לפני 57 שנים, ב"תקופת ההמתנה" בדרך למלחמת ששת הימים, ניצבו אזרחי מדינת ישראל, צה"ל וההנהגה במשך כשלושה שבועות בפני איום קיומי של מלחמה מצד מצרים ומדינות ערב נוספות.
"חשש קיומי…כוחות כבדים התקדמו לגבולותינו במהרה והציבו בפני המדינה איום שלא ידעה כמותו מאז המאבק על עצמאותה." כתב ב-2017 הרמטכ"ל דאז גדי איזנקוט לציון 50 שנה למלחמת ששת הימים. ואכן, תחושות החרדה והמצוקה של האוכלוסייה מפני האיום הקיומי על המדינה הצעירה הגיעו לשיא חדש מאז מלחמת העצמאות. מאז סוף יולי האחרון שוב ישראל והאזור כולו מצויים בתקופת המתנה מתמשכת לתגובות איראן וחיזבאללה ומנגד החשש שהקדמת תגובה ישראלית תוביל להסלמה – למלחמה אזורית ואף למלחמת עולם. תקופת ההמתנה, שהחלה באמצע הקיץ, נספרה תחילה בשעות ולאחר מכן בימים ובשבועות ונמשכת עד לכתיבת שורות אלה, בסוף הקיץ.
אלא שלמעט החששות בקרב האוכלוסייה, אז והיום, והעובדה שגם אז היו חילוקי דעות בין הממשלה לבין המטכ"ל – יש יותר נקודות שוני מדמיון בין תקופת ההמתנה ההיא ב-1967, לבין תקופת ההמתנה הנוכחית והמתמשכת של קיץ 2024 לתגובות איראן וחיזבאללה.
ההבדלים נובעים בין השאר משינויים גיאופוליטיים ומערכות היחסים במזה"ת, אופי האיומים הצבאיים ויחסי הכוחות. אך השוני הבסיסי הוא במצב התודעתי של אזרחי ישראל: אז הציבור היה מאוחד נוכח האיומים החיצוניים, כמו גם בכירי מערכת הביטחון, בעוד שכעת ישראל מצויה במצב מתמשך של פיצול ושסע, הן בתוך החברה הישראלית והן בדרג המדיני ובינו לבין בכירי מערכת הביטחון, בין ראש הממשלה לשר הביטחון, בין ראש הממשלה לחלק משריו, בין השרים לרמטכ"ל ובכירי המטכ"ל. המחלוקת הזה מתנהלת לראשונה מקום המדינה תוך כדי מלחמה. לראשונה ישראל מצויה במצב בו אין קונצנזוס בעניין הצורך בחיסול האויב, או בהדיפתו. לראשונה ישראל מתמודדת עם מצב מורכב בו האויב לא רק מאיים על ישראל, אלא מחזיק בנכס משמעותי בידיו – באזרחים ובחיילים חטופים – ומעלה דילמה בין המשך חיסולו תוך סיכון חייהם, לבין כניעה לדרישותיו והצלתם, או לפחות הצלת חלק מהם.
אז וכיום: תחושת האיום הקיומי
ההבדל הבולט בין "תקופת ההמתנה" העכשווית לבין זו שהייתה ב-1967 הוא מצבה החברתי-כלכלי-ביטחוני של ישראל ערב הכניסה למצב זה. הפעם מדובר בהמשך ישיר למערכה שנכפתה על ישראל ב-7 באוקטובר כאשר צה"ל והמדינה נכשלו להגן על תושבי המדינה על כל המשתמע מכך: החטופים והחטופות, עשרות ישובים חרבים שנדרש לשקמם, מערכה רב חזיתית ומתמשכת בדמות שבע זירות התמודדות חיצוניות ופיגועי טרור בתוך המדינה, עשרות אלפי מפונים בצפון ובדרום, צפון הארץ שמשותק ורבים מתושביו נמצאים בקריסה. ברקע גם עליה חדה בביטויי אנטישמיות מעשיים ברחבי העולם וחזית מדינית לעומתית מול ישראל באו"ם וברחבי העולם. כך ש"ההמתנה" של קיץ 2024 הינה בפועל חלק מתקופת התשה ארוכה, שמהווה נטל קשה על האזרחים ואנשי המילואים גם יחד.
בנוסף, ההמתנה של 2024 היא על רקע חשש לפעולות נקמה על פעולות המיוחסות לישראל – שלפחות על זו בביירות ישראל לקחה אחריות – בעוד שבדרך למלחמת ששת הימים החשש היה מפני מהלך מצרי-כלל ערבי שבא ביוזמת נאצר, בלי קשר למעשיה של ישראל.
הבדל בולט נוסף הוא ההרתעה הישראלית, שנפגעה והתכרסמה עוד בדרך ל-7 באוקטובר, בשל השסע הפנימי על רקע ניסיון הממשלה להעביר חקיקה משפטית. המחלקות שנתגלעה בעניין הביאה למחאות נרחבות שהביאו גם לגילויי סרבנות ושידרו לאויבינו חולשה ופגיעות, עד כדי רושם של כרסום ממשי ביכולות הצבאיות שלנו.
חלק מהפעולות הבולטות של ישראל מול הח'ותים והחיזבאללה ולפי פרסומים זרים גם באיראן, נועדו לשקם את יכולת ההרתעה שנפגעה קשות. אך תוך כדי שיקום היכולת הזו השסע הפנימי ממשיך לכרסם ביכולת ההרתעה של ישראל ולטעת תקווה באויבים שהמשך מאמצם יוביל לפילוג בישראל, שיאפשר להם להשיג הישגים צבאיים ומדיניים גדולים יותר.
אולם לצד ההבדלים המהותיים בין שתי תקופות ההמתנה יש גם מרכיבים דומים בין תקופות אלה:
תחושת האיום הקיומי על ישראל ריחפה מעל הציבור אז ומרחפת עלינו גם כיום; המתח החריף בין הדרג המדיני לצבאי – היה קיים גם אז וכן חשיבות עמדתם של הגורמים הבינלאומיים וגיוס תמיכתם היה מעניינם של הקברניטים אז וכיום.
נוסיף למורכבות העניין את האיומים הגדולים יותר כיום, בין היתר בשל התקדמות איראן לקראת התחמשות גרעינית, היכולות הבלסטיות, הכתב"מים שנוספו לאמל"ח ומהווים איום משמעותי וכמובן אפשרויות מלחמת הסייבר. גם המערכת הבינלאומיות מורכבת יותר כיום – אז היה מדובר במערכת דו-קוטבית: ארה"ב מול בריה"מ וכיום נוספה השפעה גדולה של מדינות נוספות, כמו סין, האיחוד האירופי, טורקיה, צפון קוריאה, איראן ועוד.
יחד עם זאת ישראל שיפרה לבלי הכר את מצבה הבינלאומי, בין היתר בשל "הסכמי אברהם". גורם משמעותי מאוד שנוסף כיום הן הרשתות החברתיות והנוכחות האסלאמית הגדולה במדינות המערב, בעקבות גלי ההגירה בעשור האחרון. הביטוי לכך הוא גיוס דעת קהל עולמי נגד ישראל, כפי שניתן לראות בהפגנות נגד ישראל ברחבי העולם ובקמפוסים בארה"ב.
ההמתנה שהגיעה להכנות לקבורה המונית
בקיץ 1967, תחושת אי ודאות מתמשכת אפפה את האזור כולו. קדמה לכך "המלחמה על המים" עם סוריה מאמצע שנות ה-60, אך החל מה-15 במאי, עם פריסת כוחות מצריים בסיני – שגם אז הפתיעה את המודיעין – המתיחות עלתה מדרגה. מדינות ערב – מצרים, סוריה, ירדן ועיראק, בגיבוי וככל הנראה אף ביוזמה קונספירטיבית של בריה"מ שרצתה "לחמם" האזור כדי לחזק מעמדה במזה"ת, הכינו מתקפה רב-חזיתית על ישראל, בהובלת מנהיגה הכריזמטי של מצרים, גמאל עבד אל נאצר. במסגרת זו גם נחתמו בריתות בין המדינות והואצו ההכנות הצבאיות.
האיום הערבי חייב את ההנהגה הישראלית לקבל החלטות גורליות נוכח האיום החיצוני. במטכ"ל התגבשה עמדה לפיה על ישראל להקדים מכת מנע למתקפה המסוכנת. בינתיים מצרים חסמה את מיצרי טיראן למעבר אוניות ישראליות, ועוד לפני כן האו"ם הסיג את כוחותיו מהרצועה ומסיני, מבלי שאף גורם בינ"ל חלופי נחלץ לצד ישראל. כל אלה הובילו להחרפת המתח ולהתגברות הלחץ והחרדות בקרב האוכלוסייה בארץ. ראש הממשלה ושר הבטחון, עד יומיים לפני המלחמה, לוי אשכול, ניצב מול לחצים הולכים וגוברים של בכירי הצבא בראשות הרמטכ"ל יצחק רבין, שדחף למכה מקדימה כבר משלב ראשון של ההתרחשות. אשכול התעקש וסירב לנקוט ביזמה צבאית בטרם יקבל "אור ירוק" מארה"ב. ברקע קבלת ההחלטות היה השיעור המשמעותי והלקחים שהופקו ממלחמת סיני, כשארה"ב ובריה"מ לחצו ואף איימו על ישראל והביאו לנסיגת כוחות צה"ל מסיני. רק מספר ימים לפני המלחמה קיבל ראש המוסד, אלוף מאיר עמית, את "האור הירוק" לפעולה מנשיא ארה"ב.
רבים מהגברים גוייסו אז למילואים במסגרת הכוננות של ישראל למלחמה, והנזק הכלכלי לכלכלה הישראלית היה כבד. רבים מהאוטובוסים האזרחיים גויסו גם הם לטובת ההכנות הצבאיות ולנוסעים שהמתינו בתחנות לא היה מענה, הנשים והמבוגרים נותרו בבית דואגים ובני נוער הועסקו בחפירת שוחות. הלחץ והחששות מתוצאות המלחמה ומאלפי הרוגים הביאו להכנות של הרבנות לחפירת קברים באצטדיון רמת גן ובשטחים ציבוריים.
תוך כדי כך גברו הקולות בציבור ובחוגים הפוליטיים – במקביל למאמצים להקמת ממשלת אחדות – למינוי שר ביטחון "מקצועי" במשרה מלאה, במקום לוי אשכול שנתפס כלא מתאים להתמודד עם המלחמה המתקרבת. במסגרת זו החל "קמפיין" למינוי הרמטכ"ל לשעבר, משה דיין, לשר הביטחון. לוי אשכול העדיף את יגאל אלון והיו שהציעו אף את חזרת "הזקן" ללשכת שר הבטחון. אלא שבסופו של דבר נוצרה קואליציה בקרב ממשלת החירום שהוקמה ערב מלחמת ששת הימים סביב משה דיין והוא מונה כשר הבטחון יומיים לפני שפרצה המלחמה.
איראן, שנחשבת לאויבת מרכזית של ישראל, היא מעצמה אזורית, שנמצאת בשיאו של פיתוח גרעיני ומחמשת את חיזבאללה לאורך שנים בנשק מתקדם. לראשונה מאז המהפכה איראן גם תקפה ישירות את ישראל באפריל האחרון.
בניגוד למצב בשנת 1967, שאז ארה"ב ומדינות המערב לא ששו להתערב ורק ברגע האחרון ארה"ב התייצבה לצד ישראל, הפעם ישנה מעורבות משמעותית מאד, בעיקר של ארה"ב וחלק ממדינות האיחוד האירופי. אך ההתערבות הזו אינה מתמצת בסיוע לישראל מול אויביה, אלא בהכתבת סדר יום שעיקרו הוא מניעת התלקחות כוללת במזרח התיכון, תוך השגת עסקה מול החמאס והסדר להחזרת החטופים ומניעת מלחמה של ממש בלבנון. ישראל מתמקדת בהרתעה פעילה ובהיערכות לכל תרחיש אפשרי, אך בשלב זה לא ניכרת פעילות לחיזוק רוחו של הציבור הישראלי.
השינוי הדרמטי באופי האיומים
האתגר ב-1967 היה התמודדות עם איומים קונבנציונליים ולא כלל את איראן שבאותם הימים הייתה בת ברית. בתקופת מלחמת ששת הימים, האיומים העיקריים על ישראל היו קונבנציונליים – צבאות סדירים, טנקים, מטוסי קרב וארטילריה. טילים בליסטיים לא היוו איום משמעותי. המלחמה התנהלה בעיקר בשדה הקרב המסורתי, עם דגש על עליונות אווירית ותמרון קרקעי.
ב- 2024 נוסף לאיום הטילים הבליסטיים, המהווים אתגר מרכזי לביטחון ישראל משישה היבטים מרכזיים:
- טווח ודיוק: הטילים הבליסטיים של איראן וחיזבאללה מכסים את כל שטח ישראל. הדיוק שלהם השתפר משמעותית, מה שמאיים על תשתיות קריטיות ומרכזי אוכלוסייה.
- ראשי קרב: החשש מטילים נושאי ראשי קרב לא קונבנציונליים, כולל כימיים או אף גרעיניים, במקרה של איראן.
- הכמות: חיזבאללה מחזיק במאגר עצום של טילים, רקטות ומשגרים – מה שמציב אתגר מודיעיני ומבצעי משמעותי לצה"ל.
- מערכות הגנה: לאורך השנים ישראל פיתחה מערכות הגנה מתקדמות דוגמת "כיפת ברזל", "קלע דוד" ו"חץ". ככלל מערכות אלו מוכיחות עצמן, אך אתגרי ההתגוננות עדיין משמעותיים, בעיקר נוכח הכמות העומדת בפני האויב והצורך בהתמודדות עם מטחים גדולים יותר.
- תורת הלחימה: התפתחות האיום הבליסטי שינתה את תורת הלחימה הישראלית, עם דגש רב יותר על מודיעין מדויק, יכולות תקיפה מדויקות, והגנה אקטיבית ופסיבית.
- סייבר ולוחמה אלקטרונית: לצד האיום הפיזי, התפתחו איומים בתחום הסייבר והלוחמה האלקטרונית, המאיימים על מערכות הפיקוד והשליטה.
ובשורה התחתונה – האיום הבליסטי מציב אתגר אסטרטגי לישראל, דורש השקעה עצומה במשאבים ומשנה את תפיסת הביטחון המסורתית.
האתגרים מול הזירה הבינלאומית גברו
לפני מלחמת ששת הימים, מערכת היחסים של ישראל עם המעצמות הייתה מורכבת. אל מול תמיכת בריה"מ במדינות ערב, ארה"ב, תחת ממשל לינדון ג'ונסון, תמכה בישראל, אך לפחות בשלב הראשון סירבה להבטיח תמיכתה במקרה שישראל תפתח במתקפת מנע. היא לא הייתה מוכנה לספק לישראל סיוע צבאי, או להבטיח סיוע כזה אם תפרוץ מלחמה. "המלחמה הקרה" והמאבק בין הגושים העצימו את המתח באזור, כאשר כל צד מנסה לשמר ולחזק השפעתו במזה"ת. כאמור, זה גם היה מניע למהלך הקונספירטיבי הסובייטי שליבה את המלחמה בקיץ 1967.
בשנת 1967, ישראל הייתה במצב של בידוד יחסי בזירה האזורית. מרבית מדינות ערב ראו בישראל אויב, והיא נאלצה להסתמך על בריתות מוגבלות עם מדינות מערביות. המערכת הבינלאומית הייתה דו-קוטבית, עם ארצות הברית וברית המועצות כמעצמות-העל המובילות, כאשר כל אחת תומכת בצד אחר של הסכסוך הערבי-ישראלי. השינוי הרדיקלי ניכר באיראן, שלא רק שלא הייתה אויבתנו באותה עת, אלא קיימה עם ישראל שיתופי פעולה ביטחוניים וצבאיים מסועפים – אותה איראן המתקרבת להיות גרעינית ומפנה איומים ישירים על השמדתנו.
כיום, המצב שונה באופן דרמטי. בחלוף השנים נחתמו הסכמי שלום עם מצרים ועם ירדן וב-2020 נחתמו הסכמי אברהם, שיצרו מציאות חדשה במזרח התיכון. ישראל מקיימת יחסים דיפלומטיים עם מספר מדינות ערביות, כולל איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו. שיתוף הפעולה הכלכלי והביטחוני עם מדינות אלה מחזק את מעמדה האזורי של ישראל ומספק לה בעלות ברית חדשות מול האיום האיראני.
במקביל, המערכת הבינלאומית הפכה לרב-קוטבית, עם עלייתן של מעצמות כמו סין והודו. מצב זה מאפשר לישראל לגוון את קשריה הדיפלומטיים והכלכליים, אך גם מציב אתגרים חדשים בניווט היחסים עם מעצמות מתחרות.
הברית בין ארה"ב לבין ישראל נשמרת, אך היחסים עם ממשך ג'ו ביידן הפכו מורכבים יותר. רוסיה מקיימת מערכת יחסים הדוקה עם איראן וחיזבאללה – כולל העברת מערכות נ"מ מתקדמות לאיראן ואספקת כטב"מים איראניים לרוסיה, מאז פרוץ המלחמה באוקראינה – יחסים שמאתגרים מאד את האסטרטגיה הישראלית. ההתקדמות האיראנית לייצור פצצה גרעינית מעורר דאגה לא רק בישראל ומסבך עוד יותר את המצב הבינלאומי.
המדיניות הישראלית כעת נדרשת להתחשב בשיקולים גיאופוליטיים ואסטרטגיים מורכבים הרבה יותר, כאשר כל מהלך עלול להביא למלחמה אזורית ואולי אף למלחמת עולם ולהשפיע על יחסי הכוחות הגלובליים.
הממשלה והמטכ"ל – חילוקי דעות אז וכיום
ב- 1967, היה מתח עז בין הממשלה למטכ"ל שבא לידי ביטוי הן בישיבות משותפות, כפי שבאה לידי ביטוי בקריאתו של עזר ויצמן, ראש אגף מבצעים לאשכול: "אשכול תן פקודה! צה"ל מוכן…". ביטוי מובהק עוד יותר ניתן למצוא בכינוי שניתן לשרי הממשלה על-ידי חברי המטכ"ל: "היהודים..". אלא שלצד העימות שהלך וגבר עד כדי הטענה ל"מרד האלופים" וה"התכנית" לנעילת לוי אשכול ב"בור" עד שיאשר לצאת למלחמה, הרי שהייתה אחדות במטרה. ברקע גם היתה אחדות בעם, לפחות בעניין זה. זאת כמובן בניגוד למצב כיום.
הלחץ על לוי אשכול מצד הקצונה הבכירה והרמטכ"ל, רבין, הלך וגבר ככל שההמתנה נמשכה. המתח הגיע לשיאו לאחר "נאום הגמגום" של אשכול ב"קול ישראל" ב-28 במאי 1967 – נאום לאומה שמטרתו הייתה לחזק ולהרגיע ובפועל, בעיקר בשל "הגמגום" השיג את ההיפך בדיוק. אגב, הגמגום של אשכול לא נבע מהססנות, אלא מהקושי שלו לקרוא את התיקונים שנעשו בכתב יד ההודעה, בשל פגיעה בראייתו, בגלל קטרקט. בכל מקרה גמגום הוא גמגום שהיתרגם לחשש וחוסר אמון של הציבור ביכולתו של לוי אשכול לתפקד בזמן חירום כשר הביטחון – מה שהוביל לללחץ למנות את משה דיין לתפקיד.
ולמרות כל אלו, מרגע הינתן "האור הירוק" תהליך קבלת ההחלטות היה מהיר ואושרה התוכנית האופרטיבית, שצה"ל החל בהכנתה שנים רבות לפני כן, בדגש על "מבצע מוקד" ומהלכים נוספים.
בדיעבד, ואל מול הביקורת החריפה שנמתחה על אשכול על ידי בכירי הצבא ותדמית ה"נעבעך" שדבקה בו, הרי שאשכול קיבל החלטות אסטרטגיות נכונות הן כשהבטיח את הגיבוי האמריקאי לפני המלחמה והן בכך שאישר לכוחות המילואים להתאמן ולהשלים הכנותיהם למלחמה.
כיום מערכת היחסים בין הממשלה למטכ"ל מאופיינים במתח מתמשך ופערים הולכים וגוברים מראשית המלחמה. לצד הביקורת החריפה של שרים וח"כים נגד הרמטכ"ל ובכירי הצבא, בעיקר על ה"קונספציה", הרי שאלו גם אלו חייבים לבחון שיקולים אסטרטגיים מורכבים. ממשלת נתניהו נתקלת באתגרים פנימיים וחיצוניים, כאשר גם המטכ"ל נמצא תחת ביקורת מתמדת, ולא רק מצד גורמים פוליטיים המנגחים את הרמטכ"ל והאלופים, אלא גם מצד התארגנויות ומחאות של אנשי מילואים המותחים ביקורת על ההתנהלות הצבאית ותהליכי קבלת החלטות. ברקע הדברים קיים גם מתח עז בין ראש הממשלה לבין שר הביטחון, שהולכים ומחריפים לאחרונה תוך כדי מלחמה, ובמקביל קריאות ח"כים ושרים להדחת שר הביטחון בעיצומה של מלחמה.
המתחים הללו נוגעים למגוון רחב של עניינים, כולל עיתוי ודרכי הפעולה ברצועה, כמו סוגיית רפיח והדילמה אם ליזום מלחמה בלבנון ואם להקדים מתקפת מנע מול איראן וחיזבאללה, בעיקר לנוכח גורמים פוליטיים וקריאות בציבור שלא להמתין לתקיפות נגדנו, אלא להקדים מתקפה למכה ולקטוע את תקופת ההמתנה, שהיא למעשה גם התשה.
כל זאת בעוד שב-1967 המחלוקת לא היתה על עצם מתקפת המנע, אלא על העיתוי והאם לנקוט במהלך גם ללא גיבוי ארה"ב ומדינות המערב.
משבר האמון במנהיגות
ב-1967 הייתה חרדה קיומית, אך זו יצרה אחדות לאומית. בזמן הכוננות לפני מלחמת ששת הימים, הציבור הישראלי חש איום ממשי על קיום המדינה והחששות מפלישת כוחות ערב ותוצאות המלחמה יצרו אווירת חרדה מתמשכת. בוצע גיוס נרחב של כוחות המילואים ובבית נותרו בעיקר הנשים, הילדים והמבוגרים. אלו התגייסו לחפירת שוחות ואגירת מזון.
לצד החששות, או כתוצאה מהן, היתה תחושה חזקה של לכידות ואחדות לאומית והציבור נתן גיבוי – למרות ביקורת מסוימת כלפי הממשלה וצה"ל, הציבור האמין ביכולתם לתת מענה למצב, היה אמון במנהיגות.
צריך לזכור שמקורות המידע אז היו מוגבלים מאד – רדיו, עיתונות ושמועות, מה שסייע לממשלה לשלוט טוב יותר בנרטיב.
בתקופה הנוכחית יש תחושת חרדה מתמשכת, לצד פיצול ושסע בעם ותחושת אי ודאות. בניגוד לאיום הפתאומי ב-1967, כיום התקופה האחרונה אופיינה בראשיתה בעליית רף החרדה בקרב רבים בציבור הישראלי לנוכח תחושת איום מתמשכת שהגבירה את המתח והחששות בקרב רבים.
בהשוואה לשנת 1967, הציבור כיום מפוצל יותר מבחינה פוליטית וחברתית. האיומים מצפון והחששות מהגרעין באיראן מדירים שינה מעיני רבים. המודעות לאיום הטילים והכטב"מים על העורף, וסביר גם ש"חוויות" מלחמת לבנון השניה והירי תלול המסלול מהרצועה ומהמזרח – הגבירו את החרדה בקרב האזרחים.
המדיה החברתית והרשתות השונות, לצד הדלפות בלתי פוסקות ודיווחי עיתונאים, לא תמיד מהימנים, משפיעות מאד על דעת הקהל, וגורמות לאפקט של היסטריה ציבורית במקרים מסוימים, מה שמקשה על קבלת החלטות מושכלת.
בקיץ 2024 בולט שקיים גם חוסר אמון של רבים ביכולות הממשלה וצה"ל להתמודד עם האתגרים הנוכחיים על רקע האכזבה וחוסר האמון בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר. במקביל, בולטת ירידה באמון הציבור במערכת הפוליטית, מה שמגביר את תחושת חוסר הביטחון.
במצב הנוכחי מתחזק גם משקלן של הרשויות המקומיות במתן מענה לאוכלוסייה יחד עם פיקוד העורף.
ולמרות המצב המורכב, שנראה כמו שעתה הקשה של מדינת ישראל מאז הקמתה, הרי שהחברה הישראלית הוכיחה לאורך השנים שהיא יודעת להתמודד גם עם מצבי קיצון ופיתחה מנגנוני התמודדות וחוסן ויציאה מכל המשברים עימם נאלצה להתמודד עד כה, כפי שאנחנו עדין מקווים שנשכיל בזמן האמת להתפכח, להתאחד ולנצח.
ההשפעות הכלכליות – אז וכיום
בתקופת ההמתנה של 1967, הכלכלה הישראלית ספגה מכה קשה. הגיוס הנרחב של אנשי המילואים פגע בכלכלה ובשוק העבודה, והוצאות הביטחון הגבוהות הכבידו על התקציב. עם זאת, הניצחון המהיר במלחמה והרחבת השטח שבשליטת ישראל הובילו לתקופה של צמיחה כלכלית מהירה בשנים שלאחר מכן.
המתיחות הנוכחית משפיעה על הכלכלה הישראלית באופן הרבה יותר עמוק ומשמעותי. הטבח הנורא ב-7 באוקטובר גבה קורבנות רבים וגם נפגעים רבים שנדרשו לטיפול ולשיקום. רבבות פונו מבתיהם והורחקו גם ממקומות עבודתם וממוסדות הלימוד. עסקים, מפעלים ועסקי החקלאות נפגעו קשות ומאז הרבעון השלישי של 2023 מדינת ישראל רושמת צמיחה נמוכה מאוד ולמעשה צמיחה שלילית, במונחים של תוצר לנפש.
כך שהוצאות המלחמה אינן מתמצות הפעם בהוצאות ביטחוניות, אלא גם בהוצאות אזרחיות גבוהות מאוד – הן בשל הפגיעה הרחבה באזרחים וברכושם והן בשל עלויות פינוי תושבים מאסיבי, חסר תקדים. את היקפי התקציבים שיידרשו בהמשך קשה לאמוד, אך ככל שהמצב מחריף ומתארך מסתמן שהן הסכומים והן תקופת השיקום יהיו משמעותיים יותר. אי-הוודאות המתמשכת בעניין משך העימות משפיע על המדיניות המוניטרית, על גובה הריבית שישראל משלמת על החוב הגדל שלה, על דירוג האשראי ועל היקף ההשקעות הזרות. גם שיתופי פעולה אקדמיים ואחרים נפגעים וקשה לאמוד את עצמת הפגיעה כל עוד המלחמה נמשכת.
כמובן שכמו במלחמות קודמות, לא כולם מפסידים. מצד אחד יש ירידה דרסטית בתיירות הנכנסת וגם ביוצאת, אך מצד שני ניתן לראות גידול מרשים במכירות רשתות השיווק, כשיותר ישראלים מאי פעם נשארים בארץ. גם התעשיות הביטחוניות מתחזקות, אחרי שבמשך שנים מערכת הביטחון העדיפה לנצל את כספי הסיוע לרכוש בעיקר מארה"ב ולמתן את התעשיות המקומיות.
הסכמי אברהם פתחו הזדמנויות כלכליות חדשות, אך המתיחות עם איראן מאיימת על יציבות האזור ועל הסחר הבינלאומי.
תקופת ההמתנה הנוכחית חצתה כבר מזמן את "קו שלושת השבועות" של ההמתנה של אז. ככל שחולף הזמן גוברות ההערכות שאיראן תימנע בשלב זה מתגובה, בין השאר בשל הלחצים והמסרים התקיפים והאזהרות של ארה"ב ומדינות נוספות. חיזבאללה, שכוונתו להגיב סוכלה הודות למודיעין מדויק, אותת שמבחינתו התגובה מאחוריו, אך בפועל הוא ממשיך להבעיר את הצפון במה שנראה כמו תגובה מתמשכת. המצב הייחודי הוא שלא מדובר ב"המתנה" קלאסית, אלא בלוחמה מתמשכת עם הסיכון להתלקחות רחבה יותר כמעט בכל רגע נתון.
האם כדאי לפתוח במתקפת מנע?
האתגרים הביטחוניים של ישראל כיום משמעותיים יותר מאלו של 1967 ולמרות המשך היסדקות ההתרעה הישראלית נראה שיכולותיה ו"מחיר הטעות" ברורים לצד השני. עם זאת, המורכבות של האיומים והסביבה הגיאופוליטית המשתנה, דורשים חשיבה אסטרטגית מעמיקה ויצירתית.
תקשורת אחראית יכולה לספק מידע חיוני ולהגביר את מודעות הציבור לצעדים הנדרשים לצד המשך קיום חיי שגרה. סיקור ההיערכות והכנות הצבא עשוי לחזק את תחושת המסוגלות והאמון של הציבור.
מנגד, התקשורת עלולה להגביר את תחושות החרדה על ידי דיווחים מגמתיים שעלולים לפגוע גם באמון הציבור. במסגרת זו, סיקור מוגזם של תרחישי אימה עלול ליצור פאניקה לא מוצדקת. בייחוד בתקופה זו נדרשת התקשורת הישראלית לאחריות: לאזן בין זכות הציבור לדעת לבין שיקולי ביטחון. להקפיד עוד יותר על מהימנות המידע ולסנן שמועות, לצד סינון ההדלפות. הרשתות החברתיות יוצרות אתגר עצום נוסף: כיצד להתמודד עם הפצת מידע לא מבוקר?
בעוד שב-1967 היו פחות ערוצי תקשורת ויותר שליטה על המידע, כיום נדרש לשלב בין שקיפות, היערכות כלל מערכתית מוקפדת, ושיתוף פעולה בין כל הגורמים – הצבא, הממשלה, התקשורת והציבור.
לצד אלה השתרשה נורמה נפסדת נוספת של הדלפות מישיבות קבינט, כמו גם מדיונים במטכ"ל ואפילו מישיבות אמ"ן. ככל הנראה במרבית המקרים מדובר בגורמים המעוניינים להשפיע על קבלת ההחלטות בכיוון שנראה להם נכון יותר ולא מתוך זדון לפגוע בביטחון המדינה, אך גם כשהמניע חיובי התוצאה דומה – כשלא ניתן לקיים דיון סגור בפורומים ביטחוניים, ביטחון המדינה נפגע.
השאלה האסטרטגית המרכזית כיום, היא האם נכון לישראל לפתוח במתקפת מנע?
אל מול הקולות הרבים בקרב הציבור הקוראים ואף תובעים מזה למעלה מחודש מכה מקדימה מול איראן וחיזבאללה, וביתר שאת מול האחרון לאור ההשלכות על הצפון מזה כ-11 חודשים, באופן מיידי ואל מול ההחלטה ב-1967 על "מכה מקדימה" בדמות "מבצע מוקד", אסיים בניתוח קצר של השיקולים וההשלכות.
נכון שלהמשך ההמתנה יש מחיר יקר והשלכות על הציבור, אך ההחלטה בעניין רחוקה מלהיות חד-ערכית.
בין היתרונות שבהימנעות מ"מכה מקדימה": המשך ההמתנה תאפשר לישראל לחזק הברית עם ארה"ב ולשמר לגיטימציה בינ"ל בתקופה רגישה זו, להמשיך בהכנות להתמודדות מיטבית, ולחזק את מערכות ההגנה. מכה יזומה אכן עשויה לשבש תוכניות האויב, להפתיע, ולחזק את תדמית ההרתעה הישראלית. אלא שלצדה יש גם חסרונות.
בין החסרונות המרכזיים: סיכון לאובדן לגיטימציה בינ"ל, אפשרות לתגובת נגד חריפה והסלמה למלחמה איזורית, או אפילו עולמית, שימור נשק האיום בידי איראן וחיזבאללה שיחזק מעמדן, המשך המתח בציבור וסיכון של פגיעה נוספת בהרתעה הישראלית.
מכת מנע מחייבת היערכות למלחמה רב חזיתית בעוצמה גדולה יותר מכפי שאנחנו מנהלים כעת. לכן, נראה שלמרות חומרת המצב והשלכותיו, עדיין נכון להימנע בשלב זה ממכה מקדימה, אך נכון לשנות את כללי המשחק מול חיזבאללה ולתאם עם ארה"ב לחימה בעצימות גבוהה יותר שתאפשר לסיים את המלחמה ולהחזיר את תושבי הצפון לבתיהם בבטחה. כמובן שהחלטה כזו כפופה לנתונים בשטח, כמו מצב החימוש, הערכות המצב המודיעיניות, מצבה הדיפלומטי של ישראל ועוד.
