לכאורה, מדובר בשאלה היסטורית פשוטה. למעשה, היא נוגעת בלב הדיון הסוציולוגי והפוליטי על הלאומיות. לאומים אינם מופיעים בדרך כלל ברגע אחד, וגם אינם חייבים להיות קבוצות שהתקיימו במשך אלפי שנים באותה צורה. זהויות לאומיות נוצרות ומתעצבות לאורך זמן מתוך שילוב של שפה, תרבות, זיכרון, זיקה למקום, מוסדות פוליטיים, חוויות היסטוריות ובעיקר תחושת שייכות קולקטיבית.
מנקודת מבט זו, השאלה אם הפלסטינים "הומצאו" היא שאלה מטעה. היא מציבה ניגוד מלאכותי בין שתי אפשרויות: עם עתיק שהיה קיים תמיד, או זהות מלאכותית שנוצרה יש מאין? המציאות ההיסטורית מורכבת יותר. הזהות הפלסטינית המודרנית התגבשה בתהליך הדרגתי, על בסיס אוכלוסייה מקומית בעלת קשרים חברתיים, תרבותיים וגאוגרפיים ארוכי שנים, ובתוך תנאים פוליטיים שהשתנו באופן דרמטי במאות התשע-עשרה והעשרים.
הטענה המרכזית של מאמר זה היא כי ניתן להבין את הפלסטינים כקהילה לאומית מודרנית וממשית, גם אם הלאומיות הפלסטינית לא התקיימה מאז ומתמיד בצורה המוכרת לנו כיום. במקביל, עצם ההכרה בזהות לאומית פלסטינית אינה מכריעה את השאלות הפוליטיות הנוגעות לגבולות, למדינה, לירושלים, לפליטים או להסדר בין ישראל לפלסטינים.
לאום אינו תעודת לידה
בחקר הלאומיות קיימות גישות שונות להסבר היווצרותם של עמים ולאומים. הגישות המודרניסטיות מדגישות כי הלאומיות במובנה המודרני התפתחה בעיקר במאות התשע-עשרה והעשרים, במקביל להתפתחות המדינה המודרנית, החינוך ההמוני, העיתונות, התקשורת, גבולות טריטוריאליים ותנועות פוליטיות. לעומתן, גישות המדגישות את המרכיב האתני וההיסטורי מצביעות על חשיבותם של מרכיבים ארוכי טווח כגון: שפה, מסורות, זיכרון, קשרים משפחתיים, דת וזיקה למקום. המקרה הפלסטיני אינו מחייב בחירה מוחלטת בין שתי הגישות. ניתן לראות בו שילוב ביניהן.
בתקופה העות'מאנית לא התקיימה בהכרח תודעה לאומית פלסטינית במובן המודרני. אנשים יכלו להזדהות באמצעות העיר או הכפר שלהם, משפחתם, דתם, השתייכותם הערבית והאימפריה העות'מאנית. עם זאת, התקיימה באזור אוכלוסייה מקומית בעלת שפה, תרבות, מסורות, קשרי משפחה וזיקה עמוקה למקום.
במילים אחרות, העובדה שלא הייתה בהכרח "לאומיות פלסטינית מודרנית" לפני המאה העשרים, אינה אומרת שלא היו קיימים המרכיבים החברתיים והתרבותיים שעליהם יכולה הייתה לאומיות כזאת להיבנות. עם התמוטטות האימפריה העות'מאנית, הקמת המנדט הבריטי והשינוי במבנה הפוליטי של האזור, השתנו גם התנאים שבהם הגדירו תושבי הארץ את עצמם. במקביל להתפתחות הלאומיות הערבית ולצמיחת התנועה הציונית, התפתחה בהדרגה גם לאומיות פלסטינית מודרנית.
מחקרו של רשיד ח'אלידי, למשל, מדגיש כי צורות מוקדמות של זהות פלסטינית קדמו ל־1948 ואף לתקופת המנדט, וכי בראשית המאה העשרים כבר ניתן לזהות תהליכים של התגבשות לאומית פלסטינית. לכן חשוב להבחין בין שתי טענות שונות: "הלאומיות הפלסטינית התגבשה בתקופה המודרנית" ו"הפלסטינים הומצאו בתקופה המודרנית". הראשונה יכולה לתאר תהליך היסטורי; השנייה מניחה מראש שזהות שנוצרה בתקופה מסוימת היא בהכרח מלאכותית. אין לכך בסיס הכרחי בחקר הלאומיות.
הציונות והיווצרות הלאומיות הפלסטינית
לציונות היה תפקיד משמעותי בהתפתחות הלאומיות הפלסטינית, אך אין פירוש הדבר שהיא הייתה הגורם היחיד לה. כאשר תנועה לאומית אחת מגדירה טריטוריה מסוימת כמולדת ומבקשת לממש בה ריבונות, הדבר משפיע בהכרח על הקבוצות האחרות החיות באותו מרחב. התפתחות הציונות, העלייה היהודית, המאבק על עתיד הארץ והמעורבות הבריטית יצרו מציאות פוליטית חדשה שבה נדרשה גם האוכלוסייה הערבית המקומית להגדיר את האינטרסים הקולקטיביים שלה.
מכאן ניתן לטעון שהציונות והסכסוך עם התנועה הציונית היו גורמים מרכזיים בעיצוב הלאומיות הפלסטינית המודרנית. אולם אין מכאן להסיק שהזהות הפלסטינית הייתה רק "תמונת מראה" של הציונות. תהליכים פנימיים בחברה הערבית המקומית, התפתחות הלאומיות הערבית, השינויים בשלטון העות'מאני והבריטי והתגבשותן של מסגרות פוליטיות מקומיות תרמו אף הם לתהליך. לכן הסבר מאוזן יותר הוא שהלאומיות הפלסטינית צמחה מתוך מפגש בין בסיס חברתי-תרבותי מקומי לבין תהליכים פוליטיים מודרניים, ובהם הציונות והמאבק על עתיד הארץ.
1948 והפיכת הזיכרון לזהות לאומית
אם יש אירוע אחד שהשפעתו על התודעה הלאומית הפלסטינית קשה להפריז בה, הרי זו מלחמת 1948. עבור החברה הישראלית, 1948 היא שנת העצמאות והקמת מדינת ישראל. עבור הפלסטינים, אותה תקופה מזוהה עם הנכבה, האסון ועם אובדן בתים, עקירה ויצירתה של בעיית הפליטים הפלסטינית. אין הכרח לראות בשני הזיכרונות הלאומיים האלה סתירה מוחלטת. הם מבטאים שתי חוויות היסטוריות שונות של אותה תקופה.
עבור משפחות פלסטיניות רבות, 1948 אינה רק אירוע המופיע בספר היסטוריה. היא חלק מזיכרון משפחתי: שמות של כפרים וערים, סיפורי עקירה, תמונות, מסמכים וחפצים שעברו מדור לדור. כך הופך זיכרון אישי לזיכרון משפחתי, הזיכרון המשפחתי לזיכרון קולקטיבי, והזיכרון הקולקטיבי למרכיב של זהות לאומית. דוגמה טובה היא סמל המפתח (אל-מיפתח) המייצג את הפיכת הזיכרון המשפחתי הפלסטיני לזהות לאומית קולקטיבית, והוא הסמל המרכזי של הנכבה ו"זכות השיבה". יש לזכור כי המפתחות הפיזיים נלקחו על ידי הפליטים ב-1948 מתוך אמונה שישובו במהרה, והם הורישו את המפתח מדור לדור לצד סיפורי העקירה והכפרים המקוריים. עם השנים, כשהשיבה לא התממשה, הפך החפץ הפרטי לסמל פוליטי ותרבותי רחב המופיע באמנות, בגרפיטי, בתכשיטים ובאירועי זיכרון בעולם.
ישנן דוגמאות מקבילות ממדינות שונות בעולם. בעקבות השואה הארמנית (1915), פיסות מצלבי אבן משפחתיים, חצ'קאר, וזיכרונות על הבית שלמרגלות הר אררט עברו בין הדורות בפזורה, והפכו לסמלים הלאומיים המרכזיים המאחדים את העם סביב התביעה להכרה היסטורית. או למשל, סיפורי ההשפלה והמעצרים המשפחתיים סביב "פנקסי המעבר" בתקופת האפרטהייד בדרום אפריקה עברו לדורות הצעירים, ולאחר נפילת המשטר הפכו לסמל קולקטיבי במוזיאונים וביום זכויות האדם הלאומי, המזכיר את החירות שהושגה. גם באירלנד, טראומת "רעב תפוחי האדמה הגדול" והישרדות המשפחות מאכילת עשב ותלתנים הונצחו בסיפורי המהגרים. ברבות השנים וצמח התלתן (Shamrock) הפך לסמל הלאומי הבלתי רשמי של הזהות האירית ושל סולידריות בין-לאומית. מכאן חשיבותה של 1948 להבנת הלאומיות הפלסטינית בת זמננו. הנכבה והפליטות אינן רק סוגיות מדיניות. עבור פלסטינים רבים הן חלק מהאופן שבו מוגדרת השייכות הלאומית עצמה.
עם אחד – מציאויות רבות
הכרה בזהות לאומית פלסטינית אינה מחייבת לטעון שהחברה הפלסטינית הומוגנית. להיפך- ככל שבוחנים את החברה הפלסטינית מקרוב, מתבררת מיד המורכבות שלה. פלסטיני בעזה חי בתוך מציאות שונה מזו של פלסטיני ברמאללה. פלסטיני אזרח ישראל נמצא במסגרת משפטית ופוליטית שונה מזו של פליט בלבנון. פלסטיני בירדן עשוי להיות בעל אזרחות ירדנית, בעוד שקבוצות אחרות של פלסטינים בירדן נמצאות במעמד משפטי שונה. גם בתוך הגדה המערבית וברצועת עזה התפתחו במשך השנים מסגרות פוליטיות שונות. הפיצול בין הרשות הפלסטינית בגדה לבין שלטון חמאס ברצועה מאז 2007 יצר מציאויות פוליטיות וחברתיות נפרדות. אך פיצול פוליטי אינו בהכרח פירוק של זהות לאומית.
אדם יכול להיות בעת ובעונה אחת בן למשפחה מסוימת, תושב עיר או כפר מסוים, מוסלמי או נוצרי, ערבי ופלסטיני. הזהויות הללו אינן חייבות להתחרות זו בזו. הזהות הלאומית יכולה להתקיים כשכבה נוספת בתוך מערכת רחבה יותר של זהויות. מכאן שהשאלה הסוציולוגית אינה האם כל הפלסטינים מסכימים זה עם זה. השאלה היא האם קיימת תחושת שייכות קולקטיבית רחבה מספיק כדי ליצור תודעה לאומית. מבחינה זו, קיומה של זהות פלסטינית משמעותית אינו תלוי באחידות פוליטית.
הפלסטינים אזרחי ישראל
המורכבות הזאת בולטת במיוחד בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל. אזרחות ולאומיות אינן מושגים זהים. אזרחות היא מעמד משפטי ופוליטי בעוד שלאומיות היא מערכת של הזדהות ושייכות קולקטיבית. לכן אדם יכול להיות אזרח ישראלי ובמקביל לראות בעצמו חלק מהעם הפלסטיני ומהמרחב הערבי. אין הכרח שתהיה בכך סתירה לוגית.
גם כאן, עם זאת, אין "עמדה אחת" של כלל האזרחים הערבים בישראל. קיימים הבדלים בין יחידים וקבוצות, בין דורות ובין תקופות, וכן הבדלים הקשורים לדת, למקום ולניסיון האישי. הדבר החשוב מבחינה מחקרית הוא להימנע מהכללות. לא נכון להניח שכל האזרחים הערבים בישראל מחזיקים באותה תפיסה לגבי זהותם, כשם שלא נכון להניח שכל הפלסטינים מחזיקים באותה עמדה לגבי עתידה המדיני של הארץ.
הפליטים בירדן ובלבנון
הפזורה הפלסטינית היא מרכיב מרכזי נוסף בזהות הלאומית. על פי אונר"א, המונח "פליט פלסטיני" משמש בהקשר המנהלי של הארגון ביחס לאנשים שמקום מגוריהם הרגיל היה בפלשתינה בתקופה הרלוונטית, שאיבדו את ביתם ואמצעי מחייתם כתוצאה מהמלחמה ב-1948, וכן לצאצאים הזכאים לרישום בהתאם לכללי הארגון. בירדן מתקיימת מציאות מורכבת. חלק גדול מהפליטים הפלסטינים הרשומים מחזיקים באזרחות ירדנית ומשתתפים בחיים החברתיים והכלכליים במדינה, אך קיימות גם קבוצות במעמד משפטי שונה, ובהן חלק מהפלסטינים שמקורם בעזה. כלומר, זהות פלסטינית וזהות ירדנית אינן בהכרח סותרות זו את זו.
בלבנון המציאות שונה. הפליטים הפלסטינים התמודדו לאורך השנים עם מגבלות שונות הנוגעות לתעסוקה, בעלות על נכסים וגישה לשירותים. תנאים אלה תרמו לכך שמעמד הפליטות נותר מרכיב משמעותי בחייהן של משפחות פלסטיניות רבות. כך נוצרת תופעה מעניינת: דווקא הפיצול הגאוגרפי והמשפטי עשוי לחזק את מרכזיותו של הזיכרון הלאומי המשותף. כאשר אנשים חיים מחוץ למולדת במשך דורות, הזיכרון של המקום שממנו הגיעה המשפחה עשוי להפוך לחלק מרכזי בהגדרת הזהות.
מה מלכד את הפלסטינים?
אם החברה הפלסטינית אינה אחידה, מה בכל זאת מאפשר לדבר על לאומיות משותפת? ניתן לזהות כמה מרכיבים מרכזיים: שפה ותרבות ערבית, זיקה היסטורית וגאוגרפית לארץ, זיכרון משפחתי והיסטורי, הנכבה, הפליטות, ירושלים, סמלים לאומיים, שמות מקומות ומוסדות ותנועות לאומיות. הגורם החשוב אינו בהכרח שכל הפלסטינים מסכימים על משמעותם של המרכיבים הללו, אלא שהם משמשים שפה משותפת של זיכרון ושייכות. במובן זה, הלכידות הפלסטינית אינה מבוססת על אחידות. היא מבוססת על מכנה משותף. לכך יש דוגמאות לא מעטות בעולם והנה שלוש בלבד. בהודו החברה ההודית כוללת מאות קבוצות אתניות, שפות ודתות, ולעיתים קיימים ביניהן מתחים עמוקים. ובכל זאת, היסטוריה משותפת, סמלים לאומיים, מוסדות המדינה וזיכרון המאבק בקולוניאליזם הבריטי מאפשרים לדבר על לאומיות הודית משותפת. בשווייץ השווייצרים אינם חולקים שפה אחת: במדינה יש גרמנית, צרפתית, איטלקית ורומאנש כשפות לאומיות. הזהות הלאומית נשענת במידה רבה על היסטוריה פוליטית משותפת, מוסדות, סמלים וזיקה למדינה, ולא על אחידות לשונית או תרבותית. הכורדים חיים כיום בכמה מדינות, בעיקר טורקיה, עיראק, איראן וסוריה, ויש ביניהם הבדלים פוליטיים, לשוניים וארגוניים. למרות זאת, שפה ומורשת תרבותית משותפות, זיכרון היסטורי, קשר גאוגרפי לאזור הכורדי וסמלים לאומיים משמשים בסיס לרעיון של זהות לאומית כורדית משותפת.
"מהירדן עד הים": זהות מול תביעה מדינית
המעבר משאלת הזהות לשאלת הטריטוריה הוא המקום שבו הדיון הופך פוליטי. הביטוי "מהירדן עד הים" הוא דוגמה מובהקת לכך. לאורך ההיסטוריה נעשה שימוש בתפיסות טריטוריאליות רחבות של השטח שכונה פלסטין, ובתקופות מסוימות התנועה הלאומית הפלסטינית החזיקה בעמדה שהתייחסה לכל הארץ כיחידה טריטוריאלית לאומית. למעשה הסיסמה "מהירדן עד הים" מגדירה את השטח שבין נהר הירדן לים התיכון, ומשקפת מאבק היסטורי ופוליטי בין זהויות ותביעות ריבוניות. הביטוי צבר תאוצה בשנות ה-60 עם הקמת אש"ף, ושימש אז כקריאה להקמת מדינה אחת חילונית ודמוקרטית על כל שטח המנדט ההיסטורי. במקביל, רעיונות גיאוגרפיים דומים היו קיימים בציונות (כמו תנועת ז'בוטינסקי), ונוסח דומה אף נכלל במצע מפלגת הליכוד ב-1977 שקרא לריבונות ישראלית בלבד. במהלך האינתיפאדה הראשונה הפך המושג לסיסמת מחאה עממית, ובהמשך אומץ על ידי חמאס (באמנת 2017) כביטוי לשלילה מוחלטת של מדינת ישראל.
אולם העמדות המדיניות הפלסטיניות השתנו לאורך הזמן. נקודת מפנה חשובה התרחשה ב-1993, כאשר אש"ף הכיר בזכותה של מדינת ישראל להתקיים בשלום ובביטחון וקיבל את החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338. במקביל, ישראל הכירה באש"ף כנציג העם הפלסטיני. הסכמי אוסלו יצרו לאחר מכן מסגרת למשא ומתן שנועדה להתמודד עם שאלת הסדר הקבוע. ההתפתחות הזאת מדגימה מדוע אי אפשר לקחת עמדה או סיסמה מתקופה אחת ולהציג אותה כאילו היא מייצגת ללא שינוי את כל התנועה הלאומית הפלסטינית לאורך ההיסטוריה. גם כיום קיימים בקרב הפלסטינים חזונות מדיניים שונים: מדינה פלסטינית לצד ישראל, מדינה אחת, קונפדרציה והצעות נוספות. לכן השאלה "מה הפלסטינים רוצים?" אינה מספקת. יש לשאול: איזו מדינה? באילו גבולות? מה יהיה מעמדה של ירושלים? כיצד תטופל שאלת הפליטים? מהם הסדרי הביטחון? ומה יהיו היחסים בין שתי האוכלוסיות?
האם הפלסטינים הם עם?
אם בוחנים את הפלסטינים לפי מאפיינים מקובלים של קהילה לאומית, התמונה ברורה יחסית. קיימת זהות קולקטיבית, תחושת שייכות לאומית, שפה ותרבות משותפות לצד גיוון פנימי, זיכרון היסטורי, זיקה טריטוריאלית, סמלים לאומיים, מוסדות ותנועות לאומיות ופזורה משמעותית. לעומת זאת, אין אחידות פוליטית, אין אחידות דתית ואין אחידות גאוגרפית וגם אין מדינה פלסטינית ריבונית עצמאית המייצגת את כלל הפלסטינים. אבל היעדר מדינה אינו שולל בהכרח את קיומו של עם. זהו אולי ההבדל החשוב ביותר בדיון. "עם" ו"מדינה" אינם מילים נרדפות. לאורך ההיסטוריה התקיימו לאומים ללא מדינה ריבונית, כשם שהיו מדינות שכללו בתוכן כמה קבוצות לאומיות. לפיכך, עצם העובדה שאין מדינה פלסטינית ריבונית אינה תשובה לשאלה אם קיימת לאומיות פלסטינית.
המסקנה: שתי שאלות שאסור לערבב
הדיון בשאלה אם הפלסטינים "הומצאו" מחמיץ לעיתים את המורכבות האמיתית של התפתחות הלאומיות. הסבר היסטורי-סוציולוגי משכנע יותר נמצא בין שתי העמדות הקיצוניות. מצד אחד, אין בסיס להנחה שהלאומיות הפלסטינית המודרנית התקיימה מאז ומעולם בצורה זהה. הזהות הלאומית הפלסטינית התגבשה בתהליך היסטורי, בעיקר במאות התשע-עשרה והעשרים, בתוך מציאות שעוצבה על ידי התפרקות האימפריה העות'מאנית, השלטון הבריטי, הציונות, הלאומיות הערבית, המלחמות, הפליטות והשינויים הפוליטיים באזור.
מצד שני, אין מכאן להסיק שהפלסטינים "הומצאו" יש מאין. הלאומיות המודרנית נבנתה על בסיס אוכלוסייה מקומית בעלת שפה, תרבות, קשרי משפחה, זיכרון וזיקה טריטוריאלית, ומתוך תהליכים חברתיים ופוליטיים שהלכו והתחזקו. לכן ניתן לומר כי הפלסטינים מהווים קהילה לאומית ממשית, בעלת תודעה קולקטיבית משמעותית, גם אם היא אינה אחידה וגם אם ההיסטוריה של התגבשותה מורכבת.
אולם מכאן נובע גם הצורך בהבחנה נוספת. השאלה הראשונה היא סוציולוגית: האם קיימת זהות לאומית פלסטינית? השאלה השנייה היא היסטורית: כיצד ומתי התגבשה הזהות הזאת? והשאלה השלישית היא פוליטית: מה צריך להיות הפתרון המדיני ומהם גבולותיה של מדינה פלסטינית, אם תקום?
אין להסיק אוטומטית מהתשובה לשאלה הראשונה את התשובה לשאלה השלישית. אפשר להכיר בכך שקיימת זהות לאומית פלסטינית ועדיין לחלוק על תביעות פוליטיות מסוימות המועלות בשמה. באותה מידה, הכרה בקיומה של ישראל ובזהות הלאומית היהודית אינה מחייבת הסכמה עם כל מדיניות שממשלה ישראלית נוקטת. באירלנד הלאומיות האירית גישרה על פני שסע דתי עמוק בין קתולים לפרוטסטנטים ופערים תרבותיים-לשוניים. זהות משותפת זו באה לידי ביטוי אפילו בדגל המדינה, המשלב בין הקבוצות ומסמל את השלום ביניהן. בהודו, למרות פיצול קיצוני למאות שפות, דתות (הינדים, מוסלמים ועוד) ומערכת קאסטות נוקשה, הלאומיות ההודית נבנתה על העיקרון של "אחדות מתוך גיוון" ושותפות פוליטית, תוך הכרה רשמית ב-22 שפות. באלג'יריה חזית השחרור הלאומית הצליחה לאחד תחת זהות אחת את הרוב הערבי ואת המיעוט הילידי הברברי (אימזיע'ן), שנבדלו זה מזה בשפה ובאורח החיים, במאבקם המשותף לעצמאות מהקולוניאליזם הצרפתי. וזו אולי המסקנה החשובה ביותר: הכרה בקיומו של עם אינה שקולה להסכמה עם כל תביעה פוליטית המוצגת בשמו.
היכולת להחזיק בשתי ההבחנות האלה בו-זמנית, בין זהות למדינה ובין הכרה לאומית להסכמה פוליטית, מאפשרת דיון מדויק יותר, פחות בינארי ויותר היסטורי בסכסוך הישראלי-פלסטיני. הפלסטינים אינם צריכים להיות "עם עתיק מאז ומעולם" כדי להיות עם. אך גם קיומה של לאומיות פלסטינית אינו קובע לבדו כיצד צריך להיראות העתיד המדיני של הארץ. הבנת ההיסטוריה של היווצרות הזהות הפלסטינית אינה פותרת את הסכסוך. היא מאפשרת להבין טוב יותר את אחת הקבוצות הלאומיות המרכזיות המעורבות בו ואת הסיבות לכך שהשאלות של מקום, זיכרון, פליטות, ריבונות וזהות ממשיכות להיות מרכזיות כל כך.
