במרוצת השנים האחרונות, וביתר שאת בעקבות מלחמת חרבות ברזל, שב ועולה שמו של מוחמד דחלאן, מבכירי פת"ח לשעבר, בדיונים על עתידה של רצועת עזה ועל זהות ההנהגה הפלסטינית ביום שאחרי המלחמה. דחלאן, שהורחק ממוקדי השלטון הפלסטיניים לפני יותר מעשור ומתגורר מאז באיחוד האמירויות, ממשיך להחזיק ברשת קשרים ענפה בזירה הפלסטינית, בעולם הערבי ובמערכת הבינלאומית.
האפשרות שישוב למלא תפקיד מרכזי ברצועת עזה מעוררת עניין מיוחד, לנוכח עברו כראש מנגנון הביטחון המסכל ברצועה, קשריו עם ישראל ועם ארצות הברית, יריבותו הממושכת עם חמאס והעימות שהביא לסילוקו משורות פת"ח.
היכרותי עם דחלאן החלה בשנות השמונים, כאשר שירתי כראש המחלקה הערבית בממשל הישראלי ברצועת עזה. בהמשך נפגשתי עמו במסגרת תפקידי כיועץ לשרי ביטחון, וקיימתי קשרים עם בכירים ברשות הפלסטינית ובפת"ח.
היכרות זו, לצד שיחות עם גורמים פלסטיניים ומעקב אחר ההתפתחויות בזירה האזורית, מאפשרת לי לבחון את דרכו של דחלאן לא רק דרך התפקידים שמילא, אלא גם דרך מערכת היחסים המורכבת שטיפח עם יריבים, בעלי ברית ומוקדי כוח שונים.
ממחנה הפליטים בח'אן יונס לצמרת פת"ח
מוחמד דחלאן, המכונה "אבו פאדי", נולד ב-29 בספטמבר 1961 במחנה הפליטים בח'אן יונס שברצועת עזה. משפחתו הגיעה למחנה לאחר מלחמת העצמאות ב-1948, מהעיירה חמאמה, ששכנה סמוך לאל-מג'דל, כיום אשקלון.
בצעירותו למד באוניברסיטה האסלאמית בעזה, שהייתה מוקד פעילות מרכזי של הזרם האסלאמי ברצועה. באותה תקופה התבססה באזור תנועתו של השייח' אחמד יאסין, שהקים בהמשך את חמאס.
אף שדחלאן השתייך למחנה הלאומי הפלסטיני של פת"ח, הוא הכיר מקרוב את פעילי התנועה האסלאמית, ובהם אישים שהפכו לימים לבכירים בחמאס. חלקם, ובהם יחיא ומרוואן סינוואר ומוחמד דיף, צמחו אף הם במחנה הפליטים בח'אן יונס.
היכרות זו יצרה מערכת יחסים מורכבת. מצד אחד, דחלאן היה יריב פוליטי וביטחוני של חמאס ונאבק באנשיו במשך שנים. מצד אחר, קשריו האישיים עם דמויות מרכזיות בתנועה אפשרו לו לקיים ערוצי תקשורת גם בתקופות של עימות חריף.
במהלך שנות השמונים עמד דחלאן בראש תנועת הנוער של פת"ח, "א-שביבה אל-פתחאוויה", והפך לאחד הפעילים הבולטים של התנועה ברצועת עזה. פעילותו נגד השלטון הישראלי הביאה למעצרו פעמים רבות. בינואר 1987, חודשים אחדים לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה, גורש על ידי ישראל לירדן. לאחר שהות קצרה בעמאן עבר לתוניס, שם הצטרף להנהגת אש"ף בראשות יאסר ערפאת.
הקשר עם ערפאת עתיד היה לפתוח בפניו את הדרך לצמרת המערכת הפלסטינית.
האיש החזק של מנגנוני הביטחון בעזה
במאי 1994, בעקבות הסכם קהיר שנחתם במסגרת תהליך אוסלו, שב דחלאן לרצועת עזה ומונה על ידי ערפאת לראש מנגנון הביטחון המסכל הפלסטיני. בתפקידו החדש בנה כוח ביטחוני שמנה אלפי חמושים, פיתח קשרים הדוקים עם גורמי ביטחון ישראליים ואמריקאיים והפך לאחת הדמויות המשפיעות ביותר ברצועה. אחד מתפקידיו המרכזיים היה המאבק בארגונים האסלאמיים החמושים, ובראשם חמאס. המנגנון שבראשו עמד פעל בתקיפות נגד פעילי התנועה, לעיתים תוך שימוש באמצעים שעוררו ביקורת על הפרות זכויות אדם.
במקביל התבסס דחלאן כגורם מרכזי בקשרי הביטחון בין הרשות הפלסטינית לישראל ולארצות הברית. אולם מערכת יחסיו עם ישראל לא הייתה נטולת מחלוקות ואירועים חמורים. שמו נקשר לפיגוע באוטובוס הילדים בכפר דרום בשנת 2000. בשנת 2019 קבע בית משפט ישראלי, במסגרת הליך אזרחי, כי דחלאן אחראי לפיגוע וחייב אותו בתשלום פיצויים בסך 44 מיליון שקל למשפחות הנפגעים.
לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה בלט דחלאן בביקורת שמתח על חמאס ועל הג'יהאד האסלאמי בשל החרפת העימות עם ישראל. בה בעת החל למתוח ביקורת גם על ערפאת, בטענה שהרשות הפלסטינית סובלת משחיתות וממינויים בלתי ראויים של מקורבים להנהגה.
בשנת 2002 התפטר מתפקיד ראש הביטחון המסכל. כעבור שנה, לאחר מינויו של מחמוד עבאס לראש ממשלת הרשות הפלסטינית, מונה דחלאן לשר לענייני ביטחון בממשלתו, והמשיך לקיים קשרים עם ישראל ועם ארצות הברית. עם התפטרות עבאס בספטמבר 2003 הסתיימה גם כהונתו בממשלה, אך דחלאן המשיך לשמר את השפעתו ברצועה באמצעות נאמניו בפת"ח ובמנגנוני הביטחון.
המאבק בחמאס והקרע עם אבו מאזן
במרץ 2007 מינה אבו מאזן את דחלאן לראש המועצה לביטחון לאומי הפלסטינית. המינוי התרחש על רקע החרפת העימות בין פת"ח לחמאס, לאחר ניצחון חמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית שנה קודם לכן.
ביוני 2007 השתלט חמאס בכוח על רצועת עזה, לאחר עימותים קשים עם מנגנוני הביטחון המזוהים עם פת"ח. דחלאן, שהיה מזוהה עם המאבק בחמאס, עזב את הרצועה והשתקע בהמשך ברמאללה. האירועים הללו סימנו את סיום שלטונה של הרשות הפלסטינית בעזה ואת העמקת הפיצול הפוליטי והגאוגרפי בין הרצועה ליהודה ושומרון. אלא שגם יחסיו של דחלאן עם הנהגת פת"ח הלכו והידרדרו.
בשנת 2011, בעקבות עימות חריף עם אבו מאזן והאשמות שהופנו כלפיו בדבר ניסיון להדיחו, סולק דחלאן משורות התנועה. הוא עבר לאיחוד האמירויות, שם ביסס לאורך השנים קשרים עם גורמים בכירים במערכת השלטונית והעסקית.
לכאורה, סילוקו מפת"ח והרחקתו מרצועת עזה היו אמורים להביא לסיום דרכו הפוליטית. בפועל, דחלאן הצליח לשמר רשת נאמנים וקשרים שאפשרה לו להמשיך ולהשפיע על ההתפתחויות בזירה הפלסטינית גם ממקום מושבו מחוץ לשטחים.
"זה דוד חכם, נציג הכיבוש הציוני"
היכרותי האישית עם דחלאן החלה עוד בשנים שקדמו לאינתיפאדה הראשונה, כאשר עמדתי בראש המחלקה הערבית בממשל הישראלי ברצועת עזה. באותם ימים היה דחלאן צעיר בשנות העשרים לחייו, פעיל נמרץ ומחויב בתנועת הנוער של פת"ח. בפגישות שקיימתי עמו התרשמתי מבקיאותו במתרחש בזירה הפוליטית בישראל ומהבנתו את עמדותיה בסוגיה הפלסטינית.
בינואר 1987, לאחר שהתקבלה ההחלטה לגרשו לירדן, הפקדתי אחד מקציני המחלקה על ליוויו במסוק לגשר אלנבי, בדרכו אל מחוץ לשטחי ישראל. שנים אחדות לאחר מכן, במסגרת תהליך אוסלו, נפגשנו שוב, הפעם בנסיבות שונות לחלוטין.
בקיץ 1998, כאשר שימשתי כיועצו של שר הביטחון יצחק מרדכי, התבקשתי לקיים פגישה עם דחלאן, שכיהן אז כראש מנגנון הביטחון המסכל ברצועת עזה. מטרת הפגישה הייתה להעביר מסרים ביטחוניים ומדיניים בעלי חשיבות למגעים שהתנהלו בין ישראל לאש"ף. הביקור תואם מראש עם לשכתו. כשהגעתי למחסום ארז קיבלו את פניי נציגיו של דחלאן במכונית מרצדס שחורה ומהודרת. משם המשכנו למפקדת הביטחון המסכל בשכונת תל אל-הווא שבעיר עזה, בליווי שני ג'יפים מאובטחים.
כשנכנסתי ללשכתו של דחלאן, הוא ישב בראש שולחן מהגוני רחב, מוקף בכעשרה פלסטינים שהשתתפו בפגישה שקיים. דחלאן קיבל את פניי בחיוך והכריז בפני הנוכחים: "זה דוד חכם, נציג הכיבוש הציוני".
הופתעתי מהכינוי המתריס. לאחר רגע קצר החלטתי שלא להיגרר לתגובה, בירכתי את הנוכחים לשלום ויצאתי עם דחלאן לחדר צדדי, שבו קיימנו את הפגישה המתוכננת. השיחה עצמה התנהלה באווירה עניינית, פתוחה ולבבית. העברתי לדחלאן את המסרים שהתבקשתי למסור, והוא ביקש ממני להעביר מסרים מטעמו לשר הביטחון.
בתום הפגישה ליוו אותי אנשי לשכתו לפגישה נוספת עם אבו מאזן, שהתגורר באותה עת בשכונת רימאל בעזה. גם פגישה זו התנהלה באווירה בלתי פורמלית, ובמהלכה ביקש אבו מאזן להעביר מסרים הנוגעים למגעים המדיניים בין ישראל לאש"ף.
המפגש עם דחלאן המחיש בעיניי מאפיין מרכזי באישיותו הפוליטית: יכולתו לשלב בין הצהרות מתריסות כלפי ישראל לבין ניהול קשרים ישירים וענייניים עם נציגי מערכת הביטחון הישראלית. יכולת זו, לצד כישוריו הבין-אישיים ורשת הקשרים שטיפח, סייעה לו לשמר את מעמדו גם לאחר שהורחק ממוקדי הכוח הפורמליים.
איחוד האמירויות: בסיס כוח מחוץ לשטחים
מאז עזיבתו את הזירה הפלסטינית ביסס דחלאן את מעמדו באיחוד האמירויות, שהפכה עבורו למוקד פעילות מדיני, כלכלי ואישי. קשריו עם גורמים בכירים באמירויות מאפשרים לו להמשיך ולפעול בזירה הפלסטינית, גם בהיעדר תפקיד רשמי ברשות או בפת"ח. באמצעות רשת נאמניו הוא מקיים קשרים עם גורמים ברצועת עזה וביהודה ושומרון, ומעורב ביוזמות סיוע ובפעילות חברתית.
רצועת עזה נותרה מוקד פעילות מרכזי עבורו. שורשיו המשפחתיים בח'אן יונס, עברו כראש מנגנון הביטחון המסכל וקשריו עם פעילי פת"ח ברצועה מאפשרים לו לשמר בה נוכחות פוליטית וארגונית. במסגרת פעילותו מקדם דחלאן העברת סיוע הומניטרי וכלכלי לתושבי הרצועה, בין היתר באמצעות קשריו באיחוד האמירויות. פעילות זו משמשת גם אמצעי לשימור קשריו עם האוכלוסייה המקומית ועם גורמים המזוהים עמו.
מלחמת חרבות ברזל והמשבר ההומניטרי החמור שנוצר בעקבותיה העניקו חשיבות נוספת למערכי הסיוע לרצועה. במסגרת זו נמשכה גם פעילותם של גורמים המזוהים עם דחלאן. עם זאת, יש להבחין בין השפעה ארגונית וכלכלית לבין תמיכה ציבורית רחבה. היקף התמיכה בדחלאן בקרב הציבור הפלסטיני אינו ברור דיו, והוא משתנה בין רצועת עזה ליהודה ושומרון ובין קבוצות פוליטיות וחברתיות שונות.
גם קשריו עם בכירים בחמאס, שהתפתחו על רקע היכרות רבת שנים, אינם מבטלים את היריבות ההיסטורית בין הצדדים או את המחלוקות הנוגעות לעתידה של הרצועה.
האם דחלאן עשוי לחזור לעזה?
הדיונים על עתידה של רצועת עזה בעקבות המלחמה החזירו את שמו של דחלאן לסדר היום המדיני. כבר בשנת 2024 דווח ב"וול סטריט ג'ורנל" כי שמו עלה במסגרת מגעים הנוגעים להסדרת המצב ברצועה, כאדם שעשוי למלא תפקיד בניהולה, לפחות בתקופת מעבר. על פי הדיווח, גורמים ישראליים, אמריקאיים וערביים בחנו אפשרות זו, ואף התקבלו איתותים מצד חמאס בדבר נכונות לדון בה. אלא שבין העלאת שמו של דחלאן במסגרת דיונים מדיניים לבין חזרתו בפועל לעמדת שלטון בעזה ניצבים מכשולים משמעותיים.
ראשית, דחלאן נעדר מהרצועה מאז השתלטות חמאס עליה בשנת 2007. אף ששמר על קשרים עם נאמניו, הוא אינו מחזיק כיום במנגנון שלטוני או ביטחוני מקומי המאפשר לו לקבל לידיו את ניהול הרצועה.
שנית, סוגיית פירוק כוחו הצבאי של חמאס והסדרת השליטה הביטחונית ברצועה נותרת מרכיב מרכזי בכל מתווה לשלטון חלופי. ללא הסדר ביטחוני ומדיני מוסכם, כל גורם שיתבקש לקבל לידיו אחריות שלטונית יידרש להתמודד עם קשיים ניכרים.
שלישית, דחלאן יידרש להתמודד עם התנגדות אפשרית מצד גורמים בפת"ח וברשות הפלסטינית, הרואים בו יריב פוליטי וממשיכים להתנגד לחזרתו לעמדת הנהגה.
במאי 2026 דווח בתקשורת כי ראש השב"כ, דוד זיני, נפגש עם דחלאן במהלך ביקור באיחוד האמירויות. לפי הפרסומים, השניים דנו בעתידה של רצועת עזה לאחר המלחמה. תוכן הפגישה המלא לא פורסם, ואין בעצם קיומה כדי להעיד על הסכמה בדבר תפקיד עתידי לדחלאן. מכלול ההתפתחויות מלמד כי שמו של דחלאן ממשיך להופיע בדיונים על הסדרים עתידיים ברצועה. עם זאת, אין כיום ודאות באשר לאפשרות שיחזור לעזה או יקבל תפקיד רשמי בניהולה.
המאבק על הנהגת הרשות הפלסטינית
לצד שאלת עתידה של רצועת עזה, מתעוררת גם שאלת מקומו של דחלאן במערכת הפוליטית הפלסטינית בעידן שלאחר אבו מאזן. דחלאן אינו מסתיר את זיקתו ההיסטורית לפת"ח, ואף שסולק משורותיה בשנת 2011, הוא לא הקים מפלגה פוליטית חדשה ונפרדת. תחת זאת המשיך לטפח קשרים עם פעילים וגורמים המזוהים עם התנועה.
הבחירה לשמר את זהותו הפוליטית כאיש פת"ח מעניקה לסכסוך בינו לבין הנהגת התנועה אופי של מאבק פנימי על השפעה, זהות ההנהגה ודרכה העתידית.
ואולם, חזרתו האפשרית למוקדי ההנהגה תלויה בשורה של גורמים שאינם בשליטתו בלבד. בכירי פת"ח ברמאללה ממשיכים לראות בו יריב פוליטי. במקביל, שאלת הירושה של אבו מאזן מעוררת עניין בקרב אישים וזרמים נוספים בזירה הפלסטינית, ובהם גם תומכיו של מרוואן ברגותי, המרצה עונשי מאסר בישראל.
מעמדו של דחלאן מושפע גם ממערכת קשריו עם מדינות ערב, ובראשן איחוד האמירויות ומצרים, ומעמדותיהן של ארצות הברית וישראל ביחס להסדרים מדיניים וביטחוניים עתידיים.
יש להבחין, עם זאת, בין השפעתו באמצעות קשרים מדיניים, כלכליים וארגוניים לבין מידת התמיכה הציבורית בו. יכולתו למלא תפקיד הנהגתי תהיה תלויה גם בלגיטימציה שיקבל ממוסדות התנועה ומהציבור הפלסטיני, ובשאלה אם יתקיימו בחירות לנשיאות הרשות ולמועצה המחוקקת.
אפשרות נוספת היא השתלבותו במסגרת הנהגה קולקטיבית, שתוקם על בסיס הסכמות בין גורמים שונים במערכת הפלסטינית. גם תרחיש זה מחייב הסכמות פוליטיות רחבות, ואין כיום בסיס לקבוע אם יתממש.
האיש שממשיך לפעול מאחורי הקלעים
במהלך שנות היכרותי עם מוחמד דחלאן התרשמתי במיוחד מיכולתו ליצור קשרים אישיים עם אנשים ממחנות שונים ולעיתים אף יריבים. כישוריו הרטוריים, בקיאותו בזירה הפוליטית ויכולתו לנהל שיח ישיר עם גורמים ישראליים, ערביים ובינלאומיים היו מאפיינים בולטים בפגישותיי עמו.
אלא שהיכרות אישית וכישורים פוליטיים אינם מבטיחים חזרה לעמדת הנהגה.
דחלאן נושא עמו מורשת מורכבת: פעילותו בתנועת פת"ח, עמידתו בראש מנגנון ביטחוני שניהל מאבק חריף בחמאס, קשריו עם ישראל ועם ארצות הברית, העימות עם אבו מאזן וסילוקו מהתנועה, לצד מערכת הקשרים שטיפח באיחוד האמירויות. כל אלה ממשיכים לעצב את מעמדו בזירה הפלסטינית ואת היחס אליו מצד בעלי ברית ויריבים כאחד.
ההתפתחויות ברצועת עזה והדיונים על עתיד הרשות הפלסטינית מציבים מחדש את שאלת מקומו של דחלאן במערכת הפוליטית. אולם מימוש האפשרות שישוב למלא תפקיד מרכזי תלוי בהסדרים המדיניים והביטחוניים שיתגבשו, ביחסי הכוחות בתוך פת"ח ובמידת הנכונות של הגורמים הפלסטיניים והאזוריים לשתף עמו פעולה.
במובן זה, סיפורו של מוחמד דחלאן הוא גם סיפורה של המערכת הפוליטית הפלסטינית: מערכת שבה יריבויות אישיות, נאמנויות ארגוניות, קשרים אזוריים ומאבקים על מוקדי כוח ממשיכים לעצב את המציאות.
דחלאן אמנם עזב את רצועת עזה לפני קרוב לשני עשורים, אך הקשרים שטיפח והפעילות שהוא מקיים מאז מאפשרים לו להמשיך להיות חלק מן הדיון על עתידה.
השאלה אם ישוב אל מוקדי ההנהגה נותרת פתוחה.
