבהיר ראש הממשלה, משה שרת, כי לא ידע כלל על הפעלת הרשת וקרא על מעצר חבריה בעיתון, והכריז על הקמת ועדת חקירה חשאית שתחקור את האחריות להפעלת המבצע הכושל.

בוועדה היו שני חברים: נשיא בית המשפט העליון, יצחק אולשן והרמטכ"ל לשעבר, יעקב דורי. לוועדה לא הוצמדה קצרנית ולא נרשמו פרוטוקולים. מזכירו של ראש הממשלה, שמאי כהנא, רשם את עיקרי העדויות וככל הידוע היתה זו החלטתו ויוזמתו של שרת, שהיה מוטרד מאד מהארועים ומכך שלא שותף בתהליך הפעלת הרשת. לכך התלוותה גם העובדה שראש הממשלה לא סמך על שר הביטחון ועל הרמטכ"ל, שלא קיימו הנחיותיו ומידרו אותו מהחלטות ומהלכים. מערכת היחסים בין הצמרת הבטחונית לבין הצמרת המדינית היתה עכורה מאד ובעייתית. אגב, שר הבטחון, פנחס לבון, יטען בהמשך שהוועדה הוקמה בעקבות דרישתו להקמת ועדת חקירה.

את החלטתו על הקמת הוועדה נימק שרת ביומנו ב-3 בינואר 1955: "היו אנשים שהזהירו מפני חומרת התוצאות… והיחסים בצמרת הביטחון יסוכסכו עד ללא כל יכולת לעבוד יחד. אמרתי כי 'העניין' עצמו ממילא ידוע לרבים; דבר החקירה היה מיועד – וגם היה יכול – להישמר בסוד, אילולא טרחו הרמטכ"ל ומנכ"ל משרד הביטחון להפיצו, ואפשר גם יד שר הביטחון (לבון) הייתה בדבר, כל אחד לעניינו. אשר ל'יחסים' – הרי הם ממילא מחובלים והרוסים עד היסוד. לעומת זה, דחיית החקירה לזמן בלתי מוגבל אינה באה בחשבון משום בחינה ציבורית-מוסרית ומדינית-פנימית, ובראש וראשונה מבחינת האחריות האישית, קודם כל שלי".

"כשלעצמי הנני יכול לנעול את הדוח שאקבל בארוני הסודי ולא להסיק ממנו מסקנות, אלא כעבור זמן, אבל אינני יכול לקבל עלי אחריות לאי-בירור מעשה הזוועה לפחות לידיעתי אני. אני גם בטוח כי בתוך הצבא עצמו, העובדה כי לאחר שקרה מה שקרה אין חוקר ואין דורש, ובעיית האחריות לכל הסיוט האיום מופקרת ללחישות ולניחושים ללא ניסיון של קביעה מוסמכת – הייתה משחיתה שארית כל חלקה טובה. כך לפחות ידעו כי יש דין ויש דיין – כי ראש הממשלה נתן דעתו להבהיר את התעלומה ולתלות את הקולר בצווארם של החייבים באסון".

משה שרת: "אני גם בטוח כי בתוך הצבא עצמו, העובדה כי לאחר שקרה מה שקרה אין חוקר ואין דורש, ובעיית האחריות לכל הסיוט האיום מופקרת ללחישות ולניחושים ללא ניסיון של קביעה מוסמכת - הייתה משחיתה שארית כל חלקה טובה"

המאבק של פנחס לבון

ב-12 בינואר 1955 פרסמה הוועדה את מסקנותיה, וקבעה שראש הממשלה שרת לא ידע דבר על הפרשה. גם לגבי שמעון פרס (מנכ"ל משרד הביטחון דאז) נקבע כי לא ידע את כל פרטי הפרשה. אולם בסוגייה המרכזית לא הצליחה הוועדה לפסוק "מי נתן את ההוראה" ופירסמה החלטה עמומה בסימן "תיקו". "לא שוכנענו למעלה מכל ספק המתקבל על הדעת כי ראש אמ"ן לא קיבל את ההוראה משר הביטחון לבון. עם זאת, איננו בטוחים שלבון אמנם נתן את ההוראות המיוחסות לו", נכתב בנימוקי הוועדה.

שר הבטחון, שהיה משוכנע אחרי עדותו בוועדה כי שיכנע את חבריה שאכן לא הוא נתן את ההוראה, זעם. בעקבות מסקנות הוועדה והיעדר גיבוי מהנהגת מפא"י הגיש לבון כבר בראשית פברואר 1955 מכתב התפטרות, בו שב והדגיש כי האחריות אינה רובצת על כתפיו. התפטרותו בפועל התקבלה רק באמצע פברואר, ורק לאחר שדוד בן גוריון נענה ללחץ שרי מפא"י והסכים לחזור אל תפקיד שר הביטחון.

רק ב-1960, לאחר שיגיע אליו מידע על זיוף מסמכים, הטיית עדויות ועדויות שקר, יחדש לבון את מאבקו לטיהור שמו. ראש הממשלה ושר הביטחון באותם ימים, בן גוריון, שבתחילה סירב לדרישתו של לבון לזכות אותו מההאשמות כלפיו ו/או להקים ועדת חקירה, שינה בהמשך את עמדתו, בעיקר לאור לחצים פוליטיים שהופעלו עליו לטהר את לבון, ודרש הקמת ועדת חקירה ממלכתית. אלא שלכך התנגדה הנהגת מפא"י, שחששה מהממצאים של ועדה כזו ומהשלכותיהם. שר האוצר דאז, לוי אשכול, שהיה "האיש החזק" במפא"י, הגה והביא להקמת "ועדת השבעה", שהורכבה משבעה שרים בקואליציה, וזו החליטה לזכות את לבון.

בן גוריון, שהתנגד להקמת הוועדה, לא קיבל את מסקנותיה. על רקע זה גבר המתח בצמרת מפא"י והוא הודיע על התפטרותו ולבסוף גם פרש (פעם שנייה וסופית) מתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון. אלא שגם לאחר התפטרותו המשיך לתבוע הקמת ועדת חקירה ממלכתית והשיא היה בוועידת מפא"י העשירית ב-1965.

כשראשת הממשלה לקחה אחריות

כאשר החליט שרת למנות את ועדת השניים, אולשן-דורי, הוא עשה זאת מכח סמכותו כראש הממשלה ואולי אף התבסס על פקודת ועדות חקירה (1921) המנדטורית שנשארה בתוקף לאורך שנים לאחר הקמת המדינה. כאמור, רק 14 שנים לאחר מכן התקבל חוק ועדות חקירה המסדיר את מינוי, הרכב ופעילות ועדות חקירה. החוק, שכלל שינויים באופן הקמת הוועדה ובסמכותה, אושר בכנסת השישית ב-1968 אך פורסם רק ב-1969.

מאז אישורו נכנסו לחוק מספר תיקונים, ואלו העיקריים שבהם: בתיקון הראשון ב-1972, נוסף סעיף המאפשר לוועדה להגיש דוח חלקי או דוח ביניים, וסעיף הקובע עונש על המשפיע או המנסה להשפיע שלא כדין על ועדת החקירה או על אחד מחבריה בכל הקשור לעבודתה. בתיקון מ-2005 נוספו לחוק אפשרויות להגבלת פרסומו של דוח הוועדה.

עד סוף שנת 2023 הוקמו 16 ועדות חקירה ממלכתיות מכוח החוק. אחת הידועות שבהן היא ועדת אגרנט שהוקמה ב-1973 לחקירת מחדלי מלחמת יום הכיפורים, כחודש לאחר הפסקת האש עם מצרים, בעקבות המחאות והביקורת הציבורית. ראשת הממשלה, גולדה מאיר, התנגדה בתחילה להקמתה אך בעקבות התגברות המחאות והלחצים נאלצה הממשלה, ב-23 בנובמבר 1973, לקבל החלטה על הקמת הוועדה.

דוח הביניים הראשון של ועדת אגרנט הוגש ב-1 אפריל 1974. לא הוטלה בו אחריות ישירה על ראשת הממשלה ועל שר הביטחון אלא רק על אנשי הצבא, אולם לנוכח התגברות הלחץ הציבורי והדרישות ממאיר לקחת אחריות, הגישה זו את התפטרותה זמן קצר לאחר מכן.

יעקב דורי, הרמטכ״ל לשעבר וחבר ועדת אולשן-דורי, ׳מערכת היחסים בין הצמרת הבטחונית לבין הצמרת המדינית היתה עכורה מאד ובעייתית׳

מתח בצמרת המדינה. נשמע מוכר?

ישנם מספר לקחים מוועדת אולשן-דורי הרלוונטיים לימינו, אשר כלל לא בטוח שנלמדו:

  • חשיבות הבירור הממלכתי: הקמת הוועדה, כפי שגם כתב שרת על החלטתו, שיקפה הכרה בחשיבות הצורך לבחון לעומק אירוע חמור וכשל בטחוני עם תוצאות קשות, בייחוד כשהוא נוגע לתהליך קבלת החלטות ואחריות של הדרג הבכיר במערכת הבטחונית והמדינית.
  • עיתוי הקמת הוועדה: גם שרת הדגיש את חשיבות העיתוי כשהזהיר מפני "דחיית החקירה לזמן בלתי מוגבל", וקבע שהדחייה "אינה באה בחשבון משום בחינה ציבורית-מוסרית ומדינית-פנימית…".
  • האחריות: שרת לא הסכים להותיר את הבירור ללא קביעת אחריות לגבי מי קיבל את ההחלטות, ולכן כתב: "…ובראש וראשונה מבחינת האחריות האישית, קודם כל שלי".
  • היעדר תיעוד ובעיה בפיקוח על העדים: היעדר פרוטוקולים מהדיונים והיעדר מנגנוני פיקוח על העדויות פגעו באמינות התהליך. בדיעבד הסתבר שחלק מהעדים שיקרו ולפחות עד אחד – אברי אלעד – תודרך על ידי אמ"ן והרמטכ"ל כיצד להעיד.
  • יחסי דרג מדיני-ביטחוני: פרשת "עסק הביש" המחישה באופן קיצוני את המתח בין הדרג המדיני לבין הדרג הביטחוני ונרשמו שיאי זלזול מצד שר הביטחון והרמטכ"ל בראש הממשלה ומצד הרמטכ"ל בשר הביטחון. לכל אלו היו השלכות קשות ומסתבר שגם לקח זה לא נלמד.
ועדת אגרנט לחקירת מחדלי מלחמת יום הכיפורים, ׳גולדה מאיר התנגדה בתחילה להקמתה אך בעקבות התגברות המחאות והלחצים נאלצה להסכים׳
צילום: לע״מ / Sa'ar Ya'acov

בלי פוליטיקה, עם הסכמה

שבעה עשורים לאחר החלטות ועדת אולשן-דורי, מתקיים בישראל דיון ציבורי סוער בסוגיית הקמת ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת הכשלים בדרך למתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023. ברקע: התערערות אמון הציבור במערכת הביטחון ובדרג המדיני, כמו גם שאלות נוקבות על אחריות אישית של ראשי מערכת הביטחון והדרג המדיני.

הדיון על הקמת ועדת חקירה נמשך כבר יותר מ-15 חודשים, מאז תחילת המלחמה. אל מול הדרישות בקרב הציבור והאופוזיציה למנות ועדת חקירה ממלכתית וההתנגדות הראשונית של הממשלה, נוקטת האחרונה בקו של רצון להקים גוף שלא ייקבע הרכבו על ידי נשיא בית המשפט העליון ולא יהיו חברים בו כלל שופטי העליון. זאת, במקביל למשבר אמון הולך וגובר בין הציבור לבין מנהיגיו ובין הדרג המדיני לביטחוני, הכולל גם את הדחת שר הביטחון והדרישות לפיטורי ראש השב"כ, ושבמסגרתו גם הודיע הרמטכ"ל על התפטרותו.

לנוכח התנגדות נחרצת של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, להקמת ועדת חקירה ממלכתית מראשית המלחמה, למרות ועל אף דרישות רבות והמלצת היועמ"שית, גלי בהרב-מיארה, הוקמה בחודש יולי האחרון על ידי גופים אזרחיים – חלקם של משפחות נפגעי טבח 7 באוקטובר – "ועדת החקירה האזרחית" לחקר התנהלות הממשלה וכוחות הביטחון באירועים שהיוו את התשתית למחדלים הביטחוניים.

מאחר שלא הוקמה על ידי גוף רשמי, לא היו לוועדה זו סמכויות הנתונות לוועדת חקירה ממלכתית דוגמת כפיית זימון לגביית עדות ולא הופיעו בפניה ראש הממשלה, שרים או אנשי מערכת הביטחון. רק חלק מבקשות הזימון ששלחה לאישי ציבור נענו בחיוב ובנוסף, לא הובא בה מידע מסווג.

לאחר כחצי שנה של דיונים ו־120 עדויות סיכמה הוועדה את ממצאיה והמלצותיה ובראשית נובמבר 2024 שלחה לעשרות בכירים בדרג המדיני והצבאי את מסקנות הביניים לצד בקשה להתייחסות. ב-26 בנובמבר 2024 פרסמה הוועדה את הדוח, במסגרתו נמתחה ביקורת נוקבת על התנהלות הממשלת וצה"ל לפני, במהלך ואחרי אירועי 7 באוקטובר.

העלאתו מהאוב של סיפור ועדת החקירה מ-1955 הינה תזכורת לראש הממשלה, לשרים, לח"כים ולרבים בציבור הישראלי המתנגדים להקמת ועדת חקירה ממלכתית, להכיר בכך שחקירה בלתי תלויה היא תנאי הכרחי לשיקום אמון הציבור.

להשקפתי, ובייחוד לנוכח העיתוי – 15 חודשים לאחר תחילת המלחמה – נכון ונדרש לקבל בהקדם החלטה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית. יש להימנע מהקמת ועדה פוליטית אך לנוכח המחלוקת בזירה הפוליטית ובקרב העם, טוב יהיה אם הוועדה תוקם תוך הסכמות ופשרה לגבי הרכבה. כך או כך, יש לוודא שהתהליך יתנהל בשקיפות, במקצועיות, וללא משוא פנים. וכמובן – הגיע הזמן להפיק לקחים ולהימנע מהטעויות של ועדת אולשן-דורי.

ועדת בכור לחקירת רצח ארלוזרוב ב-1983, ׳כיום יש צורך בוועדת חקירה ממלכתית בלתי תלויה שתשיב את האמון הציבורי בהנהגה׳
צילום: לע״מ / Harnik Nati