במשך עשרות שנים מנהלת ישראל מאבק מדיני, ביטחוני והסברתי סביב הסכסוך הישראלי־פלסטיני. אלא שבזירה אחת, אולי החשובה מכולן, היא כמעט שלא ניהלה מאבק: המאבק על הסיפור שלה, על הגדרת זהותה ועל הנרטיב באמצעותו ייבחן הסכסוך עצמו.
בהדרגה התקבע בעולם סיפור פשוט: “עם פלסטיני” שישב בארצו, איבד את עצמאותו בעקבות קולוניאליזם ישראלי; מאז 1967 הוא חי תחת משטר אפרטהייד, והדרך לתיקון העוול היא סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית בגבולות המבוססים על קווי 4 ביוני 1967- לכל הפחות. במקרה הגרוע יותר, כפי שניכר במחאות האנטי ישראליות האנטישמיות לאחר טבח ה-7 באוקטובר, ישראל צריכה לחדול מלהתקיים ("מהנהר ועד הים"). אשמת ישראל כה כבדה עד שאפילו התפתחה הצדקה לטבח המזעזע, שהרי למדוכאים מותר כביכול לנקוט בכל דרך נגד המדכאים.
הסיפור הזה אינו רק תיאור היסטורי מעוות, הוא מסגרת תודעתית. מרגע שמקבלים את הנחות היסוד שלה, כמעט כל דיון בסכסוך מוביל לאותה מסקנה.
את מחיר ההימנעות מהגדרת הסיפור הישראלי-ציוני והטמעתו בתודעה הלאומית והבינלאומית, מדינת ישראל והעם היהודי משלמים בכל החזיתות. הנרטיב הפלסטיני הפך לכלי עוצמתי שאפשר גיבוש קואליציית מדינות ערביות נגדנו, גינויים קבועים במוסדות בינלאומיים כנגד ישראל, חרמות וסנקציות דיפלומטיות ודעת קהל בינלאומית עוינת. העליונות הצבאית הישראלית וההצלחות שלה בכל התחומים הופכים כחרב פיפיות נגדה בזירת מלחמת התודעה – כמדינה המנצלת את כוחה מול "הרש הנגזל“.
הכשלון הזה של כל ממשלות ישראל, הוא מחדל היורד לשורש קיומנו כאן. העם היהודי, לו קשר מתועד בן אלפי שנים לארץ ישראל, כשל בהוכחת בעלותו, מול עם שמעולם לא היה. ישראל ממשיכה להעביר מסרים אמביוולנטיים ולהשתמש בטרמינולוגיה הלקוחה מהנרטיב הפלסטיני. והיא כאמור עושה זאת על אף העדויות ההיסטוריות על הקשר בן אלפי שנים של העם היהודי לארצו וההכרה הבינלאומית לה זכה הרעיון של בית לאומי לעם היהודי, בכל שטחי ארץ ישראל, כבר מבראשית המאה הקודמת.
לא רק שהמסרים היוצאים מישראל לעולם, אינם חד משמעיים, וקשורים לעמדות שונות של אישי ציבור משני קצוות הקשת הפוליטית, אלא שבמקרים רבים מנהיגים וגופי תקשורת ישראליים בוחרים לתמוך בנרטיב הפלסטיני ולייחס לישראל עוולות של מדיניות דיכוי ברמות שונות, שבגרסתה הקיצונית מגיעה לתעשיית שקרים של "אפרטהייד", "טיהור אתני", "רצח עם" ועוד.
בניגוד לישראל, הנרטיב הפלסטיני, המבוסס ברובו על סילופים מגמתיים של ההיסטוריה, מונף, קודם וסופר באופן נחרץ, עד שהפך בעיני רבים לאמת היסטורית. אין בו גוונים של אפור. הוא חד משמעי.
את הנרטיב הפלסטיני לא היה מסובך לתקוף. אין כל היסטוריה מתועדת לעם פלסטיני, או לקשר של לאום פלסטיני לארץ ישראל, כי מן הסתם לא היה כזה. בין השנים 1948 ל־1967 לא התקיימה מדינה פלסטינית, ואפילו לא הושמעה תביעה כזו למדינה בגדה המערבית, או בעזה. יהודה ושומרון ומזרח ירושלים היו בשליטת ירדן ורצועת עזה בשליטת מצרים ולערבים שחיו שם לא היו שום תביעות טריטוריאליות. אש"ף עצמו נוסד רק ב־1964, כ"ארגון שחרור", שלוש שנים לפני שישראל השתלטה על שטחים אלה. היינו השחרור שדובר הוא שחרור של מדינת ישראל הקטנה בגבולות 1948.
למרות זאת, ישראל אפשרה בהדרגה למושגים כגון "הכיבוש", "הקו הירוק", "השטחים הפלסטיניים הכבושים" ו"פתרון שתי המדינות" להפוך לנקודת המוצא של הדיון הבינלאומי – ולעיתים גם הישראלי.
הבעיה אינה רק תודעתית. כאשר ישראל מנסה להוכיח שהיא נוהגת באופן מוסרי יותר בתוך מסגרת מושגית שקבע הצד האחר, היא כבר מצויה בעמדת מגננה שביטויה המובהק ביותר נמצא במושג האפולוגטי, שאין לו אח ורע בשפות אחרות – “הסברה".
מאמר זה מציע שינוי תפיסתי: מעבר מ"הסברה" למלחמת תודעה ולמאבק על הסיפור ועל מסגרת הסכסוך. במקום להסתפק בהפרכת טענות נגד ישראל, עליה לפעול באופן פרואקטיבי ועקבי להטמעת הסיפור היסטורי האמיתי, המשפטי והמדיני שלה בתודעה העולמית ובמקביל להעלות לדיון חלופות מעשיות לפרדיגמה שהתקבעה, המחייבת לכאורה את הקמתה של "מדינה פלסטינית ריבונית".
עם ואינסטנט עם
הדיון הבינלאומי בסכסוך מתחיל פעמים רבות ב־1967, ולעיתים ב־1948. בחירת נקודת ההתחלה אינה עניין טכני. היא קובעת במידה רבה את גבולות הגזרה של הסיפור כולו ומסייעת במקרה הזה לבניית הנרטיב הפלסטיני.
אם ההיסטוריה מתחילה ביוני 1967, קל לתאר את הסכסוך כעימות בין מדינה ישראלית ריבונית לבין אוכלוסייה פלסטינית ששטחה נכבש. אם מתחילים ב־1948, התמונה מתרחבת למלחמה בין המדינה היהודית שזה עתה הוקמה בלב אוכלוסייה עוינת, לבין מדינות ערב ולערביי ארץ ישראל.
אבל ההיסטוריה של המחלוקת על הארץ קדומה בהרבה. הסיפור שלנו לא החל ב 1967 אלא לפני יותר מ- 3,000 שנה, עת יהושע בן נון הוביל את בני ישראל אל הארץ המובטחת. באלפי השנים שחלפו מאז העם היהודי התגבש בארץ ישראל, הקים בה ממלכות, קבע את ירושלים כמרכזו המדיני והרוחני ופיתח בה חלק מרכזי מתרבותו, דתו וזהותו הלאומית. גם לאחר אובדן העצמאות והגלויות נותרה בארץ נוכחות יהודית, והקשר לציון ולירושלים נשאר מרכיב מרכזי בזהות היהודית.
קהילות יהודיות המשיכו להתקיים בארץ בתקופות הרומית, הביזנטית, המוסלמית, הצלבנית, הממלוכית והעות'מאנית. היקפן ומיקומן השתנו, ולעיתים הן נרדפו או הצטמצמו, אך הנוכחות היהודית בארץ לא פסקה. ירושלים אינה רק אתר קדוש ליהדות. במשך אלפי שנים היא הייתה אחד המרכיבים המכוננים של הזהות היהודית.
המקרא, המשנה, התלמוד, התפילה והליטורגיה היהודית – התפילות, הטקסים והמנהגים היהודים – שזורים בהתייחסויות לירושלים ולציון. יהודים התפללו לכיוון ירושלים; הזכירו אותה בברכת המזון ונשבעו שוב ושוב לאורך הדורות לזכור ולבנות את ירושלים; יהודים במזרח אירופה, בתימן, במרוקו, בעיראק וביתר תפוצות ישראל סיימו במשך מאות שנים את ליל הסדר ואת תפילת נעילה ביום הכיפורים בתקווה "לשנה הבאה בירושלים"; ובטקס הנישואין שברו כוס לזכר חורבנה, תוך שהם נשבעים "אם אשכחך ירושלים…".
מנגד הקוראן אינו מזכיר את ירושלים בשמה ולו פעם אחת ומרכזיותה של העיר נולדה בדיעבד בקמפיין הפלסטיני, מתוך כוונת מכוון לשכתוב ההיסטוריה. בעבור היהודים, הזיקה לירושלים לא הייתה זיכרון ארכיאולוגי בלבד. היא נשמרה כמנגנון תרבותי פעיל במשך דורות.
הציונות לא הייתה צריכה להמציא את ירושלים ואת ארץ ישראל כמולדתו של העם היהודי. היא הפכה כמיהה היסטורית ודתית בת אלפי שנים לתוכנית מדינית מודרנית, ששאפה להשיב לעם היהודי ריבונות במולדתו ההיסטורית.
אין זה המקרה היחיד בהיסטוריה של עם שחידש את עצמאותו לאחר מאות שנים של שלטון זר; אבל אין מקבילה מתועדת לעם ששמר במשך קרוב לאלפיים שנה, בתפוצה רחבה ובלא ריבונות, על זהות לאומית־דתית מובחנת ועל זיקה למולדת מסוימת, ולאחר מכן שב אליה במספרים גדולים והקים בה מחדש מדינה ריבונית.
והנקודה המעניינת במיוחד בהקשר זה היא שהליטורגיה היהודית הייתה למעשה אחד המנגנונים ששימרו את הזיקה הזאת. ירושלים, ציון, הארץ והשיבה אליה אינן מופיעות רק כזיכרון היסטורי; הן משובצות שוב ושוב בתפילה ובטקסים: "ולירושלים עירך ברחמים תשוב", "ותחזינה עינינו בשובך לציון", "לשנה הבאה בירושלים"… במובן הזה, יש תיעוד מדויק וחסר תקדים לכך שעם שמר זיכרון גאוגרפי פעיל במשך מאות דורות גם כשהרוב הגדול שלו חי הרחק מאותו מקום. את הזיכרון המופלא הזה שהשתמר בלבם של מאות דורות מדינת ישראל מאבדת מול טענות חסרות שחר וחסרות כל זיכרון היסטורי של קבוצות פוליטיות שהמציאו טיעון של עם לפני מספר עשורים.
יהודי פלשתינה
אחד משורשי הכשלון הישראלי בהגדרת הסיפור, נוגע למקור השם פלשתינה, או "פלסטין" בהגייה הערבית, שם שהפך ברבות השנים ובמיוחד במאה הקודמת, מתיאור טריטוריאלי-מנהלי של ארץ ישראל ויהודה, לכזה שניכסו לעצמם ערביי ארץ ישראל כקבוצה בעלת מאפיינים לאומיים ייחודיים לכאורה.
מקור השם הוא בפלשתים – העם הקדום שישב בעיקר במישור החוף הדרומי, באזור עזה, אשקלון, אשדוד, גת ועקרון. כמובן שאין במחקר ההיסטורי המקובל זיהוי אתני רציף בין הפלשתים הקדומים לבין הפלסטינים הערבים בני זמננו.
השם עצמו עתיק בהרבה מהתקופה הרומית. כבר במאה ה־5 לפנה"ס השתמש הרודוטוס היווני בצורה Palaistinē לתיאור אזור בדרום סוריה/הלבנט. האנציקלופדיה בריטניקה מ־1911 תיארה את Palestine כ"שם גאוגרפי בעל תחולה לא מדויקת", שמקורו בשם "הפלשתים" ושבמשך הזמן הורחב מעבר לאזור החוף שבו ישבו הפלשתים.
השם ההיסטורי הזה קיבל משמעות חדשה לאחר מרד בר כוכבא בשנים 132-135 לספירה. עד אז נקראה הפרובינקיה הרומית Judaea – יהודה. לאחר דיכוי המרד, בתקופת הקיסר אדריאנוס, שונה שמה של הפרובינקיה ל־Syria Palaestina.
יש חוקרים הרואים במהלך ניסיון להחליש את הזיהוי היהודי של הארץ לאחר המרד; אחרים הדגישו גם שיקולים מנהליים ואת העובדה שהשם Palestine כבר היה מוכר. כך או כך, התקבעות השם פלשתינה, כתיאור לטריטוריה שנקראה בעבר יהודה, התרחשה החל מתקופתו של אדריאנוס. במאות השנים שלאחר מכן עברה הארץ כיבושים רבים ותחת מרביתם המשיך השם פלשתינה לתאר את הטריטוריה של ארץ ישראל ההיסטורית.
בתקופת המנדט הבריטי Palestinian היתה גם הגדרה טריטוריאלית וגם אזרחית. ב־1925 יצר השלטון הבריטי רשמית אזרחות פלשתינאית – Palestinian citizenship לתושבי המנדט. יהודים וערבים כאחד יכלו להיות אזרחי Palestine. מסיבה זו התקיימו באותה תקופה גם מוסדות יהודיים שנשאו את השם Palestine. הדוגמה המוכרת היא The Palestine Post, שהפך לאחר הקמת מדינת ישראל ל – The Jerusalem Post.
גם השם הרשמי בעברית מלמד הרבה: הבריטים השתמשו ב־"פלשתינה (א"י)" כאשר א"י הן ראשי התיבות של ארץ ישראל. השם פלשתינה יוחס במשך קרוב לאלפיים שנה לטריטוריה של ארץ ישראל ולא לעם כזה או אחר. לכן יהודים שנולדו בארץ לפני קום המדינה זכו לתעודת לידה בה צוין במפורש "יהודי יליד פלשתינה", כפי שיתר התעודות הרשמיות ציינו.
העולם מפנה עורף
הציונות המדינית התעצבה באירופה בסוף המאה התשע עשרה. היא לא הציגה את ארץ ישראל כטריטוריה אקראית שבה ניתן לפתור את מצוקת יהודי אירופה, אלא תבעה את הזכות ההיסטורית של העם לשוב למולדתו. תביעה זו והזיקה העמוקה לארץ ישראל בוטאה בכתביהם של כל ראשי הציונות.
תיאודור הרצל כתב ב"מדינת היהודים" ב־1896: "פלשתינה היא מולדתנו ההיסטורית הבלתי־נשכחת." גם בן גוריון הדגיש את החיבור של העם היהודי למולדתו ההיסטורית: "המדינה קמה מתוך שיבת ציון, ושבו לא תושבי ארץ או יבשת אחת, אלא תושבי כל היבשות.." (יומני בן גוריון, 23.5.65).
זאב ז'בוטינסקי הסביר באופן נחרץ את משמעות ההבטחה להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל: "..זו היא כוונת דברינו לעמים ולממשלות; אתם אמרתם “בית לאומי לעם ישראל בארץ־ישראל”, מה פירוש הדברים האלה? פירושם הוא, כי אתם מביטים על עם ישראל כעל עם מתגעגע ומשתוקק לשוב לארצו. אתם צריכים איפוא לומר גם־כן לעם הזה: הנה ה"בית" פתוח, הכן אותו בשביל שובך! כי בלי “בית” אין שיבה לארץ, ואין בית בלי שיבה.." (תכנית לשלטון זמני בארץ־ישראל זאב ז'בוטינסקי בתוך: כרך ד': נאומים 1905–1926).
הדרישות הללו של ראשי התנועה הציונית קיבלו ביטוי מפורש בהחלטות בינלאומיות של הגופים המדינות והגופים הבינלאומיים. בהצהרת בלפור מ־2 בנובמבר 1917 הודיעה ממשלת בריטניה כי היא רואה בחיוב:
"…the establishment in Palestine of a national home for the Jewish people"
בריטניה הצהירה מפורשות כי היא רואה בחיוב הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, תוך התחייבות שלא לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא־יהודיות בארץ ומבלי שקהילות אלה ובכללן ערביי פלשתינה היו מיועדות לקבל מעמד של מדינה עצמאית.
הצהרה זו של ממשלת בריטניה קיבלה משנה תוקף בהחלטת ועידת סן רמו ב 1920, בה המעצמות של מדינות ההסכמה חילקו ביניהן את השליטה בשטחי האימפריה העות'מנית. החלטת ועידת סן רמו הפקידה בידי בריטניה מנדט לניהול פלשתינה, לצורך מימוש העקרונות של הצהרת בלפור.
ובכתב המנדט על ארץ ישראל שאושר על ידי חבר הלאומים ב־1922 הופיע ניסוח מפורש עוד יותר. המבוא למנדט קבע כי ניתנה הכרה: "to the historical connection of the Jewish people with Palestine" וכן ל ־ "Reconstituting their national home in that country”.
חבר הלאומים לא רק ניסח את המשימה כיצירת קשר חדש בין היהודים לארץ, אלא הכיר בקשר היסטורי קיים ובבסיס להקמתו מחדש של הבית הלאומי היהודי בה. הבית הלאומי היהודי, ללא אזכור זכות מדינית לכל עם או מיעוט אחר.
שתי גדות לירדן?
המנדט שנתן חבר הלאומים לבריטניה התייחס לכל שטחי פלשתינה אשר הוגדרו מסוריה ולבנון בצפון, עד מצרים בדרום, הים התיכון במערב והגבול המזרחי אשר כלל במקור גם את עבר הירדן (Trans Jordan).
סעיף 25 לכתב המנדט אפשר לבריטניה, באישור חבר הלאומים, שלא להחיל חלק מהוראות המנדט בשטח שממזרח לירדן. בספטמבר 1922 אישר חבר הלאומים את ההסדר שלפיו ההוראות הנוגעות לבית הלאומי היהודי לא יחולו בעבר הירדן. מכאן התפתחה הישות המדינית של עבר הירדן תחת השושלת ההאשמית, ובהמשך ממלכת ירדן.
כלומר החלטת החלוקה המקורית של הארץ לא היתה זו המזוהה בתודעה הציבורית וההיסטורית כהחלטת האו"ם 181 מנובמבר 1947. חלוקת הארץ נעשתה הרבה קודם לכן, בעצם החרגת עבר הירדן המזרחי, אשר גם הוא היה אמור להיות במקור חלק מהטריטוריה שתמסר לעם היהודי להקמת בית לאומי.
השינוי במדיניות בריטניה
בעקבות המרד הערבי חל שינוי מהותי במדיניות בריטניה והמנדט הבריטי החל לנקוט במדיניות מצמצמת כלפי עליה יהודית לארץ ישראל ובניסיון להקטין את גבולות המדינה היהודית שבדרך, בניגוד גמור לכתב המנדט שניתן לה על ידי חבר הלאומים.
ועדת פיל שגיבשה את מסקנותיה ב 1937 קבעה שהמנדט במתכונתו אינו בר־קיימא והציעה לסיימו. במקומו הציעה שתי מדינות: מדינה יהודית בעיקר בגליל ובמישור החוף, ומדינה ערבית שתאוחד עם עבר הירדן; ירושלים ומסדרון לים יישארו בשליטה בריטית. כלומר, לראשונה הוצעה במפורש ריבונות יהודית, אבל רק בחלק קטן מפלשתינה שגם היא הצטמצמה כבר לזו שממערב לירדן בלבד.
לאחר שמסקנות ועדת פיל לא יושמו בריטניה העבירה את הסוגיה לאו"ם. בעקבות זאת ועדת UNSCOP המליצה ברוב דעות על חלוקה למדינה יהודית ולמדינה ערבית.
החלטת החלוקה
ב־29 בנובמבר 1947 התקבלה החלטה 181 של העצרת הכללית של האו"ם. על פי החלטה זו המנדט הבריטי על פלשתינה אמור היה להסתיים, ובשטח שממערב לירדן אמורות היו לקום מדינה יהודית ומדינה ערבית, כאשר ירושלים וסביבתה יהיו תחת משטר בינלאומי מיוחד. אפילו במחצית המאה העשרים לא עלה על הדעת לנסח זאת כמדינה יהודית ומדינה פלשתינאית כי גם אז לא היה ברור כלל שיש עם ”פלשתינאי".
החלטת החלוקה הייתה המלצה של העצרת הכללית להקים שתי מדינות בגבולות שנקבעו בתוכנית. ההנהגה היהודית קיבלה את התוכנית, ואילו ההנהגה הערבית ומדינות ערב דחו אותה. זו נקודת ציון היסטורית חשובה במיוחד המצביעה על שלילת עצם קיומה של מדינה יהודית, ע"י הערבים, בלי קשר לגבולותיה המצומצמים. המלחמה שפרצה בעקבותיה מנעה את יישום תוכנית החלוקה, וב־1949 נקבעו קווי שביתת נשק שונים מהגבולות שהציע האו"ם. גם קווים אלה הידועים כקו הירוק הוגדרו במפורש כקווי שביתת נשק בין ישראל לבין ירדן ולא כגבולות מדיניים קבועים.
תוכנית החלוקה לא מומשה מעולם ואינה יכולה להוות כיום, כמעט שמונה עשורים אחריה, הבסיס להסדר מדיני, או מקור לתביעות מדיניות.
כיצד נולד נרטיב "המדינה הפלסטינית"?
הקמת מדינת ישראל יצרה שינוי לשוני ולאומי גדול. יהודי הארץ וגם תושביה הערבים הפכו לאזרחים ישראלים. המדינה המנדטורית Palestine חדלה להתקיים, ואזרחיה קיבלו בהמשך סטטוסים שונים בהתאם למקום שבו נמצאו: ישראל, ירדן, הגדה המערבית, או עזה. מכאן החל המונח "Palestinian" להיות מזוהה יותר ויותר עם ערביי ארץ ישראל ולא עם כלל תושבי הארץ. אבל גם כאן התהליך לא התרחש ביום אחד.
בתום מלחמת השחרור סיפחה ירדן את יהודה ושומרון ומזרח ירושלים, סיפוח שזכה להכרה בינלאומית מוגבלת. מצרים לא סיפחה באופן דומה את רצועת עזה, אך שלטה בה באמצעות ממשל צבאי.
ב 1964 הוקם "הארגון לשחרור פלסטין" וזאת בלחץ מדינות ערב. האמנה הפלסטינית שנוסחה בעת הקמת הארגון מספרת את הסיפור כולו וסותרת באופן מוחלט את נרטיב "הקו הירוק" ומדינה פלסטינית בגבולות 1967. האמנה, אשר כאמור פורסמה כשלוש שנים לפני מלחמת ששת הימים, הציגה דרישה ל"שחרור פלסטין" והצהירה על ניהול מאבק ל"שחרור המולדת והחלק שנגזל ממנה“.
בכדי להמחיש עד כמה רחוקה היתה הדרישה הפלסטינית המקורית, מזו שהתקבעה בדעת הקהל העולמית, יש לקרוא את סעיף 24 באמנה הפלסטינית המקורית של 1964 קבע:
"This Organization does not exercise any territorial sovereignty over the West Bank in the Hashemite Kingdom of Jordan, [or] the Gaza Strip…"
כלומר, אש"ף קבע שאינו דורש או מפעיל ריבונות טריטוריאלית בגדה, שהייתה תחת שלטון ירדן, או ברצועת עזה שהייתה תחת משטר צבאי מצרי. מן הסתם לא היה ענין ל"ארגון לשחרור פלסטין" להגיע לקונפליקט עם משטרים אלה.
הדרישה המקורית באמנה הפלסטינית מ 1964 היתה אם כן לשחרר את כל שטחי "פלסטין" שאינם יהודה, שומרון ועזה ובמילים אחרות – לקבל ריבונות על כל יתר שטחי מדינת ישראל.
מעניין לציין כי סעיף זה, המחריג את יו"ש ועזה מדרישות הריבונות של אש"ף, נמחק ב 1968 מהאמנה הפלסטינית ובכך באה לעולם הדרישה שהתקבעה בתודעה הבינלאומית להכרה בזכויות "ריבונות פלסטינית" ביהודה, שומרון ועזה. דרישה זו כאמור הוספה באופן מגמתי לאחר מלחמת ששת הימים ולאחר שישראל כבשה מידי ירדן ומצרים את חבלי הארץ האלה, אשר מלכתחילה נועדו להיות חלק אינטגרלי מהבית הלאומי של העם היהודי, כפי שנקבע בהחלטת חבר הלאומים ב 1922.
הדרישה הפלסטינית הצליחה במהלך מתוחכם להפוך את קו שביתת הנשק בין ישראל, ירדן ומצרים – לגבול בין מדינת ישראל לבין הטריטוריה אותה תבעו כמדינה החל מ 1968.
הפלשתינאים, שהחלו בתביעה לשחרור כל שטחי מדינת ישראל, ללא יהודה ושומרון ועזה, סיימו עם תביעה להקמת מדינה רק ביהודה ושומרון וחבל עזה, תוך הסתרת כוונותיהם המקוריות להקמת מדינה על חורבותיה של מדינת ישראל בכל שטחה ולא לצידה.
ההמצאה המקומית שהדביקה את העולם
הצלחת הנרטיב הפלסטיני לא התרחשה רק בזכות הפלסטינים. רתימתו למאבק נגד מדינת ישראל נעשתה באופן יזום על ידי גורמים אינטרסנטיים רבים והוא השתלב במאבקים רחבים בהרבה: העולם הערבי נגד ישראל, המלחמה הקרה והאינטרסים של ברית המועצות, גוש המדינות הבלתי־מזדהות והתגבשות רוב אוטומטי נגד ישראל בחלק ממוסדות האו”ם.
אחת מנקודות השיא הייתה החלטת העצרת הכללית מ־1975 שקבעה כי "ציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית". ההחלטה בוטלה ב־1991, אך היא המחישה כיצד מאבק מדיני יכול להפוך בהצלחה למאבק על עצם הלגיטימיות של הרעיון הציוני.
הדוגמה הקיצונית ביותר להמחשת התקבעות הנרטיב הפלסטיני בדעת הקהל העולמית נוגעת לסוגיית "הפליטים". השימוש בסוגיית הפליטות הוא הדוגמא המובהקת ליצירת נשק תודעתי אפקטיבי, אשר הפך להיות מוסכמה בדעת הקהל העולמית וקיבע את ההתייחסות לישראל כמדינה כובשת ומנשלת.
למרות שהאו"ם מכיר בקיומם של כ 42 מיליון פליטים ברחבי העולם ומתוכם מייחס לפחות מ 6 מיליון "פלסטינים" מעמד של פליטים, הקים האו"ם את נציבות האו"ם לפליטי כל העולם ואילו לפליטים הפלסטינים קיימת סוכנות ייעודית – אונר"א. המבנה הייחודי הזה, המקנה לפלסטינים גם מעמד של "פליטות נצחית" ממחיש את ההטיה המובנית של האו"ם, אך לא פחות, את הצלחתו של מאבק התודעה הפלסטיני.
לשם המחשה של עוצמת השפעתו של סיפור הפליטות הפלסטיני, ניתן לבחון את החלטות העצרת הכללית של האו"ם בין השנים 2015-2024. מתוך 253 החלטות שקיבלה העצרת בסך הכל, 173 החלטות התקבלו כנגד ישראל בסוגיות הקשורות לסיפור הפלסטיני (!). רק 80 החלטות התקבלו בתקופה זו לגבי מדינות אחרות ובהן רק 11 החלטות כנגד צפון קוריאה.
נרטיב הפליטות הפלסטיני גם הכניס לשיח הבינלאומי את הדרישה הפלסטינית ל"זכות השיבה", שהיא דה פקטו ההגדרה המכובסת להבסתה של מדינת ישראל בכלים דמוגרפיים ובגיבוי בינלאומי.
ה"סוגיה הפלסטינית" הפכה להיות התנאי המרכזי לנורמליזציה בין ישראל לסעודיה ולמדינות נוספות ולעילה לסנקציות של מדינות אירופאיות כנגד ישראל בכלל ו"מתנחלים" בפרט.
הנרטיב הפלסטיני הפך להיות אחד מהכלים המרכזיים במהלכי ההשפעה הדרמטיים שמנהלת קטאר בעולם המערבי. מאמץ זה, שבבסיסו תוכנית פעולה של האחים המוסלמים להטמעת רעיונות איסלמיים בעולם ובעיקר באירופה ובארה"ב, משתמש בסוגיה הפלסטינית ככלי לשלהוב ההמונים, תחת תפיסת העולם של מיעוט מדוכא כנגד מדינה קולוניאליסטית, הרווחת בעולם המערבי ברוח גבית של זרם הפרוגרס.
הקריאות ”Palestine will be free from the river to the sea” המושמעות בכיכרות ובקמפוסים באירופה ובאמריקה על ידי המון אדם שאין לו מושג ירוק מהו הקו הירוק, היכן נמצאת פלסטין, לאיזה ים מתכוונים ומהו הנהר המדובר, הן דוגמא לחשיבות הסיפור ליצירת התודעה ולחשיבות מאבק התודעה בזירה הבינלאומית.
הכשל הישראלי: מהוויכוח על הנרטיב לאימוצו
עד לנקודה זו ניתן לטעון כי מדובר בהצלחה פלסטינית. אולם חלקו השני של הסיפור הוא הכישלון הישראלי. השינוי לא התרחש ביום אחד. הוא עבר דרך תהליך מדיני ארוך: קמפ דייוויד, תכניות האוטונומיה, ועידת מדריד, הסכמי אוסלו, ההתנתקות מעזה, המשא ומתן המדיני ונכונותם של ראשי ממשלה ישראלים לדון בהקמת מדינה פלסטינית.
במשך השנים ישראל החלה להשתמש בעצמה בחלק הולך וגדל מאוצר המילים של המסגרת שאותה ביקשה בתחילה לדחות. עבור ישראלים רבים "הקו הירוק" הפך להיות קו הלגיטימיות של המדינה ולדידם מעברו האחר גרים "מתנחלים" שאין להם זכות להיות שם.
העובדות ההיסטוריות מצביעות על כך שקו זה היווה קו הפסקת אש זמני בין ישראל לבין ירדן. המנדט לבריטניה ניתן לצורך הקמת בית לאומי לעם היהודי בכל שטחי ארץ ישראל. הדרישה הפלסטינית המקורית היתה למדינה בתוך שטחי "הקו הירוק". כל הנתונים הללו לא סופרו מעולם על ידי ישראל ובשל כך ישראלים רבים כלל אינם מודעים אליהם.
אם לא די בכך, השימוש שישראל הרשמית עשתה בביטויים כגון "מפעל ההתנחלויות" רק קיבע בתודעה הלאומית והבינלאומית את השונות של אזרחי המדינה החיים ביהודה ושומרון.
הסכמי אוסלו היו אולי גולת הכותרת של הטמעת הנרטיב הפלסטיני בשיח הרשמי הישראלי. העובדה שישראל היתה נכונה לוותר על מרבית שטחי יהודה ושומרון ולייצר יישות פסאודו מדינית בדמות הרשות הפלסטינית, היוותה הוכחה לעולם כי בסיס הנרטיב הפלסטיני מוצדק. השאלה כבר לא הייתה האם מדינה פלסטינית היא הפתרון, אלא באילו תנאים היא תקום. זהו אולי ההישג התודעתי הגדול ביותר של הצד הפלסטיני: הפתרון שאותו ביקש לקדם הפך לנקודת המוצא של יריביו.
שתי מדינות לשני עמים?
"שתי מדינות לשני עמים" היא הצעה מדינית שנועדה לכרסם בלגיטימיות של מדינה יהודית ריבונית. זהו רעיון המקבע בתודעה את היות הפלסטינים "עם" הזכאי למדינה ומעמידם כמתחרים על חלוקת הארץ עם מדינת ישראל הריבונית.
למרות זאת, במהלך שלושת העשורים האחרונים התקבעה הסיסמה הזאת בחלק ניכר מהמערכת הבינלאומית כפתרון הלגיטימי היחיד לסכסוך. כתוצאה מכך נוצרה מסגרת בינארית: מי שתומך בשלום אמור לתמוך במדינה פלסטינית; מי שמתנגד למדינה פלסטינית נדרש להסביר איזה פתרון אחר הוא מציע.
גם בנקודה הזו ישראל כמעט שלא פעלה לסיכול המזימה נגדה. ישראל נמנעה מלספר את הסיפור שלה, לעמוד על זכויותיה ועל הצדק ההיסטורי של עמדתה והקפידה להסתייג מהקמת מדינה פלסטינית רק מטעמי ביטחון תוך הסבר מדוע הפתרון מסוכן, מבלי להציע לעולם מודל חלופי מפורט שאפשר לדון בו. וכאשר צד אחד מציג פתרון והצד השני מציג בעיקר התנגדויות הפתרון הראשון הופך בהדרגה לברירת המחדל.
יש אלטרנטיבה
ערעור על פרדיגמת שתי המדינות מחייב יותר מהצבעה על כשליה. הוא מחייב חלופה. אחת האפשרויות הראויות לבחינה היא מעבר מהתפיסה של ישות פלסטינית ריכוזית וריבונית למודל מבוזר של אוטונומיות פלסטיניות מקומיות. המודל יכול להתבסס על המרכזים העירוניים הקיימים – כגון רמאללה, שכם, חברון, יריחו וג'נין – ועל מבנים מקומיים, משפחתיים וכלכליים הקיימים בחברה הפלסטינית. במסגרת כזו הפלסטינים ינהלו חלק ניכר מחייהם האזרחיים באמצעות ממשל עצמי מקומי, בעוד סוגיות ביטחוניות ואסטרטגיות יוסדרו במבנה אחר שאינו מחייב הקמת מדינה פלסטינית ריבונית בעלת צבא ויכולת לאיים על מרכזי האוכלוסייה בישראל.
אין להציג מודל כזה כפתרון קסם. עליו להתמודד עם שאלות קשות של מעמד אישי, אזרחות, חופש תנועה, רציפות טריטוריאלית, כלכלה, יחסי חוץ, ביטחון וזכויות פוליטיות. הבחירה אינה חייבת להיות מוגבלת לשתי אפשרויות שנקבעו לפני שלושה עשורים. לא בהכרח שיוזמה מדינית ישראלית כזאת תתקבל. סביר להניח שבזמן העלאתה היא תדחה באופן גורף על ידי הפלסטינים, מדינות ערב ורוב מדינות העולם. יחד עם זאת, עצם ההצעה יחייב דיון. עצם הדיון יסיט את השיח לכיוון המצביע על חלופות נוספות לפרדיגמת שתי המדינות.
לא עוד "הסברה"
המונח הישראלי "הסברה" חושף חלק מהבעיה. הסברה היא פעולה תגובתית: מישהו מאשים את ישראל וישראל מסבירה. מתפרסמת תמונה – ישראל מספקת הקשר. מתקבלת החלטה – ישראל מגיבה.
בעולם התקשורתי, כאשר רשתות חברתיות מספרות סיפור בזמן אמת ומקבעות בתודעה את ההקשר, פעולות תגובתיות הינן כמעט חסרות משמעות. את הלקח הזה למדה ישראל על בשרה פעמים רבות, כמו למשל במקרה של הילד מוחמד א-דורה, שהפך לסמלה של האינתיפאדה השניה כאשר ישראל הזדרזה בטעות להודות באחריותה למותו.
המאבק הפלסטיני מתנהל במישור רחב בהרבה. הוא מתקיים בתקשורת, בקמפוסים, בארגונים בינלאומיים, בארגוני חברה אזרחית, ברשתות חברתיות, בעולם התרבות ובמערכות פוליטיות. הוא עוסק לא רק באירועים אלא גם במילים שבאמצעותן הציבור מפרש אותם: occupation, settlements, apartheid, indigenous, refugees, resistance.
המשגת הפתרון
ישראל השקיעה משאבים רבים בהגנה על פעולותיה. היא השקיעה הרבה פחות ביצירת המסגרת שבתוכה פעולות אלה נשפטות. ישראל נדרשת לחשיבה אחרת. לצורך חשיבה זו היא צריכה להגדיר בראש ובראשונה את הסיפור אותו תרצה לקבע בתודעה. לשם כך מן הראוי שנכיר את ההיסטוריה שלנו. לאחר הגדרת הסיפור עלינו ליצור מסגרת מקיפה העוסקת באופן פרואקטיבי בהנחלתו.
המסגרת המוצעת יכולה להקרא אמ"ת – אגף מודיעין ותודעה. אגף כזה צריך להיות שווה במעמדו לגופים כגון המוסד ושב"כ ולכלול כלים משפטיים, כלכליים, מודיעיניים ותקשורתיים שיפעלו כנגד אויבינו בעולם.
כך לדוגמה, בדומה לקרן הינד ריג'ב הרודפת בעולם אחר חיילים ישראליים ומנסה להביא למעצרם ולהעמדתם לדין, צריכה מדינת ישראל לרדוף משפטית אחר מחבלי חמאס ופת"ח, אחר גורמים הקשורים וממנים טרור בכל מקום בעולם ולהכניס את הצד האחר למגננה. כך למשל על ישראל לחשוף ולפרסם קשרים בין מנהיגים, אישי ציבור, אנשי תקשורת ומנהלי אוניברסיטאות לבין ארגוני טרור ומדינות תומכות טרור.
ישראל צריכה לייצר רשת של תומכים ומובילי דעה ברשתות החברתיות אשר יקדמו את אותו נרטיב שעד כה נמנענו מלהגדיר. מדינת ישראל חייבת לייצר בריתות ושיתופי פעולה אפקטיביים עם גורמים תומכי ישראל כמו הקהילה האוונגליסטית ועם קבוצות להם אינטרסים משותפים כגון מתנגדי ההגירה האיסלמית האדירה לאירופה.
בדומה לפעילות של ממשלת קטאר, על ישראל לייצר מנופי השפעה באוניברסיטאות מובילות בעולם ובגופי תקשורת בינלאומיים. אגף המודיעין והתודעה חייב להיות מתוקצב במיליארדים, על מנת ליצר לו אפקטיביות של ממש. היעד אינו לגרום לעולם "לאהוב את ישראל". היעד הוא לשנות את השאלות שבאמצעותן העולם בוחן את הסכסוך.
במקום לשאול רק מתי ישראל תסיים את הכיבוש? יש להכניס לדיון שאלות אחרות: מה היה מעמד השטח לפני 1967? מדוע לא הוקמה בו מדינה פלסטינית כאשר היה בשליטה ערבית? כיצד הפכו קווי שביתת הנשק לגבול מדיני בתודעה הבינלאומית? מדוע פתרון מדיני שנוסח במאה הקודמת צריך להיות האפשרות היחידה במאה ה־21? והאם ניתן להעניק לפלסטינים ממשל עצמי וזכויות פוליטיות משמעותיות ללא יצירת ישות מדינתית שתסכן את ביטחון ישראל?
בנוסף על ישראל לחשוף את השקרים של מהלכי ההשפעה הפלסטינים, את הקשר של ארגוני הטרור הפלסטיניים לרשת האחים המוסלמים ואת האיום המוחשי על שלום המערב כתוצאה מאימוץ הנרטיב הפלסטיני. זהו שינוי מהותי שנדרש מישראל. במשך שנים ישראל ניסתה לתת תשובות טובות יותר לשאלות שאחרים ניסחו בעבורה. הגיע הזמן שישראל תתחיל לנסח את השאלות.
